שיחה א

217שיחה א

א. חג הפורים נקבע לזכרון נס הצלת עם ישראל ע"י הקב"ה מכליה ר"ל.

אותה תקופה היתה, בדרך הטבע, המאושרת ביותר לבני ישראל בכל שנות גלותם, היהודים תפסו מקום נכבד בשלטון המדינה. מרדכי, ראש הסנהדרין, היה בין שרי המלכות היושבים בשער המלך, ואסתר היתה אשת המלך, והרי "אשתו כגופו דמיא"¹. בכל דברי ימי ישראל בזמן הגלות לא אירע – מלבד בהזדמנות זאת – שבת ישראל תהיה אשתו של מלך המושל על העולם כולו². נמצא שלפי הטבע היתה תקופה זו הבטוחה ביותר לקיומו של עם ישראל.

אך למעשה אירע היפוכו של דבר: דוקא בתקופה זו בה היו בני ישראל בטוחים במצבם הטוב – באה הגזרה "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים – היל"ת – מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד". גזירה זו היתה הקשה ביותר מכל הגזירות שבאו על בני ישראל אי פעם. מעולם לא נשקפה סכנת כליה לכל בני ישראל.

בשאר הגלויות לא היה העם כולו מרוכז במקום אחד. "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות"³. אם, חס ושלום, גוזרת מדינה מסוימת כליה על בני ישראל הנמצאים בתחום ממשלתה – לא נפגעים היהודים שבשאר המדינות ואף ליהודי מדינה זו ישנה האפשרות לברוח למדינות אחרות.

אפילו בימי פרעה, כשכל בני ישראל היו תחת ממשלתו ולא היתה גם אפשרות לצאת ממצרים (כמאמר רז"ל⁴ "שאפילו עבד אחד אינו יכול לברוח משם") מ"מ לא היתה הגזירה על העם כולו, כי הלא "פרעה לא גזר אלא על הזכרים"⁵.

לעומת זה בימי אחשורוש היו כל היהודים שרויים תחת שלטונו, ולא היתה שום אפשרות לברוח, א) הוא היה "מולך בכפה" – על העולם כולו – ולא היה לאן לברוח, ב) הגזירה היתה להשמיד גו' ביום אחד ומשום כך לא היה זמן מספיק לבריחה, והגזירה היתה להשמיד גו' את כל היהודים, היל"ת.

מדוע, נגזרה, לאמתו של דבר, גזירה איומה זו, בשעה שהיהודים היו כה בטוחים על פי הטבע? – מסופר בגמרא⁶ סיבת הגזירה: "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע", אחשורוש.

נוכחים אנו, איפוא, לדעת בבירור 217שעם ישראל והטבע הנם דברים שונים מעצם מהותם. ההתנהגות העליונה עם בני ישראל אינה קשורה לחוקי הטבע, כי אם תלויה בקיום התורה והמצוות. משום כך הרי אף בשעה שעל פי הטבע אין חשש לגזירה – באה על בני ישראל גזירת כליה ר"ל כשהם באים במגע עם ענינים בלתי כשרים, "שנהנו מסעודתו של אותו רשע".

ב. מסקנה זו מתקבלת גם מהתבוננות בדרכי הישועה וההצלה: ביטול הגזירה לא היה על פי הטבע, כי אם דוקא ע"י תשובה והתקשרות אל הקב"ה.

בשעה שנודע למרדכי ואסתר על קיום הגזירה, היה עליהם לכאורה לנקוט באמצעי השתדלות טבעיים אצל המלך אחשורוש, לארגן משלחת דיפלומטית שתדרוש ממנו את ביטול הגזירה. ואילו לפי המסופר במגילת אסתר היתה פעולתה הראשונה של אסתר המלכה לבקש ממרדכי: לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום. זה היה הצעד הראשון לביטול הגזירה.

יתר על כן, אסתר הוסיפה ואמרה: "גם אני ונערותי אצום כן" – הרי כל חשיבותה של אסתר בעיני אחשורוש באה מפני "ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות", ומובן מאליו שצום של שלש יממות לא יוסיף חן (על פי הטבע), כי אם, אדרבה, יביא לצמצומו⁷, ואם כן כיצד הרשתה אסתר לעצמה לצום⁸?

