69
שיחה א
א. תנו רבנן1. . דרש רבי עקיבא בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה כגדול המקרא את הלל2 (להוציאן ידי חובתן. רש"י) והן עונין אחריו ראשי פרקים (הללוי'3), משה אמר אשירה לה'4 והן אומרים אשירה לה' משה אמר כי גאה גאה4 והן אומרים אשירה לה'. רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר כקטן המקרא את הלל2 והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה. רבי נחמי' אומר כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו ("וקורין כולן יחד5, וכך שרתה רוח הקודש על כולם6 וכוונו יחד את השירה ככתבה". רש"י).
והיינו, דכו"ע ס"ל שמשה התחיל באמירת השירה לפני בנ"י, וכמובן מלשון הכתוב "אז ישיר משה ובני ישראל", שהקדימו למשה בפ"ע7 — והפלוגתא היא באופן המשך השירה ע"י בנ"י, דלדעת רע"ק אמירת (כל) השירה היתה על ידי משה בלבד, ובנ"י רק ענו "אשירה לה'"; לדעת ר"א גם בנ"י אמרו כל השירה, אבל לאחרי (ובדרך "מענה" ל)אמירת משה; ואילו לדעת ר' נחמי' משה רבינו רק התחיל את אמירת השירה, אבל אח"כ אמרו "כולן יחד" את כל השירה כולה.
וקמיפלגי בפירוש תיבת "לאמר" שבכתוב ("אז4 ישיר גו' לאמר"), כמבואר בגמ' שם "במאי קמיפלגי — ר"ע סבר לאמר אמילתא קמייתא ור"א בנו של ריה"ג סבר לאמר אכל מילתא ומילתא ור"נ סבר ויאמרו — דאמור כולהו בהדי הדדי, לאמר — דפתח משה ברישא". ויש להבין, מהי סברת מחלקותם בפירוש פסוק זה? ועוד, דמזה גופא שהכתוב משמיענו (בתיבת "לאמר") אופן אמירת השירה (מה אמר משה ומה אמרו ישראל) משמע שיש בזה נפק"מ באמירת השירה ותוכנה — וצריך להבין, למאי נפק"מ בתוכן אמירת השירה, כיצד (ובאיזה אופן משלשת אופנים הנ"ל) אמרו השירה?
כן צריך ביאור בדעת ר' נחמי' שמשה רק פתח לבנ"י, אבל אח"כ אמרו השירה "כולן יחד" — מהו ענינה של "פתיחה" זו על ידי משה רבינו?
לדעת רע"ק או לדעת ר"א, י"ל בפשטות, כי בנ"י לא ידעו מעצמם את נוסח
הערות
- 1. ברייתא סוטה ל, ב (ובמשנה שם כז, ב הובאו רק דעת רע"ק ודעת ר"נ). וראה (הגירסאות והדיעות) תוספתא שם פ"ו, ב. ירושלמי שם פ"ה ה"ד. מכילתא ויל"ש פרשתנו עה"פ (טו, א). ועוד. ואכ"מ.
- 2. ראה סוכה לח, ב.
- 3. כ"ה בפרש"י. וראה רש"י סוכה שם.
- 4. פרשתנו טו, א.
- 5. כ"ה בפרש"י. ובתוספתא הנ"ל (הובא בתוד"ה ר"נ שם) פי' דעת ר"נ באו"א. וראה הנסמן בהערה 1. חדא"ג מהרש"א סוטה שם. ועוד. ואכ"מ.
- 6. כן מפורש במכילתא פרשתנו שם בדעת ר"נ. וראה הערה 8.
- 7. ראה שמו"ר עה"פ (פכ"ג, ט בסופו). וראה לקמן ס"ב דרשת המכילתא.
סוכה ל״ח ב - הטקסט מספריא
הִלְכְתָא גִּיבָּרָתָא אִיכָּא לְמִשְׁמַע מִמִּנְהֲגָא דְהַלֵּילָא. הוּא אוֹמֵר: ״הַלְלוּיָהּ״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״הַלְלוּיָהּ״ — מִכָּאן שֶׁמִּצְוָה לַעֲנוֹת ״הַלְלוּיָהּ״.
