ל"ג בעומר

149ל"ג בעומר

א. ידוע סיפור הגמרא¹, ש"שנים עשר אלף זוגים² תלמידים היו לו לרבי עקיבא. . וכולן מתו בפרק אחד (בין פסח לעצרת³) מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", ובל"ג בעומר — "פסקו למות"⁴.

ולכאורה סיפור זה דורש ביאור:

דבר פשוט הוא, שכל תלמידים אלו — בריבוי גדול של כ"ד אלף — לא באו ונעשו תלמידיו ביום (בפרק) אחד, כי אם במשך כו"כ שנים⁵, והיינו, כאשר התחיל רע"ק ללמוד עם תלמידים ונתפרסמו שמו ותורתו בעולם, התחילו לנהור אליו תלמידים, ובמשך הזמן הלך וגדל מספרם, עד שהיו לו כ"ד אלף תלמידים.

וכמו"כ מובן, שאופן הנהגתם של כל התלמידים לא נשתנה בבת אחת למצב של "לא נהגו כבוד זה לזה", כי אם מדרגא לדרגא כו'.

ותמוה ביותר: מדוע נענשו כולם ב"פרק אחד" — הרי דוחק הכי גדול לומר שבתקופה קצרה זו של "פרק אחד" (בין פסח לעצרת) נתמלאה סאתם של כל הכ"ד אלף תלמידים בב"א ועד כדי להענש בעונש מיתה?

ועכצ"ל שבפרק זמן זה אירע דבר מיוחד שבגללו "כולן מתו" ב"פרק" זה.

ב. ויש לומר בזה — בהקדים ביאור כללות הענין שתלמידי רע"ק "לא נהגו כבוד זה לזה", דלכאורה תמוה:

הרי רבם של תלמידים אלו, רבי עקיבא, הוא התנא שהדגיש את גודל הפלאת המעלה של אהבת ישראל — "ואהבת לרעך כמוך — רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה"⁶. וא"כ, יפלא מאד שדוקא תלמידיו "לא נהגו כבוד זה לזה" — היפך הענין דאהבת ישראל (הוראה עיקרית ויסודית בתורת רבם)⁷?

ונת' במק"א⁸, שאדרבה — דוקא היותם תלמידי רע"ק גרם לכך "שלא נהגו כבוד זה לזה". והביאור:

אמרו חז"ל⁹ שאין דיעותיהם של בני אדם שוות. וכמובן שכן הוא בנוגע לכ"ד אלף תלמידי רע"ק, שכאו"א מהם השיג תורת רע"ק לפי דרכו ודעתו¹⁰, ובשיקול הדעת שלו מסקנתו שבודאי כפי שהשיג 150הוא כן הוא הפירוש האמיתי בדברי רע"ק; ולכן כאשר שמע שחבירו לומד את דברי רבו באופן שונה — ובלתי נכון לפי דעתו — לא הי' יכול לנהוג בו כבוד והערכה — שהרי הוא לומד את דברי רבו באופן מוטעה!

[והנהגת כבוד זה לזה מן השפה ולחוץ בלבד — מובן שאין זה שייך בתלמידים של רע"ק, כי בודאי היו "אנשי אמת"¹¹ ו"תוכם כברם"¹², ולא היו יכולים להתנהג באופן ד"אחד בפה ואחד בלב"¹³].

ונמצא, שדוקא היותם "תלמידי רבי עקיבא" היא הסיבה "שלא נהגו כבוד זה לזה": כל אחד מתלמידי רע"ק הי' מסור ונתון בכל נפשו לתורת רבו, עד שלא הי' יכול לסבול שמישהו מפרש תורת רבו שלא כהלכה (לפי דעתו), ובפרט כאשר זה ה"טועה" (בתורת רע"ק) הוא תלמיד רע"ק,

ופשיטא שלא הי' יכול לנהוג בו כבוד¹⁴.

