שיחת י"א ניסן, ה'תשל"א
50
בס"ד. שיחת י"א ניסן, ה'תשל"א.
– בין מנחה למעריב –
– תחלת שנת השבעים של כ"ק אדמו"ר שליט"א –
בלתי מוגה
[צוה לתלמידים השלוחים שחזרו מאוסטרליא ולהתלמידים שבאו מאה"ק שיאמרו "לחיים"].
א. מאמר ד"ה ביום עשתי עשר יום וגו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).
* * *
ב. כאן המקום והזמן להודות לכל אלו שהביעו ברכות ואיחולים לבביים וכו' וכו',
– דכיון שאין הזמן גרמא לכתוב לכל אחד בפני עצמו וכו', הרי זה כאילו היו כותבים ואומרים זאת לכל אחד בפני עצמו, ובודאי יתקבל הדבר אצל כולם כמו שהוא, שנאמר מקרב ולב עמוק (ולא ח"ו באופן שרוצים לחסוך זמן וטירחא וכו') –
שיתברכו ממקור הברכות – מהקב"ה – בכל המצטרך להם, ואדרבה: בברכתו של הקב"ה שהיא באופן של "תוספת מרובה על העיקר" 315 , כמ"ש בתושב"כ: "ואברכה מברכיך" 316 , ובפרט כפי שנתבאר בארוכה בתושבע"פ 317 – שתקויים אצל כל אחד מהם, ואצל כולם ביחד, ברכת ה', "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה" 318 , ובאופן ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן" 319 .
ג. ועוד ענין שהזמן גרמא (אע"פ שכבר דובר אודותיו כמ"פ 320 ):
להשתדל שתהי' כמות גדולה יותר של "מצה שמורה" אצל מספר גדול יותר מבנ"י, עכ"פ עבור ה"כזיתים" בלילות הסדרים.
ויה"ר שיקויים מ"ש בכתבי האריז"ל 321 שע"י הזהירות ממשהו חמץ
51
בפסח תהי' השנה כולה באופן שמור כו', ובמילא יהי' "זמן חרותנו" בחג הפסח כדרוש, ועי"ז תומשך חירות על כל השנה כולה.
ועד שנזכה לענין ד"ויהי ביום השמיני" 322 – שזהו מ"ש בפרשת השבוע, שצריכים לחיות עמה, כתורת רבינו הזקן 323 שצריכים לחיות עם הזמן – שרומז לכינור של שמונה נימין דלעתיד לבוא 324 , ובאופן ש"אותו היום נטל עשר עטרות" 325 , היינו, שהכינור של שמונה נימין כולל גם הענין ד"עלי עשור ועלי נבל" 326 ,
ובאופן שיומשך בגלוי בכל אחד מישראל, שעבודתו תהי' בשלימותה מצד עשר כחות נפשו, כפי שבכל אחד מהם ישנה בגלוי גם ה"עטרה" של כח זה – מצד ענין הרצון וקבלת עול (ככל הפרטים והענינים שבזה).
ובקרוב ממש תהי' גם ירושת הארץ באופן כזה – לא רק ארץ שבעה אומות בשלימותה, אלא גם השלימות דארץ קיני קניזי וקדמוני, שזוהי הארץ שתשלים את הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו, שלאחרי ש"עבדום וענו אותם" בזמן הגלות, "יצאו ברכוש גדול" 327 , ובהמשך לזה: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת .. את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני" 328 , "עשר אומות" 329 ,
שזהו לפי שכך יהי' ברוחניות בעבודת כל אחד מישראל – לא רק שלימות העבודה מצד שבעת המדות, שזהו"ע ארץ שבעה אומות, אלא גם שלימות העבודה כפי שהיא מצד חב"ד שבנפש, שזהו"ע ארץ קיני קניזי וקדמוני (כמבואר בכ"מ 330 ), שמזה תומשך ברכת ה' בגלוי בנוגע לכיבוש וירושת ארץ כל עשר האומות.
וכן תהי' לנו בעגלא דידן בניסן זה, שהרי "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל" 331 , בקרוב ממש.
* * *
ד. יש עוד דבר בעתו שצריך להזכיר אודותיו:
52
בקשר 332 להמדובר (בהתוועדות דשבת הגדול 333 ), שבמיוחד ינצלו ימי חג הפסח להוספה בלימוד התורה, הוספה בכמות והוספה באיכות – שייכות מיוחדת 334 דלימוד התורה וחג הפסח [נוסף למשנ"ת בשיחה הנ"ל], נרמזת ג"כ בהשם פסח: פסח – פה 335 סח 336 , והרי שיחת ודיבור האדם 337 צריך להיות בדברי תורה 338 – ובפרט בימי חול המועד שבהם החיוב הוא "לעסוק בתורה יומם ולילה ממש" 339 , כמשנ"ת בארוכה בשיחה הנ"ל.
