שיחה א

384שיחה א

א. פרשתנו מתחילה בפסוק: כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו.

תוכן הדבר ברוחניות – הוא:

"אויביך" הם הגוף והנפש הבהמית – כפי שמפרש אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה¹ – שהרי הם האויבים האמתיים של האדם, ויש לצאת למלחמה עליהם.

נכון, אמנם, שאין הכוונה לשבור אותם, כי אם "לבררם", אך בכל זאת כרוך הדבר במלחמה, שכן אין הם נותנים לבררם, וזו מלחמה קשה, שכן הנפש הבהמית – אקדימא טענתיה².

על כך נאמר: כי תצא למלחמה, יש רק לצאת למלחמה, ואז ישנה הבטחה: "ונתנו ה' אלקיך בידך" – אתה תנצח אותו ולא להיפך, ח"ו, ויתרה מזו – יתוסף לך, ושבית שביו, אלו ניצוצות הקדושה שבדברים הגשמיים, "ורב תבואות בכח שור".

(משיחת ש"פ תצא, תשי"ד)

ב. בענין מצות עשיית מעקה – שאלני אחד במכתב: הטעם למעקה הוא משום סכנה, ככתוב: "ולא תשים " דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו", והרי הרמב"ם פוסק³ שעל מצוה שמשום סכנה אין מברכים, ואילו באותו פרק עצמו⁴ פוסק הרמב"ם שבשעת עשיית מעקה יש לברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה.

בפשטות יש מקום להסביר: לפי שאת הענין של "ולא תשים דמים בביתך" ניתן להסדיר בדרכים אחרות, ולא ע"י עשיית מעקה, משום שחובת עשיית מעקה ישנה רק כשהבית גבוה מהקרקע יו"ד טפחים⁵, ישנה, איפוא, אפשרות להנמיך את הגג או להגביה את קרקע רשות הרבים, כן ישנה אפשרות לעשות את הגג משופע כך ש"לא תשים דמים בביתך" יבוא על תיקונו, ובכל זאת אין לו המצוה של מעקה, לפיכך יש לברך בעשיית מעקה, שכן יש כאן ענין נוסף על "ולא תשים דמים בביתך".

ברם, אין הסבר זה מספק די הצורך, שכן אם כל טעם עשיית המעקה הוא משום סכנה, חוזרת הקושיא למקומה: הרי על כגון דא אין מברכים.

אלא שלאמתו של דבר הרי "ועשית מעקה לגגך" ו"ולא תשים דמים בביתך" מהוים שני ציוויים נפרדים.

ולא תשים דמים בביתך" אינו נימוק לעשיית המעקה.

הוכחה לדבר: הרמב"ם קובע כלל בשרשי המצוות⁶ שטעמי המצוות אינם 385נחשבים למצוות נפרדות במנין התרי"ג, ואילו כאן מונה הרמב"ם במנין המצוות שתי מצוות שונות – במנין מצוות עשה הוא מונה את מצות "ועשית מעקה"⁷ ובמנין לא־תעשה הוא מונה את מצות "ולא תשים דמים"⁸. יש, איפוא, לראות מכאן ש"ולא תשים דמים" אינו טעם ל"ועשית מעקה" כי אם מצוה נפרדת.

מקורו של הרמב"ם הוא ב"ספרי", ושם⁹ נאמר: "ועשית מעקה לגגך – זו מצות עשה, ולא תשים דמים בביתך – מצות לא תעשה".

ג. הענין כפי שהוא לגבי עבודת האדם:

בשעה שיהודי בונה בנין חדש – אין די בגדרים שהיו לו קודם לכן אשר על־ידם עמד בכל הנסיונות. עלול להיות "והתברך בלבבו – שלום יהיה לי", כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא¹⁰, אך עליו לדעת שמאחר שהוא עובר לבית חדש – מוטלת עליו "עבודה" חדשה, ועליו לדאוג שיוכל לעמוד בנסיונות החדשים העלולים להיות בעבודתו החדשה.

