י"ט כסלו, רצ"ב. בהכנ"ס ליובאוויטש. ריגא.

קעדאני ¹ חומה ושדי כמגדלות². החומה הוא מה שעושים סביב העיר, כאשר אנשי העיר חפצים להיות שקטים ובטוחים במנוחה גמורה מכל צר ואויב עושים חומה בצורה סביב העיר. ועל החומה בונים מגדלים. דענין המגדלים הוא לבד זאת שמפקחים על שמירת החומה שלא תתקלקל ולא יעלו בה פרצים, ותמלא את תפקידה בסדר הראוי לה, הנה עוד זאת כי החומה היא מגן ומחסה רק לאויב הגלוי, והיינו דבכדי שאויב ושונא לא יבא לעיר בונים חומה מסביב ומעמידים שומרים אבל אין זה מספיק עדיין כי ישנם שונאים נסתרים שהם קשים עוד משונא גלוי³. דמשונא גלוי אפשר להשתמר, אבל משונא נסתר כבד יותר להשתמר, כי השונאים הנסתרים הרי בגלוי הם נראים כאוהבים, ומסתירים את שנאתם, אדרבה כל ענינם הוא להתחבר עם אנשי העיר, ולהראות להם חיבה, ומשתדלים לכנוס בעניני טובת העיר, אשר בזה הם מתודעים מכל עניני העיר ומרגלים אותה. וגם ביכולתם להביא כל מיני כלי זיין בהעיר ולעשות כמה הכנות בשביל ללחום, ושלא ירגישו בהם, ומרבים להראות אהבתם אל אנשי העיר, וכאשר יודעים כל מוצאי ומובאי העיר ומחבואיו, אז מגלין את עצמם ולוחמים עם אנשי העיר וכובשים אותה, ולזאת הנה לבד החומה צריכים מגדלים ששומרים את החומה וגם משם רואים גם למרחוק⁴. דחומה היא רק בשביל השונא העומד מקרוב. אבל במגדלים רואים גם למרחוק. ועוד זאת שיושבים שם אנשים חכמים היודעים כל טכסיסי המלחמה ומביני דבר, לידע דבר כל אחד הבא בעיר ביחוד, ואז הוא שמירה מעולה. דהחומה ושומרי החומה הם שמירה מפני שונא הגלוי, והמגדלים הם שמירה מעולה לראות גם את השונא שהוא מרחוק, ויושבי המגדלים הם אנשים חכמים יודעים טכסיסי מלחמה, לידע מהותו של כל אחד הבא אל העיר. ואז שמירת העיר היא בטוחה. וזהו חומה ומגדלים שמקפת את העיר להגן על יושבי העיר. וככל אריכות המשל הזה דשמירת העיר בגשמיות הנה כן הוא בשמירת העיר קטנה. דהנה כתיב (קהלת ט יד) עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה, ובנה עליה מצדות גדולות⁵, ומצא⁶ בה איש מסכן וחכם קעהומילט הוא את העיר בחכמתו וגו'. וארז"ל (נדרים לב ע"ב) עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו אברים ובא אלי' מלך גדול וסבב אותה זה היצר הרע. דהיצר הרע נק' מלך גדול לפי שהוא גדול ליצר טוב בי"ג שנה⁷ וכדאיתא בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ה) ע"פ⁸ כי יצר לב האדם רע מנעוריו, משעה שהוא ננער ויוצא לעולם. וסבב אותה דדרכו של היצר הרע הוא לסבב את האדם ולהמציא לו סבות להחטיאו. דאין⁹ היצר הרע בא להאדם בתחלה להסיתו שלא להניח תפילין, שלא לשמור טהרת המשפחה, לחלל את השבת, ולאכול טריפה ונבילה כי יודע הוא אַז אַ איד וועט אים ניט פאָלגען, נאָר ער נעמט אים אַרום וממציא לו כמה סבות