שיחה א

398שיחה א

א. נאמר ב"לקוטי תורה"¹, והדברים מובאים ברשימת כ"ק מו"ח אדמו"ר לפ' נצבים תש"ז, שפ' נצבים נקראת תמיד בש"ק שלפני ראש־השנה. פעמים היא נקראת יחד עם פ' וילך, ופעמים נקראת פ' נצבים לחוד, – ובכל אופן – פ' נצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה.

וטעם הדבר הוא: "

כל שבת כוללת בקרבה את ימי – השבוע שלאחריה וקשורה אליהם. לפיכך נקרא, בשבת שלפני ראש־השנה: "אתם נצבים היום", ו"היום" מוסב על ראש־השנה, "יומא דדינא רבא".

כשמגיע "היום", יום ראש־השנה, צריך להיות: "אתם נצבים כולכם", על כל הנשמות להתיצב "לפני ה' אלקיכם", וכל הנשמות במדה שוה: למן "ראשיכם שבטיכם" עד חוטב עציך ושואב מימיך". לגבי "חוטב עציך" מסביר רש"י כי המדובר בכנענים, שבאו להתגייר, דוגמת הגבעונים בימי יהושע, ונתקבלו אך ורק בגלל השבועה² – וגם הם עולים לפני הוי' יחד עם שאר בני ישראל, באופן של "כולכם", "לאחדים כאחד".

משמעות ענין זה, של "כולכם כאחד", אינה מתבטאת רק בכך שאחד סובל את משנהו, למרות שהוא הראש והשני הוא איש פשוט – אלא אף, יתרה מזו, הם מקבלים זה מזה, ומשלימים זה את זה, כשם שבגוף האדם משלימים הראש והרגל זה את זה. כל אחד מהם

גם הראש וגם הרגל – אין לו שלמות בלעדי השני.

זו העבודה הנדרשת בראש השנה,

היום", וכדי שתהיה האפשרות לבצעה

נקרא בתורה בשבת שלפני ראש השנה: "אתם נצבים היום כולכם גו' ראשיכם שבטיכם גו' חוטב עציך. ושואב מימיך", והקריאה בתורה מעניקה את הכוח להביא הדברים לידי פועל.

כדרך שמוסבר בתורת החסידות הטעם לכך שבראש השנה נאמרים פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות – לפי שע"י כך שמובאת הוכחה מן התורה שהקב"ה צריך להיות מלך ולזכור, ובמה – בשופר, ע"י כך נגרם שאכן הדבר נעשה בפועל.

ב. לאחר שנאמר: "אתם נצבים גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך" – נאמר עוד: "לעברך בברית הוי' אלקיך". כלומר: עבודה זו של "אתם נצבים... כולכם" מהוה הכנה "לעברך בברית", לכריתת הברית שבין הקב"ה לבני ישראל ביום ראש השנה.

בגשמיות אנו רואים ששני אוהבים נאמנים, שאהבתם מקורה בגורם 399מסוים, אם משום שאחד מכיר בסגולותיו של השני, או משום שהוא אוהב אותו כדי שהלה יאהבהו ותצמח לו מכך טובה, הרי כשזה רואה בעצמו מגרעת מסוימת והוא חושש שמא ירגיש חברו בדבר ומתוך כך ייגרם רפיון באהבתם – כל שכן כשהמגרעת היא בענינים עיקריים והיא עלולה להביא לביטול האהבה לגמרי, או, אף, לגרום היפוכה של אהבה – הרי, כשאהבתם חזקה עדיין, נעשית ביניהם כריתת ברית, שהאהבה תתקיים לעד.

שכן תוכן הענין של כריתת ברית הוא למעלה מטעם ודעת, השנים מניחים את ההגיון בצד, וכורתים ביניהם ברית להתקשרות עצמותית, במדה ששום דבר שבעולם לא יחליש את האהבה, והיא תהיה לעד ולעולמי עולמים.

