תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ל וישלח

שיחה ג

רשימת העמודים (9) מצוטט ב־3 עמודים חיפוש חדש

161שיחה ג

א. אחת מנשי עשו המנויות בפרשתנו היא "בשמת בת ישמעאל"¹, הנקראת בפ' תולדות² בשם "מחלת בת ישמעאל". ומבואר ברז"ל³, והביאו רש"י בפירושו על התורה כאן — ששמה הי' "בשמת" ומה שנק' "מחלת" הוא רמז — "לפי שנמחלו לו (כל) עוונותיו"⁴ (של עשו), ומזה למדין שחתן (נושא אשה) מוחלין לו כל עוונותיו.

אמנם בביאור ענין זה (שחתן ביום חופתו נמחלו כל עוונותיו) מצינו ב' גירסאות:

בירושלמי⁵ (ועד"ז במדרש שמואל⁶) איתא: חכם חתן נשיא גדולה⁷ מכפרת. . חכם, מפני שיבה תקום והדרת פני זקן⁸, מה כתיב בתרי'⁹ וכי יגור אתכם¹⁰ גר גו' מה הגר מוחלין לו על כל עוונותיו אף חכם שנתמנה מוחלין לו על כל¹¹ עוונותיו¹²; חתן, וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל¹³ וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה אלא שנמחלו¹⁴ לו כל עוונותיו; נשיא, בן שנה שאול במלכו¹⁵ וכי בן שנה הי' אלא שנמחלו לו¹⁶ (על¹⁷) כל עוונותיו¹⁸.

162אבל רש"י בפירושו על התורה מעתיק מ"אגדת מדרש ספר שמואל": "ג' מוחלין להן עוונותיהן¹⁹ גר שנתגייר והעולה לגדולה והנושא אשה" [ויליף מזה ש"נקראת מחלת שנמחלו²⁰ עוונותיו"]²¹.

היינו שבירושלמי ומדרש שמואל (שלפנינו) קחשיב רק "חכם חתן ונשיא" ולא נמנה עמהם גר שנתגייר (אף דמיני' ילפינן שכן הוא גבי חכם) — וי"ל הטעם, כי גר שנתגייר ה"ה מציאות חדשה, כקטן שנולד דמי²², ואין לו שייכות למציאותו הקודמת²³ (עד שמצד "דין תורה" יכול לישא אחותו (מגייותו)²⁴), שלכן²⁵ מובן שאין לכללו בהנך ג' שמוחלין להן עוונותיהן — וצריך להבין מהו טעמו של רש"י שכ' "ג' מוחלין להן עוונותיהן גר שנתגייר וכו'", שגם גר הוא מהג'²⁶ (וחכם שנתמנה ונשיא — שניהם בכלל "עולה לגדולה")²⁷?

ב. והנה בהסברת גירסת רש"י — שמביא גר שנתגייר בין אלה שמוחלין להם עוונותיהם (ולא עוד אלא שמקדים "גר שנתגייר" לכולם) — י"ל (כמבואר במ"א²⁸) דענין המחילה דגר מלמד על השאר: כשם שבגר שנתגייר הרי פשוט, שמחילת עוונותיו קשורה בזה ששינה מעשיו לטובה²⁹ — כך גם מי שעולה לגדולה ונושא אשה³⁰, שעוונותיהם נמחלים, ה"ז משום שבודאי עשו תשובה.

ולכאורה כן משמע קצת מב"ר³¹ שעשו "נתן דעתו להתגייר מחלת שמחל לו הקב"ה על כל עוונותיו", היינו דמחילת העוונות של החתן באה מצד דעתו לשנות מעשיו³².

163ולפ"ז מסתבר, דלהירושלמי ומדרש שמואל (שלפנינו), שלא מנו גר בין הנך שמוחלין להם עוונותיהם (ורק נלמד מגר), משמע שמחילת העוונות בחכם חתן ונשיא לא באה מפני ששינו מעשיהם ועשו תשובה, אלא רק בגלל זה שנעשו חכם (שנתמנה) נשיא וחתן³³. וכן מוכח מדיוק לשון הירושלמי ומדרש שמואל "חכם חתן נשיא גדולה³⁴ מכפרת", דאין "גדולה" חלוקה בפ"ע³⁵ אלא היא מוסבת על כל הג' פרטים שנמנו לפנ"ז³⁶, דהיינו שעצם עלייתם לגדולה מכפר.

ויש להבין סברת החילוק בין דברי הירושלמי (והמדרש שמואל שלפנינו) והמאמר כפי שהובא בפרש"י.

עוד צריך ביאור בדברי הב"ר הנ"ל, כי אינם עולים בקנה אחד עם המבואר לעיל, שהרי מוכח שם שרק "נתן דעתו להתגייר (היינו לשוב בתשובה³⁷)", אבל לפועל לא נתגייר, שלא שינה מעשיו³⁸.

