תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך לו בא

שיחה ג

59שיחה ג

א. "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו"¹, ובפרש"י ד"ה "וערפתו" — "עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו. הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו".

והנה לכאורה מבאר כאן רש"י שני ענינים שונים: (א) מהו פירוש עריפה ("וערפתו") — "עורפו² בקופיץ³ מאחוריו והורגו", היינו שהריגת הפטר חמור צ"ל באופן מיוחד, "עורפו בקופיץ כו'". (ב) הטעם למצות עריפה — "הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו". וצע"ק, למה צירף רש"י את שני הענינים בדיבור אחד [דלא כדרכו בכ"מ⁴, שמחלק ענינים שונים (אפילו בפירוש תיבה אחת) בשני ד"ה].

ועוד: מ"ש רש"י "עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו" מקורו ב(סתם) משנה⁵ ("לא רצה לפדותו, עורפו בקופיץ⁶ מאחוריו וקוברו") שכו"ע מודי בה, ואילו טעם העריפה, "הוא הפסיד כו' לפיכך יפסיד ממונו", הוא דעת לוי (בברייתא שהובאה בגמ'⁷), "תני לוי הוא הפסיד כו'".

ובמכילתא כאן איתא: "ואם לא תפדה וערפתו, מכאן אמרו⁸ מצות פדיי' קודמת למצות עריפה. ד"א, ואם לא תפדה וערפתו אם אין אתה פודהו עורפהו הואיל ואבדת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו", שמפשטות לשון המכילתא משמע שהם ב' דיעות⁹, וטעם זה לעריפה ("הואיל ואבדת כו'") אינו לדברי הכל,

[וכמבואר במפרשים¹⁰, דלת"ק עריפה היא מצוה כמו פדי' אלא שמצות פדי' קודמת; ואילו לפי הד"א עריפת פטר חמור אינה מצוה, אלא עונש וקנס לבעל החמור על שלא פדה אותו בשה (וכדעת לוי בברייתא)],

ועפ"ז דורש ביאור ביותר מה שצירף רש"י שני הענינים — פירושה של עריפה (שהוא לכו"ע) עם טעם העריפה (שהוא רק לדעת לוי, ודיעה הב' במכילתא) — בד"ה אחד¹¹.

ב. ויובן זה בהקדים השאלה — למה 60מביא רש"י טעם לעריפה כל עיקר, והרי אין פרש"י על התורה ספר של טעמי המצוות, ולא בא אלא לפרש פשוטו של מקרא, וברובא דרובא לא מצינו שרש"י יפרש טעמן של המצוות¹².

ויש לומר, שההכרח בנדו"ד למצוא טעם (גם ע"ד הפשט) למצות עריפה, הוא מפני האופן המיוחד של המתת הפטר חמור, "וערפתו" דוקא:

הריגת חמור ע"י עריפה — "עורפו בקופיץ מאחוריו" — היא מיתה הקשורה ביסורים וצער, כי ע"י עריפה מאחוריו ב"קופיץ" ("סכין גדול"¹³) שוברים את עצם הצוואר כו'¹⁴. וצ"ע: גם אם יש צורך להמית את הפטר חמור (כיון ש"כל פטר רחם לה'"¹⁵, וכמו שבכור בהמה טהורה צריכים לזבוח לה'¹⁶, עד"ז פטר חמור שלא רצה לפדותו צריכים להמית), מ"מ, למה צריכה מיתתו להיות באופן כזה¹⁷?

והרי הזהירות ב"צער בעלי חיים" הוא ענין המובן בשכל הפשוט (גם ד"בן חמש למקרא"). ועוד זאת: מפורש לעיל בפ' בראשית¹⁸ ש"לא הותר לאדם ולאשתו להמית ברי' ולאכול בשר" (דלאדם ולחוה לא הותרה מיתת ברי' אפילו בשביל אכילה), ומזה מובן, דגם כאשר הותרה אח"כ (לנח¹⁹), צ"ל זהירות שלא לצער הבעל חי, שזהו הטעם בפשטות לאיסור אבר מן החי²⁰, ולכן שחיטת בהמה לאכילה היא בסכין (כמובא בפרש"י לעיל בפ' וירא²¹).

