שיחה ב

198שיחה ב

א. "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אותם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש"¹.

וכתבו המפרשים² בביאור דברי "איש אל אחיו" ומענת ראובן ע"ז, שלדעת האחים הי' יוסף חייב מיתה ע"פ תורה [וכפי שהאריכו³ בהטעמים על זה], ולכן הדגישו בדבריהם ש"עיקר⁴ האשמה היא. . שלא שמעו בהתחננו אליהם. . ולא הזכירו שבקשו להרגו לפי שחשבו שמצד בקשת ההריגה או המכירה וההשלכה לבור אין עליהם אשמה". וע"ז ענה להם ראובן: "הלא⁴ אמרתי אל תחטאו בילד, מאחר שהוא כילד ואינו בר עונשין עדיין בב"ד של מעלה א"כ אין לו משפט מות וא"כ יש בידכם שתי עבירות כי הקב"ה דורש מכם מדת האכזריות. . ונוסף על זה גם דמו הנה נדרש".

וצריך להבין: מהי התועלת שאותה רצה ראובן להשיג באמרו עכשיו, שיש בידם לא רק חטא האכזריות אלא גם החטא של "דמו גו'" (דזה שמכרוהו נחשב להם כאילו שפכו דמו)? דלכאורה, מאחר שהשבטים עומדים ומתוודים כי אשמים הם ומצדיקים על עצמם את הדין — מה מקום לבוא עתה בדברים המוסיפים עוד חטא על חטאם (שלכן — גם עונשם חמור יותר)?

— והרי כאשר מישהו נמצא באיזו צרה וצוקה ר"ל המביאתו לשבירת הלב ולהכרה שהוא עצמו גרם לזה במעשיו כו' — הנהגה אנושית מחייבת להשתדל לדבר על לבו ולנחמו⁵ כו', ולא להיפך — להוסיף צער על צערו בדברים המגדילים כובד אשמתו כו' — וכ"ש וק"ו, שאינה הנהגה המתאימה לראובן בכור ישראל, וכלפי אחיו!

ב. לכאורה אפשר לבאר כוונת ראובן בזה: כאשר האחים הביעו רק הכרת אשמתם שהיא הסיבה לצרתם ולכן הצדיקו עליהם את הדין⁶, אשר "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא"⁷ וכו', וכמו שאמרו "על כן באה אלינו הצרה הזאת" — בא ראובן להוסיף, שלא די רק להצדיק את הדין על צרתם, אלא עליהם גם לעשות תשובה, והיינו שהצרה שבאה עליהם היא בכדי שישובו⁸. ובלשון הרמב"ם⁹ ש"מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עלי' ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן. . וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם".

199[ויש לומר, שזהו ג"כ דיוק לשון הכתוב "ויען ראובן אותם לאמר"¹⁰, שכוונת ראובן בזה היתה לרמז שעליהם (על האחים) "לאמר" — להתוודות שחטאו בילד (וכאילו אמר: הלא אמרתי לכם אל תחטאו גו' ולא שמעתם גו', לכן עליכם "לאמר" ולהתוודות שחטאתם ולשוב בתשובה) — כי זה ש"באה. . הצרה הזאת" הוא בכדי שיתוודו על חטאם ויעשו תשובה על זה].

ולכן הוכרח להדגיש ש"שתי עבירות" בידם — לא רק "מדת האכזריות", אלא גם העובדא דמכירת יוסף ("אל תחטאו בילד. . וגם דמו הנה נדרש") — כדי שישובו גם על חטא זה.

אמנם עדיין אין הענין מתיישב בלשונו של ראובן — דאם כוונתו רק להודיע שחטאו בהנהגתם (שלכן עליהם להתוודות ולשוב) הול"ל בקיצור: "הלא חטאתם בילד וגם דמו גו'" וכיו"ב — ומהו טעם האריכות: "הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם", שנראה כאילו בא להוכיח להם את צדקתו, דעכשיו הרי רואים שהוא צדק בדבריו והם היו אלה שחטאו (שלא שמעו לדבריו)¹¹!

ותמוה ביותר: כיצד יתכן, אשר בשעה שאחיו אומרים: "אבל אשמים אנחנו וגו'" ומצדיקים עליהם את הדין — יבוא ראובן בטענה של הדגשת שבח עצמו לעומת חטא אחיו כו'?