ג. גם יש לדייק: מדוע נרמז ענין כללי כזה השייך לנישואי כל איש ואיש (שחתן מוחלין לו עוונותיו) בנשואי עשו עם בשמת בת ישמעאל, ולא בנישואי חו"כ מסוג יותר נעלה, המתאימים יותר לתוכנם של נישואין (ע"פ תורה)? ובפרט שמלבד זאת שהמדובר הוא בנשואי עשו הרשע, הרי גם הנשואין עצמם לא היו אלא ענין של רמאות — להראות ליצחק שנושא אשה כשירה, כמסופר בפ' תולדות³⁹ "וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב. . ויצו עליו. . לא תקח אשה מבנות כנען. . וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל גו' על נשיו גו'", ופרש"י "הוסיף רשעה על רשעתו שלא גרש את הראשונות"⁴⁰.

לפי הירושלמי (ומדרש שמואל שלפנינו) יש לומר, דבזה שהלימוד הוא דוקא מ"מחלת" שנאמר בנשואי עשו, בא הכתוב להשמיענו שמחילת עוונותיו של חתן ה"ה גם באופן שלא שינה מעשיו לטוב ולא עשה תשובה (כמו עשו הרשע, "שלא גרש את הראשונות");

אבל לפי פרש"י שגם בחתן ה"ז תלוי בשינוי מעשיו לטוב, בדוגמת גר שנתגייר, 164הרי תמוה ביותר, איך מתאים לומר שנמחלו עונותיו של עשו — והלא לא עשה תשובה אלא "הוסיף רשעה כו'"?

לכאורה י"ל שמהאי טעמא נרמז זה בשם אשתו — "מחלת" (ולא בשמו של עשו) — כי בנדו"ד נמחלו עונותי' של מחלת אשת עשו, כי רק היא עשתה תשובה בעת הנישואין⁴¹.

אבל עדיין יש להבין מאי טעמא מרמז הכתוב דבר זה בנשואי עשו דוקא?

יש מפרשים⁴², ד"ממה שנמצא לימוד זה בהך קרא למדנו דאע"ג דכבר יש לו אשה ובנים דהשתא תו ליכא מצות פו"ר אפ"ה מוחלין לו דהא הכא גבי עשו כשלקח אשה זו כבר הו"ל תרתי נשי ובנים נמי".

אמנם לכאורה אין זה ביאור מספיק — כי אף שלא מצינו לפנ"ז מפורש בתורה ענין של נשואי אשה לאחר שכבר היו לו להנושא אשה ובנים⁴³ (וגם בנשואי יעקב, שנשא ד' נשים, אין מקום ללימוד זה, כי מעיקרא לא היו לו עוונות⁴⁴) — הרי מובן הוא דכיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, צריך לומר, שדבר זה מתאים להשמיענו (לראשונה) דוקא בנשואי עשו.

ד. וי"ל הביאור בזה:

כמה טעמים נאמרו⁴⁵ ע"ז ש"נהגו⁴⁶ שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן": א) "דהוי⁴⁷ סליחה דידהו שנמחלין עוונותיהן ויום כפור דידהו"⁴⁸; ב) "שמא ישתכרו ולא יהי' דעתן מיושבת עליהן בשעת הקידושין"⁴⁹; ג) "מפני שמצוה חביבה עליהם (לכן נוהגין) כדרך שעושין חסידים הראשונים שהיו מתענין על מצוה החביבה, כגון לולב ושאר דברים"⁵⁰.

165וא' מהחילוקים שנאמר בפוסקים בין הני טעמי הוא⁵¹: לטעם הא' ראוי להשלים התענית⁵², משא"כ לטעם הב' והג' — א"צ להשלימו, כפשוט (ולאידך אם נתאחרה החופה עד אחר צה"כ — לטעם הא' א"צ להתענות רק עד צה"כ, ולטעם הב' והג' — צריכים להתענות עד אחרי החופה).

וי"ל שאפי' את"ל שגם לטעם הא' (דהוא יום סליחה שלהם) אין צריך להשלים התענית — כיון שגם תענית שעות נחשב כתענית⁵³ — יש חילוק עיקרי בין הני ג' טעמי בהגדרת מהות התענית: לטעם הא' יש כאן חלות דין תענית על הגברא וגם על היום⁵⁴; משא"כ לטעם הב' והג', דאין בזה חלות תענית, אפי' על הגברא, כ"א רק שלילה והעדר האכילה.

והנה פשוט דלכו"ע (גם הפוסקים שנקטו הטעם הב' והג') הרי יום החופה הוא יום מחילה וסליחה להחתן והכלה, כפשטות דרשת רז"ל בירושלמי ומדרש שמואל.