עד אשר מכשילו. ובנה עלי' מצדות גדולות אלו עונות. עון הייסט פאַרקרימט, ניט גלייך¹⁰. שמתחיל מדבר קל עד שמוליכו ר"ל מדחי אל דחי, והמשל בזה כמו הסר מן הדרך והולך בצדי דרכים, ומאמין ובוטח בעצמו כי הוא יודע את הדרך ולא יתעה. וכה הולך בריחוק מן הדרך עד אשר בא בסבכי היער. ולפעמים מעמיד נפשו בסכנה. וכן הוא בהיצר הרע שההתחלה הוא רק בעון שהוא עיוות ועיקום. אָפּקערן פון גלייכען וועג. שהדבר כמו שהוא לעצמו אינו דבר גדול. אבל סופו שמוליכו מדחי אל דחי ר"ל. ומצא בה איש מסכן וחכם זה היצר טוב, ונקרא מסכן שאין רוב הבריות נשמעין לו, כמו העני שאין דבריו נשמעים¹¹. ומלט הוא את העיר בחכמתו זו תשובה ומעשים טובים, דסוף כל סוף תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים¹². ובכדי לשמור העיר קטנה מצר ואויב גלוי ונסתר הוא על ידי חומה ומגדלים. דהחומה היא שמירה משונא גלוי. והמגדלים הם שמירה משונאים נסתרים. שהם קשים יותר משונאים גלוים.

והנה החומה והמגדלות שהם שמירה לעיר קטנה מהשונא הגלוי והנסתר, שהוא היצר הרע מצינו בזה ג' דעות. דהנה ארז"ל (פסחים פ"ז א') א"ר יוחנן אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו ת"ח. ורבא אמר אני חומה זו כנס"י ושדי כמגדלים¹³ אלו בתי כנסיות ובתי מדרשים. ובמד"ר¹⁴ אי' אני חומה זה אברהם אבינו ע"ה כו' אמר לפניו רבון העולמים אני חומה מעמיד אני דברים¹⁵ (חזקים ותקיפים) כחומה, ושדי כמגדלות זה חנניה מישאל ועזרי'. וצ"ל מהו ענין דברים כחומה שהעמיד אברהם אבינו ע"ה. וכן מהו דאר"י אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים למה מחלק בין תורה לת"ח. הלא הת"ח הם העוסקים בתורה. והעוסקים בתורה הם הת"ח ולמה מחלקם. אך הענין הוא דהנה תורה הוא ל' קעוהוראה¹⁶ דענין התורה הוא להורות לבני ישראל להבדיל בין טמא לטהור ואסור ומותר. דהטהור ומותר הוא מהקדושה, ושייך בהם ענין המצוה, דמצוה הוא צוותא וחיבור¹⁷, דע"י קיום המצוה מתחבר האדם עם עצמות אין סוף ב"ה. והאסור והטמא הוא שקשור בידי החיצונים¹⁸, והעושה אותן הוא בעל עבירה שעובר מרשות הקב"ה לרשות הקליפה וסטרא אחרא¹⁹ דטהור וטמא שהוא איסור והיתר הוא טוב ורע. והיינו דכל עניני התורה הוא לברר את התערובות טוב ורע שנעשה על ידי חטא עץ הדעת²⁰. וידוע דע"י חטא עץ הדעת נעשה תערובות טוב ורע²¹ בכללות עולם העשי' בכל חלקי הדומם צומח חי מדבר²². וכמו בעפר הרי יש ארץ טובה ושמנה²³, וכמו ארץ זבת חלב ודבש²⁴, ונותנת את יבולה הטוב בתבואת השדה והכרם, ומגדלת²⁵ אנשים חכמים יפים ובעלי מדות טובות. ויש ארץ רזה ודלה, אשר תבואתה ופרי' רע, ומגדלת|25 טפשים ובעלי מדות מושחתות. והאדמה יש לה טעם וריח, וכמארז"ל (שבת פ"ה ע"א) ע"פ²⁶ החרי ישבי הארץ, אטו כולי עלמא יושבי רקיע