שיחה ב

40שיחה ב^*

א. בפרשתנו מסופר אודות מדת הענוה של משה רבינו — "והאיש¹ משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".

והנה פסוק זה בא בהמשך לדברי מרים ואהרן (בפסוק הקודם) "הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר"; ואח"כ ממשיך בכתוב "ויאמר² ה' פתאום גו' (ופרש"י "להודיעם שיפה עשה משה שפירש מן האשה מאחר שנגלה עליו שכינה תדיר") ויאמר³ גו' אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום גו' לא כן עבדי משה גו' פה אל פה אדבר בו גו' ותמונת ה' יביט". ודייקו במפרשים⁴, דמזה שהכתוב מפרש ענותנותו של משה בהסיפור ע"ד גודל מעלת נבואתו, מובן, שמכח מדת הענוה שלו זכה משה למעלת נבואתו (שהיתה אצלו בקביעות⁵).

והנה בגמ'⁶ איתא "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה", ומזה שכייל "עניו" ביחד עם "גבור עשיר וחכם" משמע לכאורה, שהוא שווה להם בנחיצותם בענין הנבואה;

אבל לאידך, מזה שהכתוב כאן (בענין גודל מעלת נבואת משה) מבאר רק מעלת הענוה שלו (אף ש"כולן ממשה", שאצלו היו כל המעלות המנויות בברייתא), משמע, שהשייכות דמדת הענוה לענין הנבואה גדולה יותר משאר המעלות⁷.

וכן הוא לפי הדיעה⁸ ד"ענוה גדולה מכולן"⁹ ו"מביאה לידי רוה"ק"¹⁰, דלפ"ז ענוה אינה כשאר המעלות דגבור עשיר 41וחכם (שלא נזכרו בברייתא דרפב"י¹¹), אלא שרק היא המביאה לרוה"ק. ועוד יש לומר, שהענוה אינה תנאי והקדמה צדדית, אלא היא "מביאה לרוה"ק" (וע"ד שאר המעלות שבברייתא שם: תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות כו', שאין מעלה הקודמת רק מאפשרת את המעלה שלאחרי', אלא היא מקרבת ומביאה אותה).

[והקשר דענין הענוה עם רוה"ק והשראת השכינה מצינו (כמעט) מפורש בגמ' סוף סוטה¹², דאיתא שם¹³: משמתו חגי זכרי' ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואע"פ כן היו משתמשים בבת קול שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו (כמשה רבינו¹⁴) אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן וכשמת הספידוהו הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא ושוב פעם אחרת היו מסובין בעלי' ביבנה נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן יש בכם אדם א' שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו זכאין לכך נתנו עיניהם בשמואל הקטן וכשמת הספידוהו הי עניו הי חסיד תלמידו של הלל.

והיינו שנקטו בפשטות, דזה שנאמר בבת קול שיש כאן אחד שראוי שתשרה שכינה עליו ה"ז קשור עם מדת הענוה שלו (ולא נזכרה אחת משאר המעלות דגיבור עשיר וחכם¹⁵)].

ועכצ"ל שיש ב' ענינים (ואופנים) בענוה — ענין א' שבו היא שווה לשאר התנאים הנצרכים לענין הנבואה, ועוד ענין שמחמתו רק מדת הענוה נחשבת לדבר הגורם ומביא לרוה"ק כו'.

ב. ויובן זה בהקדם שינוי לשון בסיפור הנ"ל דסוף מס' סוטה¹⁶: בהספד על הלל נאמר תחלה "הי חסיד" ואח"כ "הי עניו", ובהספד על שמואל הקטן נאמר תחילה "הי עניו" ואח"כ "הי חסיד".

והנה בחדא"ג¹⁷ שם כ', דמה שתפסו ב' מדות אלו הוא לפי ש"אלו ב' מדות מביאין לידי רוה"ק כדאמרינן בפ"ק דע"ז¹⁸ בפלוגתא דרפב"י וריב"ל איכא למ"ד דחסידות גדולה מכולן ומביאה לידי רוה"ק, ואיכא למאן דאמר דענוה גדולה מכולן ומביאה לידי רוה"ק". ועפ"ז י"ל, דאלו שהספידו את הלל ס"ל (כריב"ל) דענוה גדולה מכולן ולכן התחילו בחסידות וסיימו בענוה, מן הקל אל הכבד, ואלו שהספידו את שמואל הקטן ס"ל דחסידות גדולה מכולם (כבברייתא דרפב"י), ולכן התחילו בענוה וסיימו בחסידות¹⁹.