ולפ"ז צ"ל, שהפוסקים שנתנו טעמים אחרים להתענית סבירא להו שמחילתם של החו"כ אינה תלוי' בתשובה ותענית של תשובה, אלא המחילה באה ע"י הנשואין לבד.

ומכיון שלכו"ע⁵⁵ יום חופתם של החתן והכלה הוי יום מחילה וסליחה (ע"ד יום כיפור), יש לומר, שהמחלוקת בין הטעמים הנ"ל שבפוסקים — אם זקוקים לתענית של תשובה בשביל הכפרה — היא בדוגמת הפלוגתא שמצינו בענין כפרת יום הכפורים⁵⁶: לדעת רבי בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר, דעיצומו של יוה"כ מכפר, ולדעת רבנן — רק אם עשה תשובה יוה"כ מכפר.

ועד"ז הוא בנדו"ד, דהאומרים דמתענין משום דהוי יום סליחה ויו"כ דידהו, ס"ל דחתן וכלה צריכים עשית תשובה לכפרתן⁵⁷, דזהו תוכן תענית של תשובה⁵⁸ (כמ"ש הרמב"ם⁵⁹ דהצום הוא "כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה"), ואלו שנקטו הטעם הב' והג' הנ"ל — ס"ל דהכפרה היא מצד עיצומו של יום (חופתן), ע"ד דעת רבי (הנ"ל) בנוגע ליוה"כ.

166ה. אמנם אפילו לרבנן, דס"ל שאין יו"כ מכפר בלי תשובה, מוכח מדברי הרמב"ם⁶⁰ דאין הכפרה באה מהתשובה, אלא מעיצומו של יום הכפורים, אלא שעיצומו של יוה"כ מכפר דוקא כאשר ישנה תשובת האדם⁶¹.

ויתירה מזו⁶²: מזה שכתב הרמב"ם⁶⁰ "עיצומו של יום הכפורים מכפר לשבים" ולא אמר "מכפר עם התשובה" וכיו"ב, מוכח דלדעת הרמב"ם מועילה כפרת עיצומו של היום גם לזה שלא עשה תשובה (גמורה) על חטאיו (תשובה עם כל גדרי' ותנאי' — חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא בוידוי דברים), אלא שהוא נמצא רק בתנועה וגדר של "שב", ששב ופונה לה'.

וע"פ זה נמצא שיש ג' שיטות באופן הסליחה ומחילה דיו"כ ויחסה לתשובה: א) דעת רבי שאין צריך לתשובה בשביל הסליחה; ב) דעת רבנן (בפשטות) שצריך תשובה ממש; ג) שיטת הרמב"ם (לפי פירושו בדעת רבנן) שצ"ל תנועה של שיבה, אבל לא מעשה תשובה ממש.

ויש לומר, שמעין שלש שיטות אלו ביו"כ הן ג' השיטות הנ"ל בגדר הסליחה ומחילה ביום החופה:

לפי הטעם שהתענית היא רק בשביל צלילות הדעת בשעת הקנין — נמצא שאין לסליחה כל קשר עם התענית; לפי הטעם דהוי תענית של תשובה — ה"ז כמו יו"כ לדעת רבנן (בפשטות)⁶³; ולפי הטעם שהתענית הוא משום חביבות המצוה, י"ל שהוא ע"ד שיטת הרמב"ם ביו"כ — שהרי סו"ס אף שהתענית אינו לתשובה, הרי בחביבות של מצוות הקב"ה — יש בה קירוב ושיבה להקב"ה.

ו. לפי זה יש לבאר החילוק הנ"ל בין דרשת הירושלמי ומדרש שמואל (לפנינו) — ופרש"י והמדרש:

כפי פשטות דרשת הירושלמי, הכפרה דחתן היא כולה מצד עצם ענין הגדולה דמכפרת⁶⁴, והיינו כענין עיצומו של יום ביום כפור, משא"כ לפרש"י שמחילת עוונות של חתן ועולה לגדולה באה דוקא כאשר יש עמה תשובה⁶⁵ — יש לומר, שהכפרה היא אמנם מצד עצם הענין דנושא אשה (ועולה לגדולה), אלא שכפרה זו אינה אלא דוקא כאשר ישנו ענין התשובה, בדוגמת גר שמשנה מעשיו כולן לטובה.

[ולכן אף שלא מצינו מפורש שעשו עשה תשובה, הרי השם מחלת הוא שמה של אשתו — שהיא עשתה תשובה בעת הנשואין⁶⁶].

ולפי המדרש ש"נתן דעתו להתגייר מחלת שמחל לו הקב"ה על כל עוונותיו", נמצא דאף שלא הי' כאן ענין של (גיור ו)תשובה ממש, אלא רק תנועה של קירוב לטוב דחפץ להתגייר⁶⁷ — גם זה מועיל למחילת עוונותיו שנמחלים ע"י ענין הנשואין.

