165
וא' מהחילוקים שנאמר בפוסקים בין הני טעמי הוא51: לטעם הא' ראוי להשלים התענית52, משא"כ לטעם הב' והג' — א"צ להשלימו, כפשוט (ולאידך אם נתאחרה החופה עד אחר צה"כ — לטעם הא' א"צ להתענות רק עד צה"כ, ולטעם הב' והג' — צריכים להתענות עד אחרי החופה).
וי"ל שאפי' את"ל שגם לטעם הא' (דהוא יום סליחה שלהם) אין צריך להשלים התענית — כיון שגם תענית שעות נחשב כתענית53 — יש חילוק עיקרי בין הני ג' טעמי בהגדרת מהות התענית: לטעם הא' יש כאן חלות דין תענית על הגברא וגם על היום54; משא"כ לטעם הב' והג', דאין בזה חלות תענית, אפי' על הגברא, כ"א רק שלילה והעדר האכילה.
והנה פשוט דלכו"ע (גם הפוסקים שנקטו הטעם הב' והג') הרי יום החופה הוא יום מחילה וסליחה להחתן והכלה, כפשטות דרשת רז"ל בירושלמי ומדרש שמואל.
ולפ"ז צ"ל, שהפוסקים שנתנו טעמים אחרים להתענית סבירא להו שמחילתם של החו"כ אינה תלוי' בתשובה ותענית של תשובה, אלא המחילה באה ע"י הנשואין לבד.
ומכיון שלכו"ע55 יום חופתם של החתן והכלה הוי יום מחילה וסליחה (ע"ד יום כיפור), יש לומר, שהמחלוקת בין הטעמים הנ"ל שבפוסקים — אם זקוקים לתענית של תשובה בשביל הכפרה — היא בדוגמת הפלוגתא שמצינו בענין כפרת יום הכפורים56: לדעת רבי בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר, דעיצומו של יוה"כ מכפר, ולדעת רבנן — רק אם עשה תשובה יוה"כ מכפר.
ועד"ז הוא בנדו"ד, דהאומרים דמתענין משום דהוי יום סליחה ויו"כ דידהו, ס"ל דחתן וכלה צריכים עשית תשובה לכפרתן57, דזהו תוכן תענית של תשובה58 (כמ"ש הרמב"ם59 דהצום הוא "כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה"), ואלו שנקטו הטעם הב' והג' הנ"ל — ס"ל דהכפרה היא מצד עיצומו של יום (חופתן), ע"ד דעת רבי (הנ"ל) בנוגע ליוה"כ.
הערות
- 51. ב"ש ובאר היטב שם. כנסת הגדולה אה"ע סס"ב הגהות הטור סקט"ו. פתחי תשובה שם סס"א סק"ט. ועוד. וראה בארוכה שד"ח שם.
- 52. אבל ראה הלשון בשו"ת מהר"י ברונא שם (נעתק לעיל הערה 48). וראה שדי חמד שם.
- 53. עזר מקודש לאה"ע שם. וכן משמע בפרמ"ג (א"א) או"ח ר"ס תקעג. וראה אגה"ת פ"ג "עד חצי היום דמיחשב ג"כ תענית בירושלמי". וראה הערה הבאה.
- 54. ראה בארוכה צפע"נ להל' תעניות פ"א ה"ט ובכ"מ (נעתק בצפע"נ כללים בערכו) דעיקר גדר תענית היא על היום שיהא היום נקרא תענית וממילא אסור לאכול. ובהל' תעניות שם הי"א (לז, א) כ' "דתענית חל על עצם היום, גבי שעות לא, רק זה לכו"ע בגדר לצעורי נפשי'". ולכאורה לפי מ"ש בתוס' (ע"ז לד, א. הובא בצפע"נ שם), רא"ש (תענית פ"א סי"ב), דגם תענית שעות צריך לקבל עליו מאתמול מבעוד יום, משמע דגם בתענית שעות חל על (חלק זה ד)היום שם "תענית". ואכ"מ.
- 55. וידוע הכלל שאין להרבות במחלוקת (דרכי שלום (בשדי חמד, קה"ת) כללי הש"ס אות ל' סרנ"ז).