התשובה היא: כשם שהגזירה לא באה על פי הטבע כן לא באה הישועה בדרך טבעית. ההצלה באה, הרי, ע"י התשובה, ואחת מדרכי התשובה הוא הצום, ובשעה שכל היהודים הנמצאים בשושן צמים (וממילא אסור על היחיד לפרוש מן הצבור) – ברור ש"גם אני ונערותי אצום כן". אשר לצמצום החן שהדבר עלול לגרום, ו"לא סמכינן אניסא"⁹, והחובה לדאוג ל"לבושי" טבע לכל השפעה – הרי הם, סוף סוף, לבושים בלבד, ולא סבות לגרימת ההשפעה, וכשהסיבה – ההתחזקות בקיום התורה והמצוות – היא במדה מספקת, יביא גם "לבוש" מצומצם את התועלת הדרושה.

אלא שמשום ההעלמה והההסתרה המצויה בזמן הגלות – באו גם הגזירות וגם ההצלה בדמות של התפתחות טבעית. ברם הסיבות האמיתיות היו התורה והמצוות. ההנאה ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע" הביאה את הגזירה, והצום והתשובה ביטלו אותה.

ג. ההוראה הטמונה בפרשה זו, לימינו אלה במיוחד, היא:

ישנם כאלה הטוענים שהאמצעי העיקרי לשמירת קיומו של עם ישראל בזמן הגלות הוא ההשתדלות 218הדיפלומטית או דרכים טבעיות אחרות. ומסתמכים בכך על השתדלותה של אסתר אצל אחשורוש. אך יש לדעת שמלבד שהם מגלים בזה פנים בתורה שלא כהלכה ע"י כך שהם מפרשים את סיפור מגילת אסתר בדרך של היפך האמת – הרי יש בדבריהם גם כפירה בכל ענין קיומו של עם ישראל.

נאמר: "אתם נצבים היום כלכם", ואומרים על כך רז"ל "גם כאשר כל העולם מתמוטטים – אתם נצבים". קיומו של עם ישראל שונה מקיום שאר האומות. קיום האומות הוא לפי חוקי הטבע, ואילו בני ישראל אינם כפופים לטבע, קיומם קשור בתורה ומצוות.

וכשבאה עת צרה או גזירה ר"ל, אין עלינו לסמוך על דרכי דיפלומטיה והשתדלות אצל אומות העולם. יש צורך ב"יפשפש במעשיו", מילוי החסר וההתחזקות בקיום התורה והמצוות, ורק אז מועילה ההשתדלות הטבעית. אפילו במצב שאומות אחרות היו מתמוטטות – "אתם נצבים וקיימים".

אין להבהל ממצב היהודים כפי שהוא נראה בעיני בשר לפי חוקי הטבע. עניננו הוא להתחזק בשמירת התורה והמצוות, ואז, הרי בכל "לבוש" גשמי שניצור – תתלבש ההצלחה הנסית העל־טבעית.

ד. המסקנה שבני ישראל אינם כפופים לטבע מלמדת דרכי התנהגות לא רק לכלל ישראל כי אם גם לכל יחיד.

על איש ישראל לזכור שכל הענינים שלו – תלויים בהקב"ה בעצמו, שאינו מוגבל, ח"ו, בחוקי הטבע.

אמנם יש צורך בהכנת "בכל אשר תעשה", שבו "יתלבש" השפע של "וברכך ה' אלקיך", אלא שאין הוא כי אם "לבוש" בלבד. העיקר – ברכת השי"ת הבאה ע"י ההתקשרות אתו בלימוד התורה וקיום המצוות¹⁰, וכשהעיקר קיים – באה ההצלחה בכל "לבוש" שהוא.

ה. בדברים האמורים יובן מאמר הירושלמי¹¹: "שמאמין בחי העולמים וזורע". לכאורה, יש להבהיר: היכן מתבטאת כאן האמונה? הרי אפילו כופרים, להבדיל, שאינם מאמינים בחי העולמים, זורעים מתוך הנחה טבעית שכשישנה זריעה תבוא הצמיחה?