ג. ויש לומר נקודת הביאור בזה:

גם כוונת השבטים באמרם "אבל אשמים אנחנו גו'" היתה לא (רק) להצדיק עליהם את הדין (שהצרה הזאת באה עליהם בדין), אלא (בעיקר) אמירת תשובה¹² — וראובן, באמרו להם "הלא אמרתי גו' ולא שמעתם", התכוון לחדש ולבאר את אופן התשובה הרצוי' הנדרשת מהם¹³.

ויובן זה בהקדם דברי הרמב"ם בהל' תשובה, דלאחרי שמבאר בכמה פרקים פרטי עניני תשובה (החייבים בה, מהותה, אופנה, זמנה, דברים המעכבים בה וכו') ממשיך לאח"ז (בפ"ה) שכל מעשי האדם הם בבחירתו החפשית, ומתחיל "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו", ומסיים (שם בה"ב) "וכיון שכן הוא ("שאין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע") נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו. ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב¹⁴. . מה יתאונן אדם חי וגו'. וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו שהרשות עתה בידינו הוא שכתוב אחריו¹⁵ נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה וגו'".

200ולכאורה יש לדייק — מדוע כותב הרמב"ם ע"ד בחירה חפשית בסוף ספר המדע שכותב בו "כל המצות שהם עיקר דת משה רבינו ע"ה"¹⁶ (בהלכות תשובה)? והרי ענין הבחירה הוא (כלשון הרמב"ם¹⁷) "עיקר גדול. . והוא עמוד התורה והמצוה" — היינו שהוא "עיקר" ו"עמוד" של כל התומ"צ (וביניהם גם של תשובה)!

וי"ל, כי השייכות בין בחירה לתשובה היא בעצם מהותם. כלומר: זה שבחירה חפשית ה"ה "עיקר גדול" בכל התורה הוא בזה, שלולא ענין הבחירה לא יתכן ענין הציווי ולא הענין דשכר ועונש (כפי שביאר הרמב"ם שם¹⁸), אבל תתכן המעשה של מצוה; משא"כ תשובה, הרי בחירה חפשית שייכת לגוף עשיית התשובה, דאם אין האדם מרגיש את עצמו אשם במעשיו, הרי אין מקום לחרטה (מלאה) על מעשיו הלא טובים.

אבל יש לומר, שהרמב"ם מרמז בזה ענין עמוק יותר, כדלקמן.

ד. תשובה לאמיתתה היא כאשר האדם מתעורר מצ"ע לשוב אל ה', ולא מפני סיבה מבחוץ שהכריחה (או עכ"פ גרמה) שיעשה תשובה (כגון שעושה תשובה "מיראה" או "מכשלון כח"¹⁹), כי כיון שענין התשובה הוא עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"²⁰, הרי אם הייתה סיבה חיצונית לתשובתו אין כאן "בטחון" גמור "שלא ישוב לזה החטא לעולם".

ולכן מאריך הרמב"ם כאן אודות ענין בחירה חפשית, כי תשובה אמיתית באה רק מצד בחירתו החפשית של האדם ו"לא מיראה ולא מכשלון כח"¹⁹, לא מאיזה סיבה צדדית²¹.

וזהו דיוק לשון הרמב"ם, שלאחר שמאריך בב' פרקים (פרק הו) ע"ד בחירה חפשית של האדם כ' (ברפ"ז) "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שביארנו ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתוודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו כו'" — דמ"ש כאן דוקא לשון זה, הוא מפני שכוונתו היא לאופן התשובה שהתחיל לבאר (בפ"ה), שבאה אך ורק מבחירתו החפשית של האדם, ולכן "ישתדל אדם לעשות תשובה", כלומר ענין התשובה צ"ל תוצאה מהשתדלותו ורצונו של האדם מצ"ע, בחירתו החפשית לגמרי (כנ"ל), שהאדם מצ"ע מנער כפיו מחטאיו²², ופשיטא שאינו בא מחמת שהכריחו אותו (מלמעלה) לעשות תשובה²³.

