שיחה א

260שיחה א

א. שלושת הציווים הראשונים בתחלת פרשתנו הם: א) קדושים תהיו¹. ב) איש אמו ואביו תיראו. ג) את שבתותי תשמרו.

בתורה בא, הרי, כל דבר בדייקנות, והכרח, איפוא, לומר שגם בעובדה ששלושת ציוויים אלו מופיעים יחד – יש דייקנות, וקשורים הם זה בזה.

ב. משמעותה של "קדושה" כאן היא – הבדלה, כאמור בסוף הפרשה²: "והייתם לי קדושים וגו' ואבדיל אתכם מן העמים", ופירוש הדבר שעל בני ישראל להיבדל מאומות העולם, ככתוב³: "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה".

הבדלה – דרושה ומתאימה רק ביחס לענינים שמבחינה חיצונית הם דומים, כך גם הציווי "קדושים תהיו" אינו מתיחס לתורה ומצוות, שכן בהן אין לאומות העולם כל אחיזה, כאמור: "מגיד דבריו ליעקב גו' לא עשה כן לכל גוי גו'⁴". כאן מדובר ב"דברי רשות": אכילה, שתיה, מסחר וכו' – דברים שלגביהם דומים יהודים, לכאורה, מבחינה חיצונית, לעמים אחרים. ביחס לכך אומרת התורה: קדושים תהיו.

כיצד יתכן שתהיה קדושה גם בשעת הימצאות בעניני העולם הזה, וביחוד בזמן הגלות של חשך כפול ומכופל? – כלפי כך נאמר: "כי קדוש אני", בכל מקום שבני ישראל נמצאים הרי הם קשורים עם הקב"ה, עם "אתה קדוש", ולפיכך הם גוי קדוש עד – דומה לקדושתו של הקב"ה. "יכול כמוני" – בניחותא!⁵.

ג. תכליתו של יהודי היא הרי לא להיות לבדו קדוש, כי אם, כפי שנאמר לגבי היהודי הראשון, אברהם אבינו: אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי'⁶ – וביחס לזה בא הציווי השני: איש אמו ואביו תיראו. כאן רמוזה חובת החינוך: המחנכים הראשונים של אדם הם אמו ואביו, ועליהם להחדיר בילדים את ההרגשה כי הם שונים מכל העולם וכי הם בני גוי קדוש.

סדר הכתוב הוא: אמו ואביו, האם קודמת משום שהיא עקרת הבית ועיקר החינוך בפועל נתון בידה.

ד. איך אפשר להשפיע על ילדים – וגם על האדם עצמו – להביא לידי 260"ונפלינו אני ועמך"? – כלפי כך בא הציווי השלישי: "את שבתותי תשמרו".

– השבת מהוה אות בין הקב"ה לבין בני ישראל, היא מציינת⁷ את האמונה בחידוש העולם ומחזקת אותה – את הוודאות שהקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו תמיד.

והרי בכך שונים בני ישראל מאומות אחרות. אומות העולם אומרות שהקב"ה מסר את העולם להנהגת הגורמים הטבעיים: "עזב ה' את הארץ – ביד כוכבים ומזלות", ואילו בני ישראל קשורים, באמצעות אמונתם עם הקב"ה שלמעלה מהטבע, אך בטבע אינם צריכים להתחשב, ככתוב⁸: "מאותות השמים אל תחתו – יחתו הגויים מהמה". הרי זה יתרון השבת לגבי ששת ימי החול. בפרשת הבריאה מוזכר ל"ב פעמים שם אלקים, שהוא בגימטריא: "הטבע"⁹, אבל השבת – שבת להוי', היה הוה ויהיה כאחד, למעלה מהטבע.

השבת ניתנה רק לישראל ולא לאומות העולם, "עכו"ם ששבת חייב מיתה"¹⁰, כי שייכותם רק לשם אלקים, בגימטריא הטבע, ולא לשבת להוי'.

זה גם הרמז הנוסף¹¹ שבשבת – יציאת מצרים: יציאה מכל המיצרים והגבולות של הטבע.

ה. ע"י "ואת שבתותי תשמורו", שמירת האות והקשר בין בני ישראל לבין הקב"ה הנעלה מן הטבע, ע"י חיזוק האמונה שבני ישראל אינם נתונים למרות הטבע, כי אם מושגחים בהשגחה פרטית של הקב"ה בעצמו – יוצר אדם בנפשו, וכן בנפש ילדיו, את "קדושים תהיו", שאף בענינים הגשמיים תהיה קדושה, שכן יש לו אמונה איתנה שגם גשמיותו של יהודי קשורה עם "קדוש אני".