הן, אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ, שמריחין את הארץ וטועמין אותה, יש ארץ שריחה טוב, ויש ארץ שריחה רע. וכן באבנים ישנם אבנים טובות ומאירות וכמאמר (סנהדרין ק"ח ע"ב) אמר לו הקב"ה לנח קבע בה אבנים טובות ומרגליות שיהיו מאירות לכם כצהרים. וישנם בעלי סגולה, וכמו אבני החן והצלחה. וישנם אבנים קעזפשוטים ומאוסים ובעלי סגולה רעים²⁷. וכן בהצומח ישנם עשבים מרים, שהם ארסיים רעים וממיתים, וישנם עשבים ופירות מתוקים. וכן בהחיות ובהמות ישנם רעים ואכזרים הטורפים ומזיקים כמו הבעלי חיים הדורסים בדרך כלל. ובהם גם שואפי דם. וישנם טובים, המביאים תועלת בישובה של עולם, כמו שור לעול וחמור למשא²⁸. ובעופות העורב הוא אכזרי, והנשר הוא רחמני²⁹. וכן באנשים ישנם בעלי חכמה ומדע ובעלי מדות טובות, רחמנים וגומלי חסד עם חבריהם, ואינם יכולים לעשות פעולה אחרת. וישנם אנשים אטומי המוח ובעלי מדות רעות אכזרים ואוהבים לשפוך דם חבריהם, כחיות הטורפות בלי שום חמלה כלל³⁰. והיינו דבכללות הדומם צומח חי מדבר יש טוב ורע. אבל באמת אין זה תערובות טוב ורע אלא אדרבה הרע הוא לעצמו והטוב הוא לעצמו. וכמו בדומם אדמה זו טובה, ויבולה טוב, ומגדלת אנשים טובים, ואבנים אלו טובות ובעלי סגולה טובה, ואדמה זו רעה, אבנים אלו פשוטים וגסים. וכן בהצומח אלו פירות טובים ועשבים מתוקים, ואלו פירות רעים ועשבים ממיתים. וכן בבע"ח אלו נוחים ומביאי תועלת ואלו רעים וטורפים. וכן בטבעי בני אדם, אלו אנשים טובים, בעלי מדות טובות וישרות וגומלי חסד עם ריעיהם ועושים חסד יתר מכפי כחם, ואלו אנשים חטאים ואכזרים נמשלו כחיתו יער שואפי דם. דכשם שהחיה שופכת דם וקורעת בשר רק מצד עצם אכזריותם ושאיפתם לראות דם, כן האנשים האלו, אוהבים המה להציר ולהעיק לבני אדם, לבזותם ולשפוך דמם כמים ממש בלי חמלה|30. וכאשר האדם עושה זאת הוא גרוע מהבעלי חיים, דרוב השואפי דם הוא שלא במינם, והאדם במינו. ועוד כי האדם יש לו דעת, ויתרון האדם הוא בהמדות שעל פי השכל. וכאשר הוא שופך דם, וכמאמר³¹ דאזיל סומקא ואתי חיורא הוא עוד גרוע מהבעלי חיים. אך אין זה תערובות טוב ורע. דתערובות טוב ורע הוא שהרע מעורב בטוב והטוב מעורב ברע, באופן אשר אין טוב שלא יהיה בו תערובת רע. וגם אין רע שלא יהיה בו איזה טוב. דהנה מציאת הרע היה גם קודם החטא דעץ הדעת³², דהרע הוא בריאה וכמו שכתוב³³ ובורא רע, אלא שהיה מובדל מן הטוב. שהרי למעלה בבריאה יצירה עשיה הרוחנית ישנו טוב ורע³⁴, וכמ"ש³⁵ ידעי טוב ורע, אלא שהרע מובדל מן הטוב. ועל ידי חטא עץ הדעת נעשה תערובות טוב ברע, עד שנתערבו זה בזה מבלי אשר ימצא קעחטוב שלא יהיה בו איזה תערובות לא טוב, ורע שלא יהיה בו תערובות טוב³⁶. וזהו אני חומה זו תורה, דהתורה ענינה לברר חלקי הטוב מן הרע ולהפריד חלקי הרע מן הטוב.