ה. וזהו גם ההסבר בעניננו — אמירת השבטים "אבל אשמים אנחנו גו' על כן 201באה אלינו הצרה הזאת" ומענה ראובן "הלא אמרתי אליכם אל תחטאו גו' ולא שמעתם גו'":

אמירת השבטים "אבל אשמים אנחנו וגו'" היא אמנם ענין של תשובה והתוודות על חטא, אבל תשובתם זו היא תוצאה מהצרה שבאה עליהם²⁴ (כפי שמשמע גם מהמשך דבריהם "אשמים אנחנו גו' על כן באה אלינו הצרה הזאת"), ואין בהתעוררות תשובה כזו הוכחה שרוצה לעשות תשובה ולשוב מחטאיו מבחירתו החפשית. וכ"ה בפשטות, אשר דברי וידוי שהאדם אומר ע"י ומתוך מצב של צרה וצוקה, אינם מגלים (כ"כ) פנימיות רצונו לעשות תשובה, אלא שהיסורין "מכניעין לבו של אדם"²⁵.

ובסגנון אחר: כשיש להתשובה סיבה צדדית (ופשיטא — כאשר היא באה ע"י צרה ויסורין), והיא המעוררת בו חרטה ותשובה, אזי אין התשובה מתייחסת (לגמרי) להאדם; אמיתית התשובה היא דוקא כאשר באה כתוצאה מבחירתו החפשית של האדם, שבוחר לשוב ולהתקרב אל ה', שאז הרי היא מתייחסת כולה להאדם, שתשובתו היא בכוונה לשוב באמת אליו ית'²⁶.

וי"ל שזהו מה ש"ויען ראובן אותם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם":

ראובן שהוא "פתח בתשובה תחילה"²⁷, לכן הוא הוא זה שלימדם דרכה של תשובה אמיתית²⁸. והיינו, אשר תשובה שסיבתה היא הצרה שבאה עליהם, אינה התשובה הנדרשת, ופשיטא שאין זה אמיתית ענין התשובה, אלא עליהם לזכור ולהכיר במה שאמר להם (ראובן) כל הזמן ("לאמר") "אל תחטאו בילד ולא שמעתם", כלומר, עליהם לחזור בתשובה מחמת עצם (גודל) החטא שהסביר להם אז.

[וי"ל דזהו מה שהוסיף "וגם דמו הנה נדרש", לרמז, שצרה זו שבאה עליהם עכשיו ה"ז ענין נוסף, "וגם (בו' המוסיף) 202דמו הנה נדרש", לא כפי אמרם "אבל אשמים אנחנו גו' על כן באה אלינו הצרה הזאת", שמחפשים להסביר סיבת הצרה].

ו. וי"ל בעומק יותר, ובהקדם דיוק בלשון הרמב"ם הנ"ל "וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו שהרשות עתה בידינו הוא שכתוב אחריו נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה", די"ל שכוונתו כאן היא לא רק להביא הראי' והמקורות בהפסוקים שאמר ירמי' (באיכה) לכל דבריו שכתב לפנ"ז (כפשטות לשונו) — אלא (גם) להוסיף עוד הדגשה, שלא רק שהתשובה האמיתית היא בבחירתו החפשית של האדם, אלא שבשעת התשובה עליו להכיר שגם החטא הי' בבחירתו החפשית, ובלשונו (של הרמב"ם) "ומדעתנו עשינו כל הרעות".

והביאור:

כל זמן שיש לאדם תירוץ ואמתלא וכו' לתלות בהם (סיבת) חטאו (אפילו בדקות דדקות), ואפילו אם מכיר שהוא אשם בזה אלא שחושב שהיו גם גורמים אחרים שהשפיעו והביאו אותו (במקצת) שיחטא (אם מצד סביבתו בכלל, או מחמת מצב או סיבה פרטית שאירע לו, ולכן לא הי' יכול להנצל מהחטא, וכיו"ב) — אין תשובתו של האדם תשובה אמיתית, שירצה לעזוב רשעו ולשוב אל ה' באמת ובלב שלם, מאחר שאין אצלו הכרה ברורה בחטאו²⁹, שהוא מדעתו, ומרצונו עזב את ה'.

ורק כאשר ישנה אצלו הכרה ברורה בחטאו, "מדעתנו עשינו כל הרעות", אזי יכול לחזור באמת בתשובה ולעזוב רשעו, ודוקא אז ה"ז תשובה בבחירתו החפשית, "שהרשות עתה בידינו", שתשובה כזו היא כל כולה של האדם, שהוא הוא העוזב רשעו ושב אל ה' באמת ובלב שלם.

