שיחה א

390שיחה א

א. פרשת השבוע דנה במצות הבאת בכורים. יש לקחת מן המובחרים שבפירות (שהוציאה ארצנו הקדושה, תבנה ותכונן במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו, כשהיתה ארץ זבת חלב ודבש), ומבכורי הפירות – עוד לפני שהאדם לוקח מהם לעצמו – ולהביא לבית המקדש כדי להודות להקב"ה על ברכתו, שהוא, ברוך הוא, נתן בפירות האדמה. הבכורים לא נועדו, כקרבנות אחרים, להישרף על גבי המזבח, כי אם לתתם לכהן.

ל

מכאן אנו לומדים בשני כיוונים: מן התבואה ופירות הארץ, שגדלו לאחר שהאדם חרש וזרע ועשה את שאר המלאכות הקשורות בצמיחת פירות הארץ, הוא לוקח את המובחר ובכורי הצמיחה – לא לעצמו כי אם הופך אותם לקדושה, בנתינתם לכהן. ודאי מתעוררת לעתים טענה, שלאחר העמל הרב והיגיעה שהושקעו בהם, הרי אף אם יש לתת חלק מהם למטרות קדושה – מדוע יש לקחת דוקא מן המובחר? אך כשמתבוננים בדבר באים לידי מסקנה, שטענה זו אפשרית רק כשנעדרת האמונה לגבי פרי האדמה שאותו "נתת לי ה'", וקיים הדמיון של "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"¹. לאחר ההתבוננות אפשר להיווכח שהדבר הוא היפוכה של אמונה פשוטה, והרי האמונה הפשוטה מצויה בכל איש ישראל ללא יוצא מן הכלל, ויש רק לגלותה במדה שתשפיע על חיי יום יום.

דבר שני אנו לומדים ממצוה זו, מן העובדה שאין הפירות נשרפים על גבי המזבח בבית המקדש, כי אם ניתנים לכהן ועליו להשתמש בהם לאכילה וכד', כדין בכורים: גם את העריבות שבגשמיות – כשאדם מכין עצמו במדה ראויה ומקדש עצמו והופך

"כהן" – מסוגל הוא לנצל לקדושה (ע"י כך שיביא לבית המקדש וכו') ולעבוד את השי"ת ע"י אכילת הפירות באותה מדה כשל עבודת השי"ת בקרבנות האחרים ע"י שריפתם בבית המקדש, כקרבן עולה וכדומה.

וזה אחד מיסודות תורת החסידות – שאפשר ויש צורך לעבוד את ה', לא רק בשעת התפלה ובאמצעותה או בשעת למוד התורה ובאמצעותה, כי אם גם בשעת האכילה ובאמצעותה, בשעת העסק ובאמצעותו, אלא שדרך זו של עבודת ה' דורשת, כמובן, הכנה מעמיקה יותר, ושכרה רב יותר.

מבחינה זו קיימת מצות הבכורים אף בזמן הגלות ואף בחוץ לארץ. גם ביום פשוט של חול, כשאדם אומר מעומק הלב על כל אשר יש לו שזה "נתת לי 391ה'". נהפך הוא לקדושה, עד שהשימוש בו עשוי להיות עבודת ה' יתברך.

במצות הבכורים, כפשוטה, שהיתה בבית המקדש באה לאחריה הברכה² שיזכה לקיים בשנה הבאה פעם נוספת את המצוה בשמחה³. כך גם עתה: השימוש והניצול של הנכסים שה' נותן בצורה שה' דורש – מביאים את ברכת ה' יתברך לקיים גם בשנה הבאה מצוה זו במדה גדולה בהרבה וביתר שביעת רצון ושמחה, שהרי צריך להיות מעלין בקדש⁴. (קובץ ליובאוויטש, שנה ד, חוברת ב', עמ' 49)

ב. לפני ראש השנה⁵, וכן לפני חג השבועות, קוראים את התוכחה. לפני חג השבועות – בפ' בחוקותי, ולפני ראש השנה – בפ' תבוא. אלא שלאחר פרשה זו נקראת בתורה פרשה נוספת: לפני חג השבועות – פ' במדבר, ולעתים גם פ' נשא, ולפני ראש השנה – פ' נצבים, ולעתים גם פ' וילך, כדי להפסיק בין התוכחה לבין החג.