ומזה עצמו שימים אלו נקראים בתורה 340 "ימי הפסח", פה סח, שמורה על ענין השיחה והדיבור בתורה – מובן שימים מסוגלים הם, ימים זכאים 341 , ביחוד ללימוד התורה, היינו שבימים אלו נותנים כח וסיוע נוסף מלמעלה, שתהי' בזה הצלחה מיוחדת.
53
ה. ומכיון שנמצאים אנו בזמן ד"ערב גאולה" ממש – ערב (וסמוך) ממש וגאולה ממש (אמיתית ושלימה) – הרי מובן שכל הנ"ל שייך גם לנשי ובנות ישראל 342 :
נוסף על זה שיש להן זכות ע"י שישתדלו שתבוא ההוספה האמורה בלימוד התורה של בעליהן ובניהן, זכות שאמרו חז"ל עלי': "גדולה הבטחה כו' לנשים יותר מן האנשים" 343 – עליהן להוסיף בהלימוד 344 שלהן עצמן, שהרי "גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן" 345 ,
שבהלכות אלו נכלל, כמובן, לימוד עניני תורת החסידות 346 – מכיון שלימוד זה שייך ומביא לידי מעשה – קיום ששת המצות [שסימנם 347 " שש 348 ערי מקלט תהיינה לכם" 349 ] המנויות באגרת המחבר (שלפני הקדמת) החינוך: להאמין בשם, שלא להאמין בזולתו, לייחדו, לאהבה אותו, ליראה אותו, שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים – "שחיובן תמידי לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו", שמצוות אלו הם באנשים ונשים בשוה 350 .
ו. ויהי רצון, שבקרוב נראה בגלוי אשר "ופסח ה'" 351 , שתרגומו
54
"ויחוס ה'" – "ויחוס" מל' חמלה 352 , שהקב"ה יחוס ברחמיו המרובים על עמו ישראל בכלל ועל כאו"א מישראל בפרט,
וכמ"ש במדרש תהלים מזמור שבעים 353 : "אמר הקב"ה ... הבן יקיר לי אפרים גו'" 354 , ובסיום כתוב זה40: "רחם ארחמנו נאום ה'", שרחמיו של הקב"ה יומשכו בגלוי בעולם הדיבור – " נאום ה'" 355 ,
ועד – כסיום הענין שם 356 – לגאולה ממש, למטה מעשרה טפחים, ובקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכה אחרונה, וטרם צאתו התחיל לנגן הניגון "על אחת כמה וכמה"].
______ l ______
הערות
- 315. ב"ר פס"א, ד.
- 316. לך לך יב, ג.
- 317. ראה תו"מ חנ"ד ע' 320 ואילך. וש"נ.
- 318. נוסח ברכה הג' דברהמ"ז.
- 319. ראה ב"ב נג, רע"א. וש"נ.
- 320. ראה גם לעיל ס"ע 22 ואילך. וש"נ.
- 321. הובא בבאה"ט או"ח רסתמ"ז. וראה זח"ג רפב, ב (ובנצו"ז שם). וראה גם תו"מ חס"ג ע' 389. וש"נ.
- 322. ר"פ שמיני.
- 323. סה"ש תש"ב ע' 29 ואילך (נעתק ב"היום יום" ב חשון).
- 324. ערכין יג, ב.
- 325. שבת פז, סע"ב. הובא בפרש"י עה"ת שם.
- 326. תהלים צב, ד.
- 327. לך לך טו, יג-יד.
- 328. שם, יח-יט.
- 329. פרש"י עה"פ.
- 330. ראה מאמרי אדהאמ"צ דברים בתחלתו. ובכ"מ.
- 331. ר"ה יא, רע"א. שמו"ר פט"ו, יא.
- 332. מכאן ואילך – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בהוספות ללקו"ש ח"ז ע' 268 ואילך. במהדורא זו ניתוספו איזה ציוני מ"מ וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
- 333. סכ"ו ואילך (לעיל ס"ע 31 ואילך).
- 334. כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, ששאלו אותו שצ"ל איזו שייכות ורמז מיוחד בין חג הפסח ללימוד התורה. ובכן: בענין זה אין צורך ברמז, כיון שמפורש הדבר בשם פסח עצמו, כדלקמן בפנים.
- 335. שער הכוונות ענין הפסח דרוש ג'. פע"ח שם (שער חהמ"צ פ"א. פ"ד. פ"ז). סידור האריז"ל בהגש"פ (ב"סדר כוונת הפסח" – "טעם למה נק' פסח").