167ז. עפ"ז מובן הטעם לזה שנרמז בכתוב ענין זה ד"חתן מוחלין לו כל עוונותיו" בנשואי עשו עם בת ישמעאל ("ולמד הטעם מכאן"), כי גדר זה דכפרה ומחילה מצד ענין הנשואין יתכן רק בישראל⁶⁸, לא בעכו"ם:

כשם שהכפרה דעיצומו של יום הכפורים לכלל ישראל, שהוא כמ"ש⁶⁹ "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם לפני ה' תטהרו", פועל על האדם היציאה מחטאיו⁷⁰, די"ל הטעם שהוא כיון דכאו"א מישראל רוצה לעשות כל המצות⁷¹ — עד"ז הוא ביום כפור פרטי דחתן (וכלה) אשר נושא אשה והולך לקיים מצוה רבה דפו"ר, הרי זה פעולת הנשמה קדושה שלו, ולכן זה גורם למחילת עוונותיו, משא"כ בעכו"ם.

ולכן רמזה התורה ענין זה בעשו דוקא, כי עשו הי' בנו דיצחק, הי' לו דין ישראל, כדאיתא בגמ'⁷² דעשו ישראל מומר הוי, משא"כ אלו שמסופר אודות נישואיהם בדורות שלפנ"ז, הרי לא הי' להם דין ישראל⁷³.

ח. ובפנימיות הענינים יש לומר:

נישואי איש ואשה (כפשוטם), הרי הם משתלשלים מהנישואין, כביכול, דהקב"ה וכנסת ישראל (שנקראים איש ואשה, כמבואר בארוכה בשה"ש ובמדרז"ל), והיינו הדביקות וההתאחדות דישראל ואביהם שבשמים, על ידי עסק התורה וקיום המצות כו', עד לתכלית הדביקות וההתאחדות.

וכשם שתכלית ענין הנישואין (הגשמיים) הוא בשביל קיום מצות פרו ורבו גו', הולדת בנים⁷⁴ [וכמבואר ברא"ש⁷⁵ שזהו הטעם שלא תיקנו לברך (בברכת אירוסין) "אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה" — "כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פרי' ורבי' היינו קיום המצוה"⁷⁶] — כן הוא גם בנשואין שבין ישראל ואבינו שבשמים, שתכליתם הוא בשביל פרו ורבו דישראל (ברוחניות)⁷⁷, שזה כולל כללות עבודת האדם, "מאי פירות. . מצוות"⁷⁸, כמחז"ל⁷⁹ "כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", ובכללות — קירוב בני ישראל ליהדות, תורה ומצוותי'.

עפ"ז מובן עוד צדהשוה של השלשה שמוחלין להם עוונותיהם — חתן חכם ונשיא — כי גם חכם ונשיא ענינם להעמיד "תולדות", "פרו ורבו" ברוחניות; ד"חכם" אמיתי הוא המלמד תורה לעמו ישראל (כפסק הרמב"ם⁸⁰ "מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים"), ונשיא — שאמיתית תואר "נשיא" הוא מי ש"אין על גביו אלא ה' 168אלקיו"⁸¹, דהיינו מלך [וכמפורש בנדו"ד שהכוונה לשאול המלך⁸²] — שענינו של מלך הוא (בלשון הרמב"ם⁸³) "להרים דת האמת", לכוף כל ישראל לילך בדרך התורה והמצות ולחזק בדקה כו'.

ט. ועל פי זה יש ללמוד גם הוראה למעשה לכאו"א — ממחז"ל הנ"ל ש"מוחלין להם כל עוונותיהם":

לכל לראש יש כאן עידוד וחיזוק מיוחד לכאו"א הבוחר לחלקו ולגורלו להתעסק בהפצת התורה וחיזוק היהדות וכו' — פרו ורבו ברוחניות — שמובטח לו ש"מוחלין לו על כל עוונותיו"!

ויתירה מזו — זה שולל טעות של כמה, שטוענים שאינם ראויים לאותה איצטלא, להיות מן המשפיעים טוב לכל ישראל, כי ידע אינש בנפשי' שעדיין רחוק הוא משלימות עצמו, ועליו לקיים הוראת חז"ל⁸⁴ "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".

ובא הלימוד ממחז"ל הנ"ל — נוסף לזה שכבר הורה לנו נשיא דורנו בשם אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע⁸⁵ שבדורות האחרונים דעקבתא דמשיחא צ"ל "חטוף ואכול חטוף ואישתי"⁸⁶, דכאשר אינה ה' לידו האפשריות והיכולת להשפיע על אחבנ"י שליט"א לקרבם לה' ולתורתו ומצוותיו, עליו "לחטוף" הזדמנות זו בלי חשבונות [ובפרט כשהמדובר בהצלת נפשות ממש, להציל אחבנ"י שהם בגדר תינוק שנשבה, שלא יטמעו ח"ו כו'⁸⁷] —

הנה עוד זאת, שעצם ההחלטה להקדיש את חייו, עכ"פ חלק חשוב מחייו, לעסוק בפרי' ורבי' (ברוחניות), מביאה סיוע ועזר הקב"ה (גם) בעבודתו הפרטית, ש"מוחלין לו כל עוונותיו" (ובמילא הרי הוא גם "קושט עצמו" תחלה), ועי"ז גם עבודתו עם אחרים תהי' בשלימות יותר, כדבעי⁸⁸.