- 56. שבועות יג, א. וש"נ.
- 57. ראה ביאור הגר"א לרמ"א שו"ע או"ח סתקס"ב ס"ב.
- 58. ראה שו"ע אדה"ז חלק חו"מ הל' נזקי גוף ונפש ס"ד "ולכן מותר להתענות לתשובה כו'". וראה אגה"ת פ"א.
- 59. הל' תעניות פ"ה ה"א. וראה שם פ"א ה"ב. מעשה רוקח לרמב"ם שם.
תניא, אגרת התשובה ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, חַכְמֵי הַמּוּסָר הָאַחֲרוֹנִים נֶחְלְקוּ בְּמִי שֶׁחָטָא חֵטְא אֶחָד פְּעָמִים רַבּוֹת; דְּיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְאוֹתוֹ חֵטְא פְּעָמִים רַבּוֹת כְּפִי הַמִּסְפָּר אֲשֶׁר חָטָא; כְּגוֹן הַמּוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁמִּסְפַּר הַצּוֹמוֹת הַמְפוֹרָשׁ בְּתִיקּוּנֵי תְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִיזַ״ל הֵן פ״ד תַּעֲנִיּוֹת, וְאִם חָטָא בָּזֶה עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים פְּעָמִים, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל – צָרִיךְ לְהִתְעַנוֹת עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים פְּעָמִים פ״ד, וְכֵן לְעוֹלָם, דּוּמְיָא דְּקָרְבַּן חַטָּאת, שֶׁחַיָּיב לְהָבִיא עַל כָּל פַּעַם וּפַעַם.
וְיֵשׁ מְדַמִּין עִנְיָן זֶה לְקָרְבַּן עוֹלָה הַבָּאָה עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, דַּאֲפִילוּ עָבַר עַל כַּמָּה מִצְוֹת עֲשֵׂה – מִתְכַּפֵּר בְּעוֹלָה אַחַת, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים.
וְהַכְרָעָה הַמְקוּבֶּלֶת בָּזֶה, לְהִתְעַנּוֹת ג׳ פְּעָמִים כְּפִי מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת דְּחֵטְא זֶה, דְּהַיְינוּ, רנ״ב צוֹמוֹת עַל הוֹצָאוֹת שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, וְכֵן בִּשְׁאָר חֲטָאִים וַעֲוֹנוֹת. וְהַטַּעַם הוּא, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ סוֹף פָּרָשַׁת נֹחַ: ״כֵּיוָן דְּחָב בַּר נַשׁ קַמֵּי קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא זִמְנָא חֲדָא עָבִיד רְשִׁימוּ כוּ׳, זִמְנָא תְּלִיתָאָה אִתְפַּשֵּׁט הַהוּא כִּתְמָא מִסִּטְרָא דָא לְסִטְרָא דָא כוּ׳״. לְכָךְ – צָרִיךְ מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת גַּם כֵּן ג׳ פְּעָמִים וְכוּ׳.
אָכֵן, כָּל זֶה בְּאָדָם חָזָק וּבָרִיא, שֶׁאֵין רִיבּוּי הַצּוֹמוֹת מַזִּיק לוֹ כְּלָל לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, וּכְמוֹ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים. אֲבָל מִי שֶׁרִיבּוּי הַצּוֹמוֹת מַזִּיק לוֹ, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיּוּכַל לָבֹא לִידֵי חוֹלִי אוֹ מֵיחוֹשׁ חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה, אָסוּר לוֹ לְהַרְבּוֹת בְּתַעֲנִיּוֹת אֲפִילוּ עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, וּמִכָּל שֶׁכֵּן עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה וּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת, אֶלָּא כְּפִי אֲשֶׁר יְשַׁעֵר בְּנַפְשׁוֹ שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יַזִּיק לוֹ כְּלָל.