ולכן, לאחרי שפרש"י מהי עריפה — "עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו" — מוכרח להמשיך ולבאר הטעם לזה²²: "הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו".

ביאור הדבר:

זה שבעל החמור אינו רוצה לפדותו אינו אלא "הפסד" (היזק) בלבד, שהרי אין לו הנאה וריוח מזה, כי קודם פדייתו הרי הוא אסור בהנאה²³ (וכמ"ש רש"י בד"ה שלפנ"ז "נותן שה לכהן ופטר חמור מותר בהנאה", שבפשטות כוונת רש"י היא, שהפדי' ע"י שה היא היא המתירה את הפטר חמור בהנאה²⁴), ועוד, דאם אינו פודה אותו, הרי צריך להמיתו²⁵ — וא"כ מה 61הנאה יש לו בהעדר פדיית החמור? אדרבה, אם הי' פודה אותו בשה הי' מרוויח, כי ערך השה הוא פחות מערך החמור²⁶ — וא"כ אין בהעדר פדיית החמור אלא הפסד ממונו של כהן (למנוע ממנו השה), בלי כל תועלת והנאה לעצמו, וה"ז היפך החסד והרחמים.

ומשום כך מענישים אותו, מדה כנגד מדה, שלא זו בלבד שחמורו נהרג, אלא עוד זאת, ש"עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו", שהריגה באופן זה מדגישה שהיא פעולה של הפסד בלבד, "יפסיד ממונו", ועי"ז ישים אל לבו האכזריות שבהנהגתו כו'.

ג. בדרך זו יש לבאר גם דיוק לשון רש"י "הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו": לשון הברייתא⁷ היא "לפיכך יופסד ממונו" [ועד"ז במכילתא הלשון "נכסיך יאבדו"], ואילו רש"י שינה וכ' "יפסיד²⁷ ממונו".

וע"פ הנ"ל יש לומר:

החילוק בפשטות בין שתי הלשונות — "יופסד ממונו" או "יפסיד ממונו" — הוא: "יופסד ממונו" קאי על החפצא ד"ממונו", דהיות שהוא גרם שיופסד ממון הכהן, לכן גם ממונו נפסד [ולפ"ז י"ל שהוא ע"ד חיוב תשלומין, דהיות שהוא גרם הפסד בממון חבירו, חל חיוב תשלום (ושיעבוד) על ממונו, ומעין זה בנדו"ד, דהיות שהפסיד ממונו של כהן, לכן חל חיוב של "הפסד" על ממונו]; משא"כ "יפסיד ממונו" קאי על הגברא, ובלשון זו מודגש יותר העונש על הגברא, שהוא צריך להפסיד ממונו.

וזהו טעמו של רש"י ששינה ל"יפסיד ממונו", כי לשיטתו, עיקר העוול בהעדר פדיית פטר חמור, אינו הצד הממוני שבזה (שגרם חסרון בממונו של כהן), אלא אכזריות הגברא, שכוונתו אך להפסיד ממון הכהן בלי תועלת והנאה לעצמו, ו"לפיכך יפסיד ממונו", שהוא צריך להרגיש ענין של הפסד בממונו.

ועפ"ז אולי יש להוסיף עוד, דלשון "יפסיד ממונו" בפרש"י כאן פירושו לא רק שסובל הפסד בממונו, אלא שגורם הפסד ונזק לממונו, שהוא צריך להפסיד את ממונו במו ידיו, דפעולת העריפה (הפסדת ממונו) צריכה להיעשות על ידי בעל החמור בעצמו.

כלומר: מכיון שהוא התנהג באופן אכזרי בממונו של כהן, "הפסיד ממונו של כהן", לפיכך עונשו, שהוא (בעצמו) צריך לעשות פעולה אכזרית בממון שלו, "יפסיד ממונו".

ד. והנה נת' כמ"פ²⁸, דאף שבפירושו על התורה, לא בא רש"י אלא לפרש פשוטו של מקרא, מ"מ נרמזים בו גם "ענינים מופלאים"²⁹ בשאר חלקי התורה, וגם ע"ד ההלכה.

62וכן יש לומר בנדו"ד, דע"פ הנ"ל בדיוק לשון רש"י "יפסיד ממונו", יש ללמוד גדרו של חיוב עריפה ע"פ הלכה.

