שיחה א

127שיחה א

א. "זאת חוקת התורה גו' ויקחו אליך פרה אדומה גו'"¹, וארז"ל² בטעם הדיוק "ויקחו אליך" (למשה דוקא) "שכל הפרות בטלות ושלך קיימת", וזה נוגע (לא רק לפרת משה, אלא) לכל הפרות האדומות שבכל הדורות, כי בכולם נתקדשו הכהנים שעשו את הפרה מאפר פרתו של משה³, ולכן נקראו כל הפרות ע"ש משה דוקא⁴.

והשייכות המיוחדת של פרה אדומה למשה רבינו מודגשת גם בנוגע לטעם מצוה זו, דאע"פ שאפילו שלמה המלך [ש"על כל אלה (כל חוקי התורה) עמדתי"⁵] אמר על מצוה זו "והיא רחוקה ממני"⁶ — מ"מ, למשה רבינו נתגלה טעם פרה, כמחז"ל⁷ על תיבות אלו "ויקחו אליך" — "לך אני מגלה טעם פרה".

וצריך להבין — מה נשתנתה מצוה זו מכל מצות התורה, שבה מודגשת שייכותה למשה רבינו, הן באופן קיומה, שקיום מצוה זו (גם לדורות) הוא ע"י אפר פרתו של משה, והן באופן לימודה, "לך אני מגלה טעם פרה"⁸?

ב. ויש לבאר זה בהקדים מה שאמרו רז"ל⁹ (בטעם שפרה אדומה היא נקבה, דלא ככל קרבנות ציבור שהם זכרים) — "אמר הקב"ה תבא פרה ותכפר על מעשה העגל" (ובפרש"י על התורה¹⁰ מיסודו של ר' משה הדרשן, גם פרטי הרמזים במצות פרה אדומה על כפרת חטא העגל).

וביארו המפרשים¹¹ השייכות בין כפרת חטא העגל להטהרה מטומאת מת (ענינה של פרה אדומה כפשוטה) — ע"פ דברי חז"ל¹² שלולא חטא העגל לא הי' כל ענין המיתה אצל בנ"י, כי היתה "חירות ממלאך המות" (כמו לפני חטא עץ הדעת, שהרי בעת מ"ת פסקה זוהמתן¹³, אלא שע"י חטא העגל חזרה זוהמתן¹⁴), ונמצא שחטא העגל הי' סיבה (לענין ה 128מיתה, ובמילא — גם) לטומאת מת; וזהו הקשר בין שני הענינים דכפרת חטא העגל וטהרה מטומאת מת — דהא בהא תליא, שע"י כפרת חטא העגל, מתבטל בדרך ממילא הענין דטומאת מת (ע"י שבטלה הסיבה לטומאת מת — מיתה בכלל).

ובזה יש לבאר (ע"ד הדרוש) דיוק ל' הרמב"ם¹⁵ "ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניי', ראשונה עשה משה כו' והעשירית יעשה המלך המשיח" — דלכאורה אינו מובן: מה טעם הוצרך הרמב"ם לכתוב מספר¹⁶ הפרות שנעשו במשך כל הדורות?

כן צע"ק: הרמב"ם לא הסתפק בהבאת מספר הפרות שהובא במשנה¹⁷, אלא מוסיף¹⁸ "והעשירית יעשה המלך המשיח" — הרמב"ם הביא בספרו גם הלכתא למשיחא, שאז "חוזרין כל המשפטים. . כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות כו'"¹⁹, אבל למה הבדיל הרמב"ם פרה העשירית מכל הענינים והקרבנות של "הנשיא" — שבנבואת יחזקאל²⁰, וכותב שהמלך המשיח יעשה הפרה העשירית?

וע"פ הנ"ל יש לומר — שבזה מרמז הרמב"ם, ששלימות הטהרה על ידי פרה אדומה בכלל תהי' רק בפרה העשירית שתיעשה על ידי המלך המשיח. כי אין כפרה גמורה לחטא העגל (כמש"נ²¹ "וביום פקדי ופקדתי גו'") עד לעת"ל, ורק אז, כשתוגמר הכפרה על מעשה העגל, אז תבוא שלימות הטהרה מטומאת מת, כי יבוטל אז כל ענין המיתה (כמ"ש²² בלע המות לנצח), שהיא הסיבה לטומאת מת כנ"ל²³.

וזהו הרמז בהרמז ש"העשירית יעשה המלך המשיח" — כי עשר הוא מספר השלם (כנודע²⁴), ושלימות ה(טהרה ד)פרה אדומה תהי' רק לעת"ל, בפרה שיעשה המלך המשיח.

