שיחה א

154שיחה א^*

א. תנן בסוף מס' שביעית: "כל המטלטלין נקנין במשיכה, וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו". כלומר, אע"פ שמעיקר הדין יכול המוכר לחזור בו מכיון שעדיין לא קנה במשיכה¹, מ"מ, כשאינו חוזר בו אלא מקיים את דברו, רוח חכמים נוחה הימנו.

ובירושלמי שם מביא פלוגתא בין ר' יוחנן ורב, שלדעת ר' יוחנן — "אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו, חוזר בו"; ו"רב פליג, דרב אמר, כד אנא אמר לבני ביתי ליתן מתנה לבר נש, לינה (לית אנא²) חוזר בי", שמקיים את דיבורו לתת המתנה.

ובהמשך הסוגיא מקשה הירושלמי מעובדא דרב³, "חד בר נש אפקיד ערבון על מילחא (שעשה מקח עם א' על מלח ונתן לו משכון על המקח), ויקרת (נתייקר המלח, ורצה המוכר לחזור בו), אתא לגבי' רב, א"ל, או יתן לו כל עירבונו (כל מה שהוא נגד ערבונו יתן לו כפי שוויו כך וכך מלח), או (אם אינו רוצה במקח) ימסור לו למי שפרע (דבמקצת דמים שקיבל נתחייב מיהת לקבל עליו מי שפרע), מחלפא שיטתי' דרב, תמן הוא אמר כד אנא אמר לבני ביתי ליתן מתנה לבר נש לינה חזר בי (בדיבור בלחוד זוכה המקבל) וכאן הוא אמר הכין" (דאפילו מוכר שקיבל ערבון על המקצת יכול הוא לחזור בו).

ומשני, "תמן למדת הדין ומה דרב נהג למדת חסידות" (בהאי עובדא ע"פ מדת הדין הוא, דלדינא הורה כן, ומה דרב נהיג בעצמו ע"פ מדת חסידות הוא, שאע"פ שמדינא לא זכה בה המקבל, לפנים משוה"ד עשה, ונהג בעצמו מדת חסידות).

ובמפרשים⁴ הקשו מעובדא אחרת דרב (בירושלמי מס' ב"מ⁵), "רב מפקד לשמשי' אימת דנימר לך תתן מתנה לבר נש, אין הוה מסכן הב לי' מיד, ואין עתיר אמליך בי תניינות" ("רב הי' מצוה למשרתו, כשאומר לך תן מתנה לעני, תתן לו מיד, ולא תשאל אותי עוד, לפי שאיני יכול לחזור בו, ואם הוא עשיר, הימלך בי שנית אם לא החזרתי בו"⁶).

הרי יש כאן סתירה בהנהגתו של רב — דהכא (בסוף מס' שביעית) מפורש שרב התנהג ע"פ מדת חסידות ולא חזר בו מדבריו, ואילו בב"מ שם צוה למשרתו שלא לסמוך על אמירתו, ולא לתת עד שישאלהו שנית — היפך ההנהגה דלא ישנה מדיבורו.

155ב. במפרשים נאמרו⁷ כמה ביאורים בדבר⁸:

א) החילוק בין ב' ההנהגות הוא משום דחד מיירי במתנה מועטת והשני במתנה מרובה (וכהא דמחלק בבבלי בב"מ⁹ בדעת ר' יוחנן דס"ל דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה, דהוא רק במתנה מועטת דסמכה דעתי' דהמקבל, ואילו במתנה מרובה אין בהם משום מחוסרי אמנה, דלא סמכה דעתי'). דבעובדא דמס' שביעית מדובר במתנה מועטת דאז נהג כן למדת חסידות שלא חזר בו; וכן התם (בירושלמי ב"מ) לענין מתנה לעני, כי בכלל מתנה לעני היא מתנה מועטת; אבל "אין עתיר אימליך בי תניינות", דכיון דלעשיר נותנים מתנה מרובה¹⁰, לא נהג בזה להחמיר אפילו ע"פ מדת חסידות (וכמו ר' יוחנן שמחמיר בדברים, ואעפ"כ ס"ל שבזה אין בהם משום מחוסרי אמנה).

ב) בירושלמי ב"מ שם איירי בענין זמן הנתינה, אי מותר לדחותה לאחר זמן, והחילוק בין עני ועשיר הוא דאמירה לעני דהוי בגדר צדקה יש בה דין נדר¹¹ וקאי עלי' בבל תאחר¹² ולכן צריך ליתנה מיד, אבל בעשיר דאין בזה נדר מותר לדחות הנתינה לאחר זמן. אבל מדין קיום דברו לא הי' חוזר בו גם בעשיר.