טעם לדבר, לפי שהתוכחה אינה ענין של עונש ח"ו⁶, כי אם ענין של טהרת וזיכוך הכלי, ומשום כך היא נקראת לפני חג השבועות וראש השנה כי כשם שבגשמיות הרי לפני שמכניסים לכלי, דבר חשוב ויקר – יש תחלה לרחוץ את הכלי, לכלות קללותיה, כלשון הש"ס⁷ – כך גם ברוחניות.

לכן, לפני ההתגלות של מתן תורה ולפני ההתגלות של ראש השנה, שהרי בכל ראש־השנה נמשכת המשכה חדשה שלא היתה מעולם⁸, ופירוש הדבר שגם בזמן שבית המקדש היה קיים לא היתה המשכה כזו, הרי כדי לקלוט את ה"המשכה" – חייבת להיות טהרת הכלי תחלה.

כלומר, למרות שלשעה קלה הרי הם יסורים, ובפרט לגבי בן־מלך, שהוא נוסף לכך בן יחיד (שכן כל בני ישראל הם בנים יחידים של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא), והרי כל דבר קטן שאינו כשורה אינו מסוגל לסבול (ולפיכך מפסיקים בפרשת נוספת, כנ"ל) – עם זאת כדאי לאבינו אב הרחמן, ואפילו אב הרחמים⁹, שלשעה קלה לא יהיה כל־כך חלק, משום השי היקר שיתן לאחר מכן.

ג. ההבדל בין התוכחה שבפ' בחוקותי, הנקראת לפני חג השבועות, לבין התוכחה שבפ' תבוא, הנקראת לפני ראש השנה, הוא שבתוכחה של פ' בחוקותי ישנן מ"ט קללות, ובפ' תבוא

צ"ח, פי שנים.

392מכאן מובן ש"גילויי" ראש השנה נעלים מ"גילויי" חג השבועות, ולפיכך נדרשת טהרה יתרה.

ה"עבודה" והגילויים של חג השבועות הם בדרך "אור ישר", מלמעלה למטה, כפי שנאמר בגמרא לגבי מתן תורה שהיה זה ענין של גרות¹⁰, וגר שנתגייר – כקטן שנולד " דמי¹¹, ואילו ה"עבודה" והגילויים של חדש תשרי הם – תשובה, "אור חוזר", מלמטה למעלה. לפיכך גם סדר האותיות ב"תשרי" הוא: ת, ש, ר, סדר של מלמטה למעלה.

משום כך גם: ההכנה לשבועות – היא ה"עבודה" של חדשי ניסן, אייר והתחלת סיון, עבודת הצדיקים, "דודי לי ואני לו", מלמעלה למטה, ואילו ההכנה לראש השנה היא העבודה של חדש אלול, עבודת בעלי תשובה, "אני לדודי" ולאחר מכן "ודודי לי", מלמטה למעלה.

ה"גילויים" של "אור חוזר" נעלים מן ה"גילויים" של "אור ישר", כפי שידוע¹² יתרון בעלי תשובה על צדיקים. כך נראה גם מפרשת הלוחות: הלוחות השניות, שניתנו לאחר חטא העגל למחרת יום הכפורים, נעלות מן " הלוחות הראשונות שניתנו בחדש סיון, ועליהן נאמר¹³: כפלים לתושיה. לפיכך גם טהרת הכלי שלפני ראש השנה היא פי שתים.

כך גם לגבי ענין הגלות והגאולה, שגורמיהן החטא והתשובה. שורש הגלות הוא חטא העגל, ונאמר ביחס לגלות: "לקתה בכפלים", וגם לגבי החטא שהוא סיבת הגלות נאמר:

חטאה בכפלים", וע"י כן נגיע לגאולה שהיא נחמה בכפלים, ככתוב: נחמו נחמו¹⁴.