ג. עפ"ז יש לבאר גם השייכות דפרה אדומה "אליך" למשה רבינו:

יסוד הטהרה של פרה אדומה אינו רק ביטול הטומאה בפועל, אלא ביטול סיבת הטומאה מעיקרא — ענין המיתה. ולכן צריכים בזה לכחו של משה²⁵ — כי מעניניו המיוחדים של משה הוא ענין הנצחיות, כמבואר בחז"ל²⁶ שמעשי ידי 129משה הם נצחיים (וכמו שמצינו בנדו"ד, פרה אדומה גופא, שאפר פרה שלו הוא מתחלת הענין, וגם — קיים לעד), ועד"ז בנוגע למשה עצמו, אף שנאמר וימת שם משה²⁷ אמרו עליו²⁸ "לא מת משה. . מה להלן עומד ומשמש אף כאן כו'". ולכן הטהרה של כל פרה ופרה תלוי' באפרו של פרת משה — כי כח הטהרה של פרה אדומה קשור עם ענין הנצחיות של משה רבינו²⁹.

ולהעיר, שאע"פ שענין הטהרה מטומאת מת בשלימותו לא יושג עד לעת"ל כשיבולע המות לנצח (ועד אז הפרה מטהרת מן הטומאה, אבל אין בכחה לבטל סיבת הטומאה) — זהו רק בנוגע ליחיד, אבל בנוגע לציבור — ע"י תורה, שקיבל משה מסיני ומסרה כו', נעשית מציאות ציבור, אשר "אין הציבור מתים"³⁰, שבציבור דבנ"י לא שייך ענין המיתה.

ד. והנה "התורה היא נצחית"³¹ בכל זמן ובכל מקום. שמזה מובן, דאע"פ שעכשיו אין לנו אפר פרה, מ"מ, תוכן הענין דטהרת פרה אדומה, שכולל אפר פרתו של משה, ישנו בעבודה הרוחנית של כאו"א מישראל.

הסברת הענין:

המשכת הנצחיות של משה היתה ע"י שהי' בתכלית הביטול להקב"ה ("עבד נאמן"³²), ענין המסירת נפש, שמוכן למסור כל מציאותו עבורו ית'. וי"ל שלכן מעשי ידי משה נצחיים המה — כי מסירת נפש היא למעלה משינויים, שהרי כל ענין המסירת נפש הוא — התוקף לעשות רצונו ית' באופן ששום דבר שבעולם לא יוכל לשנותו.

ולכן הטהרה מטומאת מת היא בכח אפר פרתו של משה: טומאת מת מורה על הפירוד מקדושה, כי כאשר "דבקים בה' אלקיכם (הרי אתם) חיים כולכם היום"³³ (אין שייך מיתה, ובמילא לא טומאת מת); וכדי לבטל מכל וכל את ה"מיתה" והפירוד מקדושה, שיהי' תכלית הדביקות בה' אלקיכם — ה"ז ע"י שהאדם מעורר בעצמו את מסירת נפשו לה'³⁴.

וכמו שהנצחיות באפר פרתו של משה באה בשני ענינים — (א) שהוא עצמו קיים לעד³⁵, (ב) כל הפרות היו צריכות 130לאפר פרתו של משה³⁶ — עד"ז הוא בעבודה רוחנית, שבהתעוררות כח המסירת נפש יש שני ענינים: (א) ההתעוררות של עצם כח המסירת נפש, (ב) מה שכח המסירת נפש נותן כח ועוז בכל עניני עבודת ה' שיהיו כדבעי, וכמבואר בתניא³⁷, "שקיום התורה ומצותי' תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה'. . שיהי' קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה".

ובעבודת האדם מדי יום ביומו — הוא החילוק בין עבודת התפלה ושאר עניני עבודת ה' במשך כל היום כולו:

בשעת התפלה צריך האדם לעורר את אהבתו לה' המסותרת בלבו, שענינה של אהבה זו (כמבואר בארוכה בספר התניא³⁸) — הרצון והחפץ לידבק בה' אחד עד כדי מסירת נפש [ואהבה זו נטועה בלב כאו"א מישראל, להיות נפשו "חלק אלקה ממעל ממש"³⁹, ש"ה' אחד" מאיר בהחלק באופן גלוי; אלא שהיא מסותרת בלבו, ועבודת האדם, לעורר אהבה זו ולהביאה לידי גילוי];

ואח"כ, במשך כל היום, שאז אין האדם עסוק בעבודת המסירת נפש (כשלעצמה), אלא "בקיום התורה ומצותי'", מ"מ גם אז צ"ל זכרון "ענין מסירת נפשו לה'", שעי"ז "יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה" — דביקות תמידית ונצחית בה', ואז — "חיים כולכם היום".

(משיחת ש"פ חוקת תשכ"ג)