כשאדם יוצא מכתלי בית המדרש לרשות הרבים, שאז מתחילה לדידו "עבודה" חדשה, והוא נתקל בענינים שלא היה לו כל מגע אתם עד עתה,

– והוא הדבר לגבי כל אדם בכל יום, שהרי בתחלתו של יום צריכה להיות עבודת התפלה ולאחריה למוד התורה, וכשאדם יוצא מד' אמות של תפלה ומד' אמות של הלכה אל ל"ט המלאכות, עובדין דחול –

עליו לעשות מעקה כדי לשמור שעניני העולם והעובדין דחול יהיו כפי הראוי, כדי שלא יהיה בהם "דמים בביתך" ו"יפול הנופל".

כשם שבגשמיות צריך המעקה להיות גבוה מן הבית, ואף גבוה מגג הבית, כך גם ברוחניות צריך להיות ה"מעקה" ממקור נעלה יותר, סיוע מדרגה עליונה יותר.

לפיכך יש מקום, ואף צורך, לברך על עשיית מעקה. שכן – כיצד אפשרית עשיית מעקה? איך מסוגל אדם להביא את ה"מעקה" מדרגה נעלית מן הדרגה בו הוא עומד?

לשם כך יש צורך ב"ברכה", לפי פירוש רז"ל¹¹: "ברכה" – מלשון: המבריך את הגפן, כלומר: "המשכה" – ברוך אתה הוי': הוי', הנעלה מן העולם, ע"י אלקינו (גבורה, צמצום אלינו), הוא בא לידי המשכה לבחינת מלך העולם, ומתוך כך נעשה "וצונו", מלשון: צוותא והתחברות, לעשות מעקה – מתוך כך בא הכח והאפשרות לעשות מעקה גבוה עשרה טפחים – על גג עולם הבריאה שהוא קרקע עולם האצילות, ככתוב בכתבי האריז"ל.

386ד. ההוראה המפורטת מכל האמור:

כדוגמת הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר שיש להוסיף בכל ראש־השנה תוספת בהידור מצוות עשה ובזהירות מלא תעשה ובהנהגה טובה

– אף אם היו גם קודם לכן כל – ההנהגות כפי הראוי–

לפי שכל ראש השנה "נמשך" אור חדש, כאמור ב"אגרת הקדש"¹²:

– כך, בשעה שיהודי פותח "עבודה" חדשה, אם בשעה שהוא יוצא מכתלי בית המדרש אל העולם, ואם בכל יום לאחר התפלה והלימוד בבקר בשעה – שהוא מתחיל לבוא במגע עם עניני עולם, עליו להוסיף משהו במעמדו ומצבו הקודם.

וזהו: כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך. מלמעלה ניתן הכח לעשות מעקה, בגובה יו"ד טפחים, להמשיך את האור החדש בכל עשר כחות הנפש, למכחות חב"ד עד לכח המעשה, ואז בא לידי תיקון ה"ולא תשים דמים", "ולא יפול הנופל" וגו', ואדרבה: יש כאן – "כתפארת אדם לשבת בית"¹³.

(משיחת י"ג תמוז, תשט"ז)

ה. יש דעות הסוברות שקריאת פרשת זכור היא מדאורייתא¹⁴ ממצות־עשה של: זכור את אשר עשה לך עמלק.

מלבד ה"עשה" של זכור יש גם לאו, לא תשכח. וזה אחד הנימוקים של הדעות¹⁵ הסוברות שגם נשים חייבות בזכירת עמלק, לפי שהן חייבות בלאו

חייבות הן גם על ה"עשה".

מכאן מובן עד כמה הכרחי הענין של זכירת עמלק, עד שהכל חייבים בו.

ו. אמנם בגשמיות אין חלה עתה חובת מחיית עמלק. ישנן אף דעות הסוברות שהמצוה מוטלת על המלך¹⁶

לגייס בני ישראל למחות זרעו של עמלק. אך אפילו לפי הדעות הסוברות שהמצוה מוטלת על כל אחד ואחד מישראל – אין עתה מקום למחיית עמלק בגשמיות, משום:

א) הענין בא בחשבון רק בזמן שיד ישראל תקיפה. ב) ורק כשידוע ברור מי הוא מזרעו של עמלק, אך משבא סנחרב ובלבל את העולם¹⁷ הולכים אחר הרוב, "וכל דפריש – מרובא פריש"¹⁸.

