שיחה א
36שיחה א
א. בפרשתנו מסופר ע"ד שלש מזבחות שבנה אברהם אבינו: (א) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו1, (ב) ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'2, (ג) ויבן שם מזבח לה'3. וביארו חז"ל4: ג' מזבחות בנה אחד לבשורת א"י וא' לקנינה וא' שלא יפלו בניו. כלומר, שכל אחד מג' מזבחות אלו בנה אברהם לשם ענין בפ"ע5: הראשון, שנבנה לאחר דיבור השם אל אברם "לזרעך אתן את הארץ הזאת"1, הי' "לבשורת א"י"; המזבח שבנה סמוך לעי הי' לשם תפלה6 "שלא יפלו בניו בעי"7; והמזבח השלישי, שבנה לאחר קיום ציווי ה' "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה"8, שעי"ז "זכה בה"9, הי' "לקנינה" (של א"י)10.
רש"י בפירושו על התורה מביא תוכן דברי המדרש בנוגע לשני המזבחות הראשונים — על הפסוק "ויבן שם מזבח" (שנאמר בפעם הראשונה) מפרש "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י", ועל "ויבן שם מזבח" השני כותב "נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם" — אבל בנוגע למזבח השלישי (לאחר ציווי ה' "קום התהלך בארץ גו'") סתם רש"י ולא פירש כלום.
הטעם שלא פירש רש"י כהמדרש11 שהמזבח השלישי הי' "לקנינה" — יש לומר: דברי המדרש הם להשיטה12 שע"י הליכת אברהם לארכה ולרחבה "זכה בה" (שעל ידי הילוך קנה)13, ולכן מתאים לומר שמזבח זה הי' "לקנינה"14; ואולם, לפי פרש"י על התורה, בפשוטו של מקרא — לא הי' בהילוכו של אברהם 37לארכה ולרחבה משום קנין הארץ, וכסיום הכתוב עצמו "קום התהלך גו' כי לך אתננה" — לשון עתיד, היינו שההליכה היא רק לסמן את אורך ורוחב הארץ שהקב"ה עתיד ליתנה לו15. וא"כ אין לפרש שמזבח זה בנה "לקנינה".
אבל טעמא בעי: מאחר שנחית רש"י לבאר הטעם של כל אחד משני המזבחות הראשונים שבנה אברהם — מדוע לא ביאר טעם על בנין מזבח השלישי?
ב. לפי פשוטו יש לומר:
לאחרי שפירש רש"י כי אברהם בנה מזבח עבור הבשורות טובות — "בשורת הזרע" "בשורת א"י" — שוב אין צורך לחפש טעם אחר על בנין המזבח השלישי, כי כמפורש בקרא בנה אותו אברהם לאחרי שנתבשר בשו"ט16 "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם, ושמתי את זרעך כעפר הארץ גו'" — היינו כו"כ ברכות וענינים טובים, הן בבשורת א"י והן בבשורת הזרע17, ששמע אברהם בבשורה זו דוקא, שלא נאמרו בבשורה הראשונה17 — ומובן מאליו שבגלל בשורות נוספות אלו בנה אברהם מזבח מיוחד לה'.
אמנם ביאור זה דחוק הוא מפני לשון הכתובים: "ויבן שם מזבח" משמע, שבנין המזבח הי' שייך להמקום שנבנה בו. וע"ד שמצינו בשני מזבחות הראשונים — ש(גם) בהם נאמר "ויבן שם מזבח" — שהיו "שייכים" וקשורים עם מקום בנייתם18: המזבח הראשון, שהי' "לה' הנראה אליו", בנאו אברהם "שם" דוקא, כי במקום זה נראה ה' אליו19; ומזבח השני 38נבנה "שם", בסמיכות לעי, כי נבנה (כפרש"י) מטעם ש"נתנבא שעתידין בניו להכשל שם כו' ו(לכן) התפלל שם עליהם"20;
ואת"ל שבנין מזבח זה (השלישי) הי' בגלל הבשורות טובות שנתבשר קודם בואו לחברון [ומה שבנה המזבח בחברון דוקא, הוא רק משום שזהו המקום שאליו בא לאחרי קיום ציווי הקב"ה21 (בבשורת הארץ) "קום התהלך בארץ גו'"21] — אין שום שייכות, לכאורה, בין טעם בניית המזבח למקום זה דוקא; והכתוב הרי מדייק "ויבן שם מזבח"?
ע"ד הפשט יש לבאר הקשר דמזבח זה למקומו, כי זה הי' המקום הראשון בארץ ישראל שבו נתיישב אברהם אבינו בקביעות. שהרי עד אז הי' אברהם במצב של "הלוך ונסוע"22, "וילך למסעיו"23, ורק בבואו לחברון התיישב בארץ, כמ"ש3 "וישב באלוני ממרא אשר בחברון" (וכמסופר לאח"ז, שאברהם ישב שם כ"ה שנה24). ובמילא מובן, שזהו המקום המתאים להודות להקב"ה על "בשורת (התיישבותו — קבע ב)א"י".
אמנם עדיין אין הענין מתיישב כל צרכו (בדרך הדרש). כי את"ל שמזבח זה (השלישי) בא (רק) על הבשורות "כי גו' לך אתננה גו' ושמתי גו'", הו"ל להדגיש (עכ"פ — לרמז) בהכתובים שבנינו הי' בסמיכות ובהמשך לשמיעת הבשורות; אבל בלשון הפסוק מודגש ההיפך, ההפסק והשהיי' שבין בשורות אלו לבנין המזבח — "ויאהל אברם ויבא וישב גו' (ורק אח"כ) ויבן שם מזבח לה'"25.
ולכן מסתבר, שבנין המזבח הי' (גם) ענין בפ"ע, בשייכות להתיישבותו בעיר חברון26.
ג. ויש לומר הביאור בזה:
אמרו חז"ל27 "סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו", מעשה אבות סימן לבנים, וכמ"ש הרמב"ן28 ד"כולם (כל מעשי האבות) באים ללמד על העתיד כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבוא לזרעו", ואולי י"ל, שמעשה האבות הוא סימן, גרם29 39למאורעות הבנים. ועפ"ז בעניננו, מזבחות אלו שבנה אברהם הם הם ההכנה ונתינת כח לעבודת הקרבנות30 (של בני ישראל) ע"ג המזבח במשכן ומקדש.
וזוהי נקודת הטעם שבנה אברהם שלשה מזבחות — כי ב"מזבח" של ה"בנים" מצינו ג' פעולות וענינים, ש(ה"סימן" ו)נתינת הכח להם הם שלשה מזבחות אלו שבנה אברהם.
וההסברה:
בנוגע לענינו של מזבח אמרו חז"ל31 — "מזבח, מזיח ומזין מחבב מכפר", כלומר: מזיח גזירות32 (רעות מעל ישראל33); מזין, בזכות הקרבנות העולם נזון שהקרבנות באין מן המזון וגורמין לו ברכה33; מחבב את ישראל אל אביהם33; ומכפר עונות32.
ארבעה דברים אלו מתחלקים, בכללות, לשלשה סוגים: א) "מזין" — השפעת מזון לעולם, ב) "מזיח ומכפר" — ביטול ענינים בלתי רצויים מעל ישראל (גזירות ועונות). ג) "מחבב את ישראל אל אביהם".