יתירה מזו: הנהגה זו יש בה תוקף דוקא מצד הוראתו היסודית הנ"ל של רע"ק שאמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה": לולא הוראה זו, יתכן שלא יהי' איכפת להם כ"כ מה שיש תלמיד שאינו משיג תורת רבם לאמיתתה; אבל מכיון שרע"ק רבם לימדם ע"ד מעלת קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך", לא הסתפקו בזה שהם עצמם שקדו ועשו חיל בלימוד תורת רבם, אלא, כאו"א מהם השתדל להשפיע על כל שבגדר "רעך" ובפרט תלמידי רבו שגם הם ישיגו תורת רבם באותה הדרך האמיתית (לפי דעתו); ואלה שלא קיבלו זה — לא הי' יכול לנהוג בהם כבוד (ובפרט כבוד כפי הדרוש מתלמידי רע"ק).

ג. עפ"ז יש להבין לאידך גיסא:

אף שמובן שאין זה הנהגה הראוי' לתלמידי רע"ק, שגם מצד דיעותיהם השונות לא הי' צ"ל פגיעה ביחסי הכבוד שביניהם, כי כאו"א הי' לו לתת מקום גם לדעתו של חבירו [מכיון שגם זו היא דיעה בתורה, "אלו ואלו דברים אלקים חיים"¹⁵], לכן הנהגתם ההפכית נחשבה לדבר בלתירצוי ובפרט לפי ערך מעלתם — מ"מ, איך יתכן לומר שבגלל "חטא" כזה לחוד יענשו בעונש חמור כ"כ, ש"כולן מתו"?

ובפרט שע"פ הנ"ל מובן, שאין המדובר ביחס של זלזול ח"ו¹⁶ (ואין צריך לומר ענין של העדר האהבה ח"ו — היפך הוראת רבם), אלא העדר הרגש של כבוד אמיתי (שזהו ה"כדבעי"¹⁷ של תלמידי רע"ק), ובזה גופא — מפני "מלחמתה של תורה" שהובטחנו¹⁸ ש(אף ש"נעשו אויבים זה את זה" —) "אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר¹⁹ את והב בסופה".

ויש לומר, שזהו שדייקו רז"ל ש"כולן מתו בפרק אחד" — להשמיענו, דזה ש 151כולן מתו לא הי' רק מחמת חטאם הנ"ל "שלא נהגו כבוד זה לזה", אלא (גם) כתוצאה מענין המיוחד ש"בפרק" זה, הזמן גרם סו"ס למיתתם.

ד. ויובן זה ע"פ מה שמצינו עוד סיפור ברז"ל שבו מובא לשון זה — "כולן מתו בפרק אחד":

איתא בירושלמי²⁰ "מעשה בעשרים וארבע קריות (קרונות²¹) של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד, ונכנסה בהן עין רע²² ומתו כולם בפרק אחד".

והנה במחז"ל זה נתפרשה הסיבה (היחידה) למיתתם (שמפני שנתאספו הרבה תלמידים, "כ"ד קרונות" — לכן) נכנסה בהן עין רעה.

ויש לומר, שמזה נלמוד בעניננו (שנאמר בו אותו הלשון (והמסובב) — "כולן מתו בפרק אחד") — שסיבת

מיתת תלמידי רע"ק "בפרק אחד" היתה מפני שבפרק זה הגיע מספרם²³ לכ"ד אלף — מספר גדול ביותר [ובזה גופא — במספר של כ"ד²⁴, הקשור עם מדת הדין²⁵ (כמובן ממ"ש בזהר²⁶ ע"ד "כ"ד בתי דינין"), וכבסיפור הנ"ל בירושלמי, שהיו כ"ד קרונות], שזה גרם שתכנס בהם עין רעה עד ש"כולן מתו"²⁷.

ואין זה סתירה להמפורש בבבלי שמתו מפני "שלא נהגו כבוד זה לזה" — דהא והא גרם ומצטרף: זה "שלא נהגו כבוד זה לזה" מצ"ע אינו חטא גדול כ"כ שייענשו עבורו לבד בעונש מיתה, כנ"ל, 152אלא מפני שב"פרק" זה נכנסה בהן עין רעה נענשו אז גם על חטא קל זה "שלא נהגו כבוד זה לזה".

