שיחה א

380שיחה א

א. הוסבר בהרחבה¹ שחדש אלול הוא ענין של ערי מקלט.

הוספה לכך: לגבי הענין של שופטים ושוטרים נאמר ב"ספרי"² שהיו שופטים ושוטרים³ "בכל מושבותיכם" לרבות בחוץ לארץ, "יכול" – נאמר בספרי – "אף ערי מקלט היו בחוץ לארץ – תלמוד לומר: אלה כו'". ערי מקלט היו רק בארץ ישראל. למרות זאת נאמר בספרי⁴ שגם רוצח שבחוץ לארץ קולטות ערי " המקלט, אלא שהן עצמן היו אך ורק בארץ ישראל.

מן העובדה שה"ספרי" מצרף "שופטים ושוטרים" ל"ערי מקלט", שמאחר ששופטים ושוטרים ישנם בחוץ־לארץ היה מקום לחשוב שגם ערי מקלט היו בחוץ־לארץ, יש להוכיח שלערי מקלט יש קשר לשופטים ושוטרים.

ענינם של השופטים, ואפילו של השוטרים שהיו רודים, לא היה לשם עונש, והמטרה היתה רק שבאמצעותם יבוא זיכוך⁵. כן ענינן של ערי־המקלט, גלות: גלות מכפרת⁶. פירוש

כפרה", על־פי מה שמסביר אדמו"ר הזקן ב"אגרת התשובה"⁷, הוא מלשון קינוח: יש כאן קינוח והסרת החטא במדה כזו שהאדם נעשה "מרוצה כמו קודם החטא". לפיכך יש אפשרות לטעות ולסבור שהיו גם בחוץ לארץ, שהרי על ארץ ישראל, שהיא "ארץ" סתם⁸ נאמר⁹ "למה נקרא שמה ארץ? – שרצתה לעשות רצון קונה!" ומשמעות

חוץ־לארץ" היא – מחוץ לרצון. ולכן יש צורך לנקוט זהירות יתרה על ארץ ישראל. למרות זאת היו רק שופטים ושוטרים גם בחוץ לארץ, ואילו ערי מקלט – בארץ ישראל בלבד.

381ב. שני דברים בתשובה¹⁰: חרטה על העבר וקבלה על להבא. אימתי טובה החרטה? – כשיחד אתה מקבל האדם על עצמו להתנהג כראוי, שכן בלעדי זאת מה התועלת בחרטה כשהוא "טובל ושרץ בידו"?

משום כך היו ערי המקלט רק בארץ ישראל, שכן אם כדי להשאר מחוץ ל"ארץ – שרצתה לעשות רצון קונה" – מה התועלת בחרטה? לכן קולטות ערי־המקלט גם רוצח מחוץ לארץ, גם לו מועילה הגלות, אך הגלות עצמה חייב להיות אך ורק בארץ ישראל, ונס שמה.

ואילו שופטים ושוטרים היו גם בחוץ לארץ, משום שעל שפיטת הזולת נאמר¹¹: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", אין בית הדין שבארץ ישראל מסוגל לדעת את ההעלמות וההסתרים השוררים בחוץ לארץ, כשעל דבר של מעשה, ואפילו של דבור או מחשבה, יש צורך ביגיעה כה רבה, וקיימים נסיונות רבים. ב"ארץ ישראל", במצב של "עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"¹², אין כל מושג בכך. לפיכך היו צריכים להיות שופטים ושוטרים גם בחוץ לארץ, כדי לשפוט את היהודים שבחוץ לארץ.

כפי שידוע הסיפור בכ"ק אדמו"ר האמצעי, ובכ"ק אדמו"ר ה"צמח־צדק"¹³, שהפסיק פעם באמצע ה"יחידות" למשך זמן מה, ואחר המשיך ב"יחידות". כשנשאל לסיבת הדבר הסביר שכאשר בא אדם ב"יחידות" לבקש תיקון לענין מסוים עליו למצוא ענין זה, בדקות דדקות, לפחות, בו עצמו, ואז מסוגל הוא להשיב לשואל. עתה באה לפניו שאלה בענין שפל מאד, ולא הצליח למצות אותו בקרבו, אפילו בדקות דדקות, ומשום כך הפסיק את ה"יחידות".

לכן אמר הקב"ה למשה רבנו בעת חטא העגל: "לך רד כי שחת עמך¹⁴". משה היה אז בשמים, למעלה־מעלה, לחם לא אכל ומים לא שתה, ואילו בני ישראל היו אז למטה־מטה. כשאמר לו הקב"ה: "שחת עמך", העם שלך – נוצר ע"י כך קשר בין משה לבין העם, והיה מסוגל ללמד זכות עליהם.