ג) הא דסוף שביעית איירי כשאמר ליתן בפני מקבל המתנה, ולכן אף דבמתנה מרובה לא סמכה דעתי' מ"מ מידת חסידות איכא שלא לחזור ממה שהבטיח, אבל בירושלמי ב"מ שם איירי שלא בפני מקבל המתנה ורק למשרתו הודיע שיתן המתנה¹³, ולכן יש הפרש בין עני דנעשה כנדר משא"כ בעשיר, דכיון דהמקבל מתנה לא ידע, ליכא בו אפילו מדת חסידות שלא לחזור¹⁴.

אבל נוסף על הקושי והדוחק שבכל אחד מביאורים אלה¹⁵ — צ"ע בעצם הענין, דלכאורה מפשטות דברי הירושלמי כאן מובן שהנהגת מדת חסידות דרב היתה שמעולם לא חזר בו מדיבורו, והי' 156מקיים דברו אף שמצד הדין לא הי' מחוייב בזה, ומצד טעם זה אין חילוק אם המקבל הוא עשיר או שהיא מתנה מרובה (והמקבל לא סמכה דעתי') או שלא בפני המקבל וכו' — כי בכל אופן ה"ז שינוי בדיבורו, שאינו מקיים מה שאומר; ואין לומר ע"פ גודל מדת חסידות דרב (שרב במיוחד הי' נוהג בעשרה מילי דחסידותא¹⁶) שלא קיים דברו בפרטיו.

ואע"פ שבבבלי איתא¹⁷ שרב פליג על ר' יוחנן וס"ל דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה — הרי גם שם המדובר הוא ע"פ הדין ולא בהנהגתו המיוחדה של רב עצמו; משא"כ בהא דירושלמי ב"מ שקאי בהנהגת רב עצמו כמו בהא דשביעית¹⁸.

ג. ונראה לבאר כ"ז בהקדם הדיוק בשינוי הלשון בב' הסוגיות דירושלמי: בסוף שביעית לשון רב היא "כד אנא אמר לבני ביתי", ובב"מ הלשון — "רב מפקד לשמשי'".

[ואין לומר דלהיות שהנהגה זו היתה מדת חסידות, לכן לבני ביתו רצה להראות ולחנכם במדת חסידות, משא"כ לשמשי' שלא מוטל עליו חינוכו¹⁹ — דהרי גם כאשר "מפקד לשמשי'", המדובר הוא הנהגה בתור שלוחו של רב].

ונ"ל דהחילוק הוא, דבדבריו לבני ביתו קאי רב בממון ורכוש הפרטי של רב ובני ביתו, משא"כ מ"ש לשמשי' דוקא (כי אין שייך לומר לב"ב) איירי לא ברכושו הפרטי של רב וב"ב, אלא ברכוש הנמצא ברשותו בתור רב בעירו, שכמה סוגי רכוש נמצאים ברשותו ובאחריותו (אף שאינם שלו), וכמו: קופת הקהל, ממון (דיחיד או רבים) שנמסר לו לחלקו או להיות ממונה בחלוקתו לצדקה. וכיו"ב²⁰.

ומובן שבנוגע לרכוש זה שברשותו (שאינו שלו), הי' רב רגיל לצוות לשמשי' (שמש ב"ד) וכיו"ב, ואילו בשייכות לרכוש (ענינים) שבביתו — הי' רב מצווה לבני ביתו, כולל משרת ושמש בביתו.

ועפ"ז מובן החילוק בין עובדא דרב שבירושלמי שביעית לעובדא שבירושלמי ב"מ:

הנהגת רב בשייכות לרכושו הפרטי (שאודותו צוה לבני ביתו) היתה במדת חסידות שלא לשנות מדיבורו (אפי' כשזה קשור בהפסד ממון, כגון במתנה, או במכר כשנתייקר השער וכיו"ב²¹); אבל בנוגע לרכוש שאינו שלו, אלא רכוש של הקהל (או דיחיד) הנמצא ברשותו, אין מקום להחמיר על עצמו לנהוג ב 157מדת חסידות שלא לשנות בדיבורו, כיון שזה דבר השייך להקהל (או ליחידים) שרכושם נמצא ברשותו — ולכן אין מדת חסידות שלו (של רב) שייכת בנוגע לרכוש זה (דהקהל או היחידים).