ועוד זאת: גם אם נדמה בעיניו שהוא בתכלית הירידה שאין למטה ממנה — הרי ענין זה (מחילת עוונות דחתן) נרמז גבי נשואי עשו, ללמדנו, שאינו נוגע לעיכובא מצבו הקודם, וגם אם מצבו הרוחני הוא שפל ביותר (ע"ד ח"ו עשו הרשע), הרי תיכף כשבא לקיים מצות פו"ר הרוחנית ובוחר לו לחלקו ולגורלו לעסוק בקירוב אחבנ"י לאביהם שבשמים, הרי הוא מתעלה⁸⁹ ממעמדו ומצבו שלפנ"ז⁹⁰, ומתגלה אמיתית מהותו (זה שרוצה לקיים כל המצות ולהתרחק מן העבירות), ו(בדרך ממילא) נמחלו ונמחקו כל עוונותיו.

169ודוקא עי"ז נעשה שלימות הנשואין בין כנסת ישראל וקוב"ה⁹¹, זה מקרב את קיום היעוד⁹² "והי' ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי", בביאת משיח צדקנו, בעגלא דידן ממש.

(משיחות ש"פ וישלח תשכ"ז; ש"פ תולדות תשמ"ה)

הערות

עמוד 161

1. לו, ג.
2. כח, ט.
3. ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג. מדרש שמואל רפי"ז. וצ"ע שבפרש"י נשמטה תיבת "כל". וראה לקמן הערה 11. 19.
4. כ"ה בירושלמי. ובמדרש שמואל "שמחלו לו על כל עונותיו".
5. ירוש' בכורים שם.
6. שם בשינויים קלים — כבהערות שלאח"ז.
7. במדרש שמואל "הגדולה". וביל"ש שמואל שם (רמז קיז) ליתא תיבה זו. וראה הערה 34.
8. קדושים יט, לב.
9. שם, לג.
10. כ"ה בירושלמי. ולכאורה צ"ל "אתך" (כבכתוב). וכ"ה במד"ש ויל"ש שם.
11. בירושלמי ובמד"ש איתא בכולם "כל עונותיו" — בגר, חכם, חתן (בעשו) ונשיא — כבפנים. ביל"ש שמואל שם איתא תיבת "כל" רק ב"נשיא". ב"קונדריס אחרון" שבסוף יל"ש ("אשר סדר הר' שמעון הדרשן לאחר שכתב זה הספר (היל"ש)" — נוסח ההקדמה דמהדורה הא' של היל"ש על התורה (שאלוניקי, רפז)) סי' קעח איתא "כל" ב"חכם" ו"נשיא" אבל לא ב"חתן" (עשו) ו"גר". בס' פרדס הגדול בסופו (לקוטים ושו"ת לרבינו שלמה) נט, ג — בשם "מצא רבי במדרש" — נאמרה תיבת "כל" בגר חכם וחתן (עשו), אבל לא בנשיא (ראה הערה 18).
12. במדרש שמואל: מה גר נמחלו לו כל עונותיו אף זה נמחל לו על כל עונותיו. ועד"ז ביל"ש שם.
13. תולדות שם.
14. במדרש שמואל (וביל"ש) "אלא מלמד שמחלו לו".
15. ש"א יג, א.
16. במדרש שמואל (ויל"ש): אלא מלמד שמחלו לו, כנ"ל.
17. כ"ה בכמה דפוסי ירושלמי, וכבמדרש שמואל שם.
18. בירושלמי מסיים "כתינוק בן שנה". ובמדרש שמואל (ועד"ז ביל"ש) ממשיך: נשיא ומלך נעשה כתינוק בן שנה שלא טעם טעם חטא. ובספר הפרדס שבהערה 11 "כיון שמלך נעשה כבן שנה נקי ומלובן". וביל"ש שם הובא לאח"ז: רב הונא אמר כבן שנה שלא חטא מימיו.
. בהוצאת באבער "שמחלה (?) לו על כל עונותיו". ובפרש"י עה"פ כאן ב' גירסאות "שנמחלו (לו) עונותיו", "שנמחלו עונותי'" (של בשמת). וראה לקמן הערה 41.
. ביל"ש שם נסמן יומא (כב, ב). וביומא שם לפנינו "אמר רב הונא כבן שנה שלא טעם טעם חטא".