ובמשך הדברים נאמר: "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" – "סמך שבת למקדש": ע"י שבתותי תשמורו" מביא אדם לידי כך שכל עניניו יהוו משכן ומקדש לו, יתברך.

(משיחת אחש"פ, תשי"ז)

ו. דובר, הרי, לעיל, שענינן של קדושה והבדלה הוא שגם בדברים הנראים מבחינה חיצונית דומים לשל אומות העולם – צריכה להיות קדושה.

וזהו הרי הציווי האמור בהמשך הדברים "והתקדשתם והייתם קדושים" – "קדש עצמך במותר לך", גם בעניני רשות צריכה להיות, קדושה, ככתוב¹²: בכל דרכיך דעהו.

260ז. ציווי זה, "קדש עצמך במותר לך", אינו כפי, שישנם סבורים, ענין של הידור מצוה וכדומה, כי אם מצות עשה של תורה¹³, והרי לגבי המצוות נאמר: "אל תהא יושב ושוקל כו', קלה שבקלות וחמורה שבחמורות – שוין"¹⁴ – כך שלמצות "קדש עצמך" חומרה ותוקף ככל המצוות¹⁵.

יתר על כן: מוסבר בתורת החסידות, שה"עבודה" של "קדש עצמך במותר לך" תביא את הגאולה העתידה. לימוד התורה, קיום המצוות, וההימנעות מן הדברים האסורים אינם מספיקים כדי "להמשיך" את הגאולה העתידה, ודרוש גם "קדש עצמך במותר לך".

זה גם הנאמר ע"י רז"ל¹⁶: עתידין צדיקין שאומרין לפניהן קדוש כדרך שאומרין לפני הקב"ה. כל הגילויים שלעתיד תלויים "במעשינו ועבודתינו עכשיו"¹⁷, ומובן, איפוא, שגם גילוי זה שלעתיד – "עתידין צדיקים כו'" (והכוונה בכך לכל ישראל, ככתוב¹⁸: "ועמך כולם צדיקים") – יבוא כתוצאה מעבודת הקדושה, "קדש עצמך במותר לך".

ח. הסבר הדבר: במדה שה"אור" נעלה יותר – בה במדה פוגע בו יותר כל העלם והסתר, אף הדק ביותר. דוגמת האמור לגבי הכתוב "וסביביו נשערה מאד", שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה¹⁹ – שכן ככל שהצדיק גדול יותר, יש חשיבות יתר לדבר קטן ביותר.

בדומה לכך יש לגבי ענין המילה: כשהיה צריך אברהם אבינו לזכות לגילוי שם שד־י, היתה הכרחית הסרת הערלה הגסה, "התהלך לפני והיה תמים", אך למתן תורה שאז התהוה גילוי של שם הוי' הנעלה יותר משם שד־י, ככתוב: "וארא גו' בא־ל שד־י ושמי הוי' לא נודעתי להם", – לא היה די בהסרת הערלה הגסה, כי אם היתה דרושה גם פריעה, הסרת הערלה הדקה, "שוב מול את בני ישראל שנית", זו הפריעה שהתחדשה הלכה למשה מסיני²⁰.

כך גם: כדי שתתאפשר ההתגלות שלעתיד, שהיא נעלית יותר מזו של מתן תורה, יש צורך בהסרת הערלה (ערלת הלב) הדקה ביותר, לא רק לגבי דברים האסורים, כי אם אף לגבי דברים המותרים, "קדש עצמך במותר לך".

ט. הדברים האמורים משמשים הסבר כללי לעצם הענין שההתגלות שלעתיד דורשת עבודת־יתר מאשר הגילוים שעד עתה.

– הקשר בין הגילוי דלעתיד לבין 261עבודה מיוחדת זו של "קדש עצמך במותר לך" – הוא:

החידוש שבהתגלות שלעתיד הוא שאז יהיה גילוי עצמותו יתברך, למעלה מן האלקות השייכת לעולמות. ידוע הרי שלעתיד תבוצע תכלית שלמות כוונת הבריאה – שתהיה לו, יתברך, דירה בתחתונים – לו, לעצמותו.

