248

ח. בחנוכה עיקר מסירות הנפש מצד ה"מקבל"

ענין מיוחד זה שבחג החנוכה (שבא מצד בני ישראל, "התקינו חכמים"), קשור גם עם תוכן כללות המאורע והנס דחנוכה:

ידוע החילוק בין הגזירה על בני ישראל בימי הפורים (כמסופר בפשטות במגילה) והמצב של בני ישראל בגזירה של ימי חנוכה: עיקר הגזירה בפורים הייתה על הגופים של בני ישראל, ובלשון ה'לבוש'⁴⁹ "שהיתה הגזירה להרוג ולהשמיד את הגופות .. ולא את הנפשות"⁵⁰; זאת אומרת, אצל בני ישראל היה ניכר גם בגוף בגלוי שהם "עם אחד" הקשור עם הקדוש־ברוך־הוא, מאחר "ודתיהם שונות מכל עם".

מה שאין כן בימי חנוכה היה מצב שבעיקר (בלשון הרמב"ם⁵¹) "גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות". זה היה מצב של חושך רוחני, בו אור התורה ("נר מצוה ותורה אור") לא האיר בגלוי, "גלות התורה"⁵², טמאו כל השמנים שבהיכל⁵³; ובני ישראל התגברו על חושך העולם של היוונים, ומסרו נפשם על דתם, תורה ומצוות.

ומכיוון שמסירות הנפש הייתה לגמרי מצד ה"מקבל"⁵⁴, מה שאין כן בפורים – שהיו אז נביאים, גלות יכני'... מרדכי ואסתר... – לכן גם היום־טוב (חנוכה) בא מצד תקנת חכמים, כנ"ל.

ט. מעלת המקבל מודגשת בהנהגה של "מהדרין מן המהדרין" בחנוכה

כשם שבכללות היום־טוב של ימי חנוכה מודגש גדר המקבל, בדומה לכך מוצאים גם במצוה העיקרית של חנוכה – הדלקת נר חנוכה:

בכלל מוצאים שני אופנים בקיום מצוה – קיום המצוה (סתם) וקיום מצוה בהידור; בנרות חנוכה מוצאים חידוש: בנוסף לקיום באופן של "מהדרין", ישנו גם – "מהדרין מן המהדרין"⁵³.