(משיחת ש"פ נצבים, תשי"ד)

ד. בענין "הכל לטובה" ישנם שני ביטויים שונים בדברי חז"ל: א) כל דעביד רחמנא לטב עביד¹⁵. ב) גם זו לטובה¹⁶.

ההבדל בין שני הביטויים הוא: "כל דעביד רחמנא לטב עביד" נאמר בלשון התרגום (ארמית), ו"גם זו לטובה" בלשון הקדש. לשון הקדש היא לשון קדושה וברורה, כל הענינים שבלשון הקדש הם ברורים, ופירוש הדבר שנראה בבירור שהכל לטובה. "כל דעביד רחמנא לטב עביד", שנאמר בלשון התרגום, הרי אף שגם כאן

לטב עביד" – אין הדבר נראה כל־כך ברור.

הסבר הדבר יובן על־פי ההבדל בין הדוגמאות שהגמרא מביא בקשר לשני הביטויים.

393הדוגמא שהגמרא מביאה בקשר ל"כל דעביד רחמנא – לטב עביד" היא:

רבי עקיבא יצא לדרך ולקח אתו נר, חמור ותרנגול.

– בזמננו הנוסע לדרכו לוקח אתו דברים אחרים: פנקס צ'קים, מברשת־שינים וכו', אבל אז לקח אתו הנוסע נר, כדי שיוכל ללמוד גם בחשך, חמור, שישא את הגשמיות שלו, כך שהוא יהא משוחרר מכך. ותרנגול, שיעיר אותו לתיקון חצות –

זימן הקב"ה שלא נתנו לו להכנס לעיר ונאלץ ללון בשדה. באה רוח וכיבתה את הנר, ונשאר שרוי בחשכה. בא אריה וטרף את החמור. בא חתול ואכל את התרנגול. אמר רבי עקיבא: כל דעביד רחמנא – לטב עביד.

מאוחר יותר התברר שהכל היה לטובה. שכן באותו לילה היתה התנפלות שודדים על העיר. אילו היה לן גם הוא בעיר – היה נשבה גם הוא, ולו היה דולק הנר היו רואים אותו השודדים, ולו היו החמור והתרנגול משמיעים קולותיהם היו השודדים שומעים את הקולות וכו'. מתוך כך שהפסיד כל זה – ניצול.

ה. הדוגמא בקשר ל"גם זו לטובה" מביאה הגמרא מן התנא נחום איש גם־זו. השם "איש גם־זו" ניתן לו לפי שהיה אומר על כל דבר: גם זו לטובה.

פעם הוטלה עליו שליחות למלך רומי, ונמסרו לו אבנים טובות ומרגליות כמתנה למלך. בלילה נגנבו ממנו האבנים הטובות ובמקומן הושם בתיבה עפר. אמר: גם זו לטובה, וכשיהודים עשו אותו לשליח אל המלך עלי לבצע שליחותי והקב"ה יעזור.

כשהגיע למלך רומי ומסר את התיבה כמתנה – פתחו את התיבה, וכשראו שהיא מלאה עפר רצו לעשות לו את אשר עושים למורד במלכות. אך הקב"ה שלח מיד את אליהו הנביא בדמות אחד השרים, שאמר למלך: יתכן שזה העפר בו ניצח אברהם אבינו במלחמותיו. הרי מלחמות אינן חסרות בין הגויים – ניסו, איפוא, מיד את העפר ובעזרתו נוצחו שונאי המלך.

ו. השוני בין שתי הדוגמאות הוא:

לרבי עקיבא היה, לאמתו של דבר, הפסד וצער. הוא איבד את חמורו ואת תרנגולו, היא שרוי בחשכה ולן בשדה. כל זה היה לשם טובה, אך הדברים עצמם היו של צער.

לנחום איש גם־זו לא היה מלכתחלה כל נזק, ואדרבה: אילו היה מביא אבנים טובות – מי יודע אם היו מתקבלות ע"י המלך, שכן בבית המלך אין מחסור באבנים טובות¹⁷, ואילו כשהביא עפר – נתקבל הדבר.

לר' עקיבא היא צער, אלא שבאמצעותו ניצל מצער גדול יותר, ואילו לנחום איש גם־זו היה הדבר עצמו טוב.