דוגמת דירה של מלך בשר ודם: בדירה מתגורר כל עצם האדם כולו, ולא רק כוחות מסוימים שלו. כך גם הדירה לו יתברך בתחתונים: דירה לעצמותו.

כדי להכין דירה לעצמותו יתברך צריך הדבר להיות בצורה עצמותית, וזאת הן ביחס לאדם והן ביחס לסוג העבודה: העבודה חייבת להיות באופן שיהיה הדבר קשור גם לעצמות העבודה וגם לעצמות האדם. ודבר זה מושג רק ע"י "קדש עצמך במותר לך", כפי שיוסבר.

י. היתרון של "קדש עצמך במותר לך" לגבי קיום התורה והמצוות – ביחס לאדם, הוא:

בקיום תורה ומצוות יתכן שאדם לומד תורה ומקיים מצוות, אבל עדיין הוא מציאות לעצמו, אלא שלגבי תורה ומצוות הוא כופה ומבטל את רצונו לרצון העליון, בצורה כזו נוגע הדבר רק ל"התפשטות" (שלוחות, כחות) נפשו. ברם, כשאדם מקדש עצמו ב"מותר לך" – בדברים השייכים לו ופורש מהם, הרי משמעות הדבר שהוא מסלק עצמו מכל וכל ואין לו דבר משלו. – דבר כזה קשור, איפוא, לעצם הנשמה שלו.

וגם זה בגדר המובן של "והייתם לי קדושים" – דוגמת הנאמר במכילתא לפסוק "והייתם לי סגולה": "שתהיו קנויים לי, עוסקים בתורה, ולא תהיו עוסקים בדברים אחרים". על ידי כך שאין לאדם כל מגע עם ענינים פרטיים שלו, כי גם הדברים המותרים אינם שלו, כי אם קדושה – הריהו בכלל "קנויים לי", כל מציאותו נעשית אלקות.

מתוך כך שאדם "עובד" עם ה"עצם" שלו הוא "נוטל" גם את העצמות שלמעלה, וכל מציאות עצמותו נעשית מציאות עצמותו ית' – עתידין צדיקין שאומרין לפניהן קדוש כדרך שאומרין לפני הקב"ה.

יא. היתרון של "קדש עצמך במותר לך" לגבי קיום התורה והמצוות – ביחס לעבודה, הוא:

יתרונו של מתן תורה על פני קיום המצוות ע"י האבות הוא²¹ בכך שעבודת האבות היתה ברוחניות ואילו לאחר מתן תורה העבודה היא בגשמיות, טעם הדבר ידוע: מאחר שעבודת האבות הגיעה רק לשרש הבריאה [עדיין בגדר הגבלה] מובן שהרוחניות היתה "כלי" יותר מאשר הגשמיות. אבל במתן תורה נאמר "אנכי", ראשי תיבות: "אנא נפשי כתבית יהבית", מסירת עצמותו 261יתברך, כביכול, וכאן אין הבדל בין רוחניות לגשמיות, אדרבה: "כל הגבוה גבוה ביותר – יורד למטה מטה יותר".

בכל זאת הרי גם לאחר מתן תורה קיימת ההגבלה שהתורה קובעת: הקב"ה מסר עצמו רק במצוות ולא בדברים אחרים.

לפיכך הלכה שמצוה לקום מפני עושי מצוה, "מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשם בשעה זו"²², דבר זה הוא רק ביחס לעושי מצוה אך לא ביחס לעושי דברי רשות לשם שמים, משום שהקב"ה מסר עצמו, כביכול – אך ורק במצוות.

ברם, לעתיד לבוא, בשעת תכלית שלמות גילוי העצמות, לא תהיינה כל הגבלות, ותיראה אלקות בכל מקום ובכל דבר. העובדה של "לית אתר פנוי מיניה" ו"אין עוד מלבדו" תופיע בגלוי.

יב. להסברת הדברים ביתר פירוט: נאמר בזהר²³: "תלת דרגין אינון, קודשא בריך הוא אורייתא וישראל, וכולהו סתים וגליא" (= שלוש דרגות הן: הקב"ה, התורה וישראל, וכולם – סתום וגלוי).