עמוד 162

19. כ"ה ברוב דפוסי וכת"י רש"י (שתח"י); ובב' כת"י רש"י (שתח"י) "על כל עונותיהם". אבל בסוף פרש"י (בנוגע למחלת) גם בב' כת"י אלה ליתא תיבת "כל".
20. ראה הערה 4 בשוה"ג.
21. ביאור פרש"י זה — ראה גם לקו"ש ח"ה ע' 163 ואילך.
22. יבמות כב, א. וש"נ.
23. "ונעשה ברי' ועשי' חדשה" (שו"ע אדה"ז או"ח סמ"ו ס"ד).
24. ראה יבמות שם ובתוד"ה ערוה שם. רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ד הי"ב. וראה נ"כ הרמב"ם שם.
25. להעיר שבתשב"ץ קטן (סתס"ה) הביא ממדרש הלימוד בנוסח אחר מהירושלמי "נשיא דכתיב מפני שיבה וגו' וסמיך לי' וכי יגור אתכם גר וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי", וליתא שם "מה גר מוחלין לו על כל עונותיו".
26. להעיר שביבמות מח, סע"ב פליגי אם ב"נ נענש על זה שעבר קודם הגירות. אבל (נוסף ע"ז דרק לדעת ר"ח נענש, ולדעת רבים (ר"י, אבא חנן משום רבי אליעזר) אינו נענש, הרי) לפ"ז נמצא דמחז"ל דג' מוחלין להן עונותיהם קשה, דהרי לדעת ר"ח רק ב' מוחלין להם עונותיהם, ולדעת ר"י דהו"ל כקטן שנולד, דוחק קצת שמשווי לגמרי כל הג' שמוחלין להם עונותיהם. אבל ראה יפה מראה לירושלמי בכורים שם. וראה ספר חסידים סתרצ"א ובמפרשים שם. דברים אחדים להחיד"א (קלה, א ואילך). אנציקלופדי' תלמודית ערך גר (ע' רסט ואילך). וש"נ.
27. לכאורה כן מפרש רש"י במדרש שמואל, דבכללות מבואר כאן ג' סוגים אלו — גר, עולה לגדולה (חכם ונשיא) וחתן. וכמ"ש ביפה מראה לירושלמי שם. ואין הכרח לומר שכן היתה גירסת רש"י במדרש שמואל.
28. ראה לקו"ש שם ע' 170.
29. ראה שו"ת חוות יאיר סי' עט. וראה יפה מראה שם בסופו.
30. אבל להעיר מס' פרדס הגדול (לרש"י) הנ"ל הערה 11 בסופה: כיון שזכה לחתונה מוחלין לו על כל עונותיו (ומשמע שאינו תלוי בעשיית תשובה).
31. פס"ז, יג.
32. להעיר מבחיי פרשתנו עה"פ, שכולל ב' דברי רז"ל יחד, שמתחלה מביא "עשו נתן דעתו להתגייר", וממשיך "ושלשה מוחלין להן על כל עונותיהן גר שנתגייר והעולה לגדולה והנושא אשה ומוכיח מן הכתוב הזה שנקראת מחלת שנמחלו לו על כל עונותיו".

עמוד 163

33. ואף שנלמד מגר — הרי א) הלימוד מגר הוא רק על "חכם", משא"כ חתן ונשיא נלמדים מפסוקים אחרים. ב) גם בחכם מסתבר לומר שהלימוד מ(הסמיכות ל)גר הוא רק בנוגע להמציאות בפועל, שמוחלין לו על כל עונותיו, אבל לא על אופן וגדר המחילה. וכדמוכח גם מלשון הירושלמי "הגדולה מכפרת", אף שמביא לימוד מיוחד על כל סוג בפ"ע, מ"מ, גדר הכפרה והמחילה שווה בכולם, "גדולה מכפרת", כדלקמן בפנים.
34. ולא "וגדולה" (בוא"ו). במדרש שמואל לפנינו "וגדולה מכפרת". אבל לכאורה הוא ט"ס. ובהוצאת באבער הוא כבירושלמי "גדולה".
35. והרי לא הביא להלן ראי' בפ"ע על "גדולה".
36. וכן מוכח מהל' "מכפרת" (ל' יחיד ול' נקבה) דקאי על "גדולה" הכוללת כולם, דאל"כ הול"ל "מכפרין". וכ"ה ביל"ש שמואל שם (שליתא שם "גדולה") "חכם חתן ונשיא מכפרין". ועד"ז בספר הפרדס שם "שלשה מכפרין חכם ונשיא וחתן".
37. לכאורה כ"ה הכוונה במדרש "להתגייר" ולא כפשוטו — ראה רד"ל לב"ר שם סקי"ט.
38. ראה יפה תואר השלם (ובהקצר) שם. נזר הקודש השלם שם. וראה גם יפה מראה לירושלמי בכורים שם; עץ יוסף לירושלמי שם — דהתנא דב"ר והא דירושלמי פליגי. ע"ש.
39. בסופו (כח, ו ואילך).
40. הביאור בזה ע"ד הפשט ראה בארוכה לקו"ש שם ע' 169 ואילך ובהערות שם. חל"ה ע' 113 ואילך.

