שיחה א

65שיחה א

א. "תפול עליהם אימתה ופחד גו'"¹, ומפרש רש"י: "תפול עליהם אימתה — על הרחוקים. ופחד, על הקרובים, כענין שנאמר² כי שמענו את אשר הוביש וגו'".

וכבר הקשו במפרשים³, "דילמא איפכא, אימתה על הקרובים ופחד על הרחוקים, שמתחילה ירא הקרוב ואח"כ הרחוק".

ואע"פ שבמכילתא על אתר נאמר כן ("אימתה על רחוקים ופחד על קרובים") — הרי: (א) כבר נת' כמ"פ שאין דרכו של פרש"י עה"ת להעתיק פירושי חז"ל, אלא מפרש רק פשוטו של מקרא⁴ (ואותם פירושי חז"ל שנעתקו בפירושו, הוא לפי שהם מיישבים פשטות המקרא). (ב) במכילתא דרשב"י כאן הגירסא "אימתה על הקרובים ופחד על הרחוקים", ולמה בחר רש"י גירסא הנוטה מפשטות הכתובים.

ועוד תמוה: רבינו בחיי כאן כותב "על דרך הפשט, אימתה על הקרובים, ופחד על הרחוקים, כענין שכתוב כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם", והוא היפך פירוש רש"י.

לכאורה יש לומר (וכן תירצו במפרשים⁵) ע"פ מ"ש רש"י בס"פ עקב⁶ עה"פ "פחדכם ומוראכם יתן ה' גו'", וז"ל: "פחדכם ומוראכם, והלא פחד הוא מורא אלא פחדכם על הקרובים ומוראכם על הרחוקים. פחד, לשון בעיתת פתאום. מורא, לשון דאגה מימים רבים", והיינו, דזה ש"פחד" קאי על הקרובים הוא לפי שזהו פירוש תיבת פחד — "לשון בעיתת פתאום" (שזה מתאים כשגורם היראה נמצא בקירוב מקום ובמילא היראה היא בדרך "בעיתת פתאום"); ותיבת "מורא" נופלת על הרחוקים לפי שפירושה "דאגה מימים רבים" (שגורם היראה הוא בריחוק ממנו, אם ריחוק במקום או ריחוק בזמן⁷).

אבל לכאורה קשה לבאר שזהו טעמו של רש"י כאן, כי לפ"ז הו"ל לרש"י להביא כאן את פירוש התיבות "פחד" ו"אימה" (ד"פחד לשון בעיתת פתאום", ו"אימה" הוא לשון "דאגה מימים רבים"). ועוד — דכיון שסדר המקרא כאן מורה, לכאורה, ש"אימה" היא על הקרובים ו"פחד" קאי על הרחוקים (שהרי מקדים "אימתה" ל"ופחד"), הי' לו לפרש טעמו דקרא.

כלומר: משנת"ל הוא רק טעם על פרש"י, שמפרש "אימתה על הרחוקים, ופחד על הקרובים" — אבל עדיין קשה בכתוב עצמו: כיון ש"אימתה על הרחוקים ופחד על הקרובים", למה מקדים "אימתה" ל"ופחד", ולא אמר "יפול עליהם פחד ואימה" (וכמו בפ' עקב שם, שמקדים "פחדכם" ל"ומוראכם")?

[ויש להוסיף ממה שהעירו במפר 66שים⁸, שבפרש"י לש"ס⁹ משמע שמפרש איפכא, ש"פחד" הוא "דאגה שאינו בא פתאום", וכבר שקו"ט בארוכה איך לתווך זה עם פירושו הנ"ל בפ' עקב].

ב. ויובן זה בהקדם הסברה בכללות תוכן כתוב זה:

בפסוקים הקודמים¹⁰ נאמר "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען", שבזה כבר מתוארים היראה והפחד שנפלו על כל האומות (עם פרטי החילוקים שביניהם¹¹: "ירגזון", "חיל", "נבהלו", "רעד" ו"נמוגו").