ה"גליא" של קודשא בריך הוא, הוא – האלקות הקשורה לעולמות, הדרגה שממנה הנהגת הטבע, וה"סתים" – אלקות שלמעלה מהעולמות, דרגה שממנה ההנהגה הנסית שלמעלה מהטבע.

בעומק יתר: גם ההנהגה הנסית נכללת בגדר "גליא" דקוב"ה, שכן למרות שהיא נעלית מן העולמות – ולפיכך היא באה בצורה של שידוד הטבע – והבריאה אינה מסוגלת לקבל אותה באופן פנימי – הרי בבחינה מפורטת נכלל גם היא ב"גליא" דקוב"ה, שכן את הנסים רואים גם עתה בגילוי.

– מ"סתים" דקודשא בריך הוא באים הנסים הנסתרים בלבושי הטבע, אלו שלגביהם "אין בעל הנס מכיר בנסו" כי מפני רוממות הנסים אין הם מסוגלים לבוא בגלוי ואפילו בבחינת "מקיף" של שידוד הטבע.

וכלפי זה נאמר²⁴: עושה נפלאות לבדו. אין יודע מן הנפלאות מלבדו.

לעתיד יבואו גם הנפלאות בגילוי, ככתוב: "אראנו נפלאות", ופירוש הדבר: אני אראה אותן – גילוי העצמות, ידוע גם הענין של פעמיים "זה"²⁵ הנאמר לגבי העתיד לבוא: בקריעת ים סוף אין אלא פעם אחת "זה", זה א־לי ואנוהו, גילוי הנסים של שידוד הטבע, ואילו לעתיד יתגלו גם הנסים הנסתרים, פעמיים "זה".

כך גם בעניננו: גילוי האלקות של עתה הוא רק בתורה ומצוות, ולא בעולם עצמו, לפיכך בא הגילוי רק 261בשידוד הטבע, ואילו האלקות שבטבע היא בהסתר, ברם, לעתיד, בשעת גילוי העצמות, יהיה הגילוי גם בעולם גופו מכוח העצמות.

יג. הרי "תלת קשרין מתקשרין דא בדא – ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה". כדי "לקלוט", איפוא, את סתים דקודשא בריך הוא – אפשרי הדבר ע"י ה"עבודה" של סתים דנשמה באמצעות סתים דאורייתא.

פנימיות התורה, המסבירה את הענין של הוי' ואלקים כולא חד, ששם אלקים – בגימטריא: הטבע – ושם הוי' שלמעלה מהטבע – מהוים דבר אחד, ואין עוד מלבדו²⁶, מעוררת בנפש האדם הלומד ומתעמק בענין את "גוי אחד בארץ", שגם בענינים ארציים הוא חש ב"אחד", ולכן – "והתקדשתם והייתם קדושים", "קדש עצמך במותר לך", דבר הנובע לעצמותו הוא, סתים דישראל, ומתוך כך הוא נעשה "כלי" לקליטת סתים דקודשא בריך הוא.

(מלוקט מד"ה ועתה אם שמוע,

ושיחת אחרון של פסח, תשי"ז)

יד. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר על שלש "תורות" ששמע הרה"ק מברדיטשוב מן הבעל־שם־טוב, ואחת מהן:

"כל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטילה"²⁷. משמעותה של "מלאכה" היא התעסקות באהבת ישראל. כדי שיהיה קיום לתורה חייבת להצטרף אליה התעסקות באהבת ישראל.

"תורה" זו השפיעה על הברדיטשובי שהתנהגותו בכל ימיו תהיה התעסקות באהבת ישראל.

טו. העובדה שהסיפור הגיע אלינו מוכיחה שהדבר נוגע לנו. שכן כל דבר הוא בהשגחה פרטית לשם הוראה בעבודת ה'.

– כשם שביחס לכלל ענין החסידות אמר אדמו"ר הזקן שאינו שייך לכת או מפלגה כי אם לכלל ישראל

– שהרי החסידות מהוה הכנה לגאולה העתידה²⁸ שתהיה לכל ישראל, ולפיכך גם ההכנה לגאולה העתידה, החסידות, מיועדת לכל ישראל –

כך גם אהבת ישראל, כללות כל התורה²⁹ – והבעש"ט קבע אותה כיסוד בחסידות – נוגעת לכל ישראל.

