398

שיחה א

א. נאמר ב"לקוטי תורה"¹, והדברים מובאים ברשימת כ"ק מו"ח אדמו"ר לפ' נצבים תש"ז, שפ' נצבים נקראת תמיד בש"ק שלפני ראש־השנה. פעמים היא נקראת יחד עם פ' וילך, ופעמים נקראת פ' נצבים לחוד, – ובכל אופן – פ' נצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה.

וטעם הדבר הוא: "

כל שבת כוללת בקרבה את ימי – השבוע שלאחריה וקשורה אליהם. לפיכך נקרא, בשבת שלפני ראש־השנה: "אתם נצבים היום", ו"היום" מוסב על ראש־השנה, "יומא דדינא רבא".

כשמגיע "היום", יום ראש־השנה, צריך להיות: "אתם נצבים כולכם", על כל הנשמות להתיצב "לפני ה' אלקיכם", וכל הנשמות במדה שוה: למן "ראשיכם שבטיכם" עד חוטב עציך ושואב מימיך". לגבי "חוטב עציך" מסביר רש"י כי המדובר בכנענים, שבאו להתגייר, דוגמת הגבעונים בימי יהושע, ונתקבלו אך ורק בגלל השבועה² – וגם הם עולים לפני הוי' יחד עם שאר בני ישראל, באופן של "כולכם", "לאחדים כאחד".

משמעות ענין זה, של "כולכם כאחד", אינה מתבטאת רק בכך שאחד סובל את משנהו, למרות שהוא הראש והשני הוא איש פשוט – אלא אף, יתרה מזו, הם מקבלים זה מזה, ומשלימים זה את זה, כשם שבגוף האדם משלימים הראש והרגל זה את זה. כל אחד מהם

גם הראש וגם הרגל – אין לו שלמות בלעדי השני.

זו העבודה הנדרשת בראש השנה,

היום", וכדי שתהיה האפשרות לבצעה

נקרא בתורה בשבת שלפני ראש השנה: "אתם נצבים היום כולכם גו' ראשיכם שבטיכם גו' חוטב עציך. ושואב מימיך", והקריאה בתורה מעניקה את הכוח להביא הדברים לידי פועל.

כדרך שמוסבר בתורת החסידות הטעם לכך שבראש השנה נאמרים פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות – לפי שע"י כך שמובאת הוכחה מן התורה שהקב"ה צריך להיות מלך ולזכור, ובמה – בשופר, ע"י כך נגרם שאכן הדבר נעשה בפועל.

ב. לאחר שנאמר: "אתם נצבים גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך" – נאמר עוד: "לעברך בברית הוי' אלקיך". כלומר: עבודה זו של "אתם נצבים... כולכם" מהוה הכנה "לעברך בברית", לכריתת הברית שבין הקב"ה לבני ישראל ביום ראש השנה.

בגשמיות אנו רואים ששני אוהבים נאמנים, שאהבתם מקורה בגורם