שיחה א

69שיחה א

א. תנו רבנן¹. . דרש רבי עקיבא בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה כגדול המקרא את הלל² (להוציאן ידי חובתן. רש"י) והן עונין אחריו ראשי פרקים (הללוי'³), משה אמר אשירה לה'⁴ והן אומרים אשירה לה' משה אמר כי גאה גאה⁴ והן אומרים אשירה לה'. רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר כקטן המקרא את הלל² והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה. רבי נחמי' אומר כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו ("וקורין כולן יחד⁵, וכך שרתה רוח הקודש על כולם⁶ וכוונו יחד את השירה ככתבה". רש"י).

והיינו, דכו"ע ס"ל שמשה התחיל באמירת השירה לפני בנ"י, וכמובן מלשון הכתוב "אז ישיר משה ובני ישראל", שהקדימו למשה בפ"ע⁷ — והפלוגתא היא באופן המשך השירה ע"י בנ"י, דלדעת רע"ק אמירת (כל) השירה היתה על ידי משה בלבד, ובנ"י רק ענו "אשירה לה'"; לדעת ר"א גם בנ"י אמרו כל השירה, אבל לאחרי (ובדרך "מענה" ל)אמירת משה; ואילו לדעת ר' נחמי' משה רבינו רק התחיל את אמירת השירה, אבל אח"כ אמרו "כולן יחד" את כל השירה כולה.

וקמיפלגי בפירוש תיבת "לאמר" שבכתוב ("אז⁴ ישיר גו' לאמר"), כמבואר בגמ' שם "במאי קמיפלגי — ר"ע סבר לאמר אמילתא קמייתא ור"א בנו של ריה"ג סבר לאמר אכל מילתא ומילתא ור"נ סבר ויאמרו — דאמור כולהו בהדי הדדי, לאמר — דפתח משה ברישא". ויש להבין, מהי סברת מחלקותם בפירוש פסוק זה? ועוד, דמזה גופא שהכתוב משמיענו (בתיבת "לאמר") אופן אמירת השירה (מה אמר משה ומה אמרו ישראל) משמע שיש בזה נפק"מ באמירת השירה ותוכנה — וצריך להבין, למאי נפק"מ בתוכן אמירת השירה, כיצד (ובאיזה אופן משלשת אופנים הנ"ל) אמרו השירה?

כן צריך ביאור בדעת ר' נחמי' שמשה רק פתח לבנ"י, אבל אח"כ אמרו השירה "כולן יחד" — מהו ענינה של "פתיחה" זו על ידי משה רבינו?

לדעת רע"ק או לדעת ר"א, י"ל בפשטות, כי בנ"י לא ידעו מעצמם את נוסח 70השירה, ולכן היו צריכים לענות אחרי משה⁸ (אם רק "אשירה לה'", או שענו אחריו כל דברי השירה);

אבל לדעת ר"נ ש"שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה", הרי לא הי' צורך לכאורה ל"פתיחת" משה כדי שידעו את דברי השירה⁹ [ולכאורה כן מוכרח לומר לפי הדרשות (שהובאו בהמשך הגמ' שם¹⁰) שגם העוללים ויונקים אמרו שירה, ועוד זאת, "שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה", שבהם לא שייך לומר שידעו לכוון את השירה ע"י ששמעו אותה ממשה, אלא שזהו ע"פ רוח הקודש ששרתה עליהם (וכמבואר בגמ' שם¹¹, שאמירת השירה שלהם היתה תוצאה מראיית השכינה, כי "ראו את השכינה. . ואמרו כו' כרס נעשה להן כאספקלריא המאירה וראו")] — ומהו התוכן והמטרה בהפתיחה על ידי משה¹²?

ב. עה"פ "אז ישיר גו' אשירה לה' ויאמרו לאמר" מפרש האוה"ח "ויאמרו לאמר אשירה — פי' שאמרו זה לזה לאמר, פי' שיאמרו שירה יחד בלא בחי' השתנות והפרדה עד שיהיו כאיש אחד הגם היותם רבים ונתכוונו יחד ועשו כן ואמרו אשירה לשון יחיד¹³ כאילו הם איש אחד שזולת זה היו אומרים נשירה".