אך פירוש הדבר הוא: אמונתו של איש ישראל מתבטאת גם בשעה שהוא נוקט פעולה כגון זריעה, שבתהליך טבעי היא צריכה להביא לידי צמיחה מבלי שיהא הדבר קשור באמונה ובטחון בהשי"ת, שהרי בעיניו הוא רואה שגם שדותיהם של אלה שאין להם כל "עסקים" עם הקב"ה – מצמיחים. למרות זאת יודע הוא שכבן ישראל שונה אצלו הדבר מן העולם כולו. כשם שכלל ישראל אינו כפוף לחוקי הטבע – כן גם היחיד, ובו בזמן ששדות העולם כולו מצמיחים על יסוד חוקי הטבע, הרי אצלו תצליח הזריעה 218רק בזכות האמונה והבטחון בחי העולמים.

ו. כשם שהוא ב"בעלי עסק" כך הדבר ב"יושבי אהל": הצלחת אמת בתורה אינה כרוכה בכשרונות מעולים וכדו', כי אם בסייעתא דשמיא הבאה מתוך יראת שמים הגורמת ללמוד בעמל ויגיעה אמתית, ואז בא "ומצאת", פי כמה ממדת היגיעה, באופן של מציאה.

כשחסר העיקר – לא יועילו כל כשרונות ויגיעה, שכן המדובר ב"חכמתו של הקדוש ברוך הוא", וכשהעיקר מצוי – משפיע השי"ת הצלחה על טבעית.

(משיחת פורים תשי"ז)

פרשת צו

ז. לפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" נאמר בירושלמי¹²: "תמיד – אפילו בשבת, תמיד – אפילו בטומאה".

כפי שהוסבר פעמים רבות קיימים כל הענינים והעבודות של המשכן והמקדש הגשמי – גם במשכן והמקדש הרוחני הנמצא בתוך כל אחד מישראל.

המזבח הוא לבו של האדם. כשם שבמזבח הגשמי היה "מזבח החיצון" ו"מזבח הפנימי" כן יש בלב "חיצוניות הלב" ו"פנימיות הלב"¹³. המזבח שלגביו בא הציווי "אש תמיד תוקד על המזבח" הוא – המזבח החיצון, ובבחינה הרוחנית: צריכה להיות התלהבות גלויה, בחיצוניות הלב – הלב חיים ליקוד אל האלקות.

תוכן השבת הוא – שביתה, הינזרות והתעלות מן העולם, ולפיכך אסורות ביום זה מלאכות "עובדין דחול". מבחינת ה"עבודה" הנפשית של האדם – פרוש הדבר: השגה (קליטה עיונית), "וקראת לשבת עונג", ומחמת התגלות האור בהשגתו הריהו מנוזר מכל עניני העולם.

עלול, איפוא, אדם זה לחשוב כי מאחר והוא עסוק בהשגה, והוא עומד בדרגה שהיא נעלית מכל התרגשות – אין לו צורך ב"אש". – משום כך נאמר לו: "לא תכבה – אפילו בשבת".

מן הקצה השני: אדם העומד מרחוק – חושש שאין לו, חס ושלום, כל קשר. נאמר לו: "לא תכבה – אפילו בטומאה", אל תשים לב למצבך, "לא תכבה" – דאג ש"אש התמיד" לא תכבה, השתדל להעלות את האש האלקית שבקרבך. דבר זה יביא לכך ש"לא תכבה", כפירוש המגיד ממעזריטש נ"ע¹⁴: כל ענייני ה"לא", הדברים הלא־טובים, "תכבה" – יכובו.

(משיחת פורים, תשי"ד)

ח. פתגם זה של המגיד מלמדנו שכדי לכבות את ה"לא" יש צורך באש 219תמיד – בהתלהבות מתמדת לתורה ולמצוות.

לא די בכך שבעבר, או אף לפני דקה אחת, היתה לאדם התלהבות לתורה ומצוות. ההתלהבות צריכה להיות תמידית, שכן כשישנה קרירות של רגע אחד – עלול ה"לא" לחדור בינתיים.

והרי זה גם הטעם למצות זכירת מעשה עמלק בכל יום ויום¹⁵: יש לזכור תמיד לבלתי תת לקרירות עמלק לחדור ח"ו אף לרגע, ככתוב: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

ט. ענין נוסף טמון באש התמיד: היא מהוה הכנה לאש שלמעלה, כמאמר רז"ל¹⁶: "אף על פי שאש יורדת מן השמים – מצוה להביא מן ההדיוט", כלומר: האש שלמטה משמשת הכנה ו"אתערותא דלתתא" להביא האש מן השמים.