394ז. זה, איפוא, היתרון שבביטוי "גם זו לטובה" על הביטוי "כל דעביד רחמנא – לטב עביד". משמעות "גם זו לטובה" היא: זו – דבר זה עצמו¹⁸ – לטובה. אין זה רק לשם טוב, כי אם בעצמו טוב. אלא שתחלה היה העלם, העינים היו עצומות, והיה נדמה שזה נזק וצער, ואילו כשסר ההעלם מתברר שמלכתחלה היה זה טוב.

נחום איש גם־זו היה רבו של ר' עקיבא¹⁹. כלומר: ר' עקיבא היה בדור מאוחר יותר משל נחום איש גם־זו. דור בו היה חשך הגלות גדול יותר (שהרי בכל דור גדל החשך). בדורו לא היתה, איפוא האפשרות לראות הגלוי שכל דבר הוא בעצמו טוב.

אף כשידועה בפשיטות האמת שכל ו דבר הוא עצמו טוב – הרי עם זאת בעולם אין הדבר בא בגלוי. בעולם באה בגלוי רק העבודה ש"כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד . אבל

" ו נחום איש גם־זו ובדורו, דור קרוב אל (או בעיצומו של) זמן הבית, היתה

ו האפשרות לגלות גם בעולם את הענין של גם זו לטובה.

עתה אנו מתקרבים אל זמן הגאולה, זמן של "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"²⁰ כשהקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ונראה בגלוי בכל דבר ש"גם זו לטובה", לזמן של שמש ה' בגילוי מנרתיקו, וייאמר: זה ה' קוינו לו.

(משיחת כ' מנ"א, תשי"א)

ח. ה"עבודה" של אלול היא הרי הכנה לתשרי. בחדש אלול יש לתקן את מעשי השנה שעברה ולהגיע ל"אחת שאלתי", לצאת מן הענינים הפרטיים. ע"י "אחת שאלתי" של חדש אלול באה לאחר מכן ה"המשכה" החדשה של חדש תשרי: לך לבדך ואין לזרים אתך, שנה טובה ומתוקה בכל המצטרך לו.

וזה טעם הדבר שבמלה "אלול" נרמזים כל הקוים של: תורה, עבודה וגמילות חסדים.

"אלול" – ראשי תיבות: אנה לידו

שמתי לך²¹, המוסב ל"קו" התורה, שכן התורה מקלט מן היצר הרע, כמאמר רז"ל²².

"אלול" – ראשי תיבות: אני לדודי

דודי לי²³, "קו" העבודה, תפלה²⁴.

"אלול" – ראשי תיבות: איש לרעהו

מתנות לאביונים²⁵, "קו" גמ"ח.

היסוד וההקדמה לכל ה"קוים, היא עבודת התשובה, הרמוזה בראשי התיבות שבאלול: (ומל ה' אלקיך) את 395לבבך ואת לבב (זרעך)²⁶, שהיא היסוד לכל הקוים. וכדוגמת אמירת "מודה אני לפניך" בראשית עבודת היום, כשאדם פונה אל ה', והדבר מגיע לדרגת "לפניך", דלא אתרמיז בשום אות וקוץ, וזו ההקדמה לכל הקוים.

וע"י העבודה של אלול באים לגאולה הרמוזה בראשי התיבות להוי' ויאמרו לאמר אשירה, ראשי תיבות – אלול²⁷.

כל זה הוא כלל העבודה של חדש אלול – ההכנה לתשרי, והעיקר שבו הוא בשבת שלפני תשרי, דמיניה מתברכין כולי יומי של השבוע ובכללם יום ראש השנה, שבת מברכים – למעלה – של תשרי.

יעזור ה' שתהא הכניסה לשנה החדשה בשמחה, ותהא שנה טובה ומתוקה בכל המצטרך.

(משיחת ש"פ נצבים־וילך, תשט"ו)

ט. ב"סליחות" אומרים: לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. הצדק עם הקב"ה, ככתוב: צדיק ה' בכל דרכיו²⁸, ולנו, משום הענינים שנעשו במשך השנה שלא כפי הרצוי, בושת הפנים.

