ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כה זאת חנוכה שיחה א

247

קובץ ה-PDF השיחה כולה מצוטט ב־2 עמודים חיפוש חדש

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

הרגלים (ומצוותיהם) בכך שהוא יום־טוב מדרבנן, מדברי סופרים, חכמים, בני ישראל חידשו אותו³⁹.

יתירה מזו: חנוכה שונה בזה גם מפורים – כי אף על פי שגם פורים הוא מדרבנן, אך הוא נקבע על־ידי "תקנת הנביאים"⁴⁰, שעניינם הוא למסור ולגלות את דבר ה' – "גלה סודו אל עבדיו הנביאים"⁴¹, עד שלגבי פורים ומגילת אסתר פעלו בני ישראל שנהיה "כתבוני לדורות"⁴², והינם חלק מכ"ד כתבי הקודש.

מה שאין כן חנוכה⁴³ הוא יום־טוב אותו "התקינו חכמים"⁴⁴ בזמן בית שני⁴⁵ לאחר שפסקה הנבואה⁴⁶.

ומטעם זה הכלל של "הלכה כבית הלל" (שהולכים אחר הבפועל, משום שתורה דנה לפי גדרי המקבל) מודגש במיוחד בחנוכה⁴⁷ – משום שבכללות הענין של חנוכה (שבכוחם של בני ישראל לחדש יום־טוב) מתבטא אשר – "ונתן לנו את תורתו", החידוש של תורה בגדרי המקבל⁴⁸.

הערות

39. וכמו כל ענינים דרבנן שלכן "ערבים עלי ד"ס" (ע"ז לה, א ובפרש"י שם). וראה שהש"ר עה"פ (שה"ש א, ב) כי טובים דודך מיין (ב). נתבאר בתו"א (נב, סע"ד ואילך). לקו"ת מטות (פה, א), סוכות (פ, ב), שה"ש (ז, א). מצה זו תר"ם (ס"ע נג ואילך). ועוד.
40. לשון הרמב"ם ריש הל' מגילה.
41. עמוס ג, ז.
42. מגילה ז, א.
43. ראה יומא (כט, א): דאסתר נס דניתן לכתוב משא"כ חנוכה.
44. לשון הרמב"ם הל' חנוכה פ"ג ה"ג.
45. וראה ע"ח (שער מיעוט הירח פ"ב) דמקום המלכות בגלות בבל (כולל אחשרוש ופורים) – למעלה מבזמן בית שני.
46. יומא ט, ב. סוטה מח, ב. ועוד.
47. ראה תו"א (לד, ב) וסהמ"צ להצ"צ מצות נר חנוכה (עד, ב) ביאור מחלוקת ב"ש וב"ה דב"ש למדין נ"ח מפרי החג "וב"ה סברי מעלין בקודש .. דלא דמי ללמוד זה מפרי החג כי חגה"ס הוא דאורייתא .. מלמעלה למטה וא"כ בא ונמשך הגילוי מצד עצמו מלמעלה למטה .. מי מעכב ומי מונע לה' ית"ש והיד ה' תקצר, משא"כ בחנוכה שהוא מדרבנן שהם המשיכו להיות גילוי זה וא"כ כיון שממשיכים זה מלמטה אא"פ להגיע .. כ"א מעט .. ואח"כ מעלין בקודש כו'". עיי"ש. וע"פ המבואר שם יומתק התיווך דב' הטעמים שבשבת (כא, ב) דב"ש וב"ה, הטעם דב"ש כנגד הימים הנכנסין וב"ה כנגד הימים היוצאין ("בכח" או "בפועל") עם דיעה הב' "טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה מעלין בקודש ואין מורידין", כי גם בהטעם כנגד ימים הנכנסין (– אזלינן בתר בכח), היינו לפי שלדעתם עיקר הענין בהמצוה הוא מצד גדרי הנותן, מצד למעלה, שזהו מודגש בדאורייתא, כנגד פרי החג [וי"ל (ע"ד הרמז עכ"פ) שזהו דיוק ל' רש"י בשבת שם "פרי החג מתמעטים והולכים בקרבנות דפ' פנחס"]. וראה הערה הבאה. ולדעת ב"ה אזלינן בתר בפועל, לפעול בגדר המטה, ומכיון שנמצא למטה עליו להעלות בקודש.
48. ולדעת ב"ש י"ל דס"ל דגם במצות נ"ח (ובכללות מצות דרבנן) ענינן שגם בהן יורגש גדר הנותן, והיינו דגם בזה דהתקינו חכמים נרגש שהוא מצד הציווי ועיקרו מצד התורה. להעיר משו"ת חת"ס (או"ח סר"ח. יו"ד סרל"ג. ועוד. ועיין גם בביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג מ"ע נט־ס) בדעת הבה"ג דעיקר חנוכה הוא מן התורה החיוב לעשות זכר כו' לפי שמצוה לקבוע יום טוב על כל נס ק"ו מיצי"מ, אלא שחכמים קבעו מה לעשות בהם מעין המאורע. ונמצא שעיקר חנוכה הוא מן התורה ופירושו מדרבנן. ולהעיר גם שבכל מצות דרבנן ישנו קיום מ"ע על פי התורה אשר יורוך ול"ת דלא תסור (ראה רמב"ם ריש הל' ממרים). וראה סהמ"צ להצ"צ שם סוס"ב.

מצוטט ב־2 עמודים

לקוטי שיחות 1

כרך ל ‹ מקץ ‹ שיחה ב ‹ 203 לקו"ש חכ"ה ע' 247

תורת מנחם 1

סח - שנת תשל"ב - חלק שלישי ‹ שיחת י"א ניסן, ה'תשל"ב לקו"ש חכ"ה ע' 247

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.