ברם, אימתי מביאה היא את האש מן השמים? – כשהאש שלמטה היא בשלימות – או אז היא "ממשיכה" את האש שלמעלה.

אנו נוכחים בכך בפרשיות הנוכחיות (צו ושמיני): בימי המילואים – למרות שכל המשכן וכליו והמזבח הוקמו כבר, והיו משה ואהרן וכו' וכבר הוקרבו קרבנות – לא שרתה, בכל זאת, שכינה במעשה ידיהם, משום שעדיין נשאר רושמו של חטא העגל. רק ביום השמיני, לאחר שהושלמה האש שלמטה שכיבתה את ה"לא" לגמרי, וביטלה את חטא העגל – אז "ותצא אש מלפני ה'" וגו', שרתה שכינה במעשה ידיהם¹⁷.

מה היא חשיבותה העצומה של האש שלמעלה – עד כדי כך שלשם השראתה יש צורך בשלימות ה"עבודה" של האש שלמטה?

– הנבראים מוגבלים, ועבודתם הרוחנית והדרגות שאליהן הם מגיעים – מוגבלים אף הם, ולכשעצמם אין להם קיום נצחי. כדי שיהיה לכך קיום נצחי – יש צורך ב"המשכה" מלמעלה, שהרי הוא, יתברך, אינו מוגבל.

לפיכך – בשבעת ימי המילואים "הוקם המשכן בכל יום ופרקו": מצד הנבראים אין אפשרות של קיום אמתי. רק ביום השמיני, כשהיתה השראת השכינה ותצא אש מלפני ה' – הוקם המשכן "ולא פרקו", אז היתה הקמה אמתית, בקיום נצחי.

כך יובן גם ענין זה של שבעת ימי המילואים ויום השמיני: האש שלמעלה באה דוקא ביום השמיני, שכן ידוע ששבעה הם ימי ההיקף – כלומר: הבחינות הקשורות לעולמות, ואילו שמיני הוא למעלה מההיקף¹⁸ – אור שלמעלה מן העולמות והוא הענין האמור של אש שלמעלה.

219י. מאידך, למרות שנבראים לכשעצמם אינם מסוגלים להגיע לדרגות נצחיות – הרי, כאמור, השראת האש שלמעלה באה אך ורק ע"י שלימות העבודה של האש שלמטה. ופירוש הדבר, שכאשר הנברא עושה את כל אשר ביכלתו, אף שהדבר בהגבלה, נותן לו הקב"ה את האש שלמעלה, בלי גבול.

גם דבר זה רמוז במלה "תמיד" שבפסוק (אש תמיד תוקד גו'): משמעות "תמיד" היא – בלי גבול, למעלה מהזמן. הזמן לכשעצמו, מאחר שהוא מורכב מחלקים מוגבלים, חייב להיות בהגבלה¹⁹, אלא שבכל זאת – מתוך שלימות העבודה של האש שלמטה "נמשכת" בחינת בלי גבול שלמעלה מהזמן – ויתר על כן – זה נמשך בתוך הזמן, והזמן עצמו נעשה נצחי, תמיד.

פירוש הדבר לגבי העולם: בתוך הטבע מופיעה הצלחה שלמעלה מהטבע.

יא. "נקודת" ההוראה שבאמור:

כל יהודי הוא, הרי, משכן ומקדש אליו יתברך, כאמור: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – בתוך כל אחד ואחד מישראל". יש צורך, איפוא, לדעת שכל עוד חסרה ה"אש" – החמימות והחיות – הרי אף כשאדם לומד תורה, מקיים מצוות, ויש לו כל הענינים שהיו במשכן – חסרה לו השראת השכינה, כיון שהדברים הם ללא רוח חיים, עד שעלול להיות שעדיין קיים בו רושמו של חטא העגל.

תורה ומצוות צריכים להיות בהתלהבות ובחיוניות – בכל שלשת ה"קווים" – תורה, עבודה וגמילות חסדים.