כך גם לגבי האהבה שבין הקב"ה לבין בני ישראל: כשמגיע ראש־השנה, שאז האהבה היא חזקה מאד, שכן עומדים אז אחרי עבודת חודש אלול המסירה את החטאים המעלימים על האהבה, נעשית אז כריתת ברית הדדית, בני ישראל מתקשרים אל הקב"ה בהתקשרות עצמותית שלמעלה מטעם ודעת, כך שכל דבר שבעולם לא יהיה מסוגל להחלישה.

לעורר את הקב"ה, כביכול, להתקשר עם נשמות ישראל למעלה מטעם ודעת – הרי זה ע"י עבודה של "כולכם כאחד", ההתמסרות שלמעלה מטעם ודעת (שכן על־פי השכל הרי אדם זה הוא "ראש" ואילו השני "שואב מים", ומה קשר ביניהם?). כדרך שמוסבר לגבי ענין "בכל מאדך", ע"י ה"מאד" שלך³, אף שהוא שלך בלבד, אתה "ממשיך" את ה"מאד" שבעצם.

ג. ברם, "כולכם כאחד" חייב להיות באמת. על האדם לדעת שאכן כך הוא המציאות: למרות שהוא חושב את עצמו לאחד מ"ראשיכם" ואת השני לאיש פשוט – הרי נוסף על כך שאי אפשר לדעת מיהו ה"ראש" ומיהו ה"רגל", שכן, לרוב, מעריך אדם את הזולת בדרגה פחותה ממה שהוא באמת ואת עצמו – יותר ממה שהוא באמת, הרי, מלבד זאת, אף אם המציאות היא אמנם כזאת שהוא הוא ה"ראש" – ישנו יתרון לרגל על הראש , בכך ששלמות הראש באה אך ורק ע"י הרגל, כאמור.

כך תובן העובדה שהגבעונים נעשו חוטבי עצים למשכן ולמקדש דוקא, לא כל בני ישראל היו במקדש, לא כולם דרו בירושלים. שם היו רק אנשי מעמד, שלוחי כל ישראל. ואילו עבודתם של הגבעונים היתה במקדש. הטעם לכך הוא לפי שאמיתיות שלמות המעלה טמונה דוקא ברגל.

וזה הקשר של השבועה לדבר זה – השבועה שהיתה בשעת קבלת הגבעונים. שבועה – נעלית מטעם ודעת, ומגיעה לעצם הנפש⁴, ואילו עצם הנפש מתבטא דוקא ברגל.

400ד. כשיהודי מתבונן שלפני התקיעות בראש השנה יבקש⁵: "יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה", והרי משמעותו של "יבחר לנו" היא: "כך – ולא אחרת", וכשמתבונן שענין הבחירה בא דוקא מעצמותו יתברך, שכן רק הוא – עצמותו יתברך – נעלה מכל המדידות, נעלה מכל ההגבלות, חפשי, ומתבונן גם ב"אין ערוך" שלגבי עצמותו ית'⁶, – "יותר משאין ערוך לעולם העשיה לגבי עולם האצילות – אין ערוך לעולם האצילות לגבי אין־סוף ב"ה" – כל יחס של "אין ערוך" שיתואר אינו מהווה כלל משל ליחס "אין ערוך" שבין הבורא לבין הנבראים – מעתה: כיצד מרהיב הוא עוז לבקש מעצמותו ית' "יבחר לנו"?

– כשאדם יתבונן בכך ויעריך את עצמו – לא ישאר לו פנאי להעריך את השני.

רבי הלל מפאריטש⁷ השתוקק לראות את אדמו"ר הזקן⁸, אך בכל פעם שהיה מגיע לעיר בה הופיע אדמו"ר הזקן – לא פגש אותו, משום שאדמו"ר הזקן כבר נסע משם. עלה, איפוא, ברעיונו להזדרז ולהקדים, וששמע שאדמו"ר הזקן עומד להגיע למקום מסוים – נסע לשם עוד בטרם בא אדמו"ר הזקן. לא הסתפק בכך, שכן בראותו שתמיד מזדמנות מניעות שונות לראייתו את פני אדמו"ר הזקן – חשש שגם הפעם לא יניחוהו להכנס, והתחכם ובא אל הדירה בה עמד להתאכסן אדמו"ר הזקן, והתחבא תחת המטה.