ואולי י"ל שזהו ע"ד שמצינו²⁸ שבעידנא דריתחא מענישים גם על העדר הרדיפה אחרי קיום מצות ציצית (אף שאין אדם מחויב לקנות טלית כדי להטיל בה ציצית). ועוד כיו"ב.

ה. והנה סיפור זה אודות תלמידי רע"ק שמתו מפני "שלא נהגו כבוד זה לזה" הוא חלק בתורה, ל' הוראה (ועד שמפני זה נפסק הדין²⁹ שנוהגין קצת אבילות בימי הספירה), ומובן מזה, כי אע"פ שהמדובר בתלמידי רע"ק וגודל מעלתם וי"ל שלכן דקדקו עמהם דוקא על ש"לא נהגו כבוד זל"ז" — בכ"ז הובא זה ונלמד מזה בתורה שכאו"א מישראל צ"ל בהשלימות דאהבת ישראל גם במקרים שמצד הדברים ישנה נתינת מקום שלא להתנהג בכבוד כלפי הזולת (בדוגמת המצב של תלמידי רע"ק).

ויש לומר שזה קשור גם עם הטעם (השני) בשמחת ל"ג בעומר³⁰ — יום "הילולא³¹ דרשב"י"³², שהוא הי' מתלמידיו "האחרונים" של רע"ק³³ (שלמד אתם לאחרי המאורע ד"כולן מתו כו'"):

אחד מהענינים המפורשים ברז"ל אודות הנהגת רשב"י היא השתדלותו הרבה והיתירה בענין אהבת ישראל³⁴, וכדמצינו שתיכף לאחר צאתו מן המערה "אמר איכא מילתא דבעי לתקוני, אמרו לי' איכא דוכתא דאית בי' ספק טומאה ואית להו צערא לכהנים לאקופי כו'"³⁵ והשתדל רשב"י תיכף ותיקן את הדבר.

והרי סיפור מופלא הוא: לאחרי היותו י"ג שנה במערה, שבתקופה ארוכה זו לא היתה בידו האפשרות להרביץ תורה ברבים, לכאורה הי' צריך — לכל לראש — לאסוף תלמידים וללמדם תורה, ובפרט שתורתו אומנתו;

ובמקום זה — עסק לברר האם "איכא מילתא דבעי לתקוני", והשתדל לתקן מקום שהי' בו ספק טומאה שגרם צער לכהנים — כלומר: (א) המדובר הי' רק בנוגע למספר של כהנים שהיו צריכים לעבור בדרך זו, (ב) גם הם יכלו ללכת בדרך אחרת, אלא שיהי' להם צער ע"י הטירחא להקיף את הדרך, ואעפ"כ השתדל רשב"י ועסק בעצמו בתיקון הדבר לבטל צער זה! — עד כדי כך גדלה מדת אהבת ישראל של רשב"י!

וי"ל שזהו גם תוכן מאמר רשב"י³⁶ "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין", שהנהגתו בענין דאהבת ישראל (ואחדות ישראל) הי' בתכלית העילוי, עד שדאג והודיע והובא זה ונקבע בתורה — אהבה וחיבה שלו (לא רק לבנ"י שהם בדרגת "תלמידי רבי עקיבא" אלא) גם לאלו שיש צורך לפוטרם מן הדין.

וי"ל, שכתלמידו המובהק של רע"ק³⁷, 153מסר עצמו בכל נפשו ומאודו להמשיך הכלל גדול של רבו הגדול בהענין דאהבת ישראל ("זה כלל גדול בתורה"), הרי תיקן בזה את הענין ד"לא נהגו כבוד זל"ז" ע"י תלמידי רע"ק הראשונים, ועוד — בעבודתו ובתורתו הנחיל (דהרב ה"ז אב³⁸) לכאו"א מבנ"י את הכח להגיע לתכלית השלימות של אהבת ישראל, כנ"ל.

וכדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק³⁹ — שבדוחק זה דגלות זה האחרון (שסיבת הגליות — שנאת חנם⁴⁰), כדאי לסמוך על רשב"י שיפטור את כל העולם כולו מן הדין, ויחיש את הגאולה דכל בנ"י ודהשכינתא שבגלותא⁴¹ — גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ובמהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ בחוקותי תשד"מ)