- 336. וענין זה מתחיל בלילה הראשון של חג הפסח שבו מתחילה העבודה בעולם הדיבור – "מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים", – ומבהירים תחילה ש"אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה", היינו, שאפילו מי שנמצא במעמד ומצב שחב"ד שלו הם בשלימות, או בסגנון פשוט, שהוא בקי בכל התורה כולה, וא"כ, יכול לחשוב למה צריך את היגיעה וכו' – הנה לא זו בלבד שצריך כו', אלא "מצוה כו'", מצות עשה מן התורה – ועד שהסיפור ביצי"מ צ"ל באופן שעי"ז פועל שאפילו התלמידים יכירו ("זאָלן דערהערן") ש"הגיע זמן קריאת שמע (ולא סתם זמן ק"ש, אלא ק"ש) של שחרית", שזהו אחד הביאורים בפיסקת הגדה זו, כמשנ"ת פעם בארוכה (ראה גם תו"מ חמ"ג ע' 170 ואילך. וש"נ) – מהנחה בלתי מוגה.
- 337. ספרי ואתחנן ו, ז וברש"י שם: "שלא יהא עיקר דיבורך אלא בם, עשם עיקר ואל תעשם טפל". אבל בהל' ת"ת לאדה"ז (פ"ג ה"ב): "שלא יהא כל דיבורך אלא בם, כלומר שתעשם עיקר ולא טפלה, וע"כ חייב לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי כו'". ועייג"כ שם ה"ז. וי"ל דרש"י לשיטתי' ביומא (יט, ב) ד"ה ולא. אבל צ"ע כי כ"כ ג"כ אדה"ז בשו"ע שם (ה"ה) ובחאו"ח סקנ"ו סט"ז. ועכצ"ל דתרווייהו למדים מ"בם". ובכל אופן צ"ע: לכהנ"ל – למה רק בלימוד השני נלמד שעובר בעשה. ואכ"מ.
- 338. להעיר שבקיום מ"ע דלספר ביצי"מ באם הוא בהגש"פ או כיו"ב – ה"ז ג"כ ת"ת: מקרא משנה כו' ושקו"ט שלו בהם [משא"כ – תפלה ותחנונים דשו"ע או"ח סמ"ו].
- 339. הל' ת"ת שם ה"ה (לענין מי שמלאכתו נעשית ע"י אחרים – שמזה מובן שכ"ה גם בנוגע לחוה"מ, שהרי אסור אז בעשיית מלאכה). וראה ג"כ שו"ע אדה"ז או"ח רסקנ"ו.
- 340. ראה תניא שעהיוה"א ספ"א.
- 341. ע"ד תענית כט, א.
- 342. להעיר מסוטה (יא, ב): "בשכר נשים צדקניות כו'".
- 343. ברכות יז, א.
- 344. מבלי הבט על טרדות היו"ט, אבל באופן שלא יפגע בהכנות לפסח, ועאכו"כ בימי הפסח עצמם (מהנחה בלתי מוגה).
- 345. הל' ת"ת לאדה"ז ספ"א.
- 346. שמביאים למ"ש (דברי הימים-א כח, ט. וראה תניא קו"א קנו, ב) "ועבדהו בלב שלם" (מהנחה בלתי מוגה).
- 347. סימן שנאמר ע"י בר-סמכא, וכידוע פתגם רבינו הזקן (נסמן בתו"מ ח"ס ע' 127) שכל דברי המחברים (עד המהרש"א) שחיבוריהם נתקבלו בתפוצות ישראל נאמרו ברוח הקודש, ועאכו"כ מחבר ספר החינוך, שהוא גם פוסק והובא בכ"מ להלכה למעשה (מהנחה בלתי מוגה).
- 348. מסעי לה, יג.
- 349. סיום אגרת המחבר ס' החינוך (הנזכר בפנים). ומכיון שכל הענינים שבתורה הם בתכלית הדיוק, הרי מובן ששש מצות אלו ושש ערי מקלט שייכות זל"ז גם מצד תוכנם (ראה גם תו"מ חכ"ב ס"ע 123 ואילך): כמו שערי מקלט מצילות* את החוטא**, ועד אשר "עביד לי' מידי דתהוי לי' חיותא" (מכות יו"ד, א) – כ"ה גם בנוגע לשש מצות אלו, אשר קיומם – כולל גם לימוד החלק בתורה (ולהעיר ממכות (שם) ש"דברי תורה" בכלל – "קולטין") המביא לקיומם – מציל מכל הענינים הבלתי רצויים, ומביא לגאולה האמיתית והשלימה, כי ע"י ביטול הסיבה ("חטאינו") מתבטל גם המסובב ("גלינו"). *) ובלשון הכתוב (מסעי לה , כד-כה) : " ושפטו העדה גו' והצילו העדה " – שמצילים אותו מכל עניניו כו' (מהנחה בלתי מוגה) . **) כולל אפילו חטא בדקות – מלשון חסרון (מהנחה בלתי מוגה) .