דהנה בנוגע לפדיון פטר חמור איתא בגמ'³⁰ "הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי", ובמנחת חינוך³¹ חקר מהו הדין לענין עריפת פטר חמור, אם אפשר לערוף פטר חמור של חבירו.

והנה במנ"ח שם אתי עלה מטעם דאיך אפשר לאדם להזיק ממון חבירו, דכיון שאם רצו הבעלים יכולים לפדות החמור בכל עת, הרי כשעורפו הוא מזיק ממון חבירו. אלא שיש לעיין בזה ע"פ מ"ש רש"י בגמ'³², "לפיכך יופסד ממונו, יכפוהו בית דין לעורפו לאחר שלשים", הרי שלפרש"י לאחרי ל' יום ב"ד כופין אותו לעורפו, וכיון שכן, לכאורה יש מקום לומר, דלאחר ל' מותר לערוף פטר חמורו של חבירו, ואין בזה דין מזיק ממון חבירו (כיון שכבר אין בידו הברירה לפדות, שהרי ב"ד כופין אותו לערוף אחרי ל').

אמנם ע"פ משנת"ל בכוונת לשון רש"י "לפיכך יפסיד ממונו", מובן שזוהי חובת הבעלים, שבעל החמור צריך לערוף (להפסיד) ממונו, ואין חבירו יכול לזכות בקיום חובה זו.

ויש להוסיף עוד, דהנה לענין פדיון פטר חמורו של חבירו שקו"ט במפרשים בטעם הדבר, דבתוס'³³ איתא שמצות פדי' אינה חובת הבעלים (והוא כמו פדיית הקדש, שכל אדם יכול לפדות ממון הקדש, לא רק הבעלים שהקדישו), אבל לדעת כמה מפרשים³⁴, הרי פדיון פטר חמור הוא חובת הבעלים, ופדיון ע"י חבירו מועיל מטעם (זכי' ו)שליחות.

וע"פ הנ"ל בשיטת רש"י בפירושו עה"ת, נ"ל, שכל זה הוא רק לענין פדי', משא"כ לענין עריפה, לא יהני גם אם ימנה את חבירו בפירוש לשליח, כי חובת העריפה היא עונש על הגברא, שצריכה להעשות במו ידיו (כנ"ל), שרק בזה מתקיים עונשו.

ה. ועדיין צע"ק ל' רש"י³⁴ "הוא הפסיד ממונו של כהן", דלכאורה, אין כאן הפסד ממונו של כהן, אלא רק מניעת ריוח, שהי' צריך לתת שה לכהן ולא נתנו, אבל לא הפסיד ממונו (שיש לו מכבר) כלום³⁵.

לכאורה יש לומר, דגם מניעת ריווח נקראת הפסד³⁶ (עכ"פ ע"ד הפשט³⁷). אבל 63קשה קצת לפרש כן הלשון "הפסיד ממונו של כהן", שמשמעה שמדובר בממון שכבר זכה בו הכהן, ואם הכוונה רק למניעת ריווח הול"ל "הוא גרם הפסד לכהן" וכיו"ב (ולא "הפסיד ממונו של כהן").

ולכן נ"ל, דלדעת רש"י בפשוטו של מקרא, זכותו של הכהן אינה רק בפדיון הפטר חמור, אלא בפטר חמור עצמו, וא"כ אין כוונת רש"י ב"הפסיד ממונו של כהן" על מניעת הריווח של השה, אלא על הפטר חמור עצמו.

ביאור הדבר:

ע"ד הפשט משמע, דגדרו של פדיון פטר חמור הוא, מה שפודין את החמור מן הכהן, דהפטר חמור שייך לכהן, אלא שאמרה תורה שאין נותנים הפטר חמור עצמו לכהן אלא צריכים לפדות אותו מידו, ע"י נתינת שה במקום החמור.

וכדמוכח מפשטות הכתובים דפ' קרח³⁸ (שרק שם מפורש ע"ד הנתינה (דפדיון הבן ופדיון פטר חמור) לכהן): "כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהי' לך, אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", הרי מפורש ד"כל פטר רחם לכל בשר גו' באדם ובבהמה יהי' לך" (לכהן), אלא שאח"כ ממעט הכתוב בכור אדם ובכור בהמה טמאה שאין הם עצמם ניתנים לכהן אלא רק פדיונם.