רבי הלל הכין קושיא במסכת ערכין כדי לשאת ולתת בהלכה עם אדמו"ר הזקן. מיד עם הכנס אדמו"ר הזקן לחדר, עוד בטרם הספיק רבי הלל לצאת ממחבואו – שמע את אדמו"ר הזקן אומר בנגונו הידוע: "כשיש לאברך קושיא בערכין – עליו להעריך עצמו תחלה", ומיד התעלף רבי הלל. כשמצאוהו ועוררוהו מעלפונו – כבר נסע אדמו"ר הזקן משם.

– שוב לא עלה ביד ר' הלל להיות אצל אדמו"ר הזקן. הוא היה נוסע אל אדמו"ר האמצעי ואל ה"צמח צדק", אבל אצל אדמו"ר הזקן היתה זו הפעם היחידה בה היה, וגם אז לא ראה אותו –

משמעותו של הספור בעבודת ה' – לגבינו ששמענו את הספור – היא:

הערכין הם ענין שאינו מבוסס על השכל. לפי ההלכה בערכין – יש, הרי, להתחשב בגיל ולא בסגולות בני האדם. כל האנשים בני גיל זהה הם בערך שוה. והרי, לכאורה, יש מקום לכך שאדם יקשה קושיא: "אני עסקתי כל שנותי בתורה ועבודה, בדברים שהקב"ה נהנה מהם, פמליא של מעלה נהנית מהם וגם על פי השכל האנושי ראויים הם להערכה, ואם כן יש ערך 401רב לשנותי – ואילו שנותיו של פלוני בוזבזו לריק וטוב לו שלא נברא⁹ – כיצד, איפוא, יתכן שלשנות שנינו יהיה ערך שוה?!" – על כך נאמר שכשיש למישהו קושיא בערכין – עליו להעריך עצמו (כדבעי) תחלה, וסרה הקושיא מאליה.

* * *

ה. לגבי חודש אלול יש – נוסף לראשי התיבות ה"כלליים"¹⁰ "אני לדודי ודודי לי" – גם מספר ראשי־תיבות "פרטיים" (ביחס לאופן של "אני לדודי"). כללית הם בשלשה מובנים, כנגד שלושת ה"קוים" של תורה,עבודה וגמילות חסדים: א) "אנה לידו ושמתי לך"¹¹ – כנגד קו התורה, כי דברי תורה קולטין הן¹², ב) "איש לרעהו ומתנות לאביונים"¹³ כנגד קו גמילות־חסדים (צדקה), ג) "ומל הוי' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך"¹⁴ – כנגד קו העבודה (תפלה ותשובה בכללה), כסיום הכתוב לאהבה גו', ומוסבר בקונטרס העבודה שעיקר עבודת התפלה היא האהבה (ולא היראה)¹⁵.

ענין התורה וענין העבודה הוסבר בהזדמנות אחרת.

לגבי ענין הצדקה בלתי מובן מדוע ראשי התיבות הם של "איש לרעהו" הדנות במשלוח מנות ולא בצדקה? כן בלתי מובן מדוע ראשי־התיבות הם של המלים האחרונות, איש לרעהו גו', ולא של "משלוח מנות"?

הביטוי הוא: "ומתנות לאביונים". ההבדל בין עניים לבין אביונים הוא – שעני נקרא מי שאינו עשיר, ואף לא בינוני, אבל יש לו משהו, ואילו אביון נקרא, כפי שאומר רש"י¹⁶, "שתאב לכל דבר", לכל דבר קל ערך, כיון שאין לו כלום¹⁷.

כן כולל הפירוש "תאב לכל דבר" גם את הקצה השני: הוא תאב אף לדבר הגדול ביותר, משום שהיה רגיל לכך. אפילו סוס לרכוב עליו, וכדומה – מאחר שהוא תאב לכך ובלעדי זאת אינו מסוגל לבצע שליחותו בעולם – עליך לתת לו זאת¹⁸.