וביאור הענין הוא דהנה כתיב³⁷ זאת התורה אדם, דהתורה שענינה לברר התערובות טוב ורע ולהפרידם זה מזה הוא בשביל האדם לברר ולזכך שכל דאדם ומדותיו. דהנה אנו רואים חילוקי דרגות בטבעיות בני אדם בין הפנימית והחיצונית שלהם. דהנה אנו רואין במוחש, דיש סוגי בני אדם שבפנימיותם הם טובים ובחיצוניותם הם רעים. דהאיש ממזג הזה הנה בהעלם בנפשו הוא איש טוב שאוהב את חבירו ונותן מקום גם לזולתו. שישנם אנשים כאלו שהם בעלי שכל ואנשים מתונים, אבל אינם נותנים מקום לזולתם כלל. ער האָט פאַר דעם אַנדערען קיין אָרט ניט. והוא חושב רק אדות עצמו. ער טראַכט נאָר וועגען זיך, אוכל ושותה ומתענג בכל אשר לו. ואדות זולתו אינו חושב כלל. ער טראַכט ניט פון דעם אַנדערען. פאַר דעם אַנדערען האָט ער גאָר קיין אָרט ניט, ער איז אינגאַנצן פאַרנומען מיט זיך. דזה מה שאינו חושב אדות זולתו, אין זה מפני רוע לבבו. או שאין הזולת תופס מקום אצלו. אלא להיותו אוהב את עצמו במאד ויקר בעיני עצמו במאד על כן הוא ממולא כולו מעצמו, מבלי נשאר אצלו מקום בעד זולתו. אבל איש זה אינו כן, הוא יש לו מקום גם בעד זולתו ומרגיש ומשתתף בצערו של חבירו ומרחם עליו. אבל זהו רק בפנימיותו, אין פנימי' האַרצען פילט ער דעם צווייטען אויך. אבל בחיצוני' מתנהג בקמצנות שאינו מטיב חסדו עמו בפועל. והגם שמתעורר ברחמים עליו, אך זה רק בפנימי', אבל בגלוי הוא מתנהג בקמצנות וכילית, ולפעמים גם מציר ומעיק לו. ער מאַכט אים איינג און שלעכט. וכ"ז שעושה לא טוב הוא היפך טבעו העצמי, שהוא איש טוב בפנימיותו. וראי' לדבר שהוא איש טוב נראה בב' אופנים. הא' בעת שיחם לבבו בשמחה גדולה מנס שנעשה לו, או איזה שמחה גדולה שתהי', הנה אז מתגלה פנימיותו הטוב ועושה חסד. או בעת שנכנע ונשבר לבבו מאיזה מאורע לא טוב ר"ל אז הוא מפזר צדקה כאיש הטוב באמת, א"כ הרי נראה דבפנימיות הוא טוב, אלא שהטוב הזה מוקף וסגור מכל צד ופנה, מבלי אשר יוכל להתגלות והוא הנק' סגור הלב. די האַרץ איז פאַר שלאָסען. וכמו שאנו רואים במוחש דיש כאלו שהם חפצים לעשות דבר טוב והם גם בעלי יכולת לעשות טוב. אבל לעשות בפועל אינם יכולים לפי שהרע סובב אותו מבחוץ, ואינו מניח אותו לפועל טוב. ולזאת הנה כאשר ע"י אחד הענינים נשבר החיצונית הלא טובה אז מתגלה הפנימיות שהוא טוב. אבל באמת אין זה תערובות טו"ר. שהרי הפנימית הוא חלוק מהחיצונית שהפנימית הוא טוב והחיצונית הוא לא טוב. וגם רע. ובתערובות טו"ר הכוונה דגם בחיצוני' הלא טוב והרע, יש בו גם כן תערובות טוב. שהרי בעת שנשבר החיצוני' ומתגלה הפנימי' הרי לבבו הלא טוב עצמו נעשה טוב.