והנה, חלוקה כזו של "ארבעה שהן שלשה" אנו מוצאים גם בחלוקת הקרבנות (על המזבח) למיניהם — שהרמב"ם34 מחלק את הקרבנות ל"ארבעה מינין, עולה וחטאת ואשם ושלמים", ואילו במדרש35 מצינו שמחלקם לשלשה — "עולה שלמים וחטאת". ומובן שאין כאן סתירה, כי חטאת ואשם תוכנם אחד35, שניהם באים לכפרה.
ועפ"ז יש לומר, ששלש פעולות הנ"ל שבקרבנות מכוונות כנגד שלשה סוגים אלו שבקרבנות36:
שלמים, שיש בהם אכילת בעלים, הם כנגד זה שהמזבח (קרבנות) "מזין" את העולם, דכשם שהבעלים זוכים באכילתם זו (שהיא אכילה גשמית, מזון הגוף) על ידי הקרבת קרבן לה', כך "בזכות הקרבנות העולם נזון";
חטאת (ואשם) שבאו לכפרה — היינו "מזיח. . מכפר";
והעולה, שהיא כליל לה', ענינה ל"חבב ישראל אל אביהם"37, ובלשון המדרש38, ש"העולה נקרבת לכבוד הקב"ה בלבד אבל השלמים והחטאת בעד (כנגד) עצמנו", כלומר, השלמים והחטאת באים (בעיקר?, גם?) לתועלת המקריב (או בשביל קבלת מזון, או כדי לבטל ענינים בלתי רצויים), משא"כ העולה 40באה רק "לכבוד הקב"ה בלבד", ועל ידה מתחבבים ישראל אל אביהם שבשמים39.
ד. ויש לומר, ששלש פעולות הנ"ל ישנן, בכללות, בכל קרבן, כי בכולם יש שלשה ענינים: א) זריקת הדם ע"ג המזבח; ב) אכילת כהנים ובעלים (וגם בקרבן עולה — עורה לכהנים40); ג) גילוי שכינה — האש שירדה מן השמים ו"אכלה" את הקרבנות41 (ובכללות יותר — מה שמקום המזבח הוא בביהמ"ק, בלשון הרמב"ם42 "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"):
חלק הקרבן הנאכל (ושייך) לכהנים ולבעלים — מרמז על פעולת "הזנת העולם", כנ"ל;
זריקת הדם ע"ג המזבח היא היא הפועלת כפרת43 העונות וריצויין (ש
זה כולל ריצוי על כל ענינים בלתי רצויים);
וגילוי השכינה שבקרבנות (האש שיורדת מן השמים, ובכללות, זה שהמזבח הוא בבית המקדש, "בית לה'") מורה על חביבותם של ישראל44, ועד "כדרך שבא לראות כך בא ליראות"45, שכל התגלות זו היא בשביל ישראל עם קרובו.
ה. ידוע שעבודת הקרבנות נקראת בשם "עבודה" סתם46, משום שבה מתבטא כללות הענין דעבודת השם.
ומזה מובן, דכשם שבקרבנות ישנם ג' הענינים הנ"ל — כמו"כ הוא בנוגע לכללות הענין דעבודת השם, שג' חלוקות בה:
ראשיתה היא העבודה דתורה ומצות, מזון הנפש ("מזין"), כי התורה היא "חיינו", ונאמר (גבי מצות) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"47, וכידוע שרמ"ח מ"ע הם כנגד רמ"ח אברים48, ועל ידי קיום התומ"צ ממשיכים חיות (הנשמה) תוך אברי האדם49.
למעלה מזה היא עבודת התשובה, דגם כאשר חטא ופגם ועבר את הדרך ר"ל, מתקן זה ע"י התשובה ("מכפר" ו"מזיח").
אמנם שלימות ענין הדביקות בו יתברך היא העבודה דמסירת נפש, זה שהאדם מוסר את עצמו מכל וכל להקב"ה (כמו עולה שהיא כליל לה'). שזוהי אמיתית ענין המסירת נפש, שמוסר נפשו לא בשביל שכר או בשביל איזוהי תועלת (גשמית, או) רוחנית (שתגיע לנשמתו)50, כ"א רק לכבודו ית', בלי שום חשבון כלל וכלל51. ובזה שהאדם מקריב (ומבטל) את עצמו כליל להקב"ה, ואינו 41מחפש לעצמו כלום, הרי הוא "מחבב את ישראל אל אביהם".
ו. עפ"ז יובן תוכנם של שלשת המזבחות שבנה אברהם — בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" — שבהם הניח אברהם את היסודות ("סימן") לשלשה ענינים כלליים בעבודת עם ישראל במשך כל הדורות:
המזבח הראשון הי' "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י", שזהו ענין של צרכי האדם, הן הגשמיים והן הרוחניים (בדוגמת "מזין"51);
המזבח השני — שהתפלל שם עליהם (לכפר על מעשה עכן)52 — היינו הענין ד"מזיח51. . מכפר";
ואילו המזבח השלישי לא פרש"י מהו ענינו — כי תכליתו של מזבח זה אינה בשביל איזו תועלת צדדית, כ"א רק כדי לבנות מזבח לה' (כמו קרבן עולה שהיא כליל לה', ובאה רק לכבודו יתברך כנ"ל). וה"סימן לבנים" שב"מעשה אבות" זה53 הוא לענין ד"מחבב" שבקרבנות54, כי הקרבה באופן כזה פועלת חביבותם של ישראל אצל הקב"ה, כנ"ל.
ונמצא, ששלשת המזבחות שבנה אברהם הם בסדר דמן הקל אל הכבד: הראשון — "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י" (דוגמת "מזין"); השני — תפלתו על מעשה עכן ("מזיח. . מכפר"); והשלישי — "ויבן שם מזבח לה'" (סתם), מבלי שום כוונה נוספת, רק לכבודו יתברך.
[ובזה יומתק זה שבהמזבח הראשון לא העתיק רש"י את התיבות "לה' הנראה אליו" — דלכאורה, פשטות משמעות הכתוב היא, דלאחרי שנראה אליו ה' — "וירא ה' אל אברם" — בנה מזבח "לה' הנראה אליו", וא"כ הו"ל לרש"י להעתיק הנ"ל ולפרש שבניית המזבח היתה להודות על התגלות זו54 (או שהתגלות זו עוררה אצלו הרצון לעבוד ה' על ידי מזבח), ורש"י מפרש שהמזבח בא (רק) "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י"?
וע"פ הנ"ל מובן, כי סדר העבודה הוא בהדרגה (מלמטה למעלה), מן הקל אל הכבד, ותוכן זה שבמזבח (לבנות מזבח "לה' הנראה אליו") שייך למזבח השלישי55; ולכן פרש"י דמש"נ "לה' הנראה אליו" (גבי מזבח הא') לא בא לתאר תוכנו ומטרתו של המזבח, אלא רק כסימן (הזמן) לחוד — ש(בנייתו שהיא בגלל הבשורות —) הבשורות נודעו לו כאשר "ה' נראה אליו"56].
ז. ועפ"ז יש לבאר גם זה שהכתוב מדגיש גם במזבח הג' "ויבן שם מזבח לה'", שבנה את המזבח בחברון דוקא, כי תוכן ענינו של מזבח זה שייך לעיר חברון דוקא.