42אבל קשה לפרש כן, שהרי בירושלמי סוטה²⁰ הובאו ב' סיפורים אלה, ושם איתא גבי שניהם "וכשמת היו אומרים עליו הוי עניו חסיד", עניו לפני חסיד²¹.

ולכן נ"ל להיפך, דהחילוק הוא לא במספידי הלל הזקן ושמואל הקטן אלא בדרגתם עצמה. וכמובן בפשטות דדרגת דורו של התלמיד היא למטה מדרגת דורו של הרב, וא"כ דרגת הענוה של שמואל הקטן התלמיד אינה שווה לדרגת הענוה של הלל הזקן רבו, דבנוגע להלל מפורש²² "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל", והש"ס²² מאריך שם בתיאור ענותנותו של הלל, משא"כ בנוגע לשמואל הקטן איתא בירושלמי שם²³ "ולמה נק' שמו קטן לפי שהוא מקטין עצמו", שמזה משמע, שדרגת הענוה דשמואל הקטן אינה דומה לענותנותו של הלל, שהי' מפורסם (יותר) בגודל מדת הענוה שלו.

ולכן בנוגע להלל כשמת הספידוהו "הי חסיד הי עניו", עניו לבסוף, ובשמואל הקטן "הי עניו הי חסיד, תלמידו של הלל", כי דרגת הענוה שלו לא היתה גדולה כ"כ כהלל.

והא דבירושלמי איתא בנוגע לשניהם "הוי עניו חסיד", עניו לפני חסיד, יש לומר, כי בירושלמי מדובר בדרגא אחרת בענוה, שלמעלה מב' האופנים הנ"ל שבבבלי. ויש לומר, שהוא בהתאם לעוד שינוי בין הירושלמי והבבלי, דבירושלמי איתא "יש ביניכם אחד ראוי לרוח הקודש", משא"כ בבבלי "שתשרה שכינה עליו", כדלקמן.

ג. והביאור בכל זה:

בגדר ענוה יש כמה דרגות — ובכללות יש לחלקם לשלש²⁴:

א) שאינו מחזיק טובה לעצמו, ובמילא אינו מרגיש עצמו למעלה משאר בנ"א, והיינו דאף שיודע מעלות שלו שבגללן הוא למעלה משאר בני אדם, ויודע ומכיר את ערכו²⁵, מ"מ אינו מתגאה בזה כלל וכלל, כי יודע אשר כל מעלותיו ניתנו לו מהקב"ה, ועושה חשבון בנפשו, שאילו היו הכוחות הללו ניתנים לאחר הי' ג"כ במדריגה ומעלה זו, ואפשר שאם היו לו להשני מעלות אלו בטבע תולדתו, הי' מגיע ע"י עבודתו למדריגה עליונה יותר.

ב) לא רק שאינו מחזיק טובה לעצמו, אלא משפיל א"ע ומרגיש א"ע למטה מכל אדם, כי הוא עניו ובטל באמת²⁵, 43עד שפשוט בשכל אצלו (ולא רק "אפשר") שאם היו לו להשני מדות ותכונות אלו שהקב"ה נתנם לו הי' בודאי למעלה יותר ממנו.

ג) למעלה מכל זה ישנה ענוה הגורמת שישפיל את עצמו ולירד ולהתעסק גם עם זה שברור אצלו שהוא הירוד והשפל ביותר²⁶, ולהעיר ממרז"ל²⁷ במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, דענותנותו היא בזה שמשפיל עצמו ויורד²⁸ להיות נקרא הגדול, "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו"²⁹, להוות עולמות ונבראים, שהוא השפלה וירידה עצומה כלפי הקב"ה, שיורד להוות עולמות (כדאיתא בזהר³⁰ לאו אורחא דמלכא לאישתעי במילי דהדיוטא). וכן בעניננו הוא מילי דהדיוטא לגבי אדם סתם, והוא בכלל.

ד. והנה כיון שענוה גורמת להשראת השכינה ורוה"ק (כנ"ל), מובן, שבהתאם לג' האופנים הנ"ל בענוה, חלוקים גם בשייכותם להשראת השכינה.

והביאור בזה:

הצורך בביטול וענוה הוא לא רק בשייכות לנבואה ורוה"ק, אלא בשביל כל מדריגה של "השראת השכינה", ע"ד מרז"ל אכל בי עשרה שכינתא שריא³¹, ואפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרוי'³², שבכל זה אמרינן ש"אין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו ית'"³³, וי"ל שזוהי הדרגא הא' הנ"ל שבענוה, שהיא תנאי והקדמה מוכרחת להשראת השכינה, ובלי זה אי אפשר להיות השראת השכינה על האדם כלל [ובענין זה הענוה היא כמו שאר התנאים דגבור עשיר וחכם, שכולם הם רק תנאים והקדמה שבלי זה אי אפשר שתהי' השראת השכינה].