כִּי אֲפִילוּ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, בִּימֵי תַּנָּאִים וְאַמוֹרָאִים – לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין בִּכְהַאי גַּוְנָא, אֶלָּא הַבְּרִיאִים, דְּמָצוּ לְצַעוּרֵי נַפְשַׁיְיהוּ; וּדְלָא מָצִי לְצַעוּרֵי נַפְשֵׁיהּ וּמִתְעַנֶּה – נִקְרָא ״חוֹטֵא״ בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דְתַעֲנִית, וַאֲפִילוּ מִתְעַנֶּה עַל עֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדוֹ כִּדְפֵירֵשׁ רַשִׁ״י שָׁם, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב עֲשֵׂה וְכוּ׳.
וּמִכָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁהוּא בַּעַל תּוֹרָה, שֶׁחוֹטֵא וְנֶעֱנָשׁ בְּכִפְלַיִים, כִּי מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַתַּעֲנִית לֹא יוּכַל לַעֲסוֹק בָּהּ כָּרָאוּי.
אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? כְּדִכְתִיב: ״וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרוּק״; וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים, לִיתֵּן בְּעַד כָּל יוֹם תַּעֲנִית שֶׁל תְּשׁוּבָה – עֵרֶךְ ח״י גְּדוֹלִים פּוֹלִישׁ וְכוּ׳, וְהֶעָשִׁיר יוֹסִיף לְפִי עָשְׁרוֹ וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַמָּגֵן־אַבְרָהָם הִלְכוֹת תַּעֲנִית:
וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל בַּעַל נֶפֶשׁ הֶחָפֵץ קִרְבַת ה׳, לְתַקֵּן נַפְשׁוֹ לַהֲשִׁיבָהּ אֶל ה׳ בִּתְשׁוּבָה מְעוּלָּה מִן הַמּוּבְחָר – יַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לְהַשְׁלִים עַל כָּל פָּנִים פַּעַם אַחַת כָּל יְמֵי חַיָּיו מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְכָל עָוֹן וְעָוֹן מֵעֲוֹנוֹת הַחֲמוּרִים שֶׁחַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה עַל כָּל פָּנִים, וַאֲפִילוּ בִּידֵי שָׁמַיִם בִּלְבַד, כְּגוֹן לְהוֹצָאוֹת זֶרַע לְבַטָּלָה פ״ד צוֹמוֹת פַּעַם אַחַת בִּימֵי חַיָּיו.
וְיָכוֹל לִדְחוֹתָן לַיָּמִים הַקְּצָרִים בַּחוֹרֶף, וְיִתְעַנֶּה כְּעֶשֶׂר תַּעֲנִיּוֹת עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל בְּחוֹרֶף אֶחָד, אוֹ פָּחוֹת, וְיִגְמוֹר מִסְפַּר הַפ״ד צוֹמוֹת בְּט׳ שָׁנִים, אוֹ יוֹתֵר – כְּפִי כֹחוֹ (וְגַם, יָכוֹל לֶאֱכוֹל מְעַט כְּג׳ שָׁעוֹת לִפְנֵי נֵץ הַחַמָּה, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן נֶחְשָׁב לְתַעֲנִית אִם הִתְנָה כֵּן).