תורה: אין אדם צריך לצאת ידי חובתו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית – כשליממה כולה אין הדבר נוגע. אין ללימוד להיות בלחישו – כשלעצמו אין הדבר נוגע. חייב להיות "לא ימוש" גו', וחייב להיות "ערוכה בכל רמ"ח אברים – כל עצמותי תאמרנה"²⁰, בחיוניות.

עבודה: על התפלה, שהיא קו העבודה, להיות לא "קבע", כי אם "רחמים ותחנונים לפני המקום"²¹, תוך תחושת חיוניות.

גמילות חסדים: המצוות, שכללית הן מהוות את קו הגמילות חסדים, צריכות להיות לא רק לשם יציאת ידי חובה. חובה לקיים מצוות בהידור, דבר הנובע מן החיוניות שיש לאדם בקיום המצוות.

וע"י שלימות האש שלמטה – "נמשכת" האש שלמעלה, השכינה שורה בתורתו ועבודתו עד לבכל מעשה ידיו, גם בעניניו הגשמיים.

וכאמור, נוצרת "המשכת" בלי גבול 220– בגבול, וגם בלבושי הטבע נראית ברכת הוי' והצלחה שלמעלה מהטבע.

(משיחת ש"פ צו תשי"ז)

יב. סדרן של ארבע הפרשיות הנקראות לפני חג הפסח הוא: פרשת שקלים, פרשת זכור, פרשת פרה, ופרשת החדש.

בבחינה מפורטת קשורות שתי הפרשיות שקלים וזכור בגאולת פורים, שלא היתה עדיין גאולה שלימה, כמאמר²²: "אכתי עבדי אחשורוש אנן", והפרשיות פרה והחדש בגאולת פסח, שהיא גאולה שלמה. ברם, בבחינה כללית שייכות גם פרשיות שקלים וזכור לגאולת פסח, שכן אף גאולת פורים עצמה קשורה בגאולת פסח, כמאמר²³: "סומכין גאולה לגאולה".

יג. פרשת שקלים נקראת לפני ראש חדש אדר, משום ש"באחד באדר משמיעין על השקלים"²⁴ – הדרושים לצורך קרבנות השנה החדשה.

פרשת זכור נקראת לפני פורים, משום שפורים מציין את מפלת המן, שהוא מזרעו של עמלק, ולכן נקרא "זכור את אשר עשה לך עמלק" לפני פורים – "לקיים מה שנאמר: נזכרים ונעשים, נזכרים קודם לנעשים"²⁵ – פרשת זכור היא הזכירה ופורים – העשיה.

יד. הטעם להקדמת פרשת שקלים לפני פרשת זכור אינו רק משום התאריכים שלהם [משום שפרשת שקלים קשורה באחד באדר, ופרשת זכור – בפורים, י"ד באדר], כי אם גם משום תוכנם.

הגמרא²⁶ אומרת שבזכות העובדה שבני ישראל נתנו את מחצית השקל היתה מפלת המן שאמר: עשרת אלפים ככר כסף אשקול וגו'.

כך מובן הקשר בין שתי הפרשיות וגם סיבת הקדמת פ' שקלים לפ' זכור: העובדה שהיהודים הקדימו את שקליהם הביאה את נס פורים שהתחלתו – בזכירה – בקריאת פרשת זכור.

טו. לאחר גאולת פורים שאינה עדיין גאולה שלמה, כאמור, באים אל גאולת פסח שהיא גאולה שלמה. ההכנה לכך היא – פרשת פרה ופרשת החדש.

ביחס לשתי פרשיות אלו נאמר בירושלמי²⁷ שלאמתו של דבר היה צורך לקרוא את פרשת החדש לפני פרשת פרה, שכן פרשת החדש נאמרה – ותוכנה הוא – אחד בניסן, ואילו שריפת הפרה היתה בשני בניסן, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן, והיתה 220שריפת הפרה בשני בניסן, משום ששריפת הפרה לא היתה אפשרית לפני הקמת המשכן²⁸. אלא משום שפרשת פרה היא טהרתן של ישראל נקראת היא תחלה.

תירוץ הירושלמי דורש הבנה: מה הקשר, לכאורה, בין טהרתן של ישראל לבין פרשת החדש, עד שענין פרשת החדש אינו אפשרי אלא לאחר טהרתן של ישראל – והרי אין זו פרשת הפסח, כי אם פרשת החדש, הלכות קידוש החדש וראש חדש, ומה, אם כן, חשיבות להקדמת הטהרה?