והחידוש בכתוב דידן "תפול עליהם אימתה ופחד גו'" הוא:

בכתובים הנ"ל הכוונה היא לסיפור דברים (בלשון עבר), שלאחרי קריעת ים סוף "שמעו עמים¹² ירגזון, חיל אחז גו' נבהלו גו' יאחזמו רעד נמוגו גו'" [ואע"פ שבפשטות¹² לא נודע לכל אומות הנ"ל ע"ד קרי"ס עד לאחרי זמן, ושירת הים אמרו בנ"י תיכף בצאתם מים סוף — הרי השירה נאמרה ברוח הקודש¹³ (וכמובן מפרש"י (ממכילתא)¹⁴ שבעת קרי"ס "בכבודו נגלה עליהם כו' ראתה שפחה כו' מה שלא ראו נביאים"), וזהו שאמרו ברוח הקודש אשר בשמוע האומות ע"ד קרי"ס יגרום זה לרוגז וכו']:

משא"כ בכתוב דידן נאמר "תפול" לשון עתיד, כי זהו ענין של תפלה¹⁵ או נבואה על העתיד, כמפורש בהמשך הכתוב "(תפול עליהם אימתה ופחד גו' ידמו כאבן) עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית", היינו, שבנ"י ביקשו או ניבאו שיראה ופחד אלה (מהנס דקרי"ס) ימשכו¹⁶ עד לאחרי¹⁷ שיעברו בנ"י את הירדן¹⁸ ויכנסו לארץ ישראל.

עפ"ז יש לבאר טעמו של רש"י לפרש "אימתה — על הרחוקים", כי אז, כאשר בנ"י יעברו את הירדן, הרי מה שנוגע בעיקר הוא מצבם של האומות שיכולים לעכב כניסתם לארץ, והם "הרחוקים" מים סוף.

כלומר: אף שבעת כניסת הארץ יהיו אומות הנ"ל קרובים למקומם של ישראל — הרי כאן לא מדובר על הפחד שיתחדש אז אצל האומות (מחמת קירבת בנ"י לארצם), אלא על האימה שנפלה עליהם מחמת הנס דקרי"ס. וזאת היתה בקשת או נבואת בנ"י, שאימה זו מקרי"ס (שנפלה עליהם "מרחוק") תישאר חקוקה בלבם, 67וכהכתוב שהביא רש"י לראי' "כענין שנאמר כי שמענו את אשר הוביש וגו'", שזה אמרה רחב לשלוחי יהושע, שגם אז (לאחרי ארבעים שנה) עדיין היתה אימה זו בלבבם ממה ש"הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים".

וכיון שבענין "עד יעבור עמך גו' עד יעבור גו'" צריכה להיות קיימת האימה שנפלה בעת קרי"ס על האומות בא"י (וכן אלו שסביבות א"י), לכן הקדים "אימתה — על הרחוקים", ורק אח"כ אומר "ופחד — על הקרובים", שזהו הפחד שנפל על האומות הסמוכים וקרובים לים סוף¹⁹.

ואין להקשות למה נאמר "ופחד — על הקרובים" כל עיקר, דלמאי נפק"מ פחדם של הקרובים לים סוף לענין העברת בנ"י את הירדן? — כי מובן, דאם רגש האימה מרחוק לא פג לאחרי ארבעים שנה, כ"ש וק"ו שהפחד מקרוב עדיין לא פג אצל הקרובים, והרי רואים בטבע בנ"א דכאשר יודעים שהכל מפחדים מדבר מסוים ה"ז גופא מטיל אימה על כאו"א בפרט, וכן בעניננו, שזה שהפחד עדיין בתקפו אצל "הקרובים" מוסיף ברגש האימה אצל "הרחוקים".

ג. ועוד יש לומר (באופן אחר קצת), ובהקדם עוד קושיא בפרש"י כאן, שהביא הראי' "כענין שנאמר כי שמענו את אשר הוביש וגו'" בהמשך לפירושו "ופחד — על הקרובים", ותמוה — הלא בפשטות הכנענים הם בסוג ד"רחוקים"²⁰ (שעליהם נפלה אימה), וא"כ הו"ל לרש"י להביא ראי' זו בד"ה "אימתה" שלפנ"ז?

ובמפרשים²¹ כתבו, שראי' זו אכן חוזרת על פירושו שלפנ"ז "אימתה — על הרחוקים" [והוסיפו שכוונת רש"י ללשון הכתוב ביהושע שם²², "וכי נפלה אימתכם עלינו גו'", שבהמשך לזה נאמר "כי שמענו את אשר הוביש גו'", הרי מפורש לשון "אימה" בשייכות להשמיעה ע"ד הנס דקרי"ס].

ויומתק עוד יותר אם נאמר ששני הפירושים דרש"י הם ד"ה אחד, וכדמשמע גם מזה שרש"י העתיק בהד"ה גם התיבות "תפול עליהם", שמזה מובן, שאין כוונתו רק לפרש החילוק בין ב' הלשונות ד"אימתה" ו"פחד", אלא כוונתו לפרש (גם) תוכן הכתוב, שכוונת הכתוב היא כאילו הי' כתוב "תפול (עליהם) אימתה על הרחוקים ופחד על הקרובים", ואח"כ מביא ראי' לכך "כענין שנאמר כי שמענו את אשר הוביש וגו'", וזוהי ראי' שזה נתקיים בפועל אצל הרחוקים.