42וכידוע57 ש"חברון" הוא לשון חיבור58 [וכמשנ"ת במק"א59 שזה שייך (גם) לעיר חברון כפשוטה, ששם נקברו האבות והאמהות של כל ישראל ואין קורין אבות (ואמהות) אלא לאלה60, וכל התפלות עולות על ידי חברון61], ואמיתית הקשר והחיבור של בנ"י עם הקב"ה הוא כאשר עבודתנו היא לא "בעד עצמנו", בשביל איזו תועלת המגיעה להאדם (גם לא תועלת נעלית ביותר של כפרת האדם), כ"א כאשר ה"מזבח" (ההקרבה) שלו הוא רק לכבודו ית', כולו כליל לה'.
ח. ידוע שעיקרו של ביהמ"ק — "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"62 — הוא המזבח, וע"פ הנ"ל יש לומר, שג' מזבחות אלו דאברהם, הם כנגד ג' בתימקדשות63:
נת' במ"א בארוכה64, שההפרש בין מקדש ראשון ומקדש שני בעבודה רוחנית הוא בזה, שענינו של מקדש הראשון הוא עבודת הצדיקים, ועבודה דמקדש שני, שבא (לאחרי חורבן בית ראשון ו)לתיקונו של החורבן — היא עבודת התשובה.
ונמצא, שמזבח הראשון דאברהם — שכנגד העבודה דתומ"צ — הוא ה"סימן" למקדש הראשון, עבודת הצדיקים (שנקראים כן על שם עבודתם בקיום התומ"צ); ומזבח השני שלו — כנגד עבודת התשובה — הוא ה"סימן" להעבודה דמקדש שני65.
אמנם תכלית השלימות היא בית המקדש השלישי — תכלית השלימות בעבודת השם, שאז יקויים היעוד "עין בעין יראו וגו'"66, היינו התגלות אלקות בתכלית השלימות67, ובמילא גם דביקות בנ"י בה' תהי' בתכלית השלימות ובביטול מוחלט אליו ית'. וב"מעשה אבות" הוא המזבח השלישי שבנה אברהם בחברון, שכל ענינו הי' רק — "ויבן שם מזבח לה'", כנ"ל באורך.
ויש למצוא סמוכין לזה בדברי המדרש68, שאברהם בנה מזבח בחברון מפני שהוא "מקום שהמליכו בו את דוד ושם כרתו ברית שנאמר69 ויבואו כל זקני ישראל אל המלך חברונה ויכרות להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה'":
ידוע שמלכותו של דוד המלך (ובפרט כאשר נעשה מלך בפועל על כל ישראל) היא מלכות נצחית70, אשר שלימותה היא מלכותו של המלך המשיח.
43וכפסק דין הרמב"ם71 ש"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה"; ולא עוד אלא שמצינו במדרשי חז"ל72, שמלך המשיח הוא הוא דוד המלך — "דוד שמי'", ובלשון הידוע73 "איש צמח שמו הוא דוד בעצמו"74.
ונמצא, שמזבח זה שבנה אברהם שייך למלכותו של דוד, שהיא היא מלכותו של מלך המשיח, שאז תהי' תכלית השלימות הנ"ל בעבודת השם.
ט. ההוראה מכל זה במעשינו ועבודתינו עתה:
מאחר שמעשה אבות הוא סימן לבנים, מובן, שענינם של כל שלשת המזבחות שבנה אברהם צ"ל בעבודת כאו"א מישראל, וגם עתה.
וע"פ משנ"ת שהמזבח השלישי הוא כנגד השלימות שתושג בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, נמצינו למדים, שכל עניני העבודה (כללות ענין המזבח והקרבנות בעבודת השם), גם בזמן הגלות, צריכים להיות קשורים בתוכן הענין דמלכות דוד, דוד מלכא משיחא.
היינו שגם העבודה דתומ"צ ותשובה צ"ל חדורה בההכרה הברורה, ששלימות ענין עבודת השם תהי' רק לעת"ל75 (שאז יהי' קיום המצות "כמצות רצונך"76), וכדברי הרמב"ן הידועים77 שהמצות שאנו מקיימים בזמן הזה (בחו"ל) הן רק "ציונים", "כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'" —
שזה גופא מעורר עוד יותר התשוקה והגעגועים לגאולה האמיתית והשלימה, ועי"ז מקרבים וממהרים את הזמן שבו רואים במוחש, בפועל ובגלוי, את קיומה של הכריתת ברית דכל בנ"י עם דוד המלך, דוד מלכא משיחא — "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהי' לכולם. . ודוד עבדי נשיא להם לעולם"78, ובמהרה בימינו ממש.
(משיחת ז' מרחשון תשמ"ו)
הערות
עמוד 36
- 1. יב, ז.
- 2. יב, ח.
- 3. יג, יח.
- 4. ב"ר (פרשתנו) ספל"ט.
- 5. כמ"ש במפרשי המדרש (פירוש המיוחס לרש"י. מת"כ. פי' מהרז"ו. ועוד).
- 6. כמ"ש בת"א יב, ח "(ויקרא) וצלי". וכ"ה לכמה גי' בהמשך דברי המדרש (ראה ב"ר הוצאת תיאודור). וביל"ש עה"פ (הובא במהרז"ו. ע"ש).
- 7. המשך הלשון בב"ר שם.
- 8. יג, יז.
- 9. לשון המת"כ לב"ר שם (ע"פ ב"ר עה"פ — ראה לקמן הערות 12, 13).
- 10. ובב"ר לא נקט כסדרם של הפסוקים, כי "איידי דבעי לפרש מעשה דיהושע (שבעי) קודם נקט ועשאו אחרון" (פי' המיוחס לרש"י לב"ר שם. וראה גם יפ"ת השלם, פי' מהרז"ו ועוד).
- 11. ומה ששינה רש"י במזבח הא' והוסיף (והקדים ) "על בשורת הזרע" — ראה מפרשי רש"י (גו"א. הואיל משה (באר היטב). שפ"ח. משכיל לדוד. ועוד).
- 12. בב"ר ספמ"א (וכן בב"ב ק, א) דעת ר' אליעזר. ולהעיר שבעל המאמר בב"ר פל"ט הוא ג"כ ר"א [ואת"ל דר"א בן שמוע (בב"ר שם) הוא המשך ללפני זה — לכאורה בעל המאמר הוא ר"א התנא].
- 13. כ"ה לפי' המת"כ לב"ר. ועד"ז בפי' מהרז"ו. וראה יפ"ת (השלם) לב"ר שם (ועוד), דאתי גם לדעת חכמים שם. וראה תו"ח ב"ב שם ד"ה משום חביבותא. כוס ישועות ויפה עינים שם. ואכ"מ.
- 14. וראה גם תיב"ע עה"פ (ובלקו"ש חט"ו ע' 101 והערה 16 שם). רמב"ן יג, טו (ע"ד הדרש כו', וכהמשכו: וע"ד הפשט כו'). ובש"ך עה"ת מפרש, דויבן שם מזבח הי' "כדי להחזיק בה". ע"ש.
- . כ"ה בדפוסי רש"י שלפנינו, דפוס שני דרש"י וכמה כת"י רש"י (שתח"י). ובדפוס ראשון וכמה כת"י רש"י (שתח"י) נאמר "על בשורת א"י" לפני "על בשורת הזרע".