הוּא אוֹמֵר: ״הַלָּלוּ עַבְדֵי ה׳״, וְהֵן אוֹמְרִין: ״הַלְלוּיָהּ״ — מִכָּאן שֶׁאִם הָיָה גָּדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרָיו ״הַלְלוּיָהּ״. הוּא אוֹמֵר: ״הוֹדוּ לַה׳״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״הוֹדוּ לַה׳״ — מִכָּאן שֶׁמִּצְוָה לַעֲנוֹת רָאשֵׁי פְרָקִים. אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: מִצְוָה לַעֲנוֹת רָאשֵׁי פְרָקִים.
הוּא אוֹמֵר: ״אָנָא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא״, — מִכָּאן שֶׁאִם הָיָה קָטָן מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנִין אַחֲרָיו מַה שֶׁהוּא אוֹמֵר.
הוּא אוֹמֵר: ״אָנָא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״ וְהֵן אוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״, מִכָּאן שֶׁאִם בָּא לִכְפּוֹל — כּוֹפֵל. הוּא אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַבָּא״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״בְּשֵׁם ה׳״ — מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.
בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: שָׁמַע וְלֹא עָנָה, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: חַכִּימַיָּא וְסָפְרַיָּא וְרֵישֵׁי עַמָּא וְדָרָשַׁיָּא אָמְרוּ: שָׁמַע וְלֹא עָנָה — יָצָא.
אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: מִנַּיִן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה — דִּכְתִיב: ״אֶת (הַדְּבָרִים) אֲשֶׁר קָרָא (יֹאשִׁיָּהוּ)״. וְכִי יֹאשִׁיָּהוּ קְרָאָן? וַהֲלֹא שָׁפָן קְרָאָן, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן (אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה) לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ״. אֶלָּא, מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.
וְדִילְמָא בָּתַר דִּקְרָאנְהוּ שָׁפָן קְרָא יֹאשִׁיָּהוּ? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע לִפְנֵי ה׳ בְּשׇׁמְעֲךָ (אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה)״ — ״בְּשׇׁמְעֲךָ״ וְלָא ״בְּקׇרְאֲךָ״.
אָמַר רָבָא: לָא לֵימָא אִינִישׁ ״בָּרוּךְ הַבָּא״ וַהֲדַר ״בְּשֵׁם ה׳״, אֶלָּא ״בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה׳״, בַּהֲדָדֵי. (אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא:
Many significant halakhot can be learned from the custom of hallel based on the manner in which it was recited. In reciting hallel there are allusions to several halakhic matters and customs that the Sages instituted due to circumstances extant at the time. Although due to increased literacy and familiarity with the hallel liturgy the reasons no longer apply, these customs remain in practice. The prayer leader recites: “Halleluya” (Psalms 113:1), and the congregation recites: Halleluya, in response. From here is the source that there is a mitzva to respond: Halleluya.
Likewise, the prayer leader recites: “Give praise, servants of the Lord” (Psalms 113:1), and the congregation recites: Halleluya, in response. From here is the source of the halakha cited in the mishna that if an adult male was reciting hallel on his behalf, he answers: Halleluya. He recites: “Thank the Lord, for He is good” (Psalms 118:1), and they respond: “Thank the Lord, for He is good.” From here is the source that there is a mitzva to respond by reciting the beginnings of chapters. It was also stated that Rav Ḥanan bar Rava said: There is a mitzva to respond by reciting the beginnings of chapters.
Rava continued to cite the significant halakhot learned from hallel. The prayer leader recites: “Lord, please save us” (Psalms 118:25), and the congregation recites: “Lord, please save us,” in response. From here is the source of the halakha cited in the mishna that if a minor was reciting a portion that is not from the beginning of a chapter on one’s behalf, he recites after him precisely what he says.
The prayer leader recites: “Lord, please grant us success,” and the congregation recites in response: “Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). From here is the source of the halakha that if one comes to repeat a particular verse in hallel twice, he may repeat it. The prayer leader recites: “Blessed is one who comes” (Psalms 118:26), and the congregation recites the rest of the verse: “In the name of the Lord” (Psalms 118:26), in response. From here is the source of the halakha that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it, as the congregation fulfills its obligation even though it does not repeat the entire verse.