טז. על כל יהודי לעסוק באהבת ישראל להשפיע ליהודי שני, ודבר זה תועלת גם לו עצמו, כמאמר רז"ל³⁰ על פסוק: "רש ואיש תככים נפגשו – מאיר עיני שניהם ה'" כו', "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'", וכדרך שהדבר לגבי רש ועשיר מבחינה גשמית כך הדבר לגבי רש ועשיר מבחינה רוחנית: ע"י השפעת העשיר לרש נותן הקב"ה גם לעשיר.

262המשנה³¹ אומרת: "איזהו חכם הלומד מכל אדם". כלומר – יש לכל אדם ענין מסוים אותו אפשר ללמוד ממנו, ואם כן – כל אדם עשיר לגבי ענינו המסוים. נדרש, איפוא, מכל "עשיר" שיתן לחברו החסר את הדבר, ואז יינתן לו מלמעלה החסר לו.

יז. דבר זה נאמר הרי במפורש בגמרא – שכאשר חסרה השפעה על הזולת חסר ה"מאיר עיני שניהם הוי'", העזר שמלמעלה, ויתרה מזו – כפי שמפורט שם – העשיר נעשה עני. מובן, איפוא, שתורה שאין עמה אהבת ישראל סופה בטילה.

אלא שהבעש"ט הסביר עוד שכדי שתתקיים התורה לא די באהבת ישראל סתם, כי אם דרושה בכך מלאכה, וכלשון הבעש"ט: התעסקות באהבת ישראל.

פירושה של התעסקות, כהסבר כ"ק מו"ח אדמו"ר³², הוא – דמיון לבית עסק. דרכו של בעל עסק, של סוחר, אינה לשבת בביתו עם סחורתו ולהמתין עד שמישהו ייוודע שיש לו סחורה וידע את ערכה ויבוא לקנות. הסוחר פותח חנות במקום בו מצויים עוברים ושבים רבים, ותולה שלט כדי שכל העוברים ידעו שכאן נמצאת סחורה. גם בכך אין הוא מסתפק: הוא הולך ומפרסם ומציין את שבח סחורתו ומנסה לשכנע אנשים שיקנו אצלו, הוא מרבה בהשתדלות שיקנו סחורתו.

כ"ק מו"ח אדמו"ר התיחס אז לעסק התורה והמצוות. הדברים אמורים גם ביחס להתעסקות באהבת ישראל. יש להשקיע השתדלות מרובה להיטיב ליהודי, להשפיע לו מכל מה שיש לו, להסביר לו את יקר ערך התורה והמצוות, ובכלל זה תורת החסידות, כמובן, ולהרבות בהשתדלות שיהודי ישמע דבר חסידות. בכך אין להסתפק, כי אם לעשות את השני ל"טופח על מנת להטפיח", שכן רק כשה"מקבלים" של אדם הופכים ל"משפיעים" יודע הוא שהשפעתו נקלטה בהם.

ובהתאם לדיוק שבלשון: "יפוצו מעינותיך חוצה". מעיין הוא כזה הנמשך הלאה, כפי שהרמב"ם³³ אומר לגבי בריכה שאין לה דין של מעין כשהיא נפסקת ואינה ממשיכה בדרכה.

יח. אחת מדרכי ההשתדלות לקרב יהודי היא לעשות עמו חסד גם בגשמיות. נוסף על כך שדבר זה עצמו נכלל באהבת ישראל – מסייע הדבר לקירובו לרוחניות. אין להמתין ולתלות גשמיות ברוחניות דוקא – "בתנאי" כו' – כי אם להיטיב גם בגשמיות, מבלי להעמיד כל תנאי, והרי זה הדבר שנוצר והתחדש ע"י הבעש"ט בדרך העבודה של הצדיקים הנסתרים, בשנת תבוא עליו ברכה³⁴.

262יט. אם מכל אדם נדרשת התעסקות באהבת ישראל – כל שכן הדבר מזה שההשגחה העליונה הביאה אותו למקום בו קיים מיעוט של תורה ומצוות. במקום שאין אנשים מוטלת חובה (וזכות) של "השתדל להיות איש"³⁵.

ואשר לטענתו כי מוטב לו לשמור את עצמו, לברוח משם, בחינת "ואני את נפשי הצלתי" – עליו לדעת כי יש כאן ענין של פיקוח נפשות, וכשמדובר בפיקוח נפשות אסור לערוך חישובים כאלה. מאחר שההשגחה העליונה הביאה אותו לשם – הטילה עליו שליחות, והעניקה לו כוחות, לעשות את המקום למקום תורה ומצוות.

