218

רק בזכות האמונה והבטחון בחי העולמים.

ו. כשם שהוא ב"בעלי עסק" כך הדבר ב"יושבי אהל": הצלחת אמת בתורה אינה כרוכה בכשרונות מעולים וכדו', כי אם בסייעתא דשמיא הבאה מתוך יראת שמים הגורמת ללמוד בעמל ויגיעה אמתית, ואז בא "ומצאת", פי כמה ממדת היגיעה, באופן של מציאה.

כשחסר העיקר – לא יועילו כל כשרונות ויגיעה, שכן המדובר ב"חכמתו של הקדוש ברוך הוא", וכשהעיקר מצוי – משפיע השי"ת הצלחה על טבעית.

(משיחת פורים תשי"ז)

פרשת צו

ז. לפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" נאמר בירושלמי¹²: "תמיד – אפילו בשבת, תמיד – אפילו בטומאה".

כפי שהוסבר פעמים רבות קיימים כל הענינים והעבודות של המשכן והמקדש הגשמי – גם במשכן והמקדש הרוחני הנמצא בתוך כל אחד מישראל.

המזבח הוא לבו של האדם. כשם שבמזבח הגשמי היה "מזבח החיצון" ו"מזבח הפנימי" כן יש בלב "חיצוניות הלב" ו"פנימיות הלב"¹³. המזבח שלגביו בא הציווי "אש תמיד תוקד על המזבח" הוא – המזבח החיצון, ובבחינה הרוחנית: צריכה להיות התלהבות גלויה, בחיצוניות הלב – הלב חיים ליקוד אל האלקות.

תוכן השבת הוא – שביתה, הינזרות והתעלות מן העולם, ולפיכך אסורות ביום זה מלאכות "עובדין דחול". מבחינת ה"עבודה" הנפשית של האדם – פרוש הדבר: השגה (קליטה עיונית), "וקראת לשבת עונג", ומחמת התגלות האור בהשגתו הריהו מנוזר מכל עניני העולם.

עלול, איפוא, אדם זה לחשוב כי מאחר והוא עסוק בהשגה, והוא עומד בדרגה שהיא נעלית מכל התרגשות – אין לו צורך ב"אש". – משום כך נאמר לו: "לא תכבה – אפילו בשבת".

מן הקצה השני: אדם העומד מרחוק – חושש שאין לו, חס ושלום, כל קשר. נאמר לו: "לא תכבה – אפילו בטומאה", אל תשים לב למצבך, "לא תכבה" – דאג ש"אש התמיד" לא תכבה, השתדל להעלות את האש האלקית שבקרבך. דבר זה יביא לכך ש"לא תכבה", כפירוש המגיד ממעזריטש נ"ע¹⁴: כל ענייני ה"לא", הדברים הלא־טובים, "תכבה" – יכובו.

(משיחת פורים, תשי"ד)

ח. פתגם זה של המגיד מלמדנו שכדי לכבות את ה"לא" יש צורך באש