וּלְתַשְׁלוּם רנ״ב צוֹמוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל – יִתְעַנֶּה עוֹד ד׳ פְּעָמִים פ״ד עַד אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם בִּלְבַד, דְּמִיחְשַׁב גַּם כֵּן תַּעֲנִית בִּירוּשַׁלְמִי, וּב׳ חֲצָאֵי יוֹם נֶחְשָׁבִים לוֹ לְיוֹם אֶחָד לְעִנְיָן זֶה. וְכֵן לִשְׁאָר עֲוֹנוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶן, אֲשֶׁר כָּל ״לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ״, וְחָפֵץ בְּהִצָּדְקָהּ:
אָכֵן, מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת הָעוֹדְפִים עַל רנ״ב וּכְהַאי גַּוְנָא, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת, לָחוּשׁ לְדַעַת הַמַּחְמִירִים לְהִתְעַנּוֹת מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת שֶׁעַל כָּל חֵטְא וְחֵטְא כְּפִי מִסְפַּר הַפְּעָמִים שֶׁחָטָא כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, יִפְדֶּה כוּלָּן בִּצְדָקָה עֵרֶךְ ח״י גְּדוֹלִים פּוֹלִישׁ בְּעַד כָּל יוֹם. וְכֵן שְׁאָר כָּל תַּעֲנִיּוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַל עֲבֵירוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן מִיתָה, וַאֲפִילוּ עַל בִּיטּוּל מִצְוֹת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם, כְּפִי הַמִּסְפָּר הַמְפוֹרָשׁ בְּתִיקּוּנֵי הַתְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (וְרוּבָּם נִזְכָּרִים בְּ״מִשְׁנַת חֲסִידִים״ בְּמַסֶּכֶת הַתְּשׁוּבָה) – הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, יִפְדֶּה בִּצְדָקָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אִי לָא מָצִי לְצַעוּרֵי נַפְשֵׁיהּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאַף שֶׁיַּעֲלֶה לְסַךְ מְסוּיָּים, אֵין לָחוּשׁ מִשּׁוּם ״אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ״, דְּלָא מִקְרֵי בִּזְבּוּז בִּכְהַאי גַּוְנָא, מֵאַחַר שֶׁעוֹשֶׂה לִפְדּוֹת נַפְשׁוֹ מִתַּעֲנִיּוֹת וְסִיגּוּפִים. וְלָא גָרְעָא מֵרְפוּאַת הַגּוּף וּשְׁאָר צְרָכָיו.
וּלְפִי שֶׁמִּסְפַּר הַצּוֹמוֹת הַמּוּזְכָּרִים בְּתִקּוּנֵי תְּשׁוּבָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל רַבּוּ בִּמְאֹד מְאֹד, לָכֵן נָהֲגוּ עַכְשָׁיו כָּל הַחֲרֵדִים לִדְבַר ה׳, לְהַרְבּוֹת מְאֹד מְאֹד בִּצְדָקָה, מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַדּוֹר, דְּלָא מָצוּ לְצַעוּרֵי נַפְשָׁם כּוּלֵּי הַאי (וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר עַל פָּסוּק: ״חַסְדֵי ה׳ כִּי לֹא תָמְנוּ״):
עבודה זרה ל״ד א - הטקסט מספריא
לְהוּ: אֲנָא חָזֵינָא לְהוּ דְּמִדַּיְּיתִי, וְכֵיוָן דְּמִדַּיְּיתִי וַדַּאי בָּלְעִי וַאֲסִירִי. מַאי טַעְמָא? הַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל כְּלִי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי דּוֹפְנוֹ לְעוֹלָם.
מַאי שְׁנָא מִיַּיִן נֶסֶךְ, דְּדָרֵשׁ לְהוּ מָרִימָר: כּוּלְּהוּ מָאנֵי דְקוּנְיָא שְׁרֵי?
וְכִי תֵּימָא: חָמֵץ דְּאוֹרָיְיתָא, יֵין נֶסֶךְ דְּרַבָּנַן — וְהָא כֹּל דְּתַקּוּן רַבָּנַן כְּעֵין דְּאוֹרָיְיתָא תַּקּוּן! זֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּחַמִּין, וְזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּצוֹנֵן.
רַבִּי עֲקִיבָא אִיקְּלַע לְגִינְזַק, בְּעוֹ מִינֵּיהּ: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת אוֹ אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. קַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין אוֹ מוּתָּרִין? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ.
אֲתָא שְׁאֵל בֵּי מִדְרְשָׁא, אָמְרִי: הִלְכְתָא מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וְאִם הִשְׁלִים — מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית. וְהִלְכְתָא קַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מוּתָּרִין. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים? בְּחָלוּק לָבָן. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי: בְּחָלוּק לָבָן שֶׁאֵין בּוֹ אִימְּרָא.
הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּים שֶׁל גּוֹיִם וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּים שֶׁל גּוֹיִם, לַחִין — אֲסוּרִין, יְבֵשִׁים — מוּתָּרִים. הֵי נִינְהוּ לַחִין וְהֵי נִינְהוּ יְבֵשִׁין? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לַחִין — כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, יְבֵשִׁים — לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
אִתְּמַר, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֶׁהֵן אֲסוּרִין — אֲסוּרִין אֲפִילּוּ בַּהֲנָאָה, כְּשֶׁהֵן מוּתָּרִין — מוּתָּרִין אֲפִילּוּ בַּאֲכִילָה.
אָמַר רַב זְבִיד: הַאי דּוּרְדְּיָּא דְּחַמְרָא דַּאֲרַמָּאֵי, בָּתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שָׁרֵי. אָמַר רַב חֲבִיבָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: הָנֵי גּוּלְפֵי, בָּתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שָׁרֵי. אָמַר רַב חֲבִיבָא: הָנֵי
to them: I observe that they sweat, i.e., they exude liquid from their exterior. And since they sweat, they certainly absorb, and are therefore prohibited. The Gemara asks: What is the reason that they cannot be rendered permitted by purging with hot water? It is because the Torah attested with regard to an earthenware vessel that substances absorbed in it are never expelled from its walls.
The Gemara reiterates its question: Mareimar ruled that glazed earthenware absorbs leavened bread permanently, but he did not rule likewise with regard to wine. But in what way is leavened bread different from wine used for an idolatrous libation? Why is it that Mareimar taught with regard to them: All glazed earthenware vessels are permitted, even if they have contained wine of gentiles?
The Gemara adds: And if you would say that these cases are different, as leavened bread is prohibited by Torah law whereas wine used for a libation is prohibited by rabbinic law, that is difficult: But there is a principle that all ordinances that the Sages instituted, they instituted them parallel to Torah law. Although this wine is prohibited by rabbinic law, it is subject to the same halakhot as leavened bread. The Gemara answers: This one’s use is with hot substances, and that one’s use is with cold substances. Wine is drunk while it is cold and is therefore absorbed to a lesser extent than leavened bread, which is often cooked in the vessel.
The Gemara relates: Rabbi Akiva happened to come to the city of Ginzak, whose residents asked him three questions to which he did not know the answer: First, does one fast for hours, or does one not fast for hours? The answer to the question was not available to Rabbi Akiva. Second, are clay jars that belong to gentiles permanently prohibited, or can they be rendered permitted? The answer was not available to him. Third, in what garments did Moses serve all seven days of the Tabernacle’s inauguration, as acting priest when Aaron and his sons were initiated into the priesthood? Moses presumably did not wear the priestly vestments, as he himself was not a priest. Once again, the answer was not available to him.
Rabbi Akiva came and asked these questions in the study hall. They said to him: The halakha is that one fasts for hours, and if he completed the fast he prays the prayer of a fast. And the halakha is that the jars that belong to gentiles are permitted after they have not been used for twelve months. Finally, in what garments did Moses serve during the seven days of inauguration? He did not serve in his own clothes, nor in the regular priestly vestments, but in a special white cloak. Rav Kahana teaches: Moses served in a white cloak without a hem.
§ The mishna teaches that residual grape seeds and grape skins that belong to gentiles are prohibited. The Sages taught: Moist grape seeds and grape skins that belong to gentiles are prohibited, but dry ones are permitted. The Gemara asks: Which are considered moist and which are considered dry? Rav Yehuda says that Shmuel says: Grape residues are considered moist for all of the first twelve months after the grapes were pressed, and dry after the first twelve months.
It was stated that Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: When these grape residues are prohibited, one is prohibited even from deriving benefit from them. When they are permitted, they are permitted even with regard to consumption.