ונמצא, שגדר פדיון פטר חמור הוא³⁹ — פדיית החמור מיד הכהן, דבעצם תיכף משנולד — "לך יהי'", דשייך לכהנים, אלא שהתורה ציוותה לישראל לפדותו מהכהן⁴⁰ (וגם הקל על הישראל, שיכול לפדותו בשה).

וזהו פירוש ל' רש"י⁴¹ "הוא הפסיד 64ממונו של כהן", דמי שאינו רוצה לפדות את החמור, הרי הוא מפסיד ממון כהנים, כי (ע"ד הפשט) פטר חמור — "לך יהי'", ואע"פ שהתורה ציוותה לישראל לפדותו, הרי עכ"פ יש לכהנים זכות בחמור זה כדמי הפדיון (שה).

(משיחות ש"פ תצא וש"פ תבא תשמ"א)

הערות

עמוד 59

1. פרשתנו יג, יג.
2. לכאורה צ"ע שלא פרש"י תיבת "עורפו". וראה ראב"ע כאן. מדרש לקח טוב כאן (ולקמן תשא לד, כ). וי"ל שמטעם זה מוסיף רש"י "והורגו" (ראה לקמן הערה 25), להדגיש דעריפה היא פעולה ההורגת החמור. ועדיין צע"ק דהול"ל כלשונו בפ' שופטים (כא, ד) — גבי עגלה ערופה — "קוצץ ערפה" (ושינה שם מל' המשנה — סוטה מה, ב).
3. צ"ע שלא פי' מהו "קופיץ", אף שפירשו בכ"מ בפירושו לש"ס (ראה הנסמן לקמן הערה 13). ובמ"א (לקו"ש חכ"ד ע' 125 הערה 48) נת' ע"פ ל' רש"י בשופטים שם "קוצץ". ועצ"ע.
4. ראה לדוגמא פרש"י פרשתנו: י, כא. שם, כב. יב, ב. שם, כח.
5. בכורות ספ"א (יג, א).
6. כ"ה במשנה שבמשניות. וכן בלשון המשנה שבהל' בכורות להרמב"ן ספ"א. ובמשנה שבגמ' ליתא תיבה זו, אבל הובאה בברייתא שם לעיל (י, ב). וכן במשנה סוטה שם (בעגלה ערופה).
7. י, ב.
8. משנה בכורות הנ"ל (הערה 5).
9. וראה פלוגתת הרמב"ם והראב"ד הל' ביכורים רפי"ב. וכבר האריכו בזה במפרשים.
10. ראה מהרי"ט אלגאזי להל' בכורות להרמב"ן פ"א (סי"ד ד"ה ראיתי למהרש"ג). ועוד.
11. ולהעיר ממנ"ח (מצוה כג סק"ב), ד"לכאורה ללוי דדריש טעמא דקרא מחמת קנס א"כ ל"ל קופיץ וממול ערפו". — וע"פ המבואר לקמן בפנים, הרי אדרבה, הא דצ"ל קופיץ ומול ערפו מובן דוקא ע"פ טעמא דלוי.