עמוד 37
- 15. וראה בארוכה לקו"ש חט"ו ע' 204 ואילך, שמוכח בכ"מ בפרש"י שלדעת רש"י בפירושו עה"ת לא נקנתה א"י לאברהם (ולא — בכלל — להאבות), משא"כ לדעת המדרש וע"ד ההלכה. וראה גם לקו"ש ח"כ ע' 131 ואילך.
- 16. יג, טו-טז.
- 17. ולכן אף את"ל שאין מקום לבנות מזבח על חזרת בשורה עוה"פ (ראה יפ"ת השלם לב"ר שם, כב) — בנדו"ד שנתוספו כאן פרטים, ופרטים עיקריים, ה"ז כמו בשורה חדשה. ובדפוס ראשון וכת"י רש"י (שתח"י), ישנה אריכות בפרש"י עה"פ (יג, טז) ע"ד בני ישראל, שאינה בפרש"י לפנינו, וז"ל: ושמתי את זרעך כעפר הארץ שיהו מפוזרין בכל העולם כעפר המפוזר ועוד שאם אין עפר אין בעולם אילנות ותבואה כך אם אין ישראל אין העולם מתקיים שנאמר והתברכו בזרעך אבל לימות המשיח משולין כחול שמקהה שיני הכל כך יפלו ויקהו כל העולם שנאמר ולו יקהת עמים. וראה גם פרש"י שבהערה 25.
- 17. ולכמה מפרשים (ריב"א וחי' ופי' מהרי"ק על פרש"י — יג, יד), מש"כ רש"י (שם) ש"הי' הדבור פורש ממנו" (מאברהם) ורק כאן נאמר "וה' אמר אל אברם" — כי לפנ"ז (בפסוק יב, ז) "לא הי' מאריך עמו כ"כ בדברים".
- 18. ועד"ז הוא בשאר המקומות בתורה שנאמר "ויבן שם מזבח" וכיו"ב (ראה וירא כב, ט. תולדות כו, כה. וישלח לג, כ. לה, ז), שבכולם בא הכתוב להדגיש שהי' ענין מיוחד במקום ההוא, שלכן בנה המזבח שם דוקא.
- 19. אלא שרש"י מפרש "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י", לשלול הפירוש שבניית המזבח היתה ע"ז שנראה אליו ה' (רמב"ן, צידה לדרך ואוה"ח יב, ז). אבל גם לפרש"י ה"ז שייך לבשורת הזרע ובשורת א"י שנתבשר כאן ("לזרעך אתן את הארץ הזאת"), ולא למש"נ בתחילת הסדרה "ואעשך לגוי גדול". וראה מפרשי רש"י שבהערה 11. באר מים חיים (לאחי המהר"ל) שם, ח. מלאכת הקודש על פרש"י. יפ"ת שבהערה 17. ואכ"מ.
- . ובכת"י הנ"ל: מפוזרין מסוף העולם ועד סופו. . כך יקהו ויפלו כל כו'.
- . והטעם י"ל, כי לא מצינו שבכל פעם שנגלה ה' לאברהם בנה מזבח — ראה לדוגמא ריש (וסוף) פרשתנו. וראה מפרשי רש"י שבפנים ההערה (בסופה).
עמוד 38
- 20. ובזה מתורץ ג"כ — מנ"ל לרש"י (בפשש"מ) שמזבח זה הי' שייך וקשור עם נבואה זו (שלכאורה פירוש זה רחוק מדרך הפשט) — כי דוקא עפ"ז מובן דיוק הלשון "ויבן שם מזבח", שבניית המזבח היא בשייכות למאורע שאירע שם דוקא (ראה גו"א (וראה גם רע"ב) על פרש"י כאן).
- 21. אבל ראה אברבנאל כאן: שעם היות שאמר ית' לאברם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה הנה הוא בענותנותו לא עשה כן כו'. וראה גם לקו"ש ח"ז (ע' 81, 86) שכ"ה לפרש"י (יב, ד) ש"וישב" כאן הוא ל' עכבה.
- 21. להעיר מש"ך עה"ת הנ"ל הערה 14.
- 22. יב, ט.
- 23. יג, ג.
- 3. יג, יח.
- 24. פרש"י וירא כא, לד.
- 25. דאם בא להדגיש שזה הי' אחר קיום ציווי ה' "קום התהלך בארץ גו'", הו"ל להכתוב להדגיש העיקר "וילך אברם גו'", ולא (רק) "ויאהל אברם" (וראה ש"ך עה"ת שם). ולהעיר שבדפוס ראשון דפרש"י שם יג, יח איתא "ויאהל אברם, שחזר לאשתו כשראה שאינו מוליד פירש ממנה כיון שאמר לו הב"ה ושמתי את זרעך חזר לה". — אבל ליתא בשאר הדפוסים וכת"י (שתח"י).
- 26. להעיר ממדרש הגדול פרשתנו יג, יח — הובא לקמן בפנים סעיף ח.
- 27. תנחומא פרשתנו ט. ועד"ז בב"ר פ"מ, ו.
- 28. פרשתנו יב, ו. וראה שם יב, יו"ד. יד, א. תולדות כו, א. וישלח לב, ד. וראה גם בהנסמן בהערה 63.
- 29. וע"ד שמצינו בנוגע לסימני טהרה וטומאה דבהמה, ד"הסימנים הם הגורמים הטהרה והטומאה (אבל בסימני עופות וסימני חי' לגבי חלבה זה רק הוה סימן (המברר) איזהו הטהור ואיזה היא החי')" — צפע"נ על הרמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"א ה"א. וראה לקמן ע' 117 הערה 17.
עמוד 39
- 30. ואף שגם יצחק ויעקב בנו מזבחות, כנסמן לעיל הערה 18 (וראה פרש"י בלק כג, ד "אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות כו'"), יש בהם "סימן לבנים" משלהם. ולהעיר שבמדרשים הנ"ל (הערה 27) מפורש הענין דמעשה אבות סימן לבנים רק בנוגע לאברהם — "סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו", ומפרט כו"כ דברים שאירעו לאברהם ואירעו עד"ז לבניו.
- 31. כתובות י, ב.
- 32. ל' הגמ' שם.
- 33. פרש"י שם.
- 34. הל' מעשה הקרבנות פ"א ה"ב.
- 35. מדרש תדשא (הנק' ג"כ ברייתא דר"פ בן יאיר) פי"ב . ס' רזיאל המלאך (בשינויים קלים).
- 35. ראה גם רמב"ן פרשתנו טו, ט.
- 36. ראה באופן אחר קצת — חדא"ג מהרש"א כתובות שם. והמבואר בפנים הוא ע"פ המדרש תדשא.
- 37. להעיר שעולה דורון הוא — זבחים ז, ב.
- 38. מדרש תדשא וס' רזיאל המלאך שם. ע"ש.
- . הובאו קטעים מפרק זה בס' הרוקח בתחלתו. הגהמ"י הל' יסוה"ת פ"ב.
עמוד 40
- 39. וראה גם אדר"נ רפ"ד.
- 40. צו ז, ח.
- 41. יומא כא, ב.
- 42. ריש הל' ביהב"ח.