Rav Zevid says: With regard to these yeasts produced from the wine of Arameans, after twelve months of the year they are permitted. Rav Ḥaviva, son of Rava, says: With regard to these jugs that belong to gentiles, after twelve months of the year they are permitted. Rav Ḥaviva says: With regard to these
תניא, אגרת התשובה א׳ - הטקסט מספריא
תַּנְיָא בְּסוֹף יוֹמָא: שְׁלֹשָׁה חִלּוּקֵי כַפָּרָה הֵם, וּתְשׁוּבָה עִם כָּל אֶחָד; עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְשָׁב – אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ; עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה וְשָׁב – תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
(פֵּירוּשׁ, דְּאַף־עַל־גַּב דִּלְעִנְיַן קִיּוּם, מִצְוַת עֲשֵׂה גְּדוֹלָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה, הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁעַל־יְדֵי קִיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה מַמְשִׁיךְ אוֹר וְשֶׁפַע בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים מֵהֶאָרַת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּ״רַמַ״ח פִּקּוּדִין אִינּוּן רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״), וְגַם עַל נַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו״; אֲבָל לְעִנְיַן תְּשׁוּבָה, אַף שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ הָעוֹנֶשׁ עַל שֶׁמָּרַד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְלֹא עָשָׂה מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ, מִכָּל מָקוֹם הָאוֹר נֶעְדָּר וְכוּ׳.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״מְעֻוָּות לֹא יוּכַל לִתְקֹן״ – ״זֶה שֶׁבִּיטֵּל קְרִיאַת־שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית אוֹ וְכוּ׳״, דְּאַף שֶׁנִּזְהָר מֵעַתָּה לִקְרוֹת קְרִיאַת־שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית לְעוֹלָם, אֵין תְּשׁוּבָתוֹ מוֹעֶלֶת לְתַקֵּן מַה שֶּׁבִּיטֵּל פַּעַם אַחַת;
וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, עַל־יְדֵי שֶׁנִּדְבַּק הָרָע בְּנַפְשׁוֹ – עוֹשֶׂה פְּגַם לְמַעְלָה בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹר חוּצְבָּהּ (בַּלְּבוּשִׁים דְּי׳ סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּתִיקּוּנֵי זֹהַר: ״לְבוּשִׁין תְּקִּינַת לוֹן, דְּמִנַּיְיהוּ פָּרְחִין נִשְׁמָתִין לִבְנֵי נָשָׁא וְכוּ׳״), לְכָךְ, אֵין כַּפָּרָה לְנַפְשׁוֹ וְלֹא לְמַעְלָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטּוּמְאוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם וְגוֹ׳״, ״לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״ – ״לִפְנֵי ה׳״ דַּיְיקָא.
וְלָכֵן אֵין לִלְמוֹד מִכָּאן שׁוּם קוּלָּא חַס־וְשָׁלוֹם בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה, וּבִפְרָט בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, וְאַדְּרַבָּה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: וִיתֵּר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל עֲבוֹדָה־זָרָה וְכוּ׳, אַף שֶׁהֵן כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, וְלֹא וִיתֵּר עַל בִּיטּוּל תַּלְמוּד תּוֹרָה).
עָבַר עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין – תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין (פֵּירוּשׁ, גּוֹמְרִין הַכַּפָּרָה, וְהוּא מִלְּשׁוֹן מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה לְצַחְצֵחַ הַנֶּפֶשׁ, כִּי, כַּפָּרָה הִיא לְשׁוֹן קִינּוּחַ, שֶׁמְּקַנֵּחַ לִכְלוּךְ הַחֵטְא), שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם״. עַד כָּאן לְשׁוֹן הַבָּרַיְיתָא:
וְהִנֵּה, מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה מִן הַתּוֹרָה, הִיא עֲזִיבַת הַחֵטְא בִּלְבַד (כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק ג׳ דְּסַנְהֶדְרִין וּבְחֹשֶׁן־מִשְׁפָּט סוֹף סִימָן ל״ד לְעִנְיַן עֵדוּת), דְּהַיְינוּ, שֶׁיִּגְמוֹר בְּלִבּוֹ בְּלֵב שָׁלֵם, לְבַל יָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, לִמְרוֹד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְלֹא יַעֲבוֹר עוֹד מִצְוֹת הַמֶּלֶךְ חַס וְשָׁלוֹם, הֵן בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה הֵן בְּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְזֶהוּ עִיקַּר פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן ״תְּשׁוּבָה״ לָשׁוּב אֶל ה׳ בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ, לְעָבְדוֹ וְלִשְׁמוֹר כָּל מִצְוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״יַעֲזוֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבוֹתָיו, וְיָשׁוֹב אֶל ה׳ וְגוֹ׳״; וּבְפָרָשַׁת נִצָּבִים כְּתִיב: ״וְשַׁבְתָּ עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקוֹלוֹ וְגוֹ׳, בְּכָל לְבָבְךָ וְגוֹ׳״, ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ וְגוֹ׳״, ״הֲשִׁיבֵנוּ ה׳ אֵלֶיךָ וְגוֹ׳״.