טז. הסבר הדבר הוא:

תוכנו של ראש חדש הוא מולד הלבנה. לאחר שהיתה הלבנה בהעלם והסתר – היא נולדת ומתחדשת. דבר זה רומז גם לישראל שנמשלו ללבנה²⁹, שלאחר כל ההעלמות וההסתרים של זמן הגלות הם נולדים ומתחדשים, דבר שהיא ענינה של הגאולה.

זמן התחלת הגאולה הוא בראש חדש ניסן, עליו נאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים. רבותינו ז"ל³⁰ דורשים גזירה שוה בין "הזה" הנאמר בפרשת החדש, לבין "הזה" הנאמר במתן תורה – "ביום הזה באו מדבר סיני". תוכנו של מתן תורה הוא, הרי, גם ענין של גאולה, כמאמר רז"ל³¹: "אל תקרי חרות (= ח' קמוצה), אלא חרות (= ח' צרויה), חרות מיצר הרע וממלאך המות ומשעבוד מלכיות. מן העובדה שהגמרא כורכת את פרשת החדש במתן תורה מובן, איפוא, שגם בראש חדש ניסן, החדש הזה, ישנו כבר ענין הגאולה – אתחלתא דגאולה.

לאור האמור יובן טעם הקדמת הטהרה לפרשת החדש: מאחר שפרשת החדש היא מולד הלבנה, אתחלתא דגאולה, דרושה לפניה הקדמת הטהרה, כשם שהיא דרושה לגאולה, ככתוב³²: וזרקתי עליכם מים טהורים גו', ואמרו רז"ל³³: טהרה מביא לידי... אליהו הנביא כו'.

יז. ברם, בראש חדש ניסן היתה הגאולה רק בראשיתה, בכח, ואילו פועל הגאולה החל בט"ו בניסן, דקיימא סיהרא באשלמותא (= שהירח קיים בשלימותו), ושלימות ותכלית הגאולה – בשעת מתן תורה.

– כשם שלגאולה בפועל דרושה טהרה בפועל, "וזרקתי עליכם מים טהורים", כך דרושה לגאולה בכח, טהרה בכח.

קריאת התורה מהווה, כידוע, נתינת כוח – לכן נקראת תחלה, איפוא, פרשת פרה, דבר המהוה טהרה בכח, ולאחר מכן – פרשת החדש, שתוכנה הגאולה בכח.

וזה סדר טהרה וגאולה: פרשת פרה 221– טהרה בכח, פרשת החדש וראש חדש ניסן, – גאולה בכח, שני בניסן – טהרה בפועל, ט"ו בניסן, עד מתן תורה – גאולה בפועל.

יח. ההוראה שיש להסיק מכאן:

מאחר שלהגיע לטהרה האמתית בתכליתה אפשר אך ורק בביאת המשיח, שאז יהיה "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ",

– שהרי בביאת המשיח עדיין תהיה קיימת רוח הטומאה, כביטוי הרמב"ם, לגבי משיח בן דוד³⁴: "יכוף כל ישראל" ללמוד תורה ולקיים מצות, ביטוי המוכיח שלא הכל יעשו הדבר בחפץ לב, כיון שרוח הטומאה עדיין תהיה קיימת אז, ועבודתו של המשיח תהיה להעביר רוח הטומאה מן הארץ –

עלולים לחשוב שעתה אין לעשות דבר כי אם לסמוך לגמרי על המשיח – ולשם כך באה ההוראה בקריאת פרשת פרה:

כדי להגיע לטהרה וגאולה בפועל ובשלמות דרושה הכנה מוקדמת. יש לבצע את ענין הטהרה עד כמה שאפשרי הדבר, ולהיטהר מאבי אבות הטומאה, כמאמר רז"ל³⁵: "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת" "חטאת קריה רחמנא"³⁶ לפרה האדומה. אז נפטרים ממילא מאבות ותולדות הטומאה, ודבר זה יביא את הטהרה והגאולה בפועל, בביאת משיח צדקנו בב"א.

(משיחת פרשת החדש תשט"ז)