למעלה מזה הוא מה ש"ענוה מביאה לרוה"ק" (ולא רק תנאי צדדי), שהדיוק בזה הוא "רוח הקודש" דוקא, שהיא דרגא נעלית יותר מהשראת השכינה (סתם)³⁴, וע"ז נאמר "ענוה מביאה לרוה"ק", דכאשר הוא עניו ובטל באמת (כמדריגה הב' שבענוה), ה"ז מביא לרוה"ק, ודרגא זו היא באדם שיש אצלו כל הדרגות דזריזות פרישות יראת חטא וקדושה כו' (המנויות בברייתא שם).

אבל גם זו היא דרגת ענוה של האדם, אבל דרגא הג' הנ"ל של ענוה וביטול, היא לא רק זה שאינו מרגיש גבהות בעצמו, ויתירה מזה שהוא שפל רוח בפני כל אדם, אלא שיורד ומשפיל א"ע להתעסק גם עם אנשים פחותי הערך, ובזה אין הענוה והשראת השכינה ב' דברים, אלא היינו הך, כי זה שאיש 44מורם מעם וגבוה גבוה ביותר יורד (גם) לאנשים דמטה מטה ביותר, אין זה מצד כח הנברא כ"א מכח הבורא, דמרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח³⁴, ונמצא דהוא הוא ענין השראת השכינה ואור ה' השורה על האדם (כי "ענין השראת השכינה היא גילוי אלקותו ית' כו' באיזה דבר והיינו לומר שאותו דבר נכלל באור ה' ובטל לו במציאותו לגמרי"³⁵).

ה. ועפ"ז יש לומר שזהו החילוק בין גירסת הבבלי והירושלמי:

בבבלי, שהגירסא "ראוי שתשרה עליו שכינה", אין המדובר בדרגא נעלית ברוה"ק³⁶, ובמילא מובן דקאי בבחי' ענוה וביטול סתם, שבזה ב' מדריגות בכללות: דרגא הא' שהוא קטן בעיני עצמו, ודרגא שלמעלה מזו, שמרגיש א"ע פחות וירוד מכל אדם, ובכללות זהו החילוק בין שמואל הקטן שהוא תלמידו של הלל הזקן, ודרגת הענוה של הלל הזקן שידוע כענוותן, ולכן הרי בהלל נאמר בדרך לא זו אף זו "הי חסיד הי עניו", דאצלו היתה דרגא נעלית יותר בענוה, משא"כ בשמואל הקטן שמתחיל ב"עניו" כי אצלו היתה הענוה בדרגא פחותה מזו;

משא"כ בירושלמי שמדובר בדרגא נעלית יותר, "רוה"ק", הרי גם דרגת הענוה היא מהות וחפצא אחרת דענוה כנ"ל, ודבר זה מצינו בהלל שלא רק שהי' מחזיק עצמו כקטן לגבי בני אדם אחרים אלא שסבל, השפיל והוריד את עצמו כלפי אנשים פחותי הערך, ועד גם לגבי נכרים שבאו להתגייר באופן ששמאי³⁷ לא רצה לקבלם³⁸, ומ"מ קבלם הלל³⁹, בגודל ענוותנותו (כפי שאמרו אח"כ⁴⁰ "ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה"), שלא היתה בה שום הגבלה, ומשום כך התעסק גם עם הירוד והשפל ביותר, אפילו עם נכרי⁴¹.

45וענוה מסוג זה קשור עם רוה"ק.

ולפי זה יש לומר, שהלשון בירושלמי "הוי עניו חסיד" אין הכוונה בו לב' מעלות נפרדות כמו בבבלי, אלא הן מעלה אחת, עניוחסיד, שהענוה היא באופן של חסידות, שפירוש חסיד הוא המתחסד עם קונו⁴², עושה לפנים משורת הדין, וכן הוא בענוה דהלל שהי' עניוחסיד, ענוה באופן של חסידות, שהשפיל את עצמו לפני כל אחד, גם לגבי שפל אנשים.

