385

נחשבים למצוות נפרדות במנין התרי"ג, ואילו כאן מונה הרמב"ם במנין המצוות שתי מצוות שונות – במנין מצוות עשה הוא מונה את מצות "ועשית מעקה"⁷ ובמנין לא־תעשה הוא מונה את מצות "ולא תשים דמים"⁸. יש, איפוא, לראות מכאן ש"ולא תשים דמים" אינו טעם ל"ועשית מעקה" כי אם מצוה נפרדת.

מקורו של הרמב"ם הוא ב"ספרי", ושם⁹ נאמר: "ועשית מעקה לגגך – זו מצות עשה, ולא תשים דמים בביתך – מצות לא תעשה".

ג. הענין כפי שהוא לגבי עבודת האדם:

בשעה שיהודי בונה בנין חדש – אין די בגדרים שהיו לו קודם לכן אשר על־ידם עמד בכל הנסיונות. עלול להיות "והתברך בלבבו – שלום יהיה לי", כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא¹⁰, אך עליו לדעת שמאחר שהוא עובר לבית חדש – מוטלת עליו "עבודה" חדשה, ועליו לדאוג שיוכל לעמוד בנסיונות החדשים העלולים להיות בעבודתו החדשה.

כשאדם יוצא מכתלי בית המדרש לרשות הרבים, שאז מתחילה לדידו "עבודה" חדשה, והוא נתקל בענינים שלא היה לו כל מגע אתם עד עתה,

– והוא הדבר לגבי כל אדם בכל יום, שהרי בתחלתו של יום צריכה להיות עבודת התפלה ולאחריה למוד התורה, וכשאדם יוצא מד' אמות של תפלה ומד' אמות של הלכה אל ל"ט המלאכות, עובדין דחול –

עליו לעשות מעקה כדי לשמור שעניני העולם והעובדין דחול יהיו כפי הראוי, כדי שלא יהיה בהם "דמים בביתך" ו"יפול הנופל".

כשם שבגשמיות צריך המעקה להיות גבוה מן הבית, ואף גבוה מגג הבית, כך גם ברוחניות צריך להיות ה"מעקה" ממקור נעלה יותר, סיוע מדרגה עליונה יותר.

לפיכך יש מקום, ואף צורך, לברך על עשיית מעקה. שכן – כיצד אפשרית עשיית מעקה? איך מסוגל אדם להביא את ה"מעקה" מדרגה נעלית מן הדרגה בו הוא עומד?

לשם כך יש צורך ב"ברכה", לפי פירוש רז"ל¹¹: "ברכה" – מלשון: המבריך את הגפן, כלומר: "המשכה" – ברוך אתה הוי': הוי', הנעלה מן העולם, ע"י אלקינו (גבורה, צמצום אלינו), הוא בא לידי המשכה לבחינת מלך העולם, ומתוך כך נעשה "וצונו", מלשון: צוותא והתחברות, לעשות מעקה – מתוך כך בא הכח והאפשרות לעשות מעקה גבוה עשרה טפחים – על גג עולם הבריאה שהוא קרקע עולם האצילות, ככתוב בכתבי האריז"ל.