ולכן, הן בנוגע לנכסי יחיד הנמצאים ברשותו, צריך לשער דעתו של בעל הרכוש כמה רוצה ליתן, והן בנוגע לקופת הקהל וכיו"ב, יש לשער דעת (רוב) הקהל והאחראים דהקופה.

ולכן אמר רב למשרתו, שכאשר אומר לו לתת מתנה לעני, יתן לו מיד, כי ודאי וברור לרב, דלא רק בקופת הקהל המיועדת לצדקת הקהל סומכים עליו (רב) לחלקם, אלא דגם בנוגע ליחיד — ניחא לי' לזה היחיד, כיון שהוא רב הקהל, שיתן להעני; משא"כ בנוגע לעשיר ציוה "אמליך בי תניינות", כי אמירתו בתחלה לתת היתה כפי דעתו של רב (בעצמו), ולכן צריך לשער (עוה"פ) דעתם של בעלי הרכוש — אם מסכימים למתנה זו (לעשיר), ולכן "אמליך בי תניינות".

ד. ויש להבין בזה: אפילו אם בסוגיא דב"מ איירי ברכוש אחרים, מ"מ, כשרב שינה אח"כ מדיבורו יש בזה שלילת מדת חסידות דרב (כיון שאינו עומד בדיבורו — אף שיש לו טעם ע"ז). וא"כ הרי מצד מדת חסידות לא הי' לרב לומר אודות נתינה זו בתחלה אם אפשר שישנה דיבורו. ועוד זאת: אם ניתנה לרב האחריות והבעלות המלאה (בתור גבאי וכיו"ב), לכאורה לא איכפת לן מהו רצונם של בעלי הרכוש, שהרי הכל ברשותו של רב?

ויש לומר הביאור בזה:

הא דמס' שביעית שמצד מדת חסידות לא חזר בו רב מדיבורו, הכוונה, שנוסף לזה שלאחרי שאמר לא חזר בו, הנה עוד זאת, שזה פעל שינוי בגוף דיבורו. מכיון שבשעת דיבורו הנהגתו הרגילה ש"הן שלך (יהי') צדק"²², היינו לקיים את דברו ולהצדיק אותו²³ (וכ"ש דבשעת האמירה צ"ל "הן שלך צדק"²⁴ — שיאמר לו ודאות ליתן לו, ולא דרך היתול וכיו"ב²⁵ — אחד בפה ואחד בלב²⁶) — בהדיבור לבד גמר ומקני, ע"י הדיבור עצמו נעשה קנין²⁷ בהחפץ שנותן במתנה.

וכמו שמוכח מהתחלת דברי הירושלמי שביעית שם, שהקשו על הנהגת רב — "מתניתא פליגא על רב אימתי אמרו 158המטלטלין נקנין במשיכה ברשות הרבים או בחצר שאינו של שניהם וכו' ברשות המוכר לא קנה עד שיגבי' או עד שימשוך את הכל מרשות הבעלים כו'" [דלכאורה, מהי השייכות דדברי רב להברייתא? הרי רב אמר שלא הי' חוזר בו מדיבורו (בכדי שלא יהי' ממחוסרי אמנה, או בכדי שתהי' רוח חכמים נוחה הימנו וכו'), ולא בנוגע לקנין דהחפץ, ואילו בהברייתא איירי בדין קנין, "לא קנה עד שיגבי' כו'"? ומוכח מזה] דהירושלמי מפרש דברי רב שס"ל שיש בזה קנין ולכן אינו חוזר בו, כמ"ש במפרשים²⁸, וזהו שמקשה "אם במוכר ולוקח אמרו דלא קנה הלוקח עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשות הבעלים, מכ"ש במקבל מתנה דלא זכה בדיבור לחודי', ואמאי קאמר רב לית אנא חזר בי",

[ופשיטא לפי מה שמשני בירושלמי שם "כאן שהעמידו עמו כאן בשלא העמידו עמו", כמו שפירשו במפרשים²⁸, ד"רב מוקי להאי ברייתא בשלא העמידו ללוקח עמו לכן לא קנה עד שיקנה בדרכי הקני' והאי דרב גופי' בשהעמיד להמקבל עמו בשעה שאמר ליתן לו והראה לו מה שהוא", דכיון "שהעמידו עמו", לכן קנה²⁹ ואינו חוזר בו] —

הנה מעין זה י"ל למסקנת הירושלמי "תמן למדת הדין ומה דרב נהג למדת חסידות", שזה שרב נהג בעצמו מדת חסידות שלא הי' חוזר בו, אינו בגדר אחר ממה שסבר בתחלה (בירושלמי) בדעת רב (שיש בדיבורו קנין). והיינו, שמדת חסידות דרב (לא לחזור מדיבורו) אין פירושה שלא חזר בו אח"כ מדיבורו, אלא שמצד מדת חסידות שלו הי' דיבורו בעצמו בתוקף, שגמר ומקני³⁰.