- 43. תו"כ ויקרא א, ד. זבחים ו, א. וש"נ.
- 44. ראה יומא שם דרק בבית ראשון הי' אש יורד מן השמים (רבוצה כארי) ואוכל הקרבנות (משא"כ בבית שני ד"סיועי לא מסייעא", אבל ירדה מלמעלה). ולהעיר מגמ' שם לפנ"ז בנוגע להנס בלחם הפנים "אומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום שסילוקו כסידורו".
- 45. חגיגה ב, א (וש"נ). וראה אוה"ת בראשית וירא קג, ב ואילך.
- 46. ראה מפרשים לאבות פ"א מ"ב.
- 47. אחרי יח, ה.
- 48. מכות כג, סע"ב. הובא בהקדמת הרמב"ם לספר היד בסופה. ובכ"מ.
- 49. וראה לקו"ת נצבים מה, ג.
- 50. וכלשון הרמב"ם הל' תשובה פ"י ה"ב: לא מפני דבר בעולם כו' לא כדי לירש הטובה (חיי עוה"ב — שביאר בריש הפרק ובפ"חט שם) אלא עושה האמת מפני שהוא אמת.
- 51. ראה תניא פי"ח ופי"ט. וראה בארוכה לקו"ש ח"כ ע' 75 ואילך.
עמוד 41
- 51. להעיר מהגירסא בש"ס כת"י מינכן (ראה מס' כתובות עם דקדוקי סופרים השלם — אה"ק, תשל"ב) "מזין (ואח"כ) ומזיח".
- 52. להעיר ממלאכת הקודש על פרש"י פרשתנו (יב, ח) דבפעולת אברהם בעי "דהי' בשביל עון, הוצרך לשניהם, לתפלה, ולמזבח להקריב עליו קרבן לכפרת עון".
- 53. משא"כ המזבח שבפ' וירא — עקידת יצחק — שזה הי' מצד הציווי, ואין זה בגדר מעשה אבות שהם רק סימן לבנים, אלא שהוא כעין תחילת מעשה הבנים. שלכן: א) הי' מצד הציווי, ב) הי' במקום המקדש והמזבח בהר המורי'. וראה רמב"ם הל' ביהב"ח רפ"ב.
- 54. ולהעיר מרמב"ם שבהערה 50, שממשיך שם: והיא מעלת אברהם אבינו כו'.
- 54. כפי' המפרשים הנ"ל הערה 19.
- 55. וכנ"ל סוס"ד דבחי' זו הג' שייכת לגילוי שכינה (שבקרבנות). וראה אברבנאל שם בפי' "ויבן שם מזבח" (הא').
- 56. וראה באר יצחק לפרש"י שם, ז.
עמוד 42
- 57. זח"א קכב, ב (מהנ"ע). קכה, א.
- 58. להעיר שבדפוס ראשון ובא' מכת"י רש"י (שתח"י) איתא בפרש"י עה"פ (יג, יח) ד"ה אשר בחברון, "שחבר את עצמו להב"ה".
- 59. לקו"ש חכ"ה ע' 98.
- 60. ברכות טז, ב.
- 61. ילקוט ראובני ח"ש כג, ט (ממגלה עמוקות). וראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ה שם.
- 62. רמב"ם ריש הל' בית הבחירה.
- 63. להעיר מרמב"ן תולדות (כו, כ. וראה גם כלי יקר שם, יט) שג' הבארות שחפר יצחק הם לנגד ג' בתי מקדשות. ע"ש. — נת' בארוכה לקמן ע' 116 ואילך.
- 64. לקו"ש ח"ט ע' 27 ואילך. 67 ואילך.
- 65. שאף שחסרו שם ה' דברים (ראה יומא שם), הרי נאמר (חגי ב, ט) "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", שקאי על בית שני (ב"ב ג, סע"א ואילך). וראה בארוכה לקו"ש ח"ט (שם) ענינו ברוחניות.
- 66. ישעי' נב, ח.
- 67. ראה תניא פל"ו.
- 68. מדרש הגדול פרשתנו יג, יח.
- 69. ש"ב ה, ג.
- 70. כמ"ש הרמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ז ואילך. וראה ר"ה (כה, א. זח"א קצב, ריש ע"ב. נוסח קידוש לבנה) "דוד מלך ישראל חי וקיים".
עמוד 43
- 71. שם רפי"א.
- 72. ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד (ובפני משה שם).
- 73. "סדר הושענות" להושענא רבא (פיוט אומץ ישעך).
- 74. ולהעיר מסנהדרין (צח, סע"ב): עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר כו'. וראה לקו"ש חל"ה ע' 206 ואילך.
- 75. ראה בארוכה לקו"ש חכ"ב ע' 77 ואילך.
- 76. ראה תו"ח ר"פ ויחי. מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"ב ע' תרפו. וש"נ. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך.
- 77. אחרי יח, כה (ע"פ ספרי עקב יא, יז — הובא בפרש"י שם, יח).
- 78. יחזקאל לז, כדכה.
רש"י על בראשית י״ג:ט״ז - הטקסט מספריא
אשר אם יוכל איש. כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לֶעָפָר לְהִמָּנוֹת כָּךְ זַרְעֲךָ לֹא יִמָּנֶה:
אשר אם יוכל איש SO THAT IF A MAN IS ABLE [TO COUNT] —just as it is impossible for the dust to be counted, so, too, your seed shall not be counted.
הטקסט של רש"י על בראשית יב ד אינו זמין בספריא.
בראשית רבה מ׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וגו' וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ (בראשית יב, טז כ), רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ צֵא וּכְבשׁ אֶת הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָנֶיךָ, אַתְּ מוֹצֵא כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב בְּאַבְרָהָם כְּתִיב בְּבָנָיו, בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בראשית יב, י): וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מה, ו): כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (במדבר כ, טו): וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: לָגוּר שָׁם, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מז, ד): לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מג, א): וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות יד, י): וּפַרְעֹה הִקְרִיב. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, כב): כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וגו', וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, כ): וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרַיְמָה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, א): וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (תהלים קה, לז): וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות יב, לג): וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (במדבר לג, א): אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל.
משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות א׳:א׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל.
רש"י על במדבר כ״ג:ד׳ - הטקסט מספריא
ויקר. לְשׁוֹן עֲרַאי, לְשׁוֹן גְּנַאי, לְשׁוֹן טֻמְאַת קֶרִי, כְּלוֹמַר בְּקֹשִׁי וּבְבִזָּיוֹן, וְלֹא הָיָה נִגְלֶה אֵלָיו בַּיּוֹם אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְהַרְאוֹת חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (בראשית רבה נ"ב):
את שבעת המזבחת. שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת עָרַכְתִּי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת, אָמַר לְפָנָיו אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ בָּנוּ לְפָנֶיךָ שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת וַאֲנִי עָרַכְתִּי כְּנֶגֶד כֻּלָּן, אַבְרָהָם בָּנָה אַרְבָּעָה — "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (בראשית י"ב), "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה" וְגוֹ' (שם), "וַיֶּאֱהַל אַבְרָהָם" וְגוֹ' (שם י"ג), וְאֶחָד בְּהַר הַמּוֹרִיָּה; וְיִצְחָק בָּנָה אֶחָד — "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ" וְגוֹ' (שם כ"ו), וְיַעֲקֹב בָּנָה שְׁתַּיִם, אֶחָד בִּשְׁכֶם וְאֶחָד בְּבֵית אֵל:
ואעל פר ואיל במזבח. וְאַבְרָהָם לֹא הֶעֱלָה אֶלָּא אַיִל אֶחָד (תנחומא צו):
ויקר AND [GOD] HAPPENED TO MEET [BALAAM] — This is an expression ordinarily used to denote events of a casual character, an expression for something shameful, an expression for an unclean happening (קרי). It is as much as to say: with reluctance and in a contemptuous manner. And on this occasion He revealed Himself to him by day, only to show how dear Israel was to Him (cf. Genesis Rabbah 52:5; Rashi on Leviticus 1:1).