עמוד 164

41. כהגירסא "שנמחלו עונותי'". — ולהגירסא ברש"י "נמחלו עונותיו" — צריך לומר, שמחילת עונותי' של מחלת (מפני תשובה שלה) נמשכה גם על עשו (ואולי זוהי הכוונה בגי' מד"ש באבער הנ"ל (שוה"ג להערה 4) "שמחלה לו כו'", היינו שבאה בסיבתה. ודוחק). ועצ"ע.
42. משכיל לדוד לפרש"י פרשתנו עה"פ. ועד"ז במלאכת הקודש עה"פ.
43. וצ"ע אם זה שייך כשנושא פלגש בנוסף על אשתו, כמו בס"פ וירא.
44. וכן בנוגע לזה ש"ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה" (ח"ש כה, א), אחרי שכבר הי' לו בן יצחק (ולדיעה אחת (ב"ב טז, ב) היתה לו גם בת, היינו קיום מצות פו"ר גם לדעת ב"ה (יבמות סא, ב)) — דהרי לא היו לו עוונות (רש"י ח"ש שם, ז). ונוסף ע"ז — הרי אז לא היתה לו אשה בכלל, דשרה כבר מתה.
45. בכל הבא לקמן ראה נ"כ השו"ע שבהערה הבאה. שדי חמד אסיפת דינים מערכת חתן וכלה ס"ד. אנציקלופדי' תלמודית ערך חתן (ע' שכ ואילך). וש"נ.
46. ל' הרמ"א שו"ע אה"ע סס"א ס"א.
47. שו"ת מהר"ם מינץ סי' קט (ד"ה וראיתי רבותי), הובא בב"ש אה"ע שם סק"ו. באר היטב שם סק"ה. מג"א או"ח ר"ס תקעג (והשמיטו הא דכ' "וי"כ דידהו"). וראה מושב זקנים עה"ת ס"פ תולדות (נעתק לקמן הערה 65). ובשו"ת מהר"י ברונא "אמרתי בינקותי. . משום דאמרינן. . דמלך נידון בכל יום וחתן דומה למלך והואיל ויומא דדינא הוא לגבי' בעי מתענה כמו ביום כפור", אבל ממשיך "ומהאי טעמא יש בני אדם דמתענים בר"ה לפי שיום דין הוא". וראה הערה הבאה.
48. בשו"ת מהר"ם מינץ שם ממשיך "כדדרשינן על הא דכתיב ויקח את מחלת כו'". ובשו"ת מהר"י ברונא שם הביא כטעם בפ"ע "ועוד שמעתי לפי דאמרי' בגמ' המתעלה עוונותיו נמחלין וכיון דעולה לגדולה אולי יגרום החטא ויתבטל ומקבל עלי' תשובה וצערא בעלמא עד דסיים חופתו והדר אכיל".
49. שו"ת מהר"מ מינץ שם, הובא בב"ש ובאר היטב אה"ע שם. מג"א שם. וראה שו"ת מהר"י ברונא שם בתחלתו.
50. רוקח סי' שנג.

עמוד 165

51. ב"ש ובאר היטב שם. כנסת הגדולה אה"ע סס"ב הגהות הטור סקט"ו. פתחי תשובה שם סס"א סק"ט. ועוד. וראה בארוכה שד"ח שם.
52. אבל ראה הלשון בשו"ת מהר"י ברונא שם (נעתק לעיל הערה 48). וראה שדי חמד שם.
53. עזר מקודש לאה"ע שם. וכן משמע בפרמ"ג (א"א) או"ח ר"ס תקעג. וראה אגה"ת פ"ג "עד חצי היום דמיחשב ג"כ תענית בירושלמי". וראה הערה הבאה.
54. ראה בארוכה צפע"נ להל' תעניות פ"א ה"ט ובכ"מ (נעתק בצפע"נ כללים בערכו) דעיקר גדר תענית היא על היום שיהא היום נקרא תענית וממילא אסור לאכול. ובהל' תעניות שם הי"א (לז, א) כ' "דתענית חל על עצם היום, גבי שעות לא, רק זה לכו"ע בגדר לצעורי נפשי'". ולכאורה לפי מ"ש בתוס' (ע"ז לד, א. הובא בצפע"נ שם), רא"ש (תענית פ"א סי"ב), דגם תענית שעות צריך לקבל עליו מאתמול מבעוד יום, משמע דגם בתענית שעות חל על (חלק זה ד)היום שם "תענית". ואכ"מ.
55. וידוע הכלל שאין להרבות במחלוקת (דרכי שלום (בשדי חמד, קה"ת) כללי הש"ס אות ל' סרנ"ז).
56. שבועות יג, א. וש"נ.
57. ראה ביאור הגר"א לרמ"א שו"ע או"ח סתקס"ב ס"ב.
58. ראה שו"ע אדה"ז חלק חו"מ הל' נזקי גוף ונפש ס"ד "ולכן מותר להתענות לתשובה כו'". וראה אגה"ת פ"א.
59. הל' תעניות פ"ה ה"א. וראה שם פ"א ה"ב. מעשה רוקח לרמב"ם שם.