זאת אומרת, שאמירת השירה היתה באופן מיוחד במינו, שכל ישראל אמרוה בהשתוות, כאיש אחד ממש, "בלא. . השתנות והפרדה". וע"פ מחז"ל הנ"ל שגם עוללים ויונקים, ואפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה, נמצא, שבאמירת השירה הי' מצב של אחדות גמורה, בלי שום "השתנות והפרדה", בין הגדול שבגדולים והקטן שבקטנים, עד העוברים שבמעי אמן.

ובזה יש לבאר זה שלכו"ע היתה אמירת השירה של בנ"י בהקדמת פתיחת משה — כי אחדות מוחלטת כזו, שכל ישראל יהיו כאיש אחד, מהגדולים ועד הקטנים, כולל עוברים שבמעי אמן, יכולה לבוא אך ורק על ידי משה רבינו.

והביאור בזה:

היות שמשה רבינו הוא ראש הדור 71ונשיא הדור, לכן הרי הוא כולל את כל הדור כאחד, ובלשון רש"י¹⁴ "משה הוא ישראל וישראל הם משה. . שנשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל". ואחדות זו דישראל (כפי שהם כלולים במשה) הריהי באופן שלמעלה מהתחלקות, כי הנשיא (כשמו) מנושא ומובדל מן העם, "משכמו ומעלה גבוה מכל העם"¹⁵, ולכן, האחדות דישראל כפי שהם כלולים בו היא באופן שלמעלה מהתחלקות, אנשים נשים וטף בשווה, ע"ד "השוה¹⁶ ומשוה קטן וגדול".

ולכן, ע"י שפתח משה רבינו את שירת בנ"י, שאמירת השירה שלהם באה על ידו ובכוחו, ה"ז פעל שאמירת השירה ע"י "כל הדור" תהי' בהשתוות גמורה (כפי שהם כלולים במשה¹⁷), כאיש אחד, "בלא. . השתנות והפרדה".

ויש לומר, שזוהי כוונת המכילתא עה"פ "אז ישיר משה ובני ישראל" — "משה שקול כנגד כל ישראל וישראל שקולין כמשה בשעה שאמרו שירה": כדי לבאר יתור הלשון בכתוב ("משה ובני ישראל", אף שמשה הוא בכלל בנ"י) הי' מספיק לכאורה לבאר ש"משה שקול כנגד כל ישראל"¹⁸, ומזה שנקט במכילתא (לא רק ש"משה שקול כנגד כל ישראל", אלא) גם ש"ישראל שקולין כמשה בשעה שאמרו שירה", משמע, שכוונת המכילתא לפרש שמשה ובנ"י השתוו באמירת השירה¹⁹. וי"ל שהשתוות זו באה מצד זה שבנ"י הרגישו ש"משה הוא ישראל וישראל הם משה", שכולם נכללים במציאותו של משה (וזהו מה שמאחד אותם בהתאחדות גמורה ועושה אותם למציאות אחת).

וזוהי כוונת סיום דברי המכילתא "וישראל שקולין כמשה בשעה שאמרו שירה", שאמירת השירה על ידי (פתיחת) משה ("משה הוא ישראל") פעלה על ישראל שיהיו "שקולין כמשה", היינו שהם דומים ומתאחדים באמירת השירה עם משה (כיון ש"ישראל הם משה").

ג. ולפי הקדמה זו יש לבאר את שלש הדיעות הנ"ל באופן אמירת השירה:

כיון שאמירת השירה היתה צריכה להיות באופן מיוחד, שיאמרוה כולם באחדות גמורה, לכן לכו"ע (א) פתיחת השירה היתה על ידי משה (הפועל האחדות וההשתוות דכל ישראל)²⁰, (ב) אמירת השירה עצמה על ידי ישראל היתה באופן שהתאחדו עם (שירת) משה, כי הרגישו שכל מציאותם היא משה, "ישראל הם משה" (תכלית האחדות דישראל); והפלוגתא היא במידת ואופן שייכות דאמירת השירה של ישראל למשה רבינו:

72לדעת רע"ק אמירת השירה כולה היתה על ידי משה רבינו וישראל רק ענו "אשירה לה'", והיינו שכל ישראל "יצאו" ידי אמירת השירה באמירת משה¹⁹, ולדעת ר"ע זוהי שלימות האחדות, כאשר היא באופן של ביטול גמור עד ש"יצאו" בשירת משה (שהם רק "עונין אחריו"²¹), שבזה מודגש שכל מציאותם של ישראל אינה אלא מציאותו של משה.

