391
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ה'". נהפך הוא לקדושה, עד שהשימוש בו עשוי להיות עבודת ה' יתברך.
במצות הבכורים, כפשוטה, שהיתה בבית המקדש באה לאחריה הברכה2 שיזכה לקיים בשנה הבאה פעם נוספת את המצוה בשמחה3. כך גם עתה: השימוש והניצול של הנכסים שה' נותן בצורה שה' דורש – מביאים את ברכת ה' יתברך לקיים גם בשנה הבאה מצוה זו במדה גדולה בהרבה וביתר שביעת רצון ושמחה, שהרי צריך להיות מעלין בקדש4. (קובץ ליובאוויטש, שנה ד, חוברת ב', עמ' 49)
ב. לפני ראש השנה5, וכן לפני חג השבועות, קוראים את התוכחה. לפני חג השבועות – בפ' בחוקותי, ולפני ראש השנה – בפ' תבוא. אלא שלאחר פרשה זו נקראת בתורה פרשה נוספת: לפני חג השבועות – פ' במדבר, ולעתים גם פ' נשא, ולפני ראש השנה – פ' נצבים, ולעתים גם פ' וילך, כדי להפסיק בין התוכחה לבין החג.
טעם לדבר, לפי שהתוכחה אינה ענין של עונש ח"ו6, כי אם ענין של טהרת וזיכוך הכלי, ומשום כך היא נקראת לפני חג השבועות וראש השנה כי כשם שבגשמיות הרי לפני שמכניסים לכלי, דבר חשוב ויקר – יש תחלה לרחוץ את הכלי, לכלות קללותיה, כלשון הש"ס7 – כך גם ברוחניות.
לכן, לפני ההתגלות של מתן תורה ולפני ההתגלות של ראש השנה, שהרי בכל ראש־השנה נמשכת המשכה חדשה שלא היתה מעולם8, ופירוש הדבר שגם בזמן שבית המקדש היה קיים לא היתה המשכה כזו, הרי כדי לקלוט את ה"המשכה" – חייבת להיות טהרת הכלי תחלה.
כלומר, למרות שלשעה קלה הרי הם יסורים, ובפרט לגבי בן־מלך, שהוא נוסף לכך בן יחיד (שכן כל בני ישראל הם בנים יחידים של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא), והרי כל דבר קטן שאינו כשורה אינו מסוגל לסבול (ולפיכך מפסיקים בפרשת נוספת, כנ"ל) – עם זאת כדאי לאבינו אב הרחמן, ואפילו אב הרחמים9, שלשעה קלה לא יהיה כל־כך חלק, משום השי היקר שיתן לאחר מכן.
ג. ההבדל בין התוכחה שבפ' בחוקותי, הנקראת לפני חג השבועות, לבין התוכחה שבפ' תבוא, הנקראת לפני ראש השנה, הוא שבתוכחה של פ' בחוקותי ישנן מ"ט קללות, ובפ' תבוא
צ"ח, פי שנים.
הערות
- 2. תנחומא ריש פרשת תבוא. רש"י תבוא כו, טז.
- 3. דברים כו, יא ובדרז"ל על הפסוק. ועל פי מה – שכתוב ברמב"ם הלכות מעשר שני פרק יא הלכה טו בסופה, מובן שצריך להיות שמחתי ושימחתי (גם אחרים) בו.
- 4. מנחות צט, א.
- 5. מגילה לא, ב. (ומה שכתוב בתוס' – עיין שם בחידושי אגדות מהרש"א).
- 6. ראה לקוטי תורה ויקרא מח, א.
- 7. מגילה לא, ב.
- 8. ראה לעיל ע' 91 הערה 12.
- 9. בחינה נעלית יותר מאב הרחמן, ראה לקוטי תורה דברים סב, ד. שיר השירים יו"ד, ג.