קעטוהנה יובן זה בהתנועה דתשובה, דהבעל תשובה הוא שעצם לבבו הרע נעשה טוב. דהנה קודם התשובה הרי הוא מורד במלכות שמים ר"ל דאין פחד אלקים לנגד עיניו³⁸. דרשע הוא דאמר³⁹ נבל בלבו אין אלקים ועושה מה שלבו חפץ. ובגובה לבבו הוא מבטל את הכל וכמ"ש⁴⁰ רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלקים כל מזימותיו. ופרש"י כגובה אפו שהוא גבה רוח ומגביה וזוקף פניו ואפיו⁴¹ בגבהותו. בל ידרוש. כל מזימותיו אומרות לו בל ידרוש הקב"ה למה שאני אעשה⁴² כי אין משפט. אין אלקים לית דין ולית דיין⁴³, וכל עשיותיו במעשה הרע הוא בהעזה וחוצפא וכמ"ש כי⁴⁴ הלל רשע על תאות נפשו בתוקף ועוז ובקשיות גדולה. ער איז האַרט און שטאַרק. אמנם חבוקה ודבוקה בך יחידה ליחדך⁴⁵, דמצד עצם הנשמה הרי כל איש ישראל לבבו תמים עם ה' והנקודה העצמית די נקודת היהדות איז דאָך תמיד גאַנץ, דער גרעסטער פורק עול ר"ל וואָס לייגט קיין תפילין ניט ומחלל שבת ובעל תאוה ואוכל טריפה ונבילה ועושה כל מה שלבו הרע חפץ. איז אפילו דער, איז דאָך אייך מוכן אויף מסירות נפש על קדוש השם. כי הלא טוב והרע שהוא עושה הוא רק מפתויי היצר, אבל הנקודה שלו שלמה היא, וכאשר נתעורר איזה זכות ונעשה בעל תשובה הרי לבבו הרע עצמו נהפך לטוב. ומכל מקום קשיות לבבו די האַרטקייט זיינע נשאר אצלו. רק שהוא בצד הטוב. והיינו דתמורת זה דתחלה, קודם התשובה, האָט דאָך בא אים תורה ומצות קיין אָרט ניט ר"ל. וכמו שאנו רואים במוחש, דישנם בני אדם שבשביל דמיון של יופי הפנים, עוברים על כמה לאוין שבתורה. הכל יודעים כי עיקר יופי האדם ומעלתו הוא מדות טובות בצדקה וחסד. ליתן צדקה הרבה, און ליגין אין דער טובה פון נויט באַדערפטיקע, זעהען געבין אַליין, און משתדל זיין זיך שהשני יתן ג"כ, וגם להיות קרוב לנשברי לב לעודדם ולנחמם ולחזק רוחם, און דאָס איז יופי אמיתי, ומכל מקום הנה כל אחד גם מי שביכולתו לעשות הרבה יותר ממה שהוא עושה, הנה הוא עושה רק כפי רצונו וכפי שהוא מגביל לעצמו ולא יותר, ואינו מתחשב עם מה שיאמרו הבריות, לפי שהממון תופס מקום אצלו. טראַכט ער אין דעם, און טראַכט אָפּ אַז אַזיי פיל זאָל ער טאָן און ניט מער, וויילע די געלט פארנעמט באַ אים אַ אָרט, און עובר זיין אויף אַ לאו שבתורה, פאַרנעמט באַ אים קיין קפאָרט ניט, און עס איז באַ אים רעכט עובר זיין אויף אַ לאו דאורייתא בשביל הדמיון של יופי, שזה מורה עד כמה הוא קל בדעתו, און איז אַזיי קליין אין פאַרשטאַנד, בעוואַייזען גלוי פאַר אַלעמען אַז תומ"צ איז⁴⁶ ניט נוגע, עס האָט באַ אים קיין בעטרעף ניט. ואחר כך כאשר נעשה בעל תשובה, הרי כל ענין אלקי פועל