לדעת ר"א היו "עונין אחריו כל מה שהוא אומר", כי ס"ל ששלימות ההתאחדות היא כאשר בנ"י מרגישים התאחדות זו גם כפי שהם במדריגתם. דבאופן הנ"ל שהיו עונין אחריו (רק) "אשירה לה'" מודגש שישראל כפי שהם במדריגתם (ומצד מציאותם) אינם במצב של אחדות מוחלטת, והאחדות תלוי' בזה שהם רק "עונין" אחרי משה בביטול גמור²²; ולכן ס"ל שאמרו כל השירה כמו משה, אלא שזה גופא הוא באופן של "מענה" לאמירת משה, שהיא תלוי' בשירת משה.

ור"נ ס"ל שגם שירת בנ"י יחד באופן של מענה למשה אין בה עדיין תכלית ההתאחדות עד שיורגש בהם ש"ישראל הם משה", מאחר שהם רק עונין אחריו. ולכן לדעת ר"נ אמרוה "כולן יחד" בלי שום התחלקות כלל, שזה מדגיש ש"משה הוא ישראל וישראל הם משה"²² [אלא שזה גופא נתגלה על ידי שמשה רבינו "פתח" באמירת השירה, כנ"ל].

ד. האחדות של בנ"י הנפעלת על ידי משה רבינו דוקא, יובן בעומק יותר בהקדם תוספת ביאור בגדר "אחדות ישראל" — וכמשנ"ת כמה פעמים שיש שני ענינים: א) המצוה היא אהבת ישראל ("ואהבת לרעך כמוך"²³), שבזה יש עדיין שני אישים נפרדים, אוהב ואהוב (אלא שהאהבה היא "כמוך"); ב) הסיבה שאפשר להיות אהבה "לרעך כמוך" היא מצד הענין ד"אחדות ישראל", שפירושה, שכל ישראל הם מציאות אחת, כאיש אחד ממש.

ובזה גופא יש כמה אופנים (ודרגות):

בספר התניא²⁴ מבאר רבינו הזקן, שאחדותם של ישראל באה מזה שכל הנשמות²⁵ "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים²⁶ ממש²⁷ מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים²⁵ מחולקים".

והנה בירושלמי²⁸ מבואר ש"כל ישראל גוף אחד הן"²⁹ (כמובא שם משל לזה 73מב' ידים של גוף אחד), שלכאורה זהו אופן נעלה יותר באחדות ישראל. כי זה ש"כל ישראל אחים ממש" להיות ש"אב אחד לכולנה" מורה רק שה"אב" (שורש ומקור) שלהם הוא אחד, אבל ישראל עצמם (כפי שהם במקומם) מחולקים זה מזה ("אב אחד לכולנה" — רבים), אלא שהם "כמו אחים ממש" [דאע"פ שאהבת אחים אינה כאהבה לאיש זר, אלא היא אהבה עצמית, בלשון הכתוב³⁰ "עצמי ובשרי אתה" — מ"מ הרי הם אישים נפרדים ומחולקים]; משא"כ זה שכל ישראל גוף אחד הן, מפני שכל ישראל הם "קומה אחת שלימה"³¹, אין בהם (גם כפי שהם במקומם) גם ההתחלקות של אחים, אלא הם מציאות אחת, "גוף אחד".

ועפ"ז צריך ביאור: מדוע לא הביא רבינו הזקן בתניא זה שכל ישראל הם "קומה אחת שלימה", "גוף אחד", וכתב רק ש"אב אחד לכולנה ולכן נקראו כל ישראל (רק) אחים"?