מדרש תנחומא, כי תבוא א׳ - הטקסט מספריא
הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בּוֹאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עוֹשֵׂנוּ (תהלים צה, ו). וַהֲלֹא כְּרִיעָה בִּכְלַל הִשְׁתַּחֲוָיָה, וְהִשְׁתַּחֲוָיָה בִּכְלַל כְּרִיעָה, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, נִשְׁתַּחֲוֶה נִכְרָעָה נִבְרְכָה. אֶלָּא צָפָה מֹשֶׁה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְרָאָה שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לֵחָרֵב וְהַבִּכּוּרִים עֲתִידִין לִפָּסֵק, עָמַד וְהִתְקִין לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ מִתְפַּלְּלִין שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, לְפִי שֶׁחָבִיב תְּפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל מַעֲשִׂים טוֹבִים וּמִכֹּל הַקָּרְבָּנוֹת. שֶׁכָּךְ כְּתִיב: תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב (תהלים קמא, ב). וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה כָּל מַעֲשִׂים טוֹבִים, כֵּיוָן שֶׁנִּגְזַר עָלָיו שֶׁלֹּא לִכָּנֵס לָאָרֶץ, הִתְפַּלֵּל וְאָמַר, אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה וְגוֹ' (דברים ג, כה). וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה, עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה (שם פסוקים כו-כז). לְכָךְ נֶאֱמַר: הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת. מָה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה מִתְחַטְּאִין, וְכַמָּה יֵשׁ לָהֶן פִּתְחוֹן פֶּה לְעוֹשֵׁי מִצְוֹת. אָדָם יֵשׁ לוֹ עֵסֶק אֵצֶל מַלְכוּת, פְּעָמִים שֶׁהוּא נוֹתֵן כַּמָּה מָמוֹן עַד שֶׁמַּגִּיעִין אוֹתוֹ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, סָפֵק עוֹשֶׂה שְׁאֵלָתוֹ, סָפֵק לֹא עוֹשֶׂה. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא יוֹרֵד אָדָם לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, רָאָה אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר, מַנִּיחוֹ בַּסַּל וְהוֹלֵךְ לִירוּשָׁלַיִם וּבָא וְעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הָעֲזָרָה וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ וְעַל יִשְׂרָאֵל וְעַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ וְגוֹ'. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה אוֹמֵר, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתַּעֲשֶׂה צָרְכִּי הַיּוֹם הַזֶּה, שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו, הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ, תִּזְכֶּה לַשָּׁנָה הַבָּאָה וְתָבִיא כְּהַיּוֹם הַזֶּה, כְּאָדָם שֶׁהוּא נוֹתֵן פְּרִי חָדָשׁ לַחֲבֵרוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁנֶּה וְתִתֵּן לִי לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, כַּמָּה מִתְחַטְּאִין עוֹשֵׂי מִצְוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה, וְצַדִּיקִים מְבַטְּלִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן, וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה (קהלת ח, ד). מִי הוּא. שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע (שם פסוק ה), מַמְחֶה עַל יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר, אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִי דִּבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל, מוֹשֵׁל בָּאָדָם, צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים (ש״ב כג, ג). מַהוּ הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ. וְכִי עַד עַכְשָׁו לֹא צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל. וַהֲלֹא אוֹתָהּ שָׁנָה שְׁנַת אַרְבָּעִים הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ (דברים א, ג). וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, הַיּוֹם הַזֶּה. אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל יוֹם יְהֵא הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ הַיּוֹם הַזֶּה קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ מֵהַר סִינָי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּמָקוֹם אַחֵר, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָּנֶיךָ (שם ד, ט). וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה'. אֶת הַחֻקִּים, אֵלּוּ הַמִּדְרָשׁוֹת. וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, אֵלּוּ הַדִּינִין. דָּבָר אַחֵר, אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, לְרַבּוֹת קַלִּים וַחֲמוּרִים, גְּזֵרוֹת שָׁווֹת וְדִקְדּוּקֵי סוֹפְרִים. וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת לַאֲמִתּוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִיא נְתוּנָה מֵהַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם (ויקרא כה, יח). אֶלָּא כָּל הַמְּקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה וְעָשָׂה אוֹתָהּ לַאֲמִתּוֹ, כְּאִלּוּ הוּא תִּקְּנָהּ וּנְתָנָהּ מֵהַר סִינָי. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הָעוֹשֶׂה תּוֹרָה לַאֲמִתָּה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד וְגוֹ' (דברים ד, יד). לַעֲשׂוֹת אוֹתָם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא לַעֲשֹׂתְכֶם אוֹתָם (שם), מִכָּאן שֶׁמַּעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ הוּא עָשָׂה וּבָרָא אֶת עַצְמוֹ. בְּכָל לְבָבְךָ, הֲרֵי הַכָּתוּב מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם, בְּשָׁעָה שֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא יִהְיֶה לָכֶם שְׁתֵּי לְבָבוֹת, אֶחָד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֶחָד לְדָבָר אַחֵר.
משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי י״א:ט״ו - הטקסט מספריא
לא עברתי ממצותיך שלא הפריש ממין על שאינו מינו ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ולא שכחתי שלא שכח מלברכו ומלהזכיר שמו עליו לא אכלתי באוני ממנו הא אם אכלו באנינו אינו מתודה ולא בערתי ממנו בטמא הא אם הפרישו בטומאה אינו מתודה ולא נתתי ממנו למת שלא לקח ממנו ארון ותכריכין ולא נתנו לאוננים אחרים שמעתי בקול יי' אלהי שהביאו לבית הבחירה עשיתי ככל אשר צויתני ששמח ושימח בו שנאמר ושמחת בכל הטוב.
מצוטט בעמוד אחד
אגרות קודש 1
- כרך יא ‹ ג'תשמו לקו"ש ח"ב ע' 391
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.