וכמו שהביא הרמב"ם הראי' "הוא שכתוב אחריו נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה וגו', ש"נשובה" בא עי"ז ש"נחפשה דרכינו ונחקורה", ואז גם אם מתחילה הי' נדמה בעיניו שאין החטא באשמתו לגמרי, יראה ויכיר שבאמת מדעתנו עשינו כל הרעות (כי גם אם היו סיבות וגורמים להחטא, הרי כיון שגם אז ניתנו לו הכחות להתגבר על הסיבות והמניעות, הרי סו"ס עשיית הרעות היא מדעתו ומבחירתו)³⁰.

וזהו גם ביאור דברי ראובן "הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם": נוסף על זה שעליהם לעשות תשובה מעצמם ולא מפני הצרה הזאת שבאה עליהם, הרי עוד זאת, שהתשובה צריכה להיות מתוך הכרה ברורה, ש(גם) החטא הי' מדעתם ומרצונם, "אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם".

ז. ביאור השייכות בין שני הענינים — 203בחירה חפשית ותשובה — בפנימיות הענינים:

ידועים דברי הרמב"ם בהל' תשובה כאן³¹ שעל ענין הבחירה נאמר³² "הן האדם הי' כאחד ממנו", ומבאר רבינו הזקן³³ דהוא מפני שהבחירה שרשה "מבחי' גבוה מאד", דכמו שהקב"ה "אין מעכב על ידו" כך היא "הבחירה שניתן לאדם עד שאין מי שמעכב על ידו", כלומר: מכיון ש"הנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש"³⁴, לכן הרי הוא "כאחד ממנו", בדומה להקב"ה כביכול, וכשם שהקב"ה "אין מעכב על ידו", כך יש להאדם בחירה חפשית במעשיו.

ו(עיקר) גילוי כח זה של בחירה חפשית לגמרי — אין מעכב על ידו — הוא בעבודת התשובה דוקא. דכאשר האדם הוא מרוחק מהשם, עד שהפריד את עצמו ח"ו מכל עניני קדושה, הרי לכאורה מצבו אינו נותן מקום ואפשריות שיוכל (ע"פ טבע כו') להתקרב אל ה' ולתורתו ולמצותיו; אלא שע"י זה שיש לו בחירה חפשית, ש"אין מי שמעכב על ידו", ביכולתו להתגבר ולחדש בעצמו תנועה של התקרבות לה' (היפך מצבו שפרק מעליו עול מלכותו ית').

ויש לקשר זה עם תוכן ענין חנוכה — שלעולם חל (חלק מימי) חנוכה בפרשת מקץ — ע"פ המבואר על הפסוק³⁵ "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" — דלכאורה, "איזה דרך חיים הוא מלבד התורה והמצות האמורה למעלה בפסוק"³⁶? — אלא ש"דרך חיים" קאי על עבודת התשובה³⁷ (שזהו ההמשך "ודרך חיים תוכחות מוסר"), שעל ידי תשובה שלימה מעומק הלב מתגלים חיים מפנימיות הנשמה (הקשורה בהקב"ה, חיי החיים).

וזהו גם כן ענינם של נרות חנוכה — שאינם רק ענין של אור בלבד, "נר מצוה ותורה אור"³⁸, אלא יש בהם גם העילוי של "ודרך חיים תוכחות מוסר", כי זהו תוכן נס חנוכה — האור הבא מתוך החושך דוקא³⁹, שלאחרי שגברה מלכות יוון הרשעה, ו"טמאו כל השמנים שבהיכל"⁴⁰, התגברות החושך ביותר, עד ש"בטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות"⁴¹ — הנה "גברו בני חשמונאי"⁴², ועמדו במסירת נפש להלחם נגד גבורים ורבים, וגם פעלו באנשי דורם למסור נפשם על קדה"ש⁴³ שלא לעבור על הדת בשום אופן, שתוקף זה בא מפנימיות נפשם ש"אין מי שמעכב על ידו", דפנימיות זו זהו ה"דרך חיים תוכחות מוסר" שלמעלה מ"נר מצוה ותורה אור".

(משיחות ש"פ מקץ תשמ"א, ש"פ עקב תשכ"ח)