- 350. ראה גם תו"מ ח"ס ריש ע' 404. וש"נ.
- 351. בא יב, כג.
- 352. ראה גם רש"י שם. ובתיב"ע: "ויגין".
- 353. הקאַפּיטל שהתחילו לומר היום, י"א ניסן, ע"פ המנהג המקובל מהבעש"ט לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (ראה סה"מ י"א ניסן בתחלתו).
- 354. ירמי' לא, יט.
- 355. תו"א מקץ (לו, ד): "וכך האדם ע"י עסקו בתורה כו' נתקיים בו וע"י כו' נאום ה'".
- 356. שם, כב.
בראשית רבה ס״א:ד׳ - הטקסט מספריא
וּשְׁמָהּ קְטוּרָה (בראשית כה, א), רַב אָמַר זוֹ הָגָר, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה וְהָכְתִיב (בראשית כה, א): וַיֹּסֶף, אֲמַר לֵיהּ עַל פִּי הַדִּבּוּר נְשָׂאָהּ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה ח, ה): וַיֹּסֶף ה' דַּבֵּר אֵלַי עוֹד. אֲמַר לֵיהּ וְהָכְתִיב: וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. אֲמַר לֵיהּ שֶׁמְקֻטֶּרֶת מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. אֲמַר לֵיהּ וְהָכְתִיב (בראשית כה, ו): וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, אֲמַר לֵיהּ פִּלַגְשָׁם כְּתִיב. (בראשית כה, ו): בְּעוֹדֶנּוּ חַי, אוֹתָהּ שֶׁיָּשְׁבָה עַל הַבְּאֵר וְאָמְרָה לְחַי הָעוֹלָמִים רְאֵה בְּעֶלְבּוֹנִי. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אַף עַל גַּב דְּאַתְּ אָמַר (בראשית כא, יד): וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר וגו', תֹּאמַר שֶׁנֶּחְשַׁד עָלֶיהָ בִּרְיָה, תַּלְמוּד לוֹמַר (בראשית כה, א): וּשְׁמָהּ קְטוּרָה, מִן קְטַר, כָּזֶה שֶׁהוּא חוֹתֵם גַּנְזַכָּה וּמוֹצִיאָהּ בְּחוֹתֶמֶת קְשׁוּרָה וַחֲתוּמָה. בַּר קַפָּרָא אָמַר תּוֹסַפְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרֻבָּה עַל הָעִקָּר, קַיִן עִקָּר וְהֶבֶל עַל יְדֵי שֶׁהוּא תּוֹסֶפֶת, דִּכְתִיב (בראשית ד, ב): וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, נוֹלַד הוּא וּשְׁתֵּי תְּאוֹמוֹתָיו. יוֹסֵף עִקָּר, וּבִנְיָמִין עַל יְדֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹ תּוֹסֶפֶת הוּא מַעֲמִיד עֲשָׂרָה, דִּכְתִיב (בראשית מו, כא): וּבְנֵי בִנְיָמִין בֶּלַע וָבֶכֶר וגו'. עֵר עִקָּר, וְשֵׁלָה עַל יְדֵי שֶׁהוּא לְשׁוֹן תּוֹסֶפֶת הוּא מַעֲמִיד עֲשָׂרָה בָּתֵּי דִּינִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דברי הימים א ד, כא כג): בְּנֵי שֵׁלָּה בֶן יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ לְבֵית אַשְׁבֵּעַ וגו'. עִקַּר שָׁנָיו שֶׁל אִיּוֹב לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁבְעִים שָׁנָה, נִתּוֹסַף לוֹ מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה, דִּכְתִיב (איוב מב, טז): וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. עִקַּר מַלְכוּתוֹ שֶׁל יְחִזְקִיָּהוּ לֹא הָיוּ אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְנִתּוֹסַף לוֹ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לח, ה): הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. יִשְׁמָעֵאל עִקָּר וּבְנֵי קְטוּרָה עַל יְדֵי שֶׁהֵן לְשׁוֹן תּוֹסֶפֶת (בראשית כה, ב): וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וגו'.
בבא בתרא נ״ג א - הטקסט מספריא
שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – צָרִיךְ לְמֵימַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״.