ה. ויש לומר הביאור בזה:

זה ש"נקראו כל ישראל אחים ממש" לא הובא בתניא שם כדי להגדיר מהות ודרגת האהבה (שאהבת ישראל צ"ל כאהבת אחים), אלא רק בתור הוכחה לזה ש"אב אחד לכולנה" (לכל הנשמות). ולכן לא הביא שם הא ד"כל ישראל גוף אחד הן", כי האהבה שעלי' מדובר בתניא שם (הבאה מזה ש"אב אחד לכולנה") היא למעלה יותר גם מזה ש"כל ישראל גוף אחד הן".

הסברת הענין: זה שמביא בתניא שם ע"ד אחדות נפשות ישראל בשרשן ומקורן ("אב אחד לכולנה") הוא כדי לבאר שהאהבה דישראל במקומם יכולה להיות כתוצאה מהרגש ה"התאמה" והאחדות (של כל נפשות ישראל) כפי שהיא מצד "שורש נפשם בה' אחד"³², וכדיוק לשון אדה"ז, ש"אהבה ואחוה אמיתית" באה ע"י שהאדם (לא רק מגביר נפשו על הגוף, אלא) מגבי' ומעלה את הנפש "מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא כו'"³³, כי עי"ז מרגיש שורש נפשו (ה"אב אחד").

ופשוט הוא, שהאחדות מצד זה ש"אב אחד לכולנה" היא למעלה יותר מהאחדות ד"כל ישראל גוף אחד". שהרי אפילו דרגת האחדות דגוף אחד ממש (לא רק אחים), אינה אחדות מוחלטת, כי גם בגוף אחד ישנה ההתחלקות דאברי הגוף, עד לחילוק מן הקצה אל הקצה — ראש ורגל; משא"כ כפי שנפשות ישראל כלולות בשרשן ב"אב אחד" ה"ה למעלה מהתחלקות³⁴; ועאכו"כ מצד אמיתית שורש הנשמה ב"ה' אחד"³⁵ (דנשמת כל איש 74ישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש"³⁶), הרי כשם ש"ה' אחד" הוא פשוט בתכלית הפשיטות³⁷, למעלה מכל התחלקות, כן הוא בנוגע לנשמות ישראל (שהם "חלק אלקה ממעל ממש"), שענין האחדות "מצד שורש נפשם בה' אחד" הוא באופן של נקודה אחת שלמעלה מגדר התחלקות לגמרי.

ו. והנה הכח לעבודה נעלית כזו, להגבי' ולהעלות את הנפש שתרגיש את שרשה בה' אחד הוא ע"י דביקות בתלמידי חכמים, וכמו שביאר רבינו הזקן³⁸ מה שאמרו רז"ל "על פסוק³⁹ ולדבקה בו שכל הדבק בת"ח מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש", כי "על ידי דביקה בתלמידי חכמים" (שהם "הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם"⁴⁰) מתדבקות נפשות ההמון "במהותן הראשון ושרשם" למעלה (כמבואר בארוכה בתניא).

ויש לומר, שבזה גופא יש חילוק בין תלמידי חכמים בכלל ("ראשי בני ישראל שבדורם") ונשיא הדור (כמו משה רבינו).

ויובן זה בהקדם שמצינו בכמה מקומות שה"מלך" נמשל ל"לב"⁴¹ (וכנרמז בלשון הרמב"ם⁴² "לבו (של מלך) הוא לב כל קהל ישראל"), שהטעם בפשטות הוא, דכשם שחיות כל הגוף תלוי' בלב כך חיות "כל קהל ישראל" תלוי' במלך.

אבל צריך להבין: הלא חיות הגוף תלוי' בעיקר במוח שבראש (שממנו נמשכת חיות לכל אברי הגוף, גם להלב⁴³), וא"כ למה מדמים מלך ללב ולא למוח?