ועפ"ז יש לומר עוד, שגם בירושלמי בשייכות לשמואל הקטן הכוונה לענוה בדרגא נעלית כזו⁴³, ע"ד הסוג⁴⁴ הנאמר בהלל, ולכן לא הסתפק הירושלמי להביא "ולמה נקרא שמו קטן לפי שהוא מקטין עצמו", אלא מוסיף "ויש אומרים לפי שמעט הי' קטן משמואל הרמתי", דשמואל הי' נביא ממש, ומסירותו לכל ישראל היתה באופן נפלא, שהלך מעיר לעיר לשפוט אותם על עסקי צרכיהם כו'⁴⁵, שזה מורה על גודל הביטול והענוה שלו⁴⁶.

[ואף שבבבלי מסופר אותו מאורע ושם נאמרה (לפי הנ"ל) הן בנוגע להלל והן בנוגע לשמואל דרגא פחותה יותר במדת הענוה, י"ל בפשטות שהיו אצלם כמה זמנים ודרגות, ופשיטא דהלל וכן שמואל נתעלו מזמן לזמן במדריגתן וכן במדת הענוה והביטול שלהם, ולכן בבבלי שהמדובר בדרגא נמוכה יותר, השראת השכינה, מדגיש דרגא קטנה בענוה, משא"כ בתלמוד ירושלמי שמדובר בדרגא נעלית יותר, כנ"ל⁴⁷].

46ו. עפ"ז יש לבאר גם הא דמסופר בסוף המס' בירושלמי⁴⁸: "מעשה שנכנסו זקנים לעליי' בית גדיא ביריחו ויצאת בת קול ואמרה להן יש ביניכם שנים ראוין לרוח הקודש והלל הזקן אחד מהן ונתנו עיניהן בשמואל הקטן, ושוב נכנסו זקינים לעלי' ביבנה ויצאת בת קול ואמרה להן יש ביניכם שנים ראויין לרוח הקודש ושמואל הקטן אחד מהן ונתנו עיניהן בר' אליעזר בן הורקנוס והיו שמחין שהסכימה דעתן לדעת המקום".

וכבר שקו"ט במפרשים אם ההיא פליגא אדלעיל⁴⁹ דשם לא נתפרש אלא אחד בכל פעם, או דתרי עובדי הוו⁵⁰, ובכל אופן צ"ע מה שכאן נאמר יש ביניכם שנים ראויין לרוח הקודש והלל הזקן אחד מהם והשני לא נתפרש (ועד"ז בנוגע לשמואל הקטן)⁵¹.

ומהמשך הלשון משתמע דתרי עובדי הוי ועובדא דבסוף ירושלמי אירע בזמן קודם כשהלל ותלמידו שמואל הקטן היו ביחד, ובאותו הזמן עדיין לא הגיע שמואל הקטן לדרגת הענוה של הלל הזקן רבו (שהי' גדול הרבה ממנו), וזהו שהבת קול בא לומר, דאף ששנים ראויים לרוח הקודש, לא נתפרש שמו של שמואל אלא רק דהלל, להדגיש מעלתו של הלל, ואילו סיפור הירושלמי שלפנ"ז "יש ביניכם אחד ראוי לרוח הקודש" בנוגע להלל הי' לפני המאורע הנ"ל דהלל ושמואל, והסיפור בנוגע לשמואל הוא מאורע אחר שהי' לאח"ז, לאחר מיתת הלל, שאז נתעלה שמואל בדרגת הענוה שלו, עד שהי' ראוי לרוה"ק בדוגמת הלל.

ויש לומר דגם במאורע הב' (בסיום הירושלמי) מה ש"נתנו עיניהן בר' אליעזר בן הורקנוס" הוא מצד מדת הענוה שהיתה בו, כנראה שכאשר באו ושאלו אותו כמה שאלות, היסב את נושא הדיבור לענין אחר והשתמט מנתינת מענה על שאלתם ו"לא מפני שהפליגן בדברים ("הפרישן לדברים אחרים כאדם המתכוין לדחות כשאינו יודע להשיב אלא יודע הי'") אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם"⁵².

והיינו אף שהי' יודע מה להשיב, הרי תמיד הי' נרגש אצלו ביטולו לרבו, ולכן לא הי' יכול לומר דבר חדש שהוציא 47מסברתו מהכלל ששמע מרבו (ע"ד איידי דטריד למבלע לא פליט).

אלא שענוה זו דר"א היא רק ענוה כלפי רבו, או יתירה מזו גם כלפי תלמידו והשואלים אותו, ואינה דומה להענוה דשמואל הקטן בכלל, ועאכו"כ כאשר נתעלה לדרגת ענוה דהלל, שלכן במאורע הב' נתפרש רק שמו של שמואל הקטן ולא דר"א בן הורקנוס.

(משיחות ערב חגה"ש, יום ב' דחגה"ש וש"פ נשא תשמ"ב)