רק כשיבוא המשיח, שאז תהא יד ישראל תקיפה ויתברר מי הוא מגזע עמלק – ימחה המלך המשיח את כל 387הענינים אשר לעמלק, מאיש ועד אשה וגו'.

כך – בגשמיות, ואילו בעבודה רוחנית קיים הענין גם עתה, שהרי כל ישראל חייבים בזכירת מעשה עמלק, ואפילו נשים שאינן יוצאות למלחמה חייבות בדבר.

ומצות זכירת מעשה עמלק אינה רק פעם אחת בחיים, או אחת בשנה, כי אם צריכה להיות כל יום¹⁹, ודבר זה הוראה עד כמה חשובה זכירת מעשה עמלק – ברוחניות, לפחות בעבודת ה' בכל הזמנים.

ז. ענינו של עמלק ברוחניות הוא – "אשר קרך בדרך", הוא מקרר ומצנן – כפירוש המדרש²⁰ – בדרך התורה והמצוות, ונגד הקרירות של עמלק יש להלחם בכל יום. לא די בכך שאתמול התלהב האדם בתורה ובעבודת התפלה. עליו להמשיך ולהלחם בקרירות של עמלק. "

בכל יום, בטרם צאתו למגע עם עניני העולם, על האדם להתלהב במלחמתו נגד עמלק, ודבר זה נעשה בתפלה. באמצעות התלהבות התפלה מסוגל הוא להלחם בעמלק בשעה שהוא בא במגע עם עניני עולם.

זו הכנה למחיית זרעו של עמלק גם בגשמיות, בביאת המלך המשיח במהרה בימינו.

ח. מה שמוכרח לפרסם הוא – שמלחמת עמלק צריכה להיות בכל דור ודור ובכל יום ויום ואין להסתפק במה שנעשה כבר.

אי אפשר לאדם להסתפק בכך שהיה לו סבא כשר, אב כשר, או שהיה אף הוא עצמו יהודי כשר, אלא שעליו להתמיד במלחמתו בקרירות של עמלק, שכן משום שיש בו "הנחשלים" עלול להתגנב עמלק "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך",

עד לידי "מחה תמחה את זכר עמלק" בביאת המשיח, ו"מחה אמחה את זכר עמלק" – בקרוב ממש.

(משיחת ש"פ זכור, תשט"ז)

ט. השבוע הרי חל ח"י אלול. לגבי ענין ח"י אלול אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר²¹ בשם זקני החסידים, כי פירושו של "ח"י־אלול" הוא שהוא נותן

חיות" ב"אלול". תוכנו של חודש אלול הוא הרי הצורך לתקן את השנה החולפת, וע"י כך לזכות בשנה טובה ומתוקה לשנה הבאה, וענינו של ח"י אלול הוא להכניס רוח חיים בעבודה זו. לא זו בלבד שלא תהא בדרך מצות אנשים מלומדה, אלא אף כשאדם עושה זאת בהכנה ובכוונה – שגם אז עלולה היא להיות ללא חיוניות – מוסיף בה ח"י אלול את ה"חיות".

ח"י אלול הוא יום הולדת הבעל־שם־טוב, וכפי שאמר כ"ק מו"ח 388אדמו"ר²² שאין זה יום הולדתו בגופו בלבד, אלא אף יום הולדתו בנשמתו. כן היה ח"י אלול יום התגלותו של הבעש"ט, כעבור שנים רבות, יום התגלות החסידות הכללית.

לאחר מכן הופיע כ"ק אדמו"ר הזקן והביא את הדברים לידי הבנה והשגה, חסידות חב"ד, וגם יום הולדתו שלו היה בח"י אלול.

משמעות הדברים היא, איפוא, שח"י אלול, גילוי תורת חסידות חב"ד, מכניס רוח חיים בכל עניני העבודה של אלול, והרי ה"חיות" קשורה בשמחה, כידוע.

י. ברם, ה"עבודה" של חדש אלול היא הרי תשובה, חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא, הנעשית במרירות – כיצד, איפוא, אפשרית יחד אתה השמחה, שהיא ניגודה של זו?