את שבעת המזבחות — “Seven altars I have set in order” is not written here, but “THE SEVEN ALTARS”. He said to Him: The ancestors of these people together built before Thee seven altars, but I alone have built altars equal to all of them. — Abraham built four: (Genesis 12:7) “And he built there an altar to the Lord who had appeared to him”; (Genesis 12:8) “And he removed thence unto the mount… [and he built there an altar]; (Genesis 13:18) “And Abraham moved his tent … [and built there an altar]”; and one he built on Mount Moriah (Genesis 22:9). Isaac built one: (Genesis 26:25) “And he built there an altar”. Jacob built two, one at Shechem and one at Bethel (Genesis 33:20 and Genesis 35:7);
ואעל פר ואיל במזבח AND I HAVE OFFERED UPON EVERY ALTAR A BULLOCK AND A RAM — “but Abraham”, said he, “offered only a single ram” (cf. Midrash Tanchuma, Balak 11, Midrash Tanchuma, Tzav 1).
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
וכל הקרבנות בין של צבור בין של יחיד ארבעה מינין:עולה וחטאת ואשם ושלמים:
רמב"ן על בראשית ט״ו:ט׳ - הטקסט מספריא
עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת פֵּרֵשׁ רַבִּי אַבְרָהָם בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אֲבָל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על בראשית ט"ו:ט') אָמַר שָׁלֹשׁ, וְכֵן הַדָּבָר, כִּי בַּת שָׁלֹשׁ לֹא תִּקָּרֵא עֶגְלָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ (פרה א א) וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עֶגְלָה בַּת שְׁתַּיִם פָּרָה בַּת שָׁלֹשׁ. וְרָמַז כִּי שְׁלֹשָׁה קָרְבָּנוֹת מֵהֶן יַקְרִיבוּ לְפָנָיו זַרְעוֹ, הָעוֹלָה וְהַחַטָּאת וְהַשְּׁלָמִים, כִּי הָאָשָׁם כְּחַטָּאת הוּא, אֵין בֵּינֵיהֶם לְבַד הַשֵּׁם. וְיִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה טַעַם "מְשֻׁלֶּשֶׁת", שֶׁיָּבִיא אוֹתָן רְצוּפוֹת וְיִהְיֶה כָּל מִין לְבַד, וְכֵן "כִּי מְשֻׁלָּשׁוֹת הֵנָּה" (יחזקאל מב ו), שֶׁהָיוּ הַלְּשָׁכוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת וְהַתִּיכוֹנוֹת וְהַתַּחְתּוֹנוֹת:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ב׳ - הטקסט מספריא
האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא.
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו והם הגלגלים והכוכבים שבהן ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות ומהן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו.
ומהו זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפים הכל במראה הנבואה ודרך חידה לומר שאינו גוף ואינו כבד כגופות הכבדים כמו שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ואינו אש אלא משל וכמו שנאמר עושה מלאכיו רוחות.
ובמה יפרדו הצורות זו מזו והרי אינן גופין לפי שאינן שוין במציאותן אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חבירו והוא מצוי מכחו זה למעלה מזה והכל נמצאים מכחו של הקדוש ברוך הוא וטובו וזהו שרמז שלמה בחכמתו ואמר כי גבוה מעל גבוה שומר.
זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום כמו אדם שיושב למעלה מחבירו אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול.
שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלהים ובני אלהים וכרובים ואישים כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך הוא היא מעלת הצורה שנקראת חיות לפיכך נאמר בנבואה שהן תחת כסא הכבוד ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם.
וכל הצורות האלו חיים ומכירין את הבורא ויודעים אותו דעה גדולה עד למאד כל צורה וצורה לפי מעלתה לא לפי גודלה אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמתת הבורא כמו שהוא אלא דעתה קצרה להשיג ולידע אבל משגת ויודעת יותר ממה שמשגת ויודעת צורה שלמטה ממנה וכן כל מעלה ומעלה עד מעלה עשירית גם היא יודעת הבורא דעה שאין כח בני האדם המחוברים מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה והכל אינן יודעין הבורא כמו שהוא יודע עצמו.
כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.
הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חי ה' אלא חי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו.
דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה.
צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים ומודיעין אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו וידע סוף הדבר ועומקו ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלן ועליהם אמר שלמה בחכמתו דרך משל כבשים ללבושך כך אמרו חכמים בפירוש משל זה דברים שהן כבשונו של עולם יהיו ללבושך כלומר לך לבדך ואל תדרוש אותם ברבים ועליהם אמר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך ועליהם אמר דבש וחלב תחת לשונך כך פירשו חכמים הראשונים דברים שהן כדבש וחלב יהיו תחת לשונך.
חגיגה ב׳ א - הטקסט מספריא
הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשׁוּחְרָרִים, הַחִיגֵּר וְהַסּוֹמֵא, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו.
אֵיזֶהוּ קָטָן — כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחוֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁלֹשׁ רְגָלִים״.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה — שְׁתֵּי כֶסֶף, וְהַחֲגִיגָה — מָעָה כֶּסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה מָעָה כֶּסֶף, וְהַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כֶסֶף.
גְּמָ׳ ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. וּלְרָבִינָא דְּאָמַר מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי חִיגֵּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְנִתְפַּשֵּׁט בְּיוֹם שֵׁנִי.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין זֶה לָזֶה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן, ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו.
וּדְלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאֶה״, ״יֵרָאֶה״ — כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת כָּךְ בָּא לֵירָאוֹת. מָה לִרְאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, אַף לֵירָאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִי מֵעִיקָּרָא, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ הָא דְּרָבִינָא — לָא קַשְׁיָא: כָּאן כְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, כָּאן כְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה. דִּתְנַן: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין — עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
MISHNA: All are obligated on the three pilgrim Festivals in the mitzva of appearance, i.e., to appear in the Temple as well as to sacrifice an offering, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor; and a tumtum, and a hermaphrodite, and women, and slaves who are not emancipated; and the lame, and the blind, and the sick, and the old, and one who is unable to ascend to Jerusalem on his own legs.
Who has the status of a minor with regard to this halakha? Any child who is unable to ride on his father’s shoulders and ascend from Jerusalem to the Temple Mount; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say: Any child who is unable to hold his father’s hand and ascend on foot from Jerusalem to the Temple Mount, as it is stated: “Three times [regalim]” (Exodus 23:14). Since the term for feet is raglayim, Beit Hillel infer from here that the obligation to ascend involves the use of one’s legs.
Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance brought on a pilgrim Festival must be worth at least two silver coins, and the Festival peace-offering must be worth at least one silver ma’a coin. And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth at least one silver ma’a and the Festival peace-offering at least two silver coins.
GEMARA: The Gemara asks: When the mishna states that all are obligated in the mitzva of appearance in the Temple, the term: All, comes to add what in the mishna’s ruling? The Gemara answers: It serves to add one who is half-slave half-freeman. The Gemara asks: And according to the opinion of Ravina, who said: One who is half-slave half-freeman is exempt from the appearance in the Temple, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who was lame on the first day of the Festival and was unable to travel, and was healed on the second day of the Festival. This man is obligated to appear before the end of the Festival.
The Gemara asks: This works out well according to the one who said that all seven days of the Festival redress one another, i.e., the obligation to appear applies equally on all days of the Festival. Consequently, one who was unable to travel on the first day may do so on the second day. However, according to the one who said that the main obligation is on the first day and all the remaining days merely redress the first day, and therefore one who was exempt from appearing on the first day of the Festival remains exempt throughout the rest of the Festival, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who is blind in one of his eyes.
The Gemara notes: And this is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita that Yoḥanan ben Dehavai says in the name of Rabbi Yehuda: One who is blind in one of his eyes is exempt from the mitzva of appearance, as it is stated: “Three occasions in the year all your males will appear [yera’e] before the Lord God” (Exodus 23:17). Since there are no vowels in the text, this can be read as: All your males will see [yireh] the Lord God. This teaches that in the same manner that one comes to see, so he comes to be seen: Just as the usual way to see is with both one’s eyes, so too the obligation to be seen applies only to one who comes with the sight of both his eyes. Therefore, one who is blind in one eye is not obligated in the mitzva of appearance in the Temple.
And if you wish, say instead: Actually, it is as we said initially, that it comes to include one who is half-slave and half-freeman. And as for that which poses a difficulty to the opinion of Ravina, it is not difficult: Here it is in accordance with the initial version of the mishna, whereas there, Ravina’s statement, is in accordance with the ultimate version of the mishna. As we learned in a mishna (Pesaḥim 88a): One who is half-slave half-freeman serves his master one day and works for himself one day. This is the statement of Beit Hillel.
Beit Shammai said to them:
משנה אבות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
משנה תורה, הלכות תשובה י׳:ב׳ - הטקסט מספריא
העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.
תניא, ליקוטי אמרים י״ח - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב, מִלַּת ״מְאֹד״ שֶׁבַּפָּסוּק: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וְגוֹ׳״.
צָרִיךְ לֵידַע נֶאֱמָנָה, כִּי אַף מִי שֶׁדַּעְתּוֹ קְצָרָה בִּידִיעַת ה׳, וְאֵין לוֹ לֵב לְהָבִין בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה דְּחִילוּ וּרְחִימוּ אֲפִילוּ בְּמוֹחוֹ וּתְבוּנָתוֹ לְבַד, אַף־עַל־פִּי־כֵן, קָרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר מְאֹד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, בְּפִיו וּבִלְבָבוֹ מַמָּשׁ, מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, שֶׁהִיא ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״ שֶׁבְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ.
רַק שֶׁצָּרִיךְ לְבָאֵר וּלְהַקְדִּים תְּחִלָּה בַּאֵר הֵיטֵב, שֹׁרֶשׁ אַהֲבָה זוֹ, וְעִנְיָינָהּ, וְאֵיךְ הִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ, וְאֵיךְ נִכְלָל בָּהּ גַּם דְּחִילוּ.
וְהָעִנְיָן, כִּי הָאָבוֹת – הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, וְעַל כֵּן זָכוּ לְהַמְשִׁיךְ נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה לִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם עַד עוֹלָם מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה שֶׁבְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו.
וְעַל כָּל פָּנִים, אֲפִילוּ לְקַל שֶׁבְּקַלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נִמְשָׁךְ בְּזִיוּוּגָם נֶפֶשׁ דְּנֶפֶשׁ דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, שֶׁהִיא מַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבִּקְדוּשַּׁת הָעֲשִׂיָּה.
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, מֵאַחַר שֶׁהִיא מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת, הִיא כְּלוּלָה מִכּוּלָּן, גַּם מֵחָכְמָה דַעֲשִׂיָּה, שֶׁבְּתוֹכָהּ מְלוּבֶּשֶׁת חָכְמָה דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, שֶׁבְּתוֹכָהּ חָכְמָה דַאֲצִילוּת, שֶׁבָּהּ מֵאִיר אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ״, וְ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״.
וְנִמְצָא, כִּי אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מְלוּבָּשׁ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם – יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה מִיִּשְׂרָאֵל, וּבְחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבָּהּ, עִם אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ, לְהַחֲיוֹתָהּ מִבְּחִינַת רֹאשָׁהּ עַד בְּחִינַת רַגְלָהּ, כְּדִכְתִיב: ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ״.
[וְלִפְעָמִים מַמְשִׁיכִים פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נְשָׁמוֹת גְּבוֹהוֹת מְאֹד שֶׁהָיוּ בְּעִמְקֵי הַקְּלִיפּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר גִּלְגּוּלִים]:
הִנֵּה, הַחָכְמָה הִיא מְקוֹר הַשֵּׂכֶל וְהַהֲבָנָה, וְהִיא לְמַעְלָה מֵהַבִּינָה שֶׁהוּא הֲבָנַת הַשֵּׂכֶל וְהַשָּׂגָתוֹ, וְהַחָכְמָה – הִיא לְמַעְלָה מֵהַהֲבָנָה וְהַהַשָּׂגָה, וְהִיא מָקוֹר לָהֶן.
וְזֶהוּ לְשׁוֹן חָכְמָה – ״כֹּ״חַ מָ״ה״, שֶׁהוּא מַה שֶּׁאֵינוֹ מוּשָּׂג וּמוּבָן, וְאֵינוֹ נִתְפָּס בְּהַשָּׂגָה עֲדַיִין, וְלָכֵן מִתְלַבֵּשׁ בָּהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וְלָכֵן, כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲפִילוּ הַנָּשִׁים וְעַמֵּי הָאָרֶץ, הֵם מַאֲמִינִים בַּה׳, שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַהַשָּׂגָה, כִּי ״פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר, וְעָרוּם יָבִין וְגוֹ׳״, וּלְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל וְהַדַּעַת וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל – הַכֹּל כִּפְתָיִים אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע, בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ, וַאֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ וְגוֹ׳״, כְּלוֹמַר, שֶׁבָּזֶה שֶׁאֲנִי ״בַּעַר״ וּ״בְהֵמוֹת״ – ״אֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ״.
וְלָכֵן, אֲפִילוּ קַל שֶׁבְּקַלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מוֹסְרִים נַפְשָׁם עַל קְדוּשַּׁת ה׳, עַל הָרוֹב, וְסוֹבְלִים עִינּוּיִם קָשִׁים שֶׁלֹּא לִכְפּוֹר בַּה׳ אֶחָד.
וְאַף אִם הֵם בּוּרִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֵין יוֹדְעִים גְּדוּלַּת ה׳, וְגַם בַּמְעַט שֶׁיּוֹדְעִים אֵין מִתְבּוֹנְנִים כְּלָל, וְאֵין מוֹסְרִים נַפְשָׁם מֵחֲמַת דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת בַּה׳ כְּלָל, אֶלָּא בְּלִי שׁוּם דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת, רַק כְּאִלּוּ הוּא דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר כְּלָל לִכְפּוֹר בַּה׳ אֶחָד, בְּלִי שׁוּם טַעַם וְטַעֲנָה וּמַעֲנֶה כְּלָל.
וְהַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁה׳ אֶחָד מֵאִיר וּמְחַיֶּה כָּל הַנֶּפֶשׁ, עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַשֵּׂכֶל הַמּוּשָּׂג וּמוּבָן:
משנה תורה, הלכות בית הבחירה ב׳ - הטקסט מספריא
המזבח, מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר (דה"א כב, א): "וזה מזבח לעולה לישראל". ובמקדש נעקד יצחק אבינו, שנאמר (בראשית כב, ב): "ולך לך אל ארץ המוריה". ונאמר (דה"ב ג, א): "ויבן שלמה את הבית בהר המוריה".
ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא.
מדות המזבח מכוונות הרבה וצורתו ידועה איש מאיש ומזבח שבנו בני הגולה כעין מזבח שעתיד להבנות עשוהו ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה.
ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה אחד העיד להן על מקום המזבח ואחד העיד להן על מדותיו ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אף על פי שאין שם בית.
מזבח שעשה משה ושעשה שלמה ושעשו בני הגולה ושעתיד להעשות כולן עשר אמות גובה כל אחד מהן וזה הכתוב בתורה ושלש אמות קומתו מקום המערכה בלבד ומזבח שעשו בני הגולה וכן העתיד להבנות מדת ארכו ורחבו ל"ב אמות על ל"ב אמות.
י' אמות של גובה המזבח מהן באמה בת ה' טפחים ומהן באמה בת ששה טפחים ושאר כל אמות הבנין באמה בת ששה טפחים וגובה כל המזבח נ"ח טפחים.
וכך היתה מדתו וצורתו עלה ה' טפחים וכנס חמשה טפחים זהו יסוד נמצא רוחב שלשים אמה ושני טפחים על רוחב שלשים אמה ושני טפחים עלה שלשים טפחים וכנס חמשה טפחים זהו סובב [עלה י"ח טפחים זהו מקום המערכה] נמצא רוחבו שמונה ועשרים אמה וארבעה טפחים על כ"ח אמה וד' טפחים [עלה י"ח טפחים וכונס לקרן זוית של הי"ח בנין חלול מרובע לכל ארבע קרנות] ומקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה סביב וכן מקום רגלי הכהנים אמה סביב נמצא מקום המערכה רוחבו עשרים וארבע אמות וארבעה טפחים על עשרים וארבע אמות וארבעה טפחים.
גובה כל קרן וקרן חמשה טפחים ורבוע כל קרן אמה על אמה וארבע הקרנות חלולות היו מתוכן וגובה מקום המערכה י"ח טפחים נמצא חצי גובה המזבח כ"ט טפחים מסוף הסובב ולמטה.
וחוט של סקרה היה חוגר באמצע המזבח [כששה טפחים מסוף הסובב ולמטה] להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים ונמצא גובהו מן הארץ עד מקום המערכה תשע אמות פחות טפח.
יסוד המזבח לא היה מקיף מארבע רוחותיו כמו הסובב אלא היה היסוד משוך כנגד כל רוח צפון ומערבי ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת וקרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד.
ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים כמין שני חוטמין דקין והן הנקראין שיתין שהדמים יורדין בהן ומתערבין באותה הקרן באמה ויוצאין לנחל קדרון.
ולמטה ברצפה באותו הקרן היה מקום אמה על אמה וטבלא של שיש וטבעת קבועה בה שבו יורדין לשיתין ומנקין אותו.
וכבש היה בנוי לדרומו של מזבח ארכו שלשים ושתים אמה על רוחב ט"ז אמה והיה אוכל בארץ שלשים אמה מצד המזבח ופורח ממנה אמה על היסוד ואמה על הסובב ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האיברים למזבח בזריקה וגובה הכבש תשע אמות פחות שתות עד כנגד המערכה.
ושני כבשים קטנים יוצאים ממנו שבהם פונים ליסוד ולסובב ומובדלין מן המזבח כמלא נימא וחלון היתה במערבו של כבש אמה על אמה ורבובה היתה נקראת שבה נותנין פסולי חטאת העוף עד שתעבור צורתה ותצא לבית השריפה.
ושני שולחנות היו במערב הכבש אחד של שיש שנותנין עליו את האיברים ואחד של כסף שנותנין עליו כל השרת.
כשבונין המזבח בונין אותו כולו אטום כמין עמוד ואין עושין בו חלל כלל אלא מביא אבנים שלמות גדולות וקטנות ומביא סיד וזפת וקונייא וממחה ושופך לתוך מלבן גדול כמדתו ובונה ועולה ונותן בתוך הבנין גוף של עץ או אבן בקרן דרומית מזרחית כמדת היסוד וכן נותן בתוך כל קרן וקרן עד שישלים הבנין ויסיר הגופים שבתוך הבנין כדי שתשאר קרן דרומית מזרחית בלא יסוד וישארו הקרנות חלולין.
ארבע קרנות של מזבח ויסודו ורבועו מעכבין וכל מזבח שאין לו קרן יסוד וכבש וריבוע הרי הוא פסול שארבעתן מעכבין אבל מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אינן מעכבין והוא שלא יפחות מאמה על אמה ברום שלש אמות כשיעור מקום המערכה של מזבח מדבר.
מזבח שנפגם מבניינו אם נפגם מבניינו טפח פסול פחות מטפח כשר והוא שלא יהיה בנשאר אבן פגומה.
רש"י על ויקרא י״ג:י״ח - הטקסט מספריא
שחין. לְשׁוֹן חִמּוּם, שֶׁנִּתְחַמֵּם הַבָּשָֹר בְּלִקּוּי הַבָּא לוֹ מֵחֲמַת מַכָּה שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הָאוּר (חולין ח'):
ונרפא. הַשְּׁחִין הֶעֱלָה אֲרוּכָה וּבִמְקוֹמוֹ הֶעֱלָה נֶגַע אַחֵר:
שחין A BOIL — The word expresses the idea of heat. It is so called because the flesh has become inflamed by an injury which came about as the result of a blow and not as the result of fire (the latter case being mentioned in v. 24 and being termed a מכוה) (Chullin 8a).
ונרפא AND IT BECAME HEALED — the boil (not the flesh also mentioned in this verse) became healed and in its place it produced another plague (the שאת mentioned in the next verse).
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה שנאמר ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל כמו שעשה יהוידע ליואש וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה והבן הגדול קודם לקטן ממנו ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם ולא זכה אלא לכשרים שנאמר אם ישמרו בניך בריתי אף על פי שלא זכה אלא לכשרים לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם הקדוש ברוך הוא הבטיחו בכך שנאמר אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וחסדי לא אפיר מעמו.