וְלֹא כְּדַעַת הֶהָמוֹן, שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא הַתַּעֲנִית. וַאֲפִילוּ מִי שֶׁעָבַר עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, שֶׁגְּמַר כַּפָּרָתוֹ הִיא עַל־יְדֵי יִסּוּרִים, הַיְינוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִים (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט וְגוֹ׳״ – ״וּפָקַדְתִּי״ דַיְיקָא), וְהַיְינוּ, כְּשֶׁתְּשׁוּבָתוֹ רְצוּיָה לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, בְּשׁוּבוֹ אֶל ה׳ בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ מֵאַהֲבָה, אֲזַי, בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא וְ״כַּמַּיִם הַפָּנִים וְכוּ׳״ – אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא, לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה וְחֶסֶד ה׳ לְמָרֵק עֲוֹנוֹ בְּיִסּוּרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ וְגוֹ׳״.
וְלָכֵן לֹא הִזְכִּירוּ הָרַמְבַּ״ם וְהַסְּמַ״ג שׁוּם תַּעֲנִית כְּלָל בְּמִצְוַת הַתְּשׁוּבָה, אַף בִּכְרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, רַק הַוִּידּוּי וּבַקָּשַׁת מְחִילָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְגוֹ׳״.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּיוֹאֵל: ״שׁוּבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם בְּצוֹם וּבִבְכִי גוֹ׳״, הַיְינוּ – לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה שֶׁנִּגְזְרָה לְמָרֵק עֲוֹן הַדּוֹר עַל־יְדֵי יִסּוּרִים בַּאַרְבֶּה. וְזֶהוּ הַטַּעַם בְּכָל תַּעֲנִיּוֹת שֶׁמִּתְעַנִּין עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָבֹא עַל הַצִּבּוּר, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּסִפְרֵי הַמּוּסָר, וּבְרֹאשָׁם סֵפֶר הָרוֹקֵחַ וְסֵפֶר חֲסִידִים, הַרְבֵּה תַּעֲנִיּוֹת וְסִיגּוּפִים לָעוֹבֵר עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, וְכֵן לְמוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁחַיָּיב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה גַּבֵּי עֵר וְאוֹנָן, וְדִינוֹ כְּחַיָּיבֵי כְרֵיתוֹת לְעִנְיָן זֶה – הַיְינוּ, כְּדֵי לִינָּצֵל מֵעוֹנֶשׁ יִסּוּרִים שֶׁל מַעְלָה חַס וְשָׁלוֹם. וְגַם, כְּדֵי לְזָרֵז וּלְמַהֵר גְּמַר כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ. וְגַם אוּלַי אֵינוֹ שָׁב אֶל ה׳ בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ מֵאַהֲבָה, כִּי אִם מִיִּרְאָה:
משנה תורה, הלכות תעניות ה׳:א׳ - הטקסט מספריא
יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 6 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך לב צו צו מאותו ספר ע"ז לד, א
- לקוטי שיחות כרך יח בלק שיחה ג מאותו ספר ע"ז לד, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ צו, ט"ז אדר-שני, ה'תשכ"ה ע"ז לד, א
- תורת מנחם יום ד' פ' תשא, טו"ב אדר-ראשון, ה'תשכ"ב ע"ז לד, ב
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה סימן א (ה) ע"ז לד, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ב (סי' תמב-תמז) תמב דין ביעור תערובת חמץ קודם הפסח ע"ז לד, א