עמוד 60

12. ראה ס' כללי רש"י (קה"ת, תש"מ) פ"ג אות 11 (בהוצאת תנש"א — פ"ב אות 17) וש"נ.
13. רש"י בכורות י, ב. ובכ"מ. — וראה לקו"ש חכ"ד ע' 125 הערה 42, 50. וש"נ. וראה ס' זכרון על פרש"י כאן.
14. ד"עורפו" היינו "קוצץ" (רש"י שופטים כא, ד), וראה טיו"ד סשכ"א (ורמ"א שם ס"י) "מכהו בקופיץ כו'" (וראה במקומות שנסמנו בלקו"ש שם) — ולא כשחיטה שחותך בהולכה (והובאה).
15. פרשתנו שם, יב. וכן לפנ"ז שם, ב: "קדש לי כל בכור גו' באדם ובבהמה לי הוא".
16. פרשתנו שם, טו.
17. ואינו דומה למליקת עוף (ויקרא א, טו ובפרש"י. שם ה, ח), שהוא בצפרנו של כהן (רש"י הנ"ל), ועוד, שעצם צואר העוף אינו קשה כ"כ כו'.
18. א, כטל.
19. נח ט, ג ובפרש"י.
20. נח שם, ד ובפרש"י.
21. כב, ו. וכן בפרש"י תולדות כז, ג.
22. ועד"ז בעגלה ערופה, שנאמר בה (שופטים שם) "וערפו", פרש"י גם טעם העריפה "(קוצץ כו') אמר הקב"ה תבא עגלה כו'", כמשנ"ת בארוכה בלקו"ש שם ע' 125 ואילך.
23. כדעת ר' יהודה (בכורות ט, ריש ע"ב), וכ"ה להלכה (רמב"ם הל' ביכורים פי"ב ה"ד. הל' בכורות להרמב"ן ספ"א. טושו"ע יו"ד סשכ"א ס"ח). וכן סתם במכילתא פרשתנו כאן.
24. ראה רא"ם שם [ומ"ש בדפוסי רא"ם הנפוצים "נכנס במקום פטר חמור", לכאורה היא טה"ד, וצ"ל "לא נכנס". וכלשון הקיצור מזרחי ושפ"ח שם]. נחלת יעקב על פרש"י כאן.
25. וגם אז נבלתו אסורה בהנאה (וגם ר"ש דמתירו בהנאה מחיים, מודה דאחר מיתה אסור — בכורות שם בסוף העמוד). וכ"ה ל' המשנה וברייתא בכורות (הנ"ל הערות 5, 6) "עורפו כו' וקוברו". וכ"ה להלכה (ראה במקומות שנסמנו לעיל הערה 23). אלא שרש"י כאן השמיטו (ובמקומו כ' "והורגו" — ראה לעיל הערה 2). ואכ"מ.

עמוד 61

26. ראה בכורות שם "אפסידא דביני ביני" וברש"י שם. וראה שם (ואילך) "תפדה בכל שהוא". ושם יא, א "ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו". ועוד.
7. י, ב.
27. בדפוס ראשון דפרש"י "יופסד" (ובכמה כת"י רש"י שתח"י "יפסד"). וכ"ה בפרש"י (גם בדפוסים הנפוצים) לקמן תשא (לד, כ) . אבל בדפוס שני, כמה כת"י רש"י שתח"י, ובדפוסים הנפוצים — "יפסיד", כבפנים.
28. ראה ס' כללי רש"י (קה"ת, תש"מ) פט"ז (בהוצאת תנש"א — פי"ח).
29. ל' השל"ה במס' שבועות שלו (קפא, א).
. אבל להעיר שבפירושי רש"י עה"פ תשא שם, כמה שינויים (קלים) לגבי ל' רש"י בפרשתנו כאן. ואכ"מ.

עמוד 62

30. בכורות יא, א. וכ"ה ברמב"ם שם הי"ג. טושו"ע יו"ד שם ס"ז.
31. מצוה כג בסופה.
32. בכורות י, ב. — הובא במנ"ח שם (ונשאר בצ"ע, למה כופין אותו לערוף ואין מניחים אותו לקיים מצות פדי'. וראה לקו"ש חט"ז ע' 8497. ואכ"מ).
33. ד"ה הוא ב"ק סח, ב. וראה תוד"ה הפודה בכורות יא, א (ושקו"ט בכוונתם במהרי"ט שבהערה הבאה).
34. ראה מהרי"ט אלגאזי להל' בכורות להרמב"ן פ"א (סי' ז). מנ"ח מצוה כב. שו"ת הצ"צ יו"ד סרכ"ב אות גד. ועוד.
34. וכן לשון לוי בברייתא (כנ"ל ס"א). וראה לקמן הערה 41.
35. להעיר מצפע"נ להל' מתנות עניים (נב, ריש ע"ב).
36. ראה השקו"ט ע"ד ההלכה במקומות המסומנים בשד"ח כללים מערכת ה' אות סט (כרך א' קיא, סע"ב ואילך). פאת השדה לשם אות ב' (כרך ח' א'תרסא, א ואילך).
37. ראה לקו"ש ח"ט ע' 135. ולהעיר דע"ד הפשט מצינו בכמה מקומות בתורה שמתחשבים בהווה במה שיקרה בעתיד (ראה לדוגמא רש"י לך יד, יד. ועד"ז בכ"מ. וראה לעיל ע' 8 הערה 17). ועד"ז י"ל בעניננו, דע"פ תורה, הריווח שצריך להגיע לאדם בעתיד נחשב כאילו כבר הגיע לידו (וכנראה במוחש שהאדם מצטער גם ע"ז).