ועפ"ז יובן שכ"ז אפשר לומר רק בנוגע להאמירה לבני ביתו, שבנוגע לחפציו ורכושו הפרטי יש בדיבורו תוקף דקנין בהמתנה שאמר ליתן לחבירו, אבל כשאיירי בדברים של אחר או של הקהל, אלא שהם ברשותו לצוות כו', כהא דב"מ שמפקד לשמשי', אזי לא חל ברכוש זה קנין (או אפילו התחייבות) בגוף המתנה [ובמילא לא שייכת כאן לכתחילה ה"מדת חסידות" דרב לעמוד בדיבורו, ואם דיבורו לא יתקיים אח"כ מחמת בעלי הרכוש אין כאן חסרון במדת חסידות שלו].

ולכן "מפקד רב לשמשי' אימת דנימר לך תתן מתנה לבר נש אין הוה מסכן הב לי' מיד ואין עתיר אימליך בי תניינות", שאין הכוונה בזה שבנוגע לעני נעשה נדר ובמילא אינו יכול לחזור בו, אלא להיפך (וכפשטות ההמשך בירושלמי שם, שמביא הא דרב בהמשך ללפנ"ז שיכול לחזור בו) — להדגיש בזה השינוי לגבי האמירה לבני ביתו, שכאן אין הקנין (וכיו"ב) ע"י האמירה והדיבור, שבאמירתו לבד גמר ומקני (או מתחייב) כבאמירתו לבני ביתו, אלא תלוי מיהו המקבל, ולכן כשהמקבל הוא עני אז צריך לתת לו מיד, כיון שיודע שגם דעתו של בעל הרכוש (או הקהל) ליתן, ואין מקום לבירור נוסף, וכנ"ל.

159ה. והנה כל עניני התורה הם בדיוק, ומובן מזה, דזה שסיום מס' שביעית הוא (לא רק בעניני שביעית, אלא) בדין בעניני ממונות וכיו"ב — "וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו", ובזה גופא מוסיף בגמ' (ירושלמי) אודות הנהגתו של רב בענין זה באופן של מדת חסידות — שהנהגה זו ד"כל המקיים את דברו" (ובאופן של מדת חסידות) שייכת לכללות תוכן הענין ד"שביעית".

ויש לבאר זה ע"ד הדרוש (בעבודת האדם), בהקדם מאמר רז"ל³¹ על הפסוק³² "והי' אמונת עתך גו'", ד"אמונת זה סדר זרעים", ו"מפרש בירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע"³³.

ונת' במ"א בזה³⁴, דהגם שענין הזריעה הוא בטבע והנהגת העולם, הבריאה, וגם אינויהודי שאינו מאמין בחי העולמים זורע וסומך על זריעתו, מ"מ, איש ישראל הזורע עושה זאת לא מפני שכך הוא מנהגו של עולם — כהנהגת שכנו האינויהודי, ואפילו לא מפני שנהג כן בעצמו כמה פעמים, שכבר זרע הרבה פעמים ובכל פעם הביאה הזריעה צמיחה וכו' — אלא אך ורק מפני ש"מאמין בחי העולמים ו(רק לכן הוא) זורע" (עתה).

ובעומק יותר: החידוש בזה שאיש ישראל סומך על הקב"ה ("חי העולמים") כשזורע, יכול להיות בשני אופנים³⁵:

א) שבטוח שהזריעה תביא לידי צמיחה (כטבע העולם) מפני שסומך על הקב"ה, שהוא ברא את העולם והטביע חוקי הטבע באופן של "זרע וקציר גו' לא ישבותו"³⁶, ורק משום כך בטוח הוא שזריעתו תצליח ותצמיח.

דבאופן זה הרי דרכי הטבע תופסים מקום אצלו, אלא שחשיבותם אינה מצד עצמם אלא רק משום שהקב"ה הטביע חוקים אלו בהבריאה.