ברם, עלול אדם לחשוב שהוא הוא העשיר, וכשהוא נותן, דבר גדול או דבר קטן, לחברו האביון – נותן הוא משלו. כלפי כך באות בפסוק לפני המלים "ומתנות לאביונים" – המלים

איש לרעהו": המתנות לאביונים הם של איש לרעהו, המקבל הוא רעהו, 402ונמצא באותו מצב של הנותן. אין אחד צריך לשני, כיון שהנותן אינו נותן משלו, הוא רק מחזיר לו את מה שנמצא אצלו כפקדון, וכפתגם חסידים הראשונים¹⁹ (בימי אדמו"ר הזקן):, פרוסת הלחם הנמצאת ברשותי היא שלך כשלי", והיו מקדימים מלת "שלך". כמאמר רז"ל²⁰: יותר משבעל־הבית, עושה עם העני – העני עושה עם בעל־הבית, ואמרו רז"ל²¹: נפשו של עני החיית – למחר בנך או בתך כו' ומציל אני אותם.

ו. מאחר שהאדם מורכב מגוף ונשמה – יש גם בענין הצדקה – רוחניות.

כשם שבצדקה בגשמיות ההלכה היא שכל אחד, אפילו עני שבישראל, חייב בצדקה²² – כך גם בצדקה ברוחניות חייב כל יהודי, ואפילו עני מבחינה רוחנית, בצדקה, שכן יש לכל יהודי מה לתת. עובדה זו עצמה שנתקל בפלוני מהוה הוראה שעליו לעזור ולתת לפלוני, שכן מאחר שכל ענין הוא בהשגחה פרטית, ולא ברא הקב"ה דבר לבטלה²³, הרי בטח אירע כך בכוונה שיתן משהו לפלוני.

וכשם שבגשמיות אין הוא, הנותן לחברו, כי אם מיטיב בכך לעצמו, כנ"ל כך גם ברוחניות – ע"י כך שהוא משפיע לזולת, הוא מקבל ממנו, כיון שאמיתיות השלמות היא אך ורק ע"י התכללות הראש והרגל, כאמור לעיל.

ז. פעם דיבר כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" בנידון מעלת הצדקה, עד כמה גדול ערכו של סיוע ליהודי בפרנסה, ועד כמה עוזר הדבר בעבודת ה' לפתיחת המוח והלב לקבלת הגילויים מלמעלה.

והרבי ה"צמח צדק" סיפר²⁴ לבנו – אדמו"ר מהר"ש – את שבדידיה הוה עובדא: כשנסעתי מדוברומיסליא לליובאוויטש הייתי שבע רצון מאד מן הקירוב הפנימי של הסבא – אדמו"ר הזקן – וקויתי שבבואי לליובאוויטש תהיה לי הזכות לראות את הסבא בפנים מאירות (במחזה, הדבר היה שנים רבות לאחר הסתלקותו של אדמו"ר הזקן). בינתים התעוררו לי שאלות מספר בעניני נגלה ועניני חסידות וסדרתי את הענינים במחשבה.

בהגיעי לליובאוויטש הלכתי מיד למקום, שעליו סיפר לנו הסבא בדרך לליאדי, שלמד בבית הכנסת שעמד עליו. כפי שספרתי היה אז השטח פנוי, לאחר שריפה שהיתה אז.

כ"ק חותני אדמו"ר האמצעי סיפר על מקום זה, שלפני חמשים ושבע שים עשה כ"ק רבנו הגדול את ליובאוויטש למקום מוכשר להנהלת חסידי חב"ד באריכות ימים ושנים וקיום נצחי עד ביאת משיח צדקנו.

403מן העובדה שבבואי לליובאוויטש מתעלם ממני הרבי – אומר הרבי ה"צמח צדק" – הייתי שבור מאד ונפלתי ברוחי. היתה לי הרגשה של נפילה, ח"ו, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אני התכוננתי לקירוב פנימי ולבסוף היה לי ריחוק כזה. הצטערתי מאד, ופשפשתי במעשי: איזה דבר עלול היה לגרום ריחוק זה, כדי לחזור בתשובה, כדי לזכות לראות פני קדשו של הסבא ולשמוע עניני תורה ועבודה.