ויש לומר הביאור בזה⁴⁴:

המעלה שבהשפעת הלב לאברי הגוף לגבי השפעת המוח אליהם היא — שאותה החיות הנמשכת מהלב באבר זה נמשכת גם באבר אחר ובכל האברים, שהרי מהלב נמשך דם לכל האברים (שבו מלובשת חיות הנפש, "כי הדם הוא הנפש"⁴⁵), והרי בכל האברים נמצא אותו הדם, בלי התחלקות⁴⁶; משא"כ (עיקר) החיות הנשפעת (בגלוי) לאברי הגוף מהמוח שבראש, היא באופן שכל אבר מקבל "חיות וכח" השייכים לו "לפי מזגו ותכונתו, העין לראות והאוזן לשמוע והפה לדבר והרגלים להלוך"⁴³.

75וזהו הטעם שהמלך נמשל ל"לב", כי נוסף לזה שהמלך משפיע לבני המדינה את כל צרכיהם (לכל אחד ואחד לפי ענינו), הרי עיקר ענין המלכות הוא, מה שעצם מציאות המדינה כולה תלוי' בהמלך⁴⁷, כמו הלב המשפיע עצם החיות לכל אברי הגוף.

ויש לומר, שעד"ז הוא ההפרש ברוחניות שבין ראשי אלפי ישראל שבכל דור ודור ונשיא הדור: החיות הרוחנית הנשפעת לכל אנשי הדור על ידי תלמידי חכמים בכלל, ראשי אלפי ישראל שבכל דור ודור (שהם כמו "ראש ומוח לגבי נשמות ההמון"⁴⁸), היא בבחי' "מזון רוחני" לכל אחד ואחד לפי ערכו; אבל עיקר חידושו של משה רבינו ("נשיא הדור") הוא, שממנו נמשך עצם החיות (הרוחני) לכל אנשי הדור, כמו הדם הנשפע מהלב⁴⁹ לכל האברים, כי הוא מגלה אצל ישראל את נקודת היהדות שלהם, שהיא בשווה ממש אצל כל ישראל.

ומזה מובן גם בענין התקשרות נפשות ההמון בשרשן ומקורן: זה שעל ידי ראשי אלפי ישראל בכלל מתקשרות נפשות ההמון לשרשן למעלה, היינו לבחי' "אב אחד לכולנה", שהתואר "אב"⁵⁰ מורה על השייכות (שורש, מקור) לבנים, והיינו שהוא שורש להתחלקות למטה⁵¹; ואילו משה רבינו (נשיא הדור) מקשר נפשות ישראל בשרשם בה' אחד שלמעלה⁵¹ מהתחלקות לגמרי⁵² (שזה שייך לנקודת היהדות שלהם, שהיא בשווה ממש אצל כל ישראל⁵³).

ז. ע"פ כל הנ"ל מובן גם בעניננו — אמירת שירה ע"י משה ובני ישראל:

זה שמשה רבינו "פתח" באמירת שירה פעל בכל ישראל אמירת שירה מצד נקודת היהדות שלהם שהיא שווה ממש אצל כל ישראל⁵⁴. ולכן גם העוללים ויונקים אמרו שירה, ועוד זאת — גם העוברים שבמעי אמן, כי אמירת שירה זו באה מצד עצם המציאות של ישראל, שבכללה גם עובר שבמעי אמו; ועוד זאת — כיון שעצם מציאותם הוא בשווה ממש עם גדול שבגדולים, לכן אמירת השירה הי' באופן של השתוות גמורה, "בלא. . השתנות והפרדה"⁵⁴.

76ויש לומר, שהחידוש בשירת הים הי' שאחדות זו (שמצד עצם מציאותם של ישראל) היתה באופן גלוי ממש. ולכן התבטאה האחדות בענין השירה, המורה על שמחה — כי "שמחה פורצת גדר"⁵⁵, וכן בעניננו, שהיא פורצת את ההגבלות וההגדרות של האדם ומגיעה לעצמות ומהות נפשו, וכן שמחה מורה על "בחי' התגלות"⁵⁶, שעל ידי השמחה באמירת שירה נמשכה אחדות זו באופן גלוי (כשם שגילוי השכינה אז הי' באופן שהיו רואים ממש, כאמרם⁵⁷ "זה אלי גו'", ש"היו מראין אותו באצבע").

וכן תהי' לנו, שנזכה בקרוב ל"שירה העשירית"⁵⁸, כאשר "קהל⁵⁹ גדול ישובו הנה", בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ בשלח תשמ"ח)