עמוד 166

60. הל' תשובה פ"א סוף ה"ג.
61. ראה לקו"ש ח"ד ע' 1150 ואילך.
62. ראה בארוכה לקו"ש חכ"ז ע' 126 ואילך.
63. להעיר מלקוטי לוי"צ — אגרות ע' רז.
64. ראה חדושי אגדות מהר"ל יבמות סג, ב. גו"א לפרש"י פרשתנו עה"פ. הכותב ויפה מראה לירושלמי בכורים שם. ועוד. וראה שד"ח שם בסופו מה שמחלק בין חתן להשאר.
65. ראה מושב זקנים עה"ת ס"פ תולדות: מחלת מכאן שהנושא אשה מוחלין לו עונותיו לכך נהגו להתענות החתן ביום הנשואין כי הוא יום הכפורים שלו.
66. ראה לעיל הערה 41.
67. ראה מפרשי הב"ר שם — נסמנו בהערה 38.

עמוד 167

68. ולהעיר דישמעאל הי' בן אברהם וגם עשה תשובה קודם שמת אברהם (פרש"י לך טו, טו. ח"ש כה, ט), ע"ד עשו — לקמן בפנים.
69. אחרי טז, ל. הובא ברמב"ם הל' תשובה שם.
70. ראה בארוכה לקו"ש חכ"ז שם (ע' 128).
71. רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
72. קדושין יח, רע"א.
73. וראה לעיל הערה 68; לקו"ש חט"ו ע' 192 — בנוגע לישמעאל. וש"נ.
74. ולהעיר גם מפרש"י בראשית ב, כד.
75. כתובות פ"א סי"ב.
76. וי"א שלכן אין מברכין שהחיינו בברכת נישואין (גליון מהרש"א לשו"ע יו"ד סכ"ח בש"ך סק"ה).
77. ראה סה"מ תרנ"ט ע' טזיז.
78. סוטה מו, סע"א.
79. סנהדרין יט, ב.
80. הל' ת"ת פ"א ה"ב. וראה שו"ע יו"ד סרמ"ה ס"ג. שו"ע אדה"ז הל' ת"ת פ"א ס"ח.

עמוד 168

81. משנה הוריות י, א. וש"נ.
82. וראה במדרש שמואל שם ההמשך "נשיא ומלך".
83. ספ"ד דהל' מלכים. שם ספי"א — בנוגע למלך המשיח.
84. ב"מ קז, סע"ב. וש"נ.
85. ראה מבוא לקונטרס ומעין ע' 22. אגרות קודש אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ח"א ע' רסו.
86. עירובין נד, רע"א.
87. להעיר משו"ע אדה"ז או"ח סו"ס שו (וש"נ) שמחללין שבת להציל נפש אחת מישראל שלא תצא מכלל ישראל, אפילו אם הוא ספק. ע"ש.
88. ראה יפה מראה לירושלמי בכורים שם.
89. להעיר מרמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל: ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש. . אשר נדבה רוחו אותו כו' להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו כו' (וכמ"ש בהלכה יב שם שענינו של שבט לוי הוא "להורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים") הרי זה נתקדש קדש קדשים כו'.
90. להעיר מקונטרס דרושי חתונה תרפ"ט (ע' כב. סה"מ קונטרסים ח"א כז, א): וזהו שארז"ל (סנהדרין דצ"ט ע"ב) כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו דזהו"ע הקביעות בלימוד התורה ברבים דוקא שעי"ז נעשה ברי' חדשה.

עמוד 169

91. כמ"ש בשמו"ר ספט"ו: לימות המשיח יהיו נישואין.
92. הושע ב, יח.

מצוטט ב־3 עמודים

לקוטי שיחות 1

כרך ה ‹ וישלח ‹ שיחה ב ‹ 171 לקו"ש ח"ל ע' 162

תורת מנחם 2

יב - שנת תשי"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת יום ה' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב ה'תשי"ד. לקו"ש ח"ל ע' 164
כג - שנת תשח"י - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ קורח, ג' תמוז, ה'תשח"י. לקו"ש ח"ל ע' 164