בָּעֵי רַב: מַתָּנָה – הֵיאַךְ? אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי תִּבְעֵי לֵיהּ לְאַבָּא? הַשְׁתָּא וּמָה מֶכֶר, דְּקָא יָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי, אִי אֲמַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״ – אִין, אִי לָא – לָא; מַתָּנָה, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! וְרַב סָבַר: מַאן דְּיָהֵיב מַתָּנָה, בְּעַיִן יָפָה יָהֵיב.
וְכַמָּה כׇּל שֶׁהוּא? כְּדִשְׁמוּאֵל – דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: גָּדַר גָּדֵר וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, וּפָרַץ פִּרְצָה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס וְיֵצֵא בָּהּ – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
הַאי גָּדֵר הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ, וְהַשְׁתָּא נָמֵי לָא סָלְקִי לַהּ – מַאי עֲבַד? וְאֶלָּא דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ, וְהַשְׁתָּא לָא סָלְקִי לַהּ – טוּבָא עֲבַד! לָא צְרִיכָא, דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ בְּרַוְוחָא, וְהַשְׁתָּא קָא סָלְקִי לַהּ בְּדוּחְקָא.
הַאי פִּרְצָה – הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ, וְהַשְׁתָּא נָמֵי עָיְילִי בַּהּ – מַאי עֲבַד? וְאֶלָּא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ, וְהַשְׁתָּא קָא עָיְילִי בַּהּ – טוּבָא עֲבַד! לָא צְרִיכָא, דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ בְּדוּחְקָא, וְהַשְׁתָּא עָיְילִי בַּהּ בְּרַוְוחָא.
אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָתָן צְרוֹר וְהוֹעִיל, נָטַל צְרוֹר וְהוֹעִיל – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. מַאי ״נָתַן״ וּמַאי ״נָטַל״?
אִילֵּימָא נָתַן צְרוֹר – וּסְכַר מַיָּא מִינַּהּ, נָטַל צְרוֹר – וְאַפֵּיק מַיָּא מִינַּהּ; הַאי מַבְרִיחַ אֲרִי מִנִּכְסֵי חֲבֵרוֹ הוּא! אֶלָּא נָתַן צְרוֹר – דְּצַמֵּד לַהּ מַיָּא, נָטַל צְרוֹר – וְאַרְוַח לַהּ מַיָּא.
וְאָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁתֵּי שָׂדוֹת וּמֶצֶר אֶחָד בֵּינֵיהֶן, הֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן לִקְנוֹתָהּ – קְנָאָהּ.
But if the act was performed not in the seller’s presence, the seller must say to him: Go, take possession and thereby acquire the property for him to acquire it.
Rav raises a dilemma: How does one acquire a gift, i.e., is it necessary for the giver to say: Go, take possession and thereby acquire? Shmuel said: What dilemma is raised to Abba, i.e., Rav? Now one could say the following: And what is the halakha with regard to a sale, where the buyer is giving money to the seller? If the seller says to the buyer: Go, take possession and thereby acquire the property, the acquisition does take effect, but if he did not say this, it does not. Therefore, with regard to a gift, where no money is given to the seller, is it not all the more so reasonable that the acquisition not take effect without a clear directive from the seller? The Gemara answers: And Rav holds that it is possible to say that one who gives a gift gives it generously, and would allow the acquisition even absent a clear directive.
§ The mishna teaches that taking possession can be performed by building a fence or breaching a fence even a bit. The Gemara clarifies: And how much is the measure of a bit? It is in accordance with the statement of Shmuel, as Shmuel says: If one had previously built a fence, and now completed it to a height of ten handbreadths, which is the height of a halakhically significant barrier; or similarly, if one had previously breached a breach, and now expanded it in order that it be large enough that a person can enter and exit through it, this is considered taking possession.
The Gemara asks: What are the circumstances of this fence? If we say that initially one could not climb over it to enter the field, and now too one still could not climb over it, what did he accomplish? Nothing has changed through his completing the height of the fence. And alternatively, if it was such that initially one could climb over it to enter the field, and now one could not climb over it, he has accomplished a great deal, and the mishna should not have referred to this addition as: A bit. The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling if the height of the fence was such that initially one could climb over it with ease, and now one could climb over it only with effort.
The Gemara similarly asks: What are the circumstances of this breach? If we say that initially, one could enter the field through it, and now too one could enter the field through it, what did he accomplish? Nothing has changed through his expanding the breach? And alternatively, if it was such that initially one could not enter the field through it, and now one could enter the field through it, he has accomplished a great deal, and the mishna should not have referred to this as: A bit. The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling if the size of the breach was such that initially one could enter the field through it with effort, and now one could enter the field through it with ease.
Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: If one placed a stone and it helps to serve some objective, or if one removed a stone and it helps to serve some objective, this act is considered taking possession. The Gemara asks: What is the meaning of placed, and what is the meaning of removed?
If we say that he placed a stone in the fence and stopped the water from flooding the field, or he removed a stone from the fence and thereby fashioned an opening that released water that had been flooding the field, this is analogous to one who chases away a lion from another’s property. In other words, these acts prevent damage to the field, which one is obligated to prevent even in the case of the property of another, and accordingly, they do not constitute a demonstration of ownership. Rather, it means that he placed a stone that connected water to the field and irrigated it, or he removed a stone and enhanced the flow of water to it.
§ The Gemara cites another statement of the same amora with regard to taking possession. And Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: If there were two fields with one boundary between them, and one took possession of one of the fields in order to acquire it, he has acquired it.
שמות רבה ט״ו:י״א - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים לג, יב): אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה' אֱלֹהָיו, מִשֶּׁבָּחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, קָבַע בּוֹ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשָׁנִים, וּכְשֶׁבָּחַר בְּיַעֲקֹב וּבָנָיו קָבַע בּוֹ רֹאשׁ חֳדָשִׁים שֶׁל גְּאֻלָּה שֶׁבּוֹ נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וּבוֹ עֲתִידִין לִגָּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז, טו): כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. וּבוֹ נוֹלַד יִצְחָק, וּבוֹ נֶעֱקַד, וּבוֹ קִבֵּל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת, וּבוֹ רָמַז לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא רֹאשׁ לָהֶם לִתְשׁוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהוֹצִיא אֶת בְּנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין, אָמַר עֲשׂוּ אוֹתוֹ יוֹם טוֹב כָּל הַיָּמִים שֶׁבּוֹ יָצָא בְּנִי מֵחשֶׁךְ לְאוֹר, מֵעֹל בַּרְזֶל לְחַיִּים, מֵעַבְדּוּת לְחֵרוּת, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. כָּךְ הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל מִבֵּית הָאֲסוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, ז): מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת. מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קז, יד): וַיּוֹצִיאֵם מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת. מֵעֹל בַּרְזֶל לְעֹל תּוֹרָה, מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, א): בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. מִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נ, לד): גֹּאֲלָם חָזָק ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. לְכָךְ קָבַע לָהֶם שִׂמְחָה שֶׁהוּא נִפְרָע מֵאוֹיְבֵיהֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, ד): וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ.
שולחן ערוך, אורח חיים מ״ו - הטקסט מספריא
כְּשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, יֹאמַר אֱלֹהַי נְשָׁמָה. כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל הַתַּרְנְגוֹל, יְבָרֵךְ הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה. כְּשֶׁלּוֹבֵשׁ יְבָרֵךְ מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים. כְּשֶׁיַּנִּיחַ יָדָיו עַל עֵינָיו, יְבָרֵךְ פּוֹקֵחַ עִוְרִים. כְּשֶׁיֵּשֵׁב יְבָרֵךְ מַתִּיר אֲסוּרִים. כְּשֶׁזּוֹקֵף יְבָרֵךְ זוֹקֵף כְּפוּפִים. כְּשֶׁיַּנִּיחַ רַגְלָיו בָּאָרֶץ, יְבָרֵךְ רֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם. כְּשֶׁנּוֹעֵל מִנְעָלָיו, יְבָרֵךְ שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי. כְּשֶׁהוֹלֵךְ יְבָרֵךְ הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר. כְּשֶׁחוֹגֵר חֲגוֹרוֹ, יְבָרֵךְ אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה: הַגָּה: אוֹ לוֹבֵשׁ הָאַבְנֵט הַמַּפְסִיק בֵּין לִבּוֹ לָעֶרְוָה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד) כְּשֶׁמֵּשִׂים כּוֹבַע אוֹ מִצְנֶפֶת בְּרֹאשׁוֹ, יְבָרֵךְ עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה. כְּשֶׁיִּטֹּל יָדָיו, יְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם. כְּשֶׁיִּרְחַץ פָּנָיו, יְבָרֵךְ הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינַי וְכו' וִיהִי רָצוֹן וְכו' עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה' גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינַי, עַד שֶׁיַּחְתֹּם הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַכֹּל בְּרָכָה אַחַת הִיא.
עַכְשָׁו מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַיָּדַיִם נְקִיּוֹת, וְגַם מִפְּנֵי עַמֵּי הָאֲרָצוֹת שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אוֹתָם, נָהֲגוּ לְסַדְּרָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְעוֹנִין אָמֵן אַחֲרֵיהֶם, וְיוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָן.
חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם מֵאָה בְּרָכוֹת לְפָחוֹת.
צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם (שֶׁעֲשָׂאַנִי יְהוּדִי) [שֶׁלֹּא עָשָׂנִי גּוֹי] הַגָּה: וַאֲפִלּוּ גֵּר יָכוֹל לְבָרֵךְ כֵּן (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) אֲבָל לֹא יֹאמַר שֶׁלֹּא עָשָׂנִי גּוֹי, שֶׁהֲרֵי הָיָה גּוֹי מִתְּחִלָּה (אַבּוּדַרְהַם) שֶׁלֹּא עָשָׂנִי עָבֶד, שֶׁלֹּא עָשָׂנִי אִשָּׁה, וְהַנָּשִׁים מְבָרְכוֹת: שֶׁעָשָׂנִי כִּרְצוֹנוֹ.
אִם קָדַם וּבֵרַךְ זוֹקֵף כְּפוּפִים קֹדֶם שֶׁבֵּרַךְ מַתִּיר אֲסוּרִים, לֹא יְבָרְכֶנָּה.
יֵשׁ נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, וְאֵין דִּבְרֵיהֶם נִרְאִים: הַגָּה: אַךְ מִנְהָג פָּשׁוּט בִּבְנֵי אַשְׁכְּנַזִּים לְאָמְרָהּ.
יֵשׁ נוֹהֲגִים לְבָרֵךְ בְּרָכוֹת אֲחֵרוֹת נוֹסָפוֹת עַל אֵלּוּ, וְטָעוּת הוּא בְּיָדָם.
כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלּוּ, אִם לֹא נִתְחַיֵּב בְּאֵיזֶה מֵהֶן, כְּגוֹן שֶׁלֹּא שָׁמַע קוֹל הַתַּרְנְגוֹל, אוֹ שֶׁלֹּא הָלַךְ, אוֹ לֹא לָבַשׁ, אוֹ לֹא חָגַר, אוֹמֵר אוֹתָהּ בְּרָכָה בְּלֹא הַזְכָּרַת הַשֵּׁם: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא נִתְחַיֵּב בָּהֶן מְבָרֵךְ אוֹתָן, דְּאֵין הַבְּרָכָה דַּוְקָא עַל עַצְמוֹ, אֶלָּא מְבָרְכִין שֶׁהַקָּבָּ"ה בָּרָא צָרְכֵי הָעוֹלָם. וְכֵן הַמִּנְהָג וְאֵין לְשַׁנּוֹת (טוּר וְתוס' הָרֹא"שׁ פֶּרֶק הָרוֹאֶה וְרַ"ן פ"ק דִּפְסָחִים וְכָל בּוֹ).
לֹא יִקְרָא פְּסוּקִים קֹדֶם בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמְרָהּ דֶּרֶךְ תַּחֲנוּנִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָחוּשׁ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרָם אֶלָּא דֶּרֶךְ תַּחֲנוּנִים. וְנָכוֹן לָחוּשׁ לִסְבָרָא רִאשׁוֹנָה: הַגָּה: אֲבָל הַמִּנְהָג כִּסְבָרָא אַחֲרוֹנָה, שֶׁהֲרֵי בִּימֵי הַסְּלִיחוֹת מִתְפַּלְּלִין הַסְּלִיחוֹת וְאַחַר כָּךְ מְבָרְכִין עַל הַתּוֹרָה עִם סֵדֶר שְׁאָר הַבְּרָכוֹת, וְכֵן בְּכָל יוֹם כְּשֶׁנִּכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹמְרִים כַּמָּה פְּסוּקִים וְתַחֲנוּנִים וְאַחַר כָּךְ מְבָרְכִין עַל הַתּוֹרָה, וְנָהֲגוּ לְסַדֵּר בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִיָּד אַחַר בִּרְכַּת אֲשֶׁר יָצַר וְאֵין לְשַׁנּוֹת. (וְכֵן מַשְׁמָע בְּתוס' וּמָרְדְּכַי פ"ק דִּבְרָכוֹת) וְטוֹב לוֹמַר בְּשַׁחֲרִית אַחַר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְגו' בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי לִפְעָמִים שׁוֹהִין עִם קְרִיאַת שְׁמַע לִקְרוֹתָהּ שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, וְיוֹצֵא בָּזֶה (טוּר):
תניא, שער היחוד והאמונה א׳ - הטקסט מספריא
לְהָבִין מְעַט מִזְּעֵר מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דִּ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל כוּ׳״ – הוּא ״יִחוּדָא עִילָּאָה״, וּ״בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ – הוּא ״יִחוּדָא תַּתָּאָה״:
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת – אֵין עוֹד. וְצָרִיךְ לְהָבִין: וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹהִים נִשְׁרֶה בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ, שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְהִיר כָּל כָּךְ ״וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ״?