ו

אלא שזה הסבר הדברים: מלבד זאת שבהתאם לפסק הרמב"ם²³ צריך אדם לעשות כל מצוה בשמחה, על שהוא מקיים רצון הבורא [והרמב"ם מסביר רעיון זה במשמעות הפסוק "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלקיך בשמחה"²⁴], ואם כן – מאחר שהתשובה היא מצוה²⁵ – צריכה גם היא להיעשות בשמחה, הרי כאן השמחה היא כתוצאה מענין צדדי, לא משום הענין של המצוה עצמה. האדם שמח לפי שהוא מקיים מצוה, משום שבכך הוא מקיים את הרצון העליון.

אך ח"י אלול, תורת החסידות, חידש שבתשובה עצמה, שבאופן כללי היא מרירות, יש בה שמחה. ח"י אלול פירושו שה"חיות" היא בענין אלול עצמו, והשמחה אינה סותר למרירות.

– כפי שאומר אדמו"ר הזקן בתניא²⁶, לגבי ענין התשובה: "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוא תקיעא בלבאי מסטרא דא" (=בכיה תקועה בלבי מצד זה וחדוה תקועה בלבי מצד זה), בו בזמן ובענין אחד אפשריים שני כיוונים הפכיים. וכפי שהוא מסיק שם שגם בזמן של "ירגיז וכו'" ומרירות, מבחינת הנפש הבהמית, בה בשעה על האדם להיות בשמחה מבחינת הרגש הנפש האלקית והבטחון הגמור ש"לא ידח ממנו נדח"²⁷

"לעולם גו' נצר מטעי מעשה ידי להתפאר"²⁸, שלפיכך כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא²⁹.

מובן, איפוא, שהשמחה כאן מקורה בעצם התשובה. באותו הלך רוח של התשובה עצמה – של מרירות ו"ירגיז על היצר הרע" – ישנה השמחה על שהנפש האלקית שבה אל ה'.

יא. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר³⁰ על הימים שמח"י אלול עד ראש השנה, 389שהם שנים־עשר ימי חשבון הנפש של השנה החולפת, יום לחדש, יום לחדש.

דובר לעיל לגבי הענין של "עשר קדושות הן" שהוא נמצא בבחינות " "עולם־שנה־נפש". גם בתפלה שהיא " "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" – קיימות דרגות אלו, באופן כללי מתבטא הדבר בהבדל שבין תפלת החול, בה כלולה בקשת צרכיו של אדם, צרכיו של אדם, לבין תפלת השבת, שאין בה אלא שבחו של מקום.

כך – בתורה: ההבדל בין גליא דתורה, שהוא "אילנא דטוב ורע" משום שבגליא דתורה נידונים ענינים גשמיים, וזה ענין הבירורים, לבין פנימיות התורה, בה מדובר רק באלקות.

עיקרו של חשבון הנפש בי"ב הימים שמח"י אלול לראש השנה, צריך להיות מוסב בקשר לפנימיות התורה. ודאי צריך להיות חשבון לגבי כל תרי"ג המצוות וכל הפרטים והדקדוקים, ואדרבה: "המעשה הוא העיקר". ברם, חשבון זה צריך להיות מושלם לפני ח"י אלול, ואילו מיום ח"י אלול – יום התגלות תורת החסידות – הרי דוגמת

אביך במאי הוה זהיר טפי"³¹ –

זהיר", מלשון: זוהר ובהירות, אור שבאמצעותו בא האור בכל עניניו – צריך להיות עיקר וחיות החשבון בקשר לפנימיות התורה,

לא רק בקשר ללימודה כי אם גם בנוגע להתנהגות על־פי החסידות שהרי גדול תלמוד המביא לידי מעשה³².

וזה יביא אור בחשבון נפשו לגבי כל עניניו.

והרי החשבון מביא לקבלה טובה על להבא, שיהא "יפוצו מעינותיך חוצה" ב"חוץ העצמי וגם ב"חוצה" הממשי, וע"י כך יהיה "קאתי מר", מלכא משיחא" במהרה בימינו.

(משיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול. תשט"ז)