ביום רביעי, כ' אלול, הלך הרבי ה"צמח צדק" לבית־הכנסת להתפלל. בדרכו פגש אחד מתושבי העיר בשם פנחס, שביקש ממנו הלואת גמילות־חסד בסך שלושה רובלים, כדי שיוכל לקנות מעט בשוק ולמכור ויהיה לו להוצאות השבת. הרבי ה"צמח צדק" אמר לו שיכנס אליו הביתה לאחר התפלה ואז יתן לו.

בשעה שהרבי ה"צמח צדק" התכונן לתפלה, והניח טליתו על שכמו, נזכר ה"צמח צדק" בדברי ר' פנחס שהיום הוא יום־השוק, והרי השוק נפתח בבקר ובטח זקוק ר' פנחס מיד לכסף. הוריד ה"צמח צדק" את הטלית, הלך הביתה, לקח חמשה רובלים ומסרם לפנחס כדי שיוכל לסחור קימעא ולהשתכר.

כשחזר הרבי ה"צמח צדק" למנין ונטל ידיו מן הכיור כדי לעמוד בתפלה, התגלה אליו אדמו"ר הזקן, נ ופתר לו את ספיקותיו ופני קדשו אורו.

ח. רואים אנו, איפוא, מסיפור זה שהצדקה מועילה גם לרוחניות. ה"צמח צדק" עם כל סגולותיו, וביחוד הקירובים להם זכה בתקופת הסתלקות אדמו"ר הזקן, כשהיה לבדו עם אדמו"ר הזקן,

– אדמו"ר האמצעי היה בקרמנטשוג, ר' חיים אברהם²⁵ היה אז חולה, ור' משה²⁶ נשאר בצדה השני של החזית ולא היה באפשרותו לבוא מחמת המלחמה –

והיו לו אז קירובים רבים מצד אדמו"ר הזקן. נוסף על כך עשה פעולות שונות לראות את אדמו"ר הזקן, אך כל זה לא הועיל.

אך כשפגש יהודי ברחוב, ולא בד' אמותיו של הצמח־צדק (כלומר, לא שהלה בא אל הצמח־צדק), כי אם בד' אמותיו שלו – של ר' פנחס – ולא כשאמר תהלים וכדומה, כי אם כשחשב על גמילות־חסד כדי שיוכל להשתכר משהו, ולשם כך עזב את הענין של תפלה, והתפלה – של הצמח־צדק, והרי תפלה היא "שעת מוחין דגדלות למעלה וגם למטה"²⁷, ובאגרת הקדש²⁸ מוסבר יתרון התפלה לגבי התורה – בכך שהתפלה מביאה לשינוי בגשמיות, רופא חולים ומברך 404השנים, ועל ידי כך שעזב זאת לשם עשיית טובה ליהודי בגשמיות – זכה לראות את אדמו"ר הזקן.

ט. אשר לפועל:

מאחר שישנם כאלו שיתרונם בשני דברים: א) יש להם מה לתת. ב) סגולת המרץ, – ילכו בראש השנה בבתי כנסיות ויעוררו בני ישראל.

ראש־השנה הוא בן שני ימים, שלכל אחד מהם מעלתו המיוחדת. " ביום הראשון של ראש השנה – "דינא קשיא", וביום השני – "דינא רפיא". הראשון – מדאורייתא, והשני – מדרבנן, ומאחר שחמורים דברי סופרים יש לכל יום יתרון על משנהו, ומשלימים זה את זה, עד שהם נהיים ל"יומא אריכתא"²⁹ – יש, משום כך, ללכת בשני הימים.

עלול מישהו לטעון: יש לי הרי חשבון מסובך של כל השנה, איני יודע מה נובע מן היצר הטוב ומה מן היצר הרע, ועתה ניתנו לי ארבעים ימי רצון כדי שאוכל לחשב את חשבוני – כיצד, איפוא, אקדיש זמני זה לאחרים? – על כך נאמר לו: מתנות לאביונים הם

איש לרעהו", וע"י כך שילך לעורר את חברו – יתוסף לו גם הוא.

(משיחת ש"פ נצבים, תש"י)