הגמרא³⁶ מספרת שרב ורב כהנא וכו' הגיעו לבבל, כלומר – הקב"ה זימן סיבות כאלה שאילצו אותם לבוא לשם. בבבל היו מספר מקומות בהם היתה לקויה הזהירות בענינים מסוימים – שבת, בשר בחלב וכו'. רז"ל³⁷ מציינים מקום כזה בשם "בקעה" – מקום פרוץ הנמוך יותר מן המישור. כשהגיעו לשם גדרו גדר לבקעה.

ככל סיפורי רז"ל גם סיפור זה אינו ענין של היסטוריה וכדומה, כי אם הוראה בחיים: יהודי צריך לדעת כי כשהוא בא למקום מסוים הרי זה בהשגחה פרטית כדי שיעשה את המקום למקום תורה ומצוה, ועליו לדעת כי זו כוונת שליחותו.

וע"י מעשה הצדקה בגשמיות או ברוחניות – "צדקה תרומם גוי" – "נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה"³⁸, כמאמר רז"ל³⁹: אתה החיית נפשו של עני – למחר מחיה הקב"ה אותך ואת בנך ואת בתך.

זו תועלת וטובה פרטית שתצמח לו מכך, אך מלבד זאת יסייע הדבר להבאת הגאולה הכללית, וכהבטחה⁴⁰ שע"י הפצת המעינות חוצה – קא אתי מר בעגלא דידן בקרוב ממש, אמן.

(משיחת ב' דחג השבועות, תשח"י)

כ. הענין האמור רמוז גם במשנה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – הנאמרת כהקדמה לפרקי אבות, ובמשנה הראשונה: משה קבל תורה מסיני.

מסכת אבות נלמדת הרי בשבתות בין פסח לשבועות כהכנה לקבלת התורה. וראשית ההכנה היא, איפוא, ההתעסקות באהבת ישראל, הרמוזה בשתי משניות אלו.

כא. עלול אדם לטעון: לשם מה עלי להקדיש זמני לזולתי, בשעה שמוטב לי להקדיש זמן זה לשבת וללמוד. כלפי כך באה ההוראה: כל 262ישראל יש להם חלק לעולם הבא. – אי אפשר לדעת מי נעלה ממי. העולם הזה הוא עולם הפוך⁴¹ ולפיכך חושב אדם שהוא נעלה מן השני והוא עורך חישובים של אי כדאיות לטפל בו, אך העולם הבא הוא "עולם ברור", ובו עשוי להתברר כי המצב הפוך.

כל היהודים, אתם יש לו מגע, יש להם ודאי חלק לעולם הבא. את הזולת יש תמיד לדון לכף זכות. לגבי האדם עצמו עלול להתעורר ספק, שכן על כל פשעים תכסה אהבת עצמו, ואל תאמין בעצמך כו', ואם ייטיב עתה לשני – יגמול הוא לו לעולם הבא: "הוא בגן עדן ורבו שלמדו תורה, והביאו לחיי העולם הבא, בגיהינם?", ומשום כך יתכן שהדבר יגרום להוצאת רבו בגללו. כשיקרב את האחר, וע"י כך הוא נעשה לרבו, יטען הלה בעולם הבא: "איני מסוגל להיות ללא רבי", ולכן יוציאוהו בגללו מן הגיהינם ויושיבוהו בגן־עדן.

כב. כך היה בעבר, ברם, עתה אין צורך להמתין עד לאחר מאה ועשרים שנה, שכן יתכן שהלה יחזיר גמולו בעולם הזה. הרי "הנה זה עומד אחר כתלנו", המשיח עומד לבוא כל רגע, אחכה לו בכל יום שיבא, ולא רק הצעיר שבחבורה כי אם גם הזקן שבחבורה יזכה לביאת המשיח בימיו – ישיב לו הלה, איפוא, את חסדו בעולם הזה.

כג. אך כשאדם עושה חסד לחברו עליו להשמר ממחשבה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". יש לזכור – כפי שמובן מן המשנה האמורה – שהדבר בכוחו של משה שאוהב ישראל היה ומסרה ליהושע⁴², ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים, וכן הלאה, עד לרבותינו שבכל דור ודור – אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא⁴³ וכו'.

(משיחת ש"פ שמיני תשי"ב)