Apropos this halakha, the Gemara relates that the Sages raised a dilemma before Rabbi Ḥiyya bar Abba: If one heard a passage recited and did not recite it himself, what is the halakha? Did he fulfill his obligation or not? He said to them that the Sages, and the schoolteachers, and the heads of the nation, and the homiletic interpreters said: One who heard a passage recited and did not recite it himself fulfilled his obligation.
It was also stated that Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: From where is it derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it? It is as it is written: “All the words of the book which the king of Judea has read” (II Kings 22:16). And did King Josiah read them? Didn’t Shaphan read them, as it is written: “And Shaphan read it before the king” (II Kings 22:10)? Rather, from here it is derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it, and it is as though Josiah read the words himself.
The Gemara asks: And perhaps after Shaphan read them Josiah read them again? Rav Aḥa bar Ya’akov said: It should not enter your mind to say so, as it is written: “Because your heart was tender and you humbled yourself before the Lord when you heard what I spoke in this place” (II Kings 22:19). The Gemara infers: “When you heard” is written in the verse, and not: When you read. In other words, immediately upon hearing Shaphan read the text, King Josiah sent for Huldah the prophetess, which shows that he humbled his heart. Clearly, the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it.
Apropos hallel, the Gemara cites additional halakhot. Rava said: Let a person not recite: “Blessed is one who comes,” and then, after pausing, recite: “In the name of the Lord.” Rather, let him recite without pause: “Blessed is one who comes in the name of the Lord.” Rav Safra said to Rava:
מצוטט ב־6 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לו ‹ בשלח ‹ שיחה א ‹ 66 לקו"ש חל"א ע' 69
תורת מנחם 3
- מט- שנת תשכ"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ז לקו"ש חל"א ע' 69
- ס - שנת תש"ל - חלק שלישי ‹ ר"ד ליל אחרון של פסח, בעת הסעודה, ה'תש"ל לקו"ש חל"א ע' 69
- עא - שנת תשל"ג - חלק שני ‹ שיחת ש"פ בשלח, שבת שירה, י"ז שבט, ה'תשל"ג לקו"ש חל"א ע' 69
תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 2
- תרל"ט ח"א ‹ מאמרים ‹ אז ישיר כו' ‹ קנו לקו"ש חל"א ע' 69
- תרל"ט ח"א ‹ הנחות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ‹ אז ישיר משה ‹ רנה לקו"ש חל"א ע' 69
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 17 עמודים.
- תורת מנחם יו"ד שבט, ה'תש"כ סוטה כז, ב · שם ל, ב
- לקוטי תורה שיר השירים מ ב סוטה דף כ"ז ע"ב
- ספר השיחות תש"ח שיחות חג הפסח סוטה כז, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ח (סי' שסו-תח) שצו דין ארבע אמות שיש לכל אדם בשבת סוטה כז, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן, ה'תשל"א סוטה כז, א
- לקוטי שיחות כרך לו בשלח שיחה א מאותו ספר סוטה ל, סע"ב ואילך
- לקוטי שיחות כרך כא הוספות - שיחות שיחה ח מאותו ספר סוטה ל, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך כו הוספות - שיחות שיחה ז מאותו ספר סוטה ל, ב
- לקוטי שיחות כרך כז צו שיחה ב מאותו ספר סוטה ל, ב
- לקוטי שיחות כרך כח הוספות - שיחות שיחה א מאותו ספר סוטה ל, סע"ב
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשי"ט סוטה ל, סע"ב
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"א סוטה ל, סע"ב
- תורת מנחם ש"פ שמיני, מבה"ח וער"ח אייר, ה'תשכ"ד סוטה ל, ב
- שיעורי הלכה למעשה הלכות ברכת הנהנין סוטה ל, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ה (סי' תעב-תפו) תעג דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס שני סוטה ל, ב
- תורת מנחם ר"ד ליל אחרון של פסח, בעת הסעודה, ה'תש"ל סוטה ל, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות ברכות השחר וקריאת שמע הלכות קריאת שמע נט דין ברכה ראשונה ביוצר סוטה ל, ב