בו התעוררות גדולה והזזת הנפש אַז דאָס וואָס מי טאָר ניט איז ער ניט שייך צו דעם. און אַ מצוה טוט ער מיט אַ טיפען געשמאַק. וכ"ז הוא בתוקף גדול בלי שום מונע ומעכב כלל. ומוסר נפשו על דקדוק קל של דברי סופרים, ואינו מתחשב עם כל לועג אלא אדרבה, מתאמץ בכל מיני התאמצות וקשיות גדולה להראות כי כן הוא האמת. ואם נאמר אשר בהלא טוב של הקשיות והתוקף שלו שהיתה תחלה, לא הי' בה עירוב של איזה טוב, מאין הוא בא עתה לתוקף כזה. שהרי התוקף שיש לו עתה, הוא עצמו הקשיות שהי' בו תחלה אלא שנשבר הרע ונתגלה הטוב. הרי דלבד זאת דתערובות טוב ורע הוא מה שבפנימיותו הוא טוב ובחיצוניותו לא טוב. אלא דגם בהחיצוניות הלא טוב ואפילו ברע יש בו גם כן תערובות טוב ומתגלה על ידי התשובה.

וביאור ענין תערובות טוב ורע. דגם בהלא טוב הרי יש בו גם כן תערובות טוב אשר זהו תכלית ועיקר העבודה בעבודת האדם בבירור וזיכוך מדותיו ורגילותיו להפריד הרע מן הטוב. ולברור כל ניצוצי הטוב המעורבים בהלא טוב ולהעלותם. וזהו כל ענין עבודתם של עובדי ה' בגופם. דהנה יש עובדי ה' בנשמתם ויש עובדי ה' בגופם⁴⁷. דעובדי ה' בנשמתם הוא דאור הנשמה מאיר בהם בגילוי בלי שום העלם והסתר כלל. והיינו דהגוף ונפש הטבעי אינם מעלימים ואינם מסתירים על אור הנשמה שלהם. ואין הכוונה שאין להם גוף ונפש הטבעי. אלא שגם הם יש להם גופים ונפשות טבעים. אבל גופם ונפש הטבעי שלהם אינם מעלימים על אור הנשמה שלהם כלל. ואור הנשמה מאירה בגילוי בלי שום העלם והסתר כלל. דהאמת הוא דאור הנשמה מאירה תמיד גם באלו דהגוף ונפש הטבעי מעלים ומסתיר על אור הנשמה, אלא שמפני העלם והסתר הגוף ונפש הטבעי אור הנשמה אינה נרגשת בהם. אבל הנשמה לעצמה היא מאירה תמיד בלי הפסק כלל, ויובן זה במוחש מהשמש שמאירה תמיד, דהנה כתיב⁴⁸ ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ. וכמאמר⁴⁹ המאיר לארץ ולדרים עליה. אמנם כאשר יש עננים המסתירים על אור השמש אז אור השמש אינו נגלה כל כך מפני הסתר העננים המסתירים עליהם אבל השמש היא מאירה גם בעת שהעננים מסתירים. והנה השמש היא ברקיע השמים ואורה מגיע לארץ ולדרים עליה שהוא שטח רב. אשר כל שטח חלל הזה מלא אויר ואויר הוא מציאות דבר שבא במדה ומשקל. ומ"מ הנה המציאות דאויר אינו מסתיר על אור השמש. וכן הוא באור הנשמה שמאירה תמיד בכל אחד ואחד. אלא שהגוף ונפש הטבעי מסתירים עליה כדוגמת העננים שמסתירים ומכסים על אור השמש שאינו נגלה כל כך. אבל בעובדי ה' בנשמתם הוא דגופם ונפש הטבעי שלהם אינם מסתירים על אור נשמתם, בדוגמת דבר כמו האויר שאינו מסתיר על קפאאור השמש. וזהו עובדי ה' בנשמתם דכל