הִנֵּה, כְּתִיב: ״לְעוֹלָם, ה׳, דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם״, וּפִירֵשׁ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: כִּי ״דְּבָרְךָ״ שֶׁאָמַרְתָּ ״יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ׳״ – תֵּיבוֹת וְאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ, הֵן נִצָּבוֹת וְעוֹמְדוֹת לְעוֹלָם בְּתוֹךְ רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וּמְלוּבָּשׁוֹת בְּתוֹךְ כָּל הָרְקִיעִים לְעוֹלָם לְהַחֲיוֹתָם, כְּדִכְתִיב: ״וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם״, ״וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים לָעַד כוּ׳״, כִּי אִילּוּ הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת מִסְתַּלְּקוֹת כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם וְחוֹזְרוֹת לִמְקוֹרָן, הָיוּ כָּל הַשָּׁמַיִם אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ כְּלָל, וּכְמוֹ קוֹדֶם מַאֲמַר ״יְהִי רָקִיעַ כוּ׳״ מַמָּשׁ.
וְכֵן בְּכָל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וַאֲפִילוּ אֶרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִית וּבְחִינַת דּוֹמֵם מַמָּשׁ, אִילּוּ הָיוּ מִסְתַּלְּקוֹת מִמֶּנָּה כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם הָאוֹתִיּוֹת מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרֵאת הָאָרֶץ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, הָיְתָה חוֹזֶרֶת לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּמוֹ לִפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית מַמָּשׁ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁגַּם בְּדוֹמֵם מַמָּשׁ, כְּמוֹ אֲבָנִים וְעָפָר וּמַיִם, יֵשׁ בְּחִינַת נֶפֶשׁ וְחַיּוּת רוּחָנִית. דְּהַיְינוּ, בְּחִינַת הִתְלַבְּשׁוּת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת הַמְחַיּוֹת וּמְהַוּוֹת אֶת הַדּוֹמֵם, לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וָאֶפֶס שֶׁלִּפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.
וְאַף שֶׁלֹּא הוּזְכַּר שֵׁם ״אֶבֶן״ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אַף־עַל־פִּי־כֵן, נִמְשָׁךְ חַיּוּת לָאֶבֶן עַל יְדֵי צֵירוּפִים וְחִילּוּפֵי אוֹתִיּוֹת, הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת בְּרל״א שְׁעָרִים פָּנִים וְאָחוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה, עַד שֶׁמִּשְׁתַּלְשֵׁל מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת וְנִמְשָׁךְ מֵהֶן צֵירוּף שֵׁם ״אֶבֶן״, וְהוּא חַיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶבֶן.
וְכֵן בְּכָל הַנִּבְרָאִים שֶׁבָּעוֹלָם, הַשֵּׁמוֹת שֶׁנִּקְרָאִים בָּהֶם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ – הֵן הֵן אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר, הַמִּשְׁתַּלְשְׁלוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, עַל יְדֵי חִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת בְּרל״א שְׁעָרִים, עַד שֶׁמַּגִּיעוֹת וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּאוֹתוֹ נִבְרָא לְהַחֲיוֹתוֹ.
לְפִי שֶׁאֵין פְּרָטֵי הַנִּבְרָאִים יְכוֹלִים לְקַבֵּל חַיּוּתָם מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת עַצְמָן שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהֶן עַצְמָן – גָּדוֹל מְאֹד מִבְּחִינַת הַנִּבְרָאִים פְּרָטִיִּים, וְאֵין כֹּחַ בָּהֶם לְקַבֵּל הַחַיּוּת, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁיּוֹרֵד הַחַיּוּת וּמִשְׁתַּלְשֵׁל מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה פְּחוּתָה מִמֶּנָּה, עַל יְדֵי חִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת, וְגִימַטְרִיָּאוֹת שֶׁהֵן חֶשְׁבּוֹן הָאוֹתִיּוֹת, עַד שֶׁיּוּכַל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנּוּ נִבְרָא פְּרָטִי.
וְזֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, הוּא כְּלִי לַחַיּוּת הַמְצוּמְצָם בְּאוֹתִיּוֹת שֵׁם זֶה, שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כֹּחַ וְחַיּוּת לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן, וּלְהַחֲיוֹתוֹ לְעוֹלָם, דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוּלָּא חַד״:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.