דוגמת מה שכותב אדמו"ר הזקן ב"בד קדש" שאינו חפץ שמשפטו יהיה ע"י השרים, שעליהם אי אפשר לסמוך, כי אם "מלפניך (– דוקא –) משפטי יצא, עיניך תחזינה מישרים"¹⁵, משום שהשרים אינם חשים את ההעלמות וההסתרים, ולפיכך יש צורך במשפט 382של נשמה בגוף – "מלפניך דוקא". זה גם הענין ששופטים ושוטרים היו צריכים להיות בחוץ־לארץ.

ג. למרות שערי המקלט היו רק בארץ ישראל – יש הבדלי דרגות בדבר. ערי מקלט היו בעבר הירדן, דשכיחי רוצחים¹⁶, בארץ ישראל – למה נקרא שמה ארץ, לפי שרצתה לעשות רצון קונה, ואפילו לעתיד לבוא, "ואם ירחיב הוי' אלקיך את גבולך"¹⁷, יהיו גם ערי מקלט.

פירוש הדבר שהענין של "שופך דם האדם באדם"¹⁸, שמחמתו יש ענין ערי המקלט, מצוי בכל דרגה לפי מהותה, ואפילו לעתיד, כשתהיה העבודה – וממילא גם העדר העבודה – באופן נעלה לגמרי, גם לגבי דרגה זו מצויה בחינה של שופך דם האדם דקדושה באדם בליעל¹⁹, ויש צורך בערי מקלט שקולטות.

שכן בכל דרגה ישנו ענין העדר והיפך העבודה בהתאם למהותה, כלומר, שלפי ערך מעלת דרגה זו הרי זה ענין של העדר העבודה, עד כדי כך שלגבי דרגת "ובו תדבקון" הרי העבודה של "אותו תעבודו" מהוה ענין שיש לחזור עליו בתשובה²⁰.

ד. כך גם חשבון הנפש של חדש אלול, שהוא ענין של ערי מקלט כאמור, ישנו בכל אחד בהתאם לדרגתו. על האדם לערוך חשבון־נפש של כל מחשבותיו, דבוריו ומעשיו במשך כל השנה, אם היו לפי השלחן־ערוך, אם היו לפנים משורת הדין, ואם היו "לפום גמלא"²¹, וכשלא היו כן – עליו לחזור בתשובה.

מכאן מובן שלא "בעלי־עסקים" בלבד, כי אם גם יושבי אהל, הנמצאים כל השנה באהלה של תורה ובאהלה של תפלה – גם לגביהם צריך בחדש אלול להיות עיר־מקלט, "את בצר במדבר", בתורה שעליה נאמר: וממדבר מתנה, וכן בתפלה²².

הדברים אמורים גם בקשר למה שדובר לפני שנתיים (בח"י אלול) בדבר המנהג השורר במדינה זו לשחרר הביתה את תלמידי הישיבות במשך חדשי אלול־תשרי – דבר שהוא בניגוד לתורה ובניגוד לשכל אנושי. במקום לקיים את הנאמר²³ שבחדש אלול ממעטים בגופי הלכות ובחיבורים ועוסקים יותר בתשובה – נוסעים עוד הביתה.

בתקופת חדש אלול על התלמיד לשהות בישיבה, וצריך להיות מוחלט בנפשו: "יעבור עלי מה – בשבועות הספורים שבחדש של "בקשו פני" עלי להיות כדבעי".

383ה. זו גם הוראה ל"בעלי עסקים". גם זה שבמשך כל השנה הוא שקוע בעיסוקיו, הרי בתקופת חדש אלול, או, לפחות, מאז ח"י אלול, היום בו מתחיל החשבון של יום לחדש²⁴, או, בכל אופן, בימי הסליחות – עליו לברוח לערי מקלט (שהיו גם בעבר הירדן שמחוץ לארץ ישראל) למקום יראת־שמים, לישיבה והדומה, שם תהא דירתו.

דרוש "ונס שמה", ניסה – בריחה²⁵ מכל הענינים בהם הוא שרוי בכל השנה, אל ערי המקלט, ולהשתקע שם, "שם תהא דירתו", ולפי סגנון הזוהר²⁶: "קבורתיה דיליה (דמשה) – משנה" – הרי "שם תהא קבורתו"²⁷.

משמעות "קבורתו" היא לפי הנאמר²⁸: "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", כשאדם "בן מאה", שהשלים את כל עניניו בכל פרטי כחות נפשו (עשרה הכלולים מעשרה) הרי "עבר ובטל מן העולם", אין לו כל מגע עם העלם העולם, ולכן יכול הוא להאריך ימים ושנים, שכן אין לו ממה לחוש.

זה פירוש "קבורתו": פירוד ארבעה היסודות כשכל אחד מגיע ומתחבר לשרשו, "עפר אתה ואל עפר תשוב", כח ההתבטלות של "ארץ", שממנו נובע בנין המלכות שבראש־השנה.

ה"עבודה" של חשבון הנפש בחדש אלול, ונס שמה, היא הכנה לכתיבה וחתימה טובה דראש השנה, לשנה טובה ומתוקה בבני, חיי, ומזוני רויחי. (משיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, תשי"ד)