154

שיחה א^*

א. תנן בסוף מס' שביעית: "כל המטלטלין נקנין במשיכה, וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו". כלומר, אע"פ שמעיקר הדין יכול המוכר לחזור בו מכיון שעדיין לא קנה במשיכה¹, מ"מ, כשאינו חוזר בו אלא מקיים את דברו, רוח חכמים נוחה הימנו.

ובירושלמי שם מביא פלוגתא בין ר' יוחנן ורב, שלדעת ר' יוחנן — "אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו, חוזר בו"; ו"רב פליג, דרב אמר, כד אנא אמר לבני ביתי ליתן מתנה לבר נש, לינה (לית אנא²) חוזר בי", שמקיים את דיבורו לתת המתנה.

ובהמשך הסוגיא מקשה הירושלמי מעובדא דרב³, "חד בר נש אפקיד ערבון על מילחא (שעשה מקח עם א' על מלח ונתן לו משכון על המקח), ויקרת (נתייקר המלח, ורצה המוכר לחזור בו), אתא לגבי' רב, א"ל, או יתן לו כל עירבונו (כל מה שהוא נגד ערבונו יתן לו כפי שוויו כך וכך מלח), או (אם אינו רוצה במקח) ימסור לו למי שפרע (דבמקצת דמים שקיבל נתחייב מיהת לקבל עליו מי שפרע), מחלפא שיטתי' דרב, תמן הוא אמר כד אנא אמר לבני ביתי ליתן מתנה לבר נש לינה חזר בי (בדיבור בלחוד זוכה המקבל) וכאן הוא אמר הכין" (דאפילו מוכר שקיבל ערבון על המקצת יכול הוא לחזור בו).

ומשני, "תמן למדת הדין ומה דרב נהג למדת חסידות" (בהאי עובדא ע"פ מדת הדין הוא, דלדינא הורה כן, ומה דרב נהיג בעצמו ע"פ מדת חסידות הוא, שאע"פ שמדינא לא זכה בה המקבל, לפנים משוה"ד עשה, ונהג בעצמו מדת חסידות).

ובמפרשים⁴ הקשו מעובדא אחרת דרב (בירושלמי מס' ב"מ⁵), "רב מפקד לשמשי' אימת דנימר לך תתן מתנה לבר נש, אין הוה מסכן הב לי' מיד, ואין עתיר אמליך בי תניינות" ("רב הי' מצוה למשרתו, כשאומר לך תן מתנה לעני, תתן לו מיד, ולא תשאל אותי עוד, לפי שאיני יכול לחזור בו, ואם הוא עשיר, הימלך בי שנית אם לא החזרתי בו"⁶).

הרי יש כאן סתירה בהנהגתו של רב — דהכא (בסוף מס' שביעית) מפורש שרב התנהג ע"פ מדת חסידות ולא חזר בו מדבריו, ואילו בב"מ שם צוה למשרתו שלא לסמוך על אמירתו, ולא לתת עד שישאלהו שנית — היפך ההנהגה דלא ישנה מדיבורו.