לפי הפירוש של "לך ה' הצדקה" – שהצדק הוא עם הקב"ה – היה צריך להיאמר: "לך ה' הצדק. ומשום מה נאמר: לך ה' הצדקה, ביטוי שיש לו גם משמעות של נתינת צדקה (לעני)?

ההבדל בין צדק לבין צדקה הוא: צדק הוא נתינת זכויות המגיעות לזולת, זו הנהגה צודקת, ואילו צדקה היא – מתנת חנם. לא זו בלבד שלא מגיע לו תשלום לפי הדין, אלא שאף בדרך מתנה אין מגיע לו הדבר, שכן על מתנה נאמר: "אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה – לא הוה יהיב ליה מתנתא"²⁹ (= לולא עשה לו קורת רוח לא היה נותן לו מתנה), ואילו ההשפעה האמורה אינה אלא ענין של צדקה, מתנת חנם.

לפיכך אומרים: "לך ה' הצדקה", ביטוי שיש לו שני פירושים, שכן גם כאן הכוונה היא לשני ענינים: הקב"ה צודק בכל דרכיו ולנו בושת הפנים, ואז מרגישים כי מבחינת הצדק אין מה לדרוש, אלא שמבקשים צדקה, וכביטוי ב"סליחות": פנים אין לנו פניך לחלות, צדקה לך לבד נבקש.

י. לאמתו של דבר היתה אפשרות לדרוש על־פי הדין, שכן "כל ישראל בני מלכים הם"³⁰, ובן־מלך, משום שאינו רגיל בעבודה, וכן משום חשיבותו כבן־מלך – כל עבודה שהוא עושה, ואפילו דבר פעוט, הוא ענין גדול עבורו, עבודה קשה, ומגיע לו על כך תשלום גדול.

אלא שבמקרה כזה היתה ה"המשכה" מדרגה נחותה, מאור השייך לעולמות, לשם מגיעה אתערותא דלתתא, והוא 396אור מוגבל. ברם, אנו רוצים למעלה יותר.

אדמו"ר הזקן היה אומר: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי, איני חפץ בגן־עדן שלך, איני חפץ בעולם־הבא שלך כו', איני חפץ אלא בך לבדך³¹,

– אמנם זו דרגה נעלית מאד, אך מאחר שאנו תלמידים (של אדמו"ר הזקן) ומקושרים ההולכים בעקבותיו, לפחות: תושבי המקום בו הוא מרא דאתרא, מוטלת עלינו חובה וזכות להתנהג – בכל הקשור למעשה, לפחות, בהנהגות שהורה הוא, ובכללן גם ההנהגה של "מי לי בשמים כו'". הלך הרוח של "מי לי בשמים" בכל הקשור למעשה היא – היציאה מן העצמיות, השתחררות מן ההגבלות העצמיות ועשיית רצון הקב"ה –

והרי זו דרגת "בלי גבול" – באה, איפוא, גם ה"המשכה" למטה ללא צמצומים והגבלות.

ולפיכך אנו אומרים: "צדקה לך לבד נבקש". לא משום שאין ביכלתנו לדרוש, כי אם לפי שאיננו רוצים לבוא במגע עם אחר, אנו רוצים רק: לך ה', את פניך ה' אבקש.

ה"כלי" של "לך הוי'". הכלי למציאת "פניך ה'" אינו ההתמקחות ע"י חשבונות, שכן "אם צדקת מה תתן לו". הכלי הוא: "ולנו בושת הפנים", התבטלות והעדר הישות העצמית – הכלי להגיע לעצמותו ית' ו"להמשיך" משם, וכל ההמשכה משם הן – צדקה.

ולמרות שזו דרגה בה אין מעשה התחתונים נוגע – יש ליהודים הכח, שניתן להם מלמעלה, של "ובקשתם משם – ומצאת", לדרוש לתת להם צדקה, ומובטחים בני ישראל בהשגת הדבר³², שלכן "לובשים לבנים וכו'"³³, בטוחים שהקב"ה ימלא משאלות לבנו לטובה בבני, חיי ומזוני רויחי, בשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.

(משיחת ש"פ נצו"י, תשי"ג)