68אבל פירוש זה דחוק קצת בלשון רש"י, שפשטות המשך לשונו מורה שקאי על פירושו "ופחד על הקרובים"²³.

ואולי יש לומר, שכוונת רש"י ב"רחוקים" ו"קרובים" אינה לריחוק וקירוב במקום, אלא הוא ע"ד ב' הסוגים שבפרש"י בפסוק הקודם, דעל "אלופי אדום אילי מואב" כתב "והלא לא הי' להם לירא כלום שהרי לא עליהם הולכים כו'", ועל "נמוגו" כ' "אמרו עלינו הם באים לכלותינו ולירש את ארצנו", וזהו החילוק בין "רחוקים" ל"קרובים", ד"אימה על הרחוקים" היא אימתם של האומות שבנ"י נשארו "רחוקים" מהם בעת כניסתם לארץ, כי לא באו לרשת את ארצם, אלא שמ"מ נפל עליהם אימה מגבורתם²⁴ של ישראל; ואילו "פחד על הקרובים" הוא הפחד שנפל על אותם האומות שבנ"י הלכו לרשת²⁴ את ארצם.

ועפ"ז י"ל, ש"הרחוקים" ו"הקרובים" שבפרש"י כאן הם האומות שנזכרו בפסוק שלפנ"ז, דאדום ומואב (ש"לא עליהם הולכים") הם הרחוקים שעליהם נפלה אימה, ויושבי כנען (ש"אמרו עלינו הם באים כו'") הם הקרובים שעליהם נפל פחד — וע"ז הביא רש"י כתוב מפורש איך נתקיימה נבואה זו, שהפחד שנפל על יושבי כנען מקרי"ס, נשאר בהם עד שבנ"י עברו את הירדן, "כענין שנאמר כי שמענו את אשר הוביש וגו'"²⁵.

ולפי ביאור זה מבואר סדרם של "אימתה ופחד" בפשטות, דתחילה נפלה אימה על הרחוקים (אדום ומואב), ורק אח"כ נפל פחד על הקרובים שהם יושבי כנען.

ד. ויש לבאר הסדר בכתוב — "אימתה על הרחוקים, ופחד על הקרובים" — בעבודת האדם:

מלחמת ישראל עם האומות גם רומזת על מלחמת היצר, שכאו"א מישראל צריך לכבוש את ז' המדות הרעות של נפשו הבהמית שיהיו תחת ממשלת הקדושה. ובאומות יש שני סוגים — "קרובים" ו"רחוקים": האומות ה"רחוקים" מבני ישראל, הם תאוות רעות כאלו שאיש ישראל רחוק מהם, שמצד טבע נפשו מופרך אצלו להכנע להם, אלא שלפעמים יצרו של אדם מתגבר עליו, ואחרי שנשקע בריבוי תאוות יכול להכשילו ר"ל גם בהם²⁶; וה"קרובים" היינו אותן המדות רעות שקרובה יותר האפשריות שאיש ישראל יכשל בהם, ועיקר מלחמת היצר היא להתגבר על תאוות אלו.

והנה אמרו חז"ל²⁷ "אלמלא הקב"ה 69עוזרו אין יכול לו", שהקב"ה עוזר לאדם להתגבר על יצרו ולנצחו, וזהו מה שהכתוב אומר "תפול עליהם אימתה ופחד", שהקב"ה מטיל אימה ופחד על היצה"ר, שלא יוכל להתגבר ולשלוט ח"ו על איש ישראל.

ועפ"ז מובן גם הסדר, שבתחילה נופלת אימה על הרחוקים ואח"כ פחד על הקרובים, כי פעולת העזר מלמעלה היא מן הקל אל הכבד, דלכל לראש פועל עזר זה, שהאדם לא יהי' שייך לתאוות כאלו שהם רחוקים ממנו, ואח"כ פועל עזר זה עוד יותר, שמטיל פחד על היצר הרע, באופן שאין לו כח להתגבר על האדם אפילו בתאוות כאלו שקרובים הם לאדם להכשל בהם,

ועד שנותן כח לאדם לכבוש לגמרי את יצרו הרע, ועוד יותר — להפכו לטוב, כמחז"ל²⁸ "בכל לבבך — בשני יצריך".

(משיחות ש"פ בשלח וש"פ משפטים תשל"ט)