ב) "שמאמין בחי העולמים", שאין דרכי הטבע תופסים מקום אצלו כלל, ואינו סומך עליהם כלל (לפי שמרגיש שהקב"ה הוא בורא הטבע בכל רגע מאין ליש וחוקי הטבע אין להם מציאות כלל) — אלא זורע אך ורק מפני אמונתו בהקב"ה, שכיון שהקב"ה ציוה לו לזרוע, הרי הוא סמוך ובטוח שהוא ית' יצליח את זריעתו שיצמיח. וזהו דיוק ל' חז"ל "שמאמין בחי העולמים", דאילו הי' זה רק מפני שסומך על הקב"ה מנהיג הטבע אין צורך עתה בהאמונה (שלמעלה מן השכל) כיון שבצירוף אביו וכו' ה"ז יותר ממאה פעמים (ואחד); אבל כיון שאצלו אין דרכי הטבע תופסים מקום כלל, וסומך רק על הקב"ה, שהוא ית' יצליח את זריעתו — הרי לזה צריך אמונה שלמעלה מהשכל.

ו. ועפ"ז יובן ויומתק גודל ענין מצות שביעית, שבפשטות שורש מצוה זו הוא להחדיר ולהטביע באדם את ההכרה שהצמיחה שבארץ תלוי' אך ורק בהקב"ה³⁷, שלכן ציוה השם "ושבתה הארץ שבת לה'"³⁸, באופן שהאדם סומך אך ורק על הקב"ה, ולכן אע"פ ש"לא 160נזרע ולא נאסוף את תבואתנו"³⁹, "וצויתי⁴⁰ את ברכתי לכם גו'".

ויש לומר, שאין הכוונה במצוה זו רק למי שעדיין לא הגיע להדרגא ד"מאמין בחי העולמים וזורע" ולכן זקוק הוא למצות שביעית להחדיר בו הכרה זו, אלא אפילו מי שזרע את שדהו במשך שש השנים באופן ד"מאמין בחי העולמים וזורע" (כנ"ל) — מ"מ, גם אצלו פועלת מצות שביעית חידוש עיקרי.

והביאור בזה:

במשך השש שנים, אף שהאדם יודע שלא חוקי הטבע ומעשה זריעתו הם הסיבה האמיתית לצמיחת התבואה והפירות, מ"מ, כיון שבפועל ישנה בזה עשיית האדם, וברכת ה' באה אליו באמצעות עשייתו, "וברכך ה"א בכל אשר תעשה"⁴¹ דייקא, לא ניכרת בגלוי ולעיני בשר אמונתו בחי העולמים;

ודוקא בשנה השביעית, כשאינו זורע כו' ואין שום פעולה ומעשה בני אדם, ומ"מ ה"ה עוסק בלימוד התורה⁴² במנוחה בלי שום דאגה, ה"ז מורה על האמונה שלו בחי העולמים.

ז. וע"פ כל הנ"ל תובן השייכות דשביעית לההנהגה ד"מקיים את דברו" (עד לתכלית השלימות בזה באופן של מדת חסידות, ועד כהנהגת רב):

דרכי הקנינים ישנם גם אצל אומות העולם, שכשאדם עושה קנין (לפי דרכי הקני' בכל מדינה, הנהוגים בכל אתר ואתר) עובר הדבר לבעלותו. אבל אצל איש ישראל, התוקף שבמעשה קנינים שלו אינו מפני שכן מקובל בדרכי העולם אלא מפני שכן צווה הקב"ה בתורתו, ונתן לנו דיני קנינים, כמ"ש⁴³ "כי תמכרו גו' או קנה מיד עמיתך" וכיו"ב.

ומוסיפה המשנה בסוף שביעית, שישנה הנהגה נעלית עוד יותר, ד"כל המקיים את דברו", אע"פ שלא הי' כאן שום מעשה קנין, וא"כ לא רק מצד דרכי העולם לא נקנה החפץ, אלא גם מצד התורה לפי שורת הדין (שנתנה תוקף לדרכי הקנינים) לכאורה אין כאן קנין — מ"מ, מצד גודל מדת חסידות שלו (הבאה מכללות ציווי התורה בעומד בדיבורו), כיון שהתחייב עצמו בדיבורו, ה"ז נחשב אצלו שהדבר נקנה כבר, והוא מקיים את דברו.

ויהי רצון שע"י העסק במס' שביעית ועד לגמרה וסיומה, נזכה בקרוב לקיים מצוה זו בפועל, שיקויים היעוד "רצית ה' ארצך ("עשו את השמיטים") שבת שבית יעקב"⁴⁴, בביאת משיח צדקנו, שיוליכנו קוממיות לארצנו בשנה זו^* — שנת "תשמט ידיך"⁴⁵ — ממש.

(משיחות ו' תשרי וש"פ האזינו תשמ"ז)