219

תמיד – בהתלהבות מתמדת לתורה ולמצוות.

לא די בכך שבעבר, או אף לפני דקה אחת, היתה לאדם התלהבות לתורה ומצוות. ההתלהבות צריכה להיות תמידית, שכן כשישנה קרירות של רגע אחד – עלול ה"לא" לחדור בינתיים.

והרי זה גם הטעם למצות זכירת מעשה עמלק בכל יום ויום¹⁵: יש לזכור תמיד לבלתי תת לקרירות עמלק לחדור ח"ו אף לרגע, ככתוב: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

ט. ענין נוסף טמון באש התמיד: היא מהוה הכנה לאש שלמעלה, כמאמר רז"ל¹⁶: "אף על פי שאש יורדת מן השמים – מצוה להביא מן ההדיוט", כלומר: האש שלמטה משמשת הכנה ו"אתערותא דלתתא" להביא האש מן השמים.

ברם, אימתי מביאה היא את האש מן השמים? – כשהאש שלמטה היא בשלימות – או אז היא "ממשיכה" את האש שלמעלה.

אנו נוכחים בכך בפרשיות הנוכחיות (צו ושמיני): בימי המילואים – למרות שכל המשכן וכליו והמזבח הוקמו כבר, והיו משה ואהרן וכו' וכבר הוקרבו קרבנות – לא שרתה, בכל זאת, שכינה במעשה ידיהם, משום שעדיין נשאר רושמו של חטא העגל. רק ביום השמיני, לאחר שהושלמה האש שלמטה שכיבתה את ה"לא" לגמרי, וביטלה את חטא העגל – אז "ותצא אש מלפני ה'" וגו', שרתה שכינה במעשה ידיהם¹⁷.

מה היא חשיבותה העצומה של האש שלמעלה – עד כדי כך שלשם השראתה יש צורך בשלימות ה"עבודה" של האש שלמטה?

– הנבראים מוגבלים, ועבודתם הרוחנית והדרגות שאליהן הם מגיעים – מוגבלים אף הם, ולכשעצמם אין להם קיום נצחי. כדי שיהיה לכך קיום נצחי – יש צורך ב"המשכה" מלמעלה, שהרי הוא, יתברך, אינו מוגבל.

לפיכך – בשבעת ימי המילואים "הוקם המשכן בכל יום ופרקו": מצד הנבראים אין אפשרות של קיום אמתי. רק ביום השמיני, כשהיתה השראת השכינה ותצא אש מלפני ה' – הוקם המשכן "ולא פרקו", אז היתה הקמה אמתית, בקיום נצחי.

כך יובן גם ענין זה של שבעת ימי המילואים ויום השמיני: האש שלמעלה באה דוקא ביום השמיני, שכן ידוע ששבעה הם ימי ההיקף – כלומר: הבחינות הקשורות לעולמות, ואילו שמיני הוא למעלה מההיקף¹⁸ – אור שלמעלה מן העולמות והוא הענין האמור של אש שלמעלה.