עמוד 63

38. יח, טו.
39. וכ"כ במהרי"ט אלגאזי שם פ"א סי"ג בסופו (ד"ה אשר ע"כ). ע"ש. ועייג"כ ל' הצ"צ בשו"ת יו"ד שם (אות ג' וריש אות ד'). וראה צפע"נ הנ"ל (הערה 35) השקו"ט אם המית פט"ח (לא בעריפה) צריך לשלם להכהן לצאת ידי שמים, ע"ש (ובצפע"נ הל' כלאים (יט, ד) נקט "דמצות מתנות כהונה לא חל רק לאחר פדיון", ע"ש). ואולי זהו דיוק לשון הרמב"ם בהל' ביכורים (פ"א ה"ז) "החמש שזוכין בהן הכהנים בכל מקום כו' ופדיון הבן ופטר חמור", ועד"ז אח"כ (שם ה"י) "ופטר חמור לזכרי כהונה" — ולא נקט (כלשון הש"ס — ב"ק קי, ב. חולין קלג, ב) "פדיון פטר חמור" . והיינו, דגדר מתנות כהונה חל על הפטר חמור עצמו (אלא שחייבים לפדות אותו מיד הכהן. וראה הערה הבאה).
40. להעיר מפלוגתת הפוסקים (ראה תרומת הדשן פסקים סרל"ה. שו"ת הרדב"ז ח"א סתצ"ו. טיו"ד סשכ"א. ברכ"י יו"ד שם ס"ד. ועוד), אם מקיימים המצוה ע"י נתינת הפטר חמור עצמו לכהן. אבל י"ל, דהמבואר בפנים הוא גם להדיעות שאין יוצאין י"ח בזה, כי טעמם הוא מפני שהתורה גזרה "תפדה. . ואם לא תפדה וערפתו", שבכתוב נתפרשו רק שתי ברירות, או פדי' או עריפה (ולא נתינת החמור עצמו לכהן), אבל גדרו של פדיון הוא, שפודין את החמור מן הכהן.
41. וצ"ע אם גם ע"ד ההלכה הוא כן (וזהו פירוש לשון לוי בברייתא, וכן ל' המכילתא כאן "אבדת נכסי כהן"). — וראה לעיל הערה 39. ולכאורה לדעת ר"ש שמותר בהנאה (ולא נחשבת גזל כהן) עכצ"ל שאינו ממון כהן ממש. וראה בכורות (יא, א) דלר"ש שמותר בהנאה ממונא דבעלים הוא, וגם לר"י דאסור בהנאה, כיון דקני להו "דביני וביני" נחשב "ממונא דידי'" (רש"י שם) והגונב ממנו פט"ח הכפל שלו. ועיין צ"צ שם. וכן המקדש בפט"ח לדעת ר"ש שמותר בהנאה מקודשת (קידושין נז, ב. וראה בכורות י, ב — "תיקדש בכולי'". משא"כ אליבא דר"י שמקודשת רק "בהך דביני וביני") — דלא כדין "המקדש במתנות" (זרוע לחיים וקיבה) דאינה מקודשת (קידושין נח, אב. וכ"ה להלכה ברמב"ם הל' אישות פ"ה ה"ו — כמ"ד טובת הנאה אינה ממון). ולהעיר מרשב"א (שו"ת ח"א סשי"א) "דבגופו של פטר חמור ממש ליכא דזכי בי' דאי לא פריק לי' למיתה אזיל ועוד כל דפריק לי' הוה לי' דבעלים כו' והילכך דינא הוא דאפילו תקפו כהן מוציאין אותו מידו". ובביאורי הגר"א יו"ד (סשט"ו סק"ב) "דבפטר חמור לא זכה כהן". ועצ"ע. ואכ"מ.
. וכ"ה גם ל' הרמב"ם להלן בפרק שם הט"ו (אבל בסוף הפרק שם (הט"ז) לפנינו "ופטר חמור". אלא שבמהדורת פרענקל שם בילקוט שינויי נוסחאות מביא גירסא "ופדיון פטר חמור"). — ובספרי קרח (יח, כ) "פטר חמור".