ט'תתלא
ט'תתלא
ב"ה1, ל' לחודש שבט, הוא
ר"ח אדר ראשון,
ה'תש"ל. ברוקלין, נ.י.
שלום וברכה!
מאשר הנני קבלת המכתב.
בהתחלת2 התקופה דעשרים שנה ומעלה מעת ההסתלקות -הילולא3 של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו,
שלאחרי הסתלקות – בכלל "נקל מאד לתלמידיו (כולל כל ההולכים "בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו") לקבל חלקם מבחי' רוח רבם העצמיות כו' ולא זיוום בלבד" "הואיל ואינה בתוך כלי ולא בבחי' מקום גשמי".
וכעבור עשרים שנה ומעלה – הרי אמחז"ל דמבן עשרים שנה מוכר בנכסי אביו (ואמחז"ל : התלמידים קרוים בנים והרב קרוי אב),
וע"פ ביאור רבנו הזקן במחז"ל זה – מובן, אשר מאז מיתוסף בחיות וברצון ובתענוג ובמעשים4 טובים הבאים עי"ז,
ה"ז דרישת השעה ושעת הכושר לעשות חשבון5 צדק מכל הפעולות במשך העשרים שנה מעת ההסתלקות, פעולות בהתאם לדרישות בעל ההילולא בחיים חיותו בעלמא דין, ובכל שלשת הקווין6 עליהם העולם
– עולם כמשמעו ועולם קטן זה האדם –
עומד: תורה ועבודה7 (– זו תפלה) וגמילות חסדים (מצוות),
על מנת – להשלים את החסר ולהוסיף ולהעלות בהם מכאן ולהבא,
מתחיל בעסק בתורה (נגלה וחסידות) – בהקדמת עבודת התפלה – ומסיים במעשה המצוות, מעשים טובים ומאירים,
ובכל אלו – מתוך מסירת נפש (הוא הרצון) ומתוך שמחה וחיות ואור חסידותיים.
ויהי רצון שיבוא כהנ"ל בפו"מ ובהצלחה רבה ועד שיראו במוחש – בלשון בעל ההילולא:
אשרנו מה טוב חלקנו בעבודת הלב ומה נעים גורלנו בעבודת המוח ומה יפה ירושתנו לראות ולהרגיש האלקות בכל דבר ולהשלים הכוונה העליונה לעשות לו ית' דירה בתחתונים .
בברכה,
מ. שניאורסאהן
***
מאשר8 הנני קבלת המכתב מאז, והמברק עתה, והזכרתיו היום עה"צ . . .
בברכה לבריאות ולהצלחה בעניניו (ובפרט – בפעילותו בשלילת9 הטועים האומרים לגלות מר וחשוך ורווי קרבנות בנ"י הי"ד – אתחלתא דגאולה, ה' יצילנו מהם ומהמונם, ויכפר שגגתם ברחמיו המרובים, ומכאן ולהבא יאמרו לחושך חושך ועי"ז יזכו לראות ולאמר לאור – אור. והוא יבש"ט גם בזה) ולבשו"ט בכהנ"ל.
***
בכבוד10 ובברכת הצלחה רבה בהתרחבות ביהכנ"ס-ביהמ"ד צ"צ בירות"ו בב"א בעגלא דידן.
***
בכל11 עניני החתונה בשטומו"צ – כפי שיתדברו ביניהם.
הערות
- 1. כללי פרטי. מצילום האגרת. נדפסה בלקו"ש ח"ו ע' 296.
- 2. בהתחלת התקופה דעשרים שנה : ראה גם לעיל אגרת ט'תתי, ובהנסמן בהערות שם.
- 3. תו"ח ס' שמות : רחצ, ב ואילך (בהוצאה החדשה – בשלח ח"א רז, ב ואילך). ד"ה . . תרע"ח : סה"מ תרע"ח ע' רצא ואילך.
- 4. ה'תש"י : סה"מ ה'תש"י ע' 45.
- 5. שרשב"י ודכוותי' שרצו כו' : ראה להלן אגרת ט'תתצג הערה ד"ה יום שמחתו. הנסמן בתורת מנחם – סה"מ אייר ע' רפג הערה 101. וע"ד תשו"ע : שהיא בשמחה רבה – תניא אגה"ת פי"א (קא, רע"א).
- 6. בד"ה . . תרכ"ז : סה"מ תרכ"ז ע' רכד ואילך.
- 7. ועבודה (– זו תפלה) : ראה תענית ב, א. רמב"ם הל' תפלה בתחילתו. סהמ"צ מ"ע ה. רבינו יונה באבות שם.
- 8. מאשר הנני . . ולבשו"ט בכהנ"ל : קטע זה למו"ה חיים יהודה פלדי. נדפס ב"היכל מנחם" ח"א ע' קנו. אגרות נוספת אליו – לעיל אגרת ט'תשח, ובהנסמן בהערות שם.
- 9. בשלילת הטועים : ראה גם אגרת הנ"ל, ובהנסמן בהערות שם.
- 10. בכבוד . . דידן : קטע זה אל לומדי ומתפללי ביהכנ"ס וביהמד"ר "צמח צדק" אשר בירושלים העתיקה תובב"א ע"י משיח צדקנו. וראה גם לעיל אגרת ט'תקפ, ובהנסמן בהערות שם.
- 11. בכל . . ביניהם : קטע זה למו"ה יעקב גנזבורג. אגרות נוספות אליו – לעיל חי"ד אגרת ד'תתקלב, ובהנסמן בהערות שם. ל' לחודש . . ראשון : ראה טושו"ע אה"ע סקכ"ו ס"ו. דעשרים שנה : יו"ד שבט תש"י-תש"ל. להעיר מירוש' סוטה פ"א ה"ח. ההסתלקות : לשון הקדמת – בני הגאון המחבר ז"ל – להשו"ע דאדמו"ר הזקן בנוגע לפטירתו. ויל"פ עפמש"כ (בתו"א ס"פ ויקהל) דהמשכה וגילוי בבחי' רוממות נק' אסתלק. והרי עפמש"כ באגה"ק (הובא בפנים) לאחרי ההסתלקות מקבלים מבחי' העצמיות כו'. ועוד שם דיש עוד בחי' שאינה מתלבשת כו' רק כו'. הילולא : ראה ד"ה להבין ענין לג בעומר (תו"ח ס' שמות). להבין ענין הילולא דרשב"י, תרע"ח. ועוד. נקל מאד . . גשמי : אגה"ק לאדמו"ר הזקן בי' לסי' זך. בדרך . . מדרכיו : שם סי' זך. אמחז"ל . . מוכר : גיטין סה, א. ב"ב קנה, א. ואמחז"ל התלמידים : ספרי ואתחנן ו, ז (הובא בפרש"י שם). ביאור רבינו הזקן : לקו"ת במדבר (ב, א) ומבאר שם מש"כ בע"ח שכ"ד (ראה דרושי הצלם בסופו). וראה ג"כ ביאוה"ז ואוה"ת ר"פ ח"ש בביאור "עשרים שנה". ובלקו"ת שה"ש (לה, ג): כ' ר"ת כתר, וכן עשרים הוא גימט' כתר. בחיות וברצון ובתענוג : ראה לקו"ת (במדבר שם) החכמה תחי' ואח"כ ההעלאה לרצון העליון, חי' יחידה. ובמעשים טובים הבאים עי"ז : ראה שם: כל המסתעפים ממנו. ולהעיר אשר "תכלית הכוונה הוא שיהי' הגילוי דחיי החיים בהחיים דעולם" (המשך יו"ט שר"ה שחל להיות בשבת ה'תש"י, סיום אות כ). חשבון צדק : נוסף על שבסיום כל תקופה צ"ל ממארי דחושבנא (בקשעהמ"ט – בסוף היום. לפני ר"ה – בסוף השנה ועוד) – י"ל דישנה שייכות מיוחדת כיון שקשור בהסתלקות כו' – עפמש"כ ברמב"ם יפשפש במעשיו ויחזור בתשובה (הל' אבל ספי"ג) – אלא שרשב"י ודכוותי' שרצו שיהי' זה באופן ד"יום שמחתי" (ל' פע"ח שכ"ב פ"ז) – ה"ז מתוך שמחה (וע"ד תשו"ע). הקווין . . עומד : אבות פ"א, מ"ב. נתבאר בד"ה וירא ישראל, תרכ"ז. ובכ"מ. ועולם קטן זה האדם : תנחומא פקודי ג. ת"ז תס"ט (ק, ב). בהקדמת עבודת התפלה : טושו"ע או"ח סקנ"ה. ועיין רש"י ד"ה סמוך ברכות (ה, ב) ולקו"ת ברכה (צו, ב). וראה קונטרס התפלה פ"ט. ובכ"מ. מעשים טובים ומאירים : ראה תו"א (צ, ג). מסירת נפש (הוא הרצון) : תו"א (לו, ב) ובכ"מ. וידוע מא' של "הבעש"ט נ"ע דבמקום שהוא הרצון של הנברא שם הוא כולו" (ד"ה רפאני, תרח"ץ. ס' הקונטרסים [ח"ב] ע' 818). שמחה וחיות ואור : בינה חכ' כתר – כידוע. אשרנו . . בתחתונים : סד"ה אשרנו, ה'ש"ת. עבודת הלב . . המוח . . האלקות בכל דבר ולהשלים הכוונה : תפלה, תורה, מצוות – ג' קווין – מסירת הרצון. ולהשלים הכוונה : ראה אור תורה להה"מ פ' תרומה. דירה בתחתונים : ראה תניא פל"ו.
תניא, אגרת התשובה י״א - הטקסט מספריא
וְאָמְנָם, לִהְיוֹת בְּלִבּוֹ הַהַכְנָעָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגַם הַשִּׂמְחָה בַּה׳, שְׁתֵּיהֶן בְּיַחַד – כְּבָר מִילְּתָא אֲמוּרָה בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים סוֹף פֶּרֶק ל״ד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ ״חֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאי מִסִּטְרָא דָא וְכוּ׳״. וּבְצֵירוּף עוֹד הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן, לִהְיוֹת נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה׳, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וְחַנּוּן וְרַחוּם וְרַב לִסְלוֹחַ, תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ (״כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי״ ״כַּבְּסֵנִי טַהֲרֵנִי״, וְכָל עֲווֹנוֹתַי מְחֵה״ וְכוּ׳), בְּלִי שׁוּם סָפֵק וּסְפֵק סְפֵיקָא בָּעוֹלָם.
וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין בְּכָל תְּפִלַּת י״ח תֵּיכֶף שֶׁמְּבַקְשִׁים ״סְלַח לָנוּ כוּ׳״ – ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״, וַהֲרֵי ״סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל״, מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה? אֶלָּא, אֵין כָּאן שׁוּם סָפֵק כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁבִּקַּשְׁנוּ ״סְלַח לָנוּ״ ״מְחָל לָנוּ״, וְאִילּוּ לֹא הָיִינוּ חוֹזְרִים וְחוֹטְאִים – הָיִינוּ נִגְאָלִין מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״.
וַהֲרֵי אֲפִילוּ בְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם כֵּן, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִמְחוֹל תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ מְחִילָה, וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי מִלִּמְחוֹל, וַאֲפִילוּ בְּקוֹטֵעַ יַד חֲבֵירוֹ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא בְּסוֹף פֶּרֶק ח׳ דְּבָבָא קַמָּא:
וְאִם בִּיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ ג׳ פְּעָמִים וְלֹא מָחַל לוֹ – שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, וְהַגִּבְעוֹנִים שֶׁבִּיקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם מֵהֶם מְחִילָה בְּעַד שָׁאוּל שֶׁהֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים, וְלֹא רָצוּ לִמְחוֹל – גָּזַר דָּוִד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בִּקְהַל ה׳, שֶׁהֵם רַחֲמָנִים וְכוּ׳, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ח׳ דִּיבָמוֹת.
וּבְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לְאֵין קֵץ.
וּמַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִים וּמְבָרְכִים אֶת ה׳ ״חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״ – ״הַמַּרְבֶּה״ דַּיְיקָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֶזְרָא ״וְרַב לִסְלוֹחַ״, דְהַיְינוּ, שֶׁבְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבִיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וּמָחַל לוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזַר לְסוּרוֹ – קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ שֵׁנִית, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית.
אֲבָל בְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין פַּעַם אַחַת לְאֶלֶף פְּעָמִים, כִּי הַמְּחִילָה הִיא מִמִּדַּת הָרַחֲמִים, וּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת אֵינָן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, אֶלָּא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו״, וּלְגַבֵּי בְּחִינַת אֵין־סוֹף אֵין הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּין מִסְפָּר קָטָן לְגָדוֹל, דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא – מַמָּשׁ – חֲשִׁיב״, וּ״מַשְׁוֶה קָטָן וְגָדוֹל וְכוּ׳״.
וְלָכֵן ״מַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״, וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁמִּתְוַודִּים בְּ״עַל חֵטְא״ מִדֵּי שָׁנָה, אַף שֶׁחָזַר וְעָבַר עֲלֵיהֶם – חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁנָה הַבָּאָה, וְכֵן לְעוֹלָם. וּ״בְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״ לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּמוֹ כֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם ג׳ פְּעָמִים מְבָרְכִים: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ״, וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּייִם עַל שֶׁל יוֹם, וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם: אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, וְהַתָּמִיד, שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה, מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבַד, וְכֵן הַתְּפִלָּה בִּזְמַן הַזֶּה עִם הַתְּשׁוּבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, כִּי הַיְינוּ דַוְקָא שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיָה יָכוֹל לִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, אֶלָּא שֶׁסּוֹמֵךְ בְּלִבּוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה, וְלָכֵן, הוֹאִיל וְהַתְּשׁוּבָה גּוֹרֶמֶת לוֹ לַחֲטוֹא – ״אֵין מַסְפִּיקִין וְכוּ׳״. וְאַף גַּם זֹאת ״אֵין מַסְפִּיקִין״ דַּיְיקָא, אֲבָל אִם דָּחַק וְנִתְחַזֵּק וְנִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – מְקַבְּלִין תְּשׁוּבָתוֹ.
אֲבָל אָנוּ שֶׁמְּבַקְשִׁים בְּכָל יוֹם: ״סְלַח לָנוּ״ – אָנוּ מַקְדִּימִין לְבַקֵּשׁ: ״וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ״, דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא נָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, וְכֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבַקְשִׁים: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד״ – מַסְפִּיקִין וּמַסְפִּיקִין, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ״ – ״הַבָּא״ דַיְיקָא, מִיָּד שֶׁבָּא. וְאֵי לָזֹאת, גַּם הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָה הִיא מִיָּד.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״ – אֵין הַמְכֻוָּון לִהְיוֹת תָּמִיד עָצֵב נִבְזֶה חַס וְשָׁלוֹם, דְּהָא כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי וְגוֹ׳״, וּמִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה, שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה רַבָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֶלָּא ״נֶגְדִּי״ דַיְיקָא, כְּמוֹ: ״וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד״, ״מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י ״מֵרָחוֹק״. וְהַמְכֻוָּון, רַק לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ, וְלִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל הָאָדָם, כְּשֶׁיִּהְיֶה לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו שֶׁחָטָא נֶגֶד ה׳.
וְאַדְּרַבָּה, לְעִנְיַן הַשִּׂמְחָה יוֹעִיל זִכְרוֹן הַחֵטְא בְּיֶתֶר שְׂאֵת, בִּכְדֵי לְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה כָּל הַמְּאוֹרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת, בֵּין מִן הַשָּׁמַיִם, בֵּין עַל־יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, בְּדִיבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה (וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְהִנָּצֵל מִכַּעַס וְכָל מִינֵי קְפֵידָא וְכוּ׳). וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵין מְשִׁיבִין, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים וְכוּ׳״, וְ״כָל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו – מַעֲבִירִים לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו״:
ספר המצוות, מצוות עשה ה׳ - הטקסט מספריא
הוא שצונו לעבדו, וכבר נכפל זה הצווי פעמים באמרו ועבדתם את ה' אלהיכם, ואמר ואותו תעבודו. ואע"פ שזה הצווי הוא גם כן מהצוויים הכוללים כמו שביארנו בשורש ד', הנה יש בו יחוד אחר שהוא צווי לתפלה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה. ואמרו גם כן ולעבדו זו תלמוד, ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה מצוה מהכא את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, ואמרו עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע"ה. (בפרשת ואלה המשפטים, אהבה הלכות תפלה וברכת כהנים פ"א):
שולחן ערוך, אבן העזר קכ״ו:ו׳ - הטקסט מספריא
אִם יִכְתֹּב גֵּט בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חֹדֶשׁ אִיָּיר, יִכְתֹּב: בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים לְחֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּיר. וְכֵן בְּכָל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים שֶׁהֵם שְׁנֵי יָמִים. וּבְיוֹם שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ יִכְתֹּב: בְּאֶחָד לְיֶרַח פְּלוֹנִי. כִּי חֶשְׁבּוֹנוֹ מִיּוֹם הַשֵּׁנִי. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לִתֵּן גֵּט בְּשׁוּם רֹאשׁ חֹדֶשׁ (סֵדֶר הַגִּטִּין בְּשֵׁם סְמַ"ק וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְכָל בּוֹ), וְטוֹב לָחוּשׁ לָזֶה אִם לֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ לְעִגּוּן:
בבא בתרא קנ״ה א - הטקסט מספריא
הָכִי קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא: רְאָיָה בְּקִיּוּם הַשְּׁטָר – הַיְינוּ דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּנָחֲתִי לָקוֹחוֹת לִנְכָסִים. אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ רְאָיָה בְּעֵדִים, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּנָחֲתִי לָקוֹחוֹת בִּנְכָסִים?
אֲמַר לֵיהּ: מוֹדֵינָא לָךְ בְּעַרְעָר דִּבְנֵי מִשְׁפָּחָה, דְּלָאו עַרְעָר הוּא. מַאי קָאָמְרִי? קָטָן הָיָה; חֲזָקָה אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר, אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשָׂה גָּדוֹל.
אִיתְּמַר: קָטָן, מֵאֵימָתַי מוֹכֵר בְּנִכְסֵי אָבִיו? רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְרַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא אָמַר רַב נַחְמָן: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה. וְהָא דְּרָבָא – לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר.
מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי בְרַק בְּאֶחָד שֶׁמָּכַר בְּנִכְסֵי אָבִיו, וּמֵת; וּבָאוּ בְּנֵי מִשְׁפָּחָה, וְעִרְעֲרוּ לוֹמַר: קָטָן הָיָה בִּשְׁעַת מִיתָה. וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא: מַהוּ לְבוֹדְקוֹ? אָמַר לָהֶם: אִי אַתֶּם רַשָּׁאִין לְנַוְּולוֹ. וְעוֹד, סִימָנִין עֲשׂוּיִין לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה,
This is what Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Shimon ben Lakish: Granted, according to my explanation of the mishna, that I say that presenting proof through the ratification of the deed is sufficient in order to enable the recipient to claim the gift, this is the reason that with regard to the incident in Bnei Brak you find the possibility that the buyers take possession of the property by ratifying the deed. It is therefore possible that the buyers held the property, and the relatives were claiming it from them. But according to you, that you say that the proof must be presented by bringing witnesses, how can you find circumstances in which the buyers take possession of the property, since they have no proof?
Rabbi Shimon ben Lakish said to Rabbi Yoḥanan: I concede to you with regard to a case where the members of the deceased’s family contested the legality of the buyers’ claim that their contesting the legality of that claim is not taken into consideration, since they are contesting the deed held by the buyers. It is therefore possible for the buyers to take possession of the property, as in this case what do the relatives say? They say that the seller was a minor. But there is a presumption that witnesses do not sign the document unless the seller has become an adult. In the mishna, by contrast, there is no presumption that counters the giver’s claim that he was on his deathbed. The recipient is therefore required to bring proof that the giver was healthy.
§ It was stated that there was a dispute with regard to the following matter: From when, i.e., from what age, can a minor sell his deceased father’s property? Rava says that Rav Naḥman says: From the time he is eighteen years old, and Rav Huna bar Ḥinnana says that Rav Naḥman says: From the time he is twenty years old. The Gemara notes: And this statement of Rava was not stated explicitly; rather, it was stated by inference.
Rabbi Zeira raises an objection from the aforementioned baraita: There was an incident in Bnei Brak involving one who sold some of his father’s property, which he had inherited, and he died, and the members of his family came and contested the sale, saying: He was a minor at the time of his death, and therefore the sale was not valid. And they came and asked Rabbi Akiva: What is the halakha? Is it permitted to exhume the corpse in order to examine it and ascertain whether or not the heir was a minor at the time of his death? Rabbi Akiva said to them: It is not permitted for you to disgrace him for the sake of a monetary claim. And furthermore, signs indicating puberty are likely to change after death, and therefore nothing can be proved by exhuming the body. Rabbi Zeira explains the objection: Granted, according to the one who says that the heir can sell the property once he is eighteen years old,
רש"י על דברים ו׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ושננתם. לְשׁוֹן חִדּוּד הוּא, שֶׁיִּהְיוּ מְחֻדָּדִים בְּפִיךָ, שֶׁאִם יִשְׁאָלְךָ אָדָם דָּבָר לֹא תְהֵא צָרִיךְ לְגַמְגֵּם בּוֹ אֶלָּא אֱמֹר לוֹ מִיָּד (ספרי; קידושין ל'):
לבניך. אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים, מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּייִם בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י"ד) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, וְאוֹמֵר (מלכים ב ב') בְּנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל, וְכֵן בְּחִזְקִיָּהוּ, שֶׁלִּמֵּד תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, וּקְרָאָם בָּנִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב' כ"ט) בָּנַי עַתָּה אַל תִּשָּׁלוּ. וּכְשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִים בָּנִים (שֶׁנֶּאֱמַר בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם) כָּךְ הָרַב קָרוּי אָב, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב') אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (ספרי):
ודברת בם. שֶׁלֹּא יְהֵא עִקַּר דִּבּוּרְךָ אֶלָּא בָּם – עֲשֵׂם עִקָּר וְאַל תַּעֲשֵׂם טָפֵל (שם):
ובשכבך. יָכוֹל אֲפִלּוּ שָׁכַב בַּחֲצִי הַיּוֹם, תַּ"ל ובקומך, יָכוֹל אֲפִלּוּ עָמַד בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, תַּ"ל בשבתך בביתך ובלכתך בדרך – דֶּרֶךְ אֶרֶץ דִּבְּרָה תוֹרָה, זְמַן שְׁכִיבָה וּזְמַן קִימָה (שם):
ושננתם AND THOU SHALT TEACH THEM DILIGENTLY — This word expresses the idea of being sharply impressed, the meaning being, that they should be impressed (familiar) in thy mouth, so that if a person asks you anything concerning them, you will not need to stammer (hesitate) about it, but tell him forthwith (Sifrei Devarim 34:1; Kiddushin 30a)
לבניך [AND THOU SHALT TEACH THEM DILIGENTLY] UNTO THY CHILDREN — These are the disciples. Everywhere do we find that disciples are termed בנים, as it is said, (Deuteronomy 14:1) “Ye are children (בנים) of the Lord your God”; and it says, (2 Kings 2:3), “The sons of (בני) the prophets who were in Bethel”. So. too, do we find in the case of Hezekiah that he taught Torah to all Israel and termed them בנים, as it is said, (II Chronicles 29:11), “My sons (בני) be not now negligent". And even as disciples are termed בנים, “children", so the teacher is termed אב, "father", as it is said, (2 Kings 2:12) that Elisha referred to his teacher Elijah by the words, "My father, my father, the chariot of Israel, etc." (Sifrei Devarim 34:4).
ודברת בם AND THOU SHALT SPEAK OF THEM — i.e. that your principal topic of conversation should be only about them: make them the principal, and do not make them of secondary importance (Sifrei Devarim 34:6).
ובשכבך AND WHEN THOU LIEST DOWN — One might think that this means: even if one lies down (retires to bed) in the middle of the day, and that ובקומך AND WHEN THOU RISEST UP means: even if you rise up in the middle of the night! It, however, states בשבתך בביתך ובלכתך בדרך WHEN THOU SITTEST IN THY HOUSE AND WHEN THOU WALKEST BY THE WAY: The Torah is thus speaking of the usual way of living, and this therefore means, the usual time of lying down and the usual time of rising up (cf. Sifrei Devarim 36:9).
משנה תורה, הלכות אבל י״ג - הטקסט מספריא
כיצד מנחמין את האבלים אחר שקוברין את המת מתקבצין האבלים ועומדין בצד בית הקברות וכל המלוין את המת עומדין סביב להן שורה לפני שורה ואין שורה פחותה מעשרה ואין אבלים מן המנין.
האבלים עומדין לשמאל המנחמין וכל המנחמין באין אצל האבלים אחד אחד ואומרים להן תנוחמו מן השמים ואח"כ הולך האבל לביתו וכל יום ויום משבעת ימי אבלות באין בני אדם לנחמו בין שבאו פנים חדשות בין שלא באו.
האבל מיסב בראש ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע שנאמר וישבו אתו לארץ ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחלה שנאמר ואין דובר אליו דבר וכתיב אחרי כן פתח איוב את פיהו וגו' ויען אליפז וכיון שנענע בראשו שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו שלא יטריחוהו יותר מדאי.
מת שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרין ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבילות ושאר העם מתקבצין עליהן ואם לא היו שם עשרה קבועין בכל יום ויום מתקבצין עשרה משאר העם ויושבין במקומו.
הכל חייבין לעמוד בפני נשיא חוץ מאבל וחולה ולכל העומד מפניו אומר לו שב חוץ מאבל וחולה שמשמע ישב באבלו ישב בחליו.
מכבדין ומרבצין בבית האבל ומדיחין קערות וכוסות וקיתונות וצלוחיות ומדליקין את הנרות אבל אין מביאין שם לא את המוגמר ולא את הבשמים.
אין מוליכין לבית האבל המאכל שמברין בו לא בכלי כסף ולא בכלי שעם וכיוצא בהן אלא בכלי נסרים של ערבה קלופה וכיוצא בהן שלא לבייש את מי שאין לו ואין משקין בזכוכית לבנה אלא בצבועה שלא לבייש את העניים שאין יינותיהן טובות.
אין שותין בבית האבל יתר על עשרה כוסות לכל אחד ואחד שלשה קודם אכילה ושלשה בתוך אכילה וארבעה לאחר אכילה ולא יוסיף שמא ישתכר.
אין אומרין שמועה והגדה בבית האבל אלא יושבין דוין וכן אין אומרין בפני המת אלא דברים של מת אבל לעסוק בדברי תורה בפניו או בבית הקברות אסור.
אין בוכין על המת יתר משלשה ימים ואין מספידין יתר משבעה בד"א בשאר העם אבל תלמידי חכמים הכל לפי חכמתן ואין בוכין עליהם יותר משלשים יום שאין לנו גדול ממשה רבינו וכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה וכן אין מספידין יתר על שנים עשר חדש אין לנו בחכמה גדול מרבינו הקדוש ושנים עשר חדש בלבד נספד וכן חכם שבאה שמועתו לאחר שנים עשר חדש אין סופדין אותו.
אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי שנאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו כלומר יתר מדאי שזהו מנהגו של עולם והמצער [עצמו יותר] על מנהגו של עולם הרי זה טפש אלא כיצד יעשה שלשה לבכי שבעה להספד שלשים יום לתספורת ולשאר החמשה דברים.
כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה ואחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו ומשלשה ועד שבעה [כאילו היא] מונחת בקרן זוית מכאן ואילך [כאילו] עוברת כנגדו בשוק כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו והרי הוא אומר הכיתה אותם ולא חלו מכלל שצריך להקיץ ולחול.
משנה אבות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ה - הטקסט מספריא
אַחַר שֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, יֵלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ; וְיִקְבַּע עֵת לִלְמֹד, וְצָרִיךְ שֶׁאוֹתוֹ עֵת יִהְיֶה קָבוּעַ שֶׁלֹּא יַעֲבִירֶנּוּ אַף אִם הוּא סָבוּר לְהַרְוִיחַ הַרְבֵּה. הַגָּה: וְאַף מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִלְמֹד יֵלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּשְׂכַר הֲלִיכָה בְּיָדוֹ, אוֹ יִקְבַּע לוֹ מָקוֹם וְיִלְמֹד מְעַט בְּמַה שֶּׁיּוֹדֵעַ וְיַחֲשֹׁב בְּעִנְיָנָיו וְיִכָּנֵס בְּלִבּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם (הר"י פ"ק דִּבְרָכוֹת).
קֹדֶם שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ יוּכַל לֶאֱכֹל פַּת שַׁחֲרִית אִם הוּא רָגִיל בּוֹ, וְטוֹב שֶׁיַּרְגִּיל בּוֹ.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 13 עמודים.
- אגרות קודש כרך כו ט'תתל מאותו ספר ב"ב קנה, א · גיטין סה, א
- לקוטי שיחות כרך ו הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ה ב"ב קנה, א · גטין סה, א
- לקוטי שיחות כרך ו הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ט ב"ב קנה. א · גטין סה, א
- לקוטי שיחות כרך ג ויקהל שיחה א ב"ב קנה, א
- לקוטי שיחות כרך יא תרומה שיחה א ב"ב קנה, א
- לקוטי שיחות כרך כח מטות שיחה א גיטין סה, א
- תורת מנחם ש"פ משפטים, מבה"ח אדר-ראשון, ה'תשי"ד גיטין סה, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ משפטים, מבה"ח אדר ה'תשכ"א גיטין סה, א
- תורת מנחם ש"פ שמיני, פרשת החודש, כ"ה אדר-שני, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ב ב"ב קנה, א
- מאמרים מלוקטים חלק א ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשמ"ו ב"ב קנה, א
- נר מצוה ותורה אור שער היחוד קלג, ב ב"ב קנה, א
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות מכירה ומתנה ושליח ואפוטרופוס דיני מכירה ומתנה ושליח ואפוטרופוס י גיטין סה , א
- שארית יהודה שו"ת אבן העזר סימן יח גיטין סה, ב