העבודה שלהם הוא מצד הנשמה, והתעסקותם הוא להאיר אור תורה ועבודת ה' בעולם, ולקשר נשמות ישראל באלקות. אמנם עובדי ה' בגופם הוא שכל עבודתם הוא בבירור וזיכוך הגוף ונה"ט שלהם להיות גופם גוף נקי זך ובהיר, שיהיה כלי טהורה וכלי טובה שיתגלה בו אור הנשמה בגילוי. וכמו על דרך משל בגשמיות ישנם אנשים נקיים וישנם אנשים בלתי נקיים. דהאנשים הנקיים הנה מקפידים על נקיות גופם. דלא זו בלבד שלא ימצא איזה כתם בפניהם ידיהם וגופם. ואם המצא ימצא איזה כתם ולכלוך מכבסים אותו במים, צוננים, פושרין, או רותחין, להעביר הכתמים. אלא עוד זאת שיהיה גופם נקי וטהור. כן הוא בעבודה דישנם אשר כל עבודתם הוא לברר ולזכך את גופם ומדותיהם הטבעים ורגילותם. דהגוף הנה בטבעו הוא נמשך אחר הגשמיות. והמדות הטבעים נמשכים ונגררים אחרי החומריות, ומרגיל את האדם ברגילות עבים וגסים להיות נמשך אחרי הגשמי והחומרי בתוקף עוז וברתיחה לפעמים כבהמה ממש, אשר לא תדע כי אם לאכול ולשתות ושאר עניני הגוף, ולאט לאט נקבע בהאדם הרגלים טבעים רעים ומגונים. בתאוה, קנאה, שקר, ושאר מדות מגונות. וזהו עבודתם של עובדי ה' בגופם לברר ולזכך מדותיהם, אשר ראשית עבודתם הוא להעביר הכתמים ולעלות מדרגא לדרגא בסדר והדרגה בקנין המדות טובות וכמו הלב שיהיה טוב אוהב את הבריות ועושה חסד עם רעהו בממונו גופו ונפשו. והכל בכל לבו מיטען גאַנצן האַרצען ובתום לבב. ושיהיה טוב עין, אַ גוטע אויג. וכמ"ש טוב עין הוא יבורך (משלי כב ט) עד אשר יפעול ברכה, וכידוע דמי שהוא טוב עין כשהוא מביט באיזה דבר הוא ממשיך ברכה. ועל דרך שארז"ל (ב"ב טו ע"ב) כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך. ומשתדלים להבין ולהתבונן בענין והשגה אלקות עד שפועלים בעבודתם שגם הנפש הטבעי יבא באהבה לה' וכמ"ש⁵⁰ ואהבת כו' בכל לבבך וארז"ל (ברכות נד ע"א) בשני יצריך שגם הנפש הטבעי יבא באהבה לה'. אשר תמורת זה דתחלה היה לו עונג בענינים החומרים והמשכה לענינים גופנים. הנה פועל בעבודתו דכל חפצו ורצונו יהיה באלקות. והיינו דהנפש הטבעית חפץ באלקות ובעניני התורה ומצות. הרי שהנפש הטבעי עצמו נהפך לטוב א"כ בהכרח דבהלא טוב דהנפש הטבעי יש בו תערובות טוב. ומתגלה על ידי העבודה.

והנה כל זה הוא דהפנימית הוא טוב והחיצונית הוא רע. ויש סוג אנשים שהם להיפך דהחיצונית שלהם טוב והפנימית הוא רע. דהאיש מסוג זה הוא שבהעלם נפשו הוא איש רע ובעל תועבות. ובחיצוניותו הוא טוב. וכמו אדם שאין תוכו כברו. דבחיצוניותו הוא טוב ומסביר פנים לכל אדם ומקרבו בכל מיני קירוב ומבטיח לו לדרוש טובתו. ובפנימיותו הוא איש רע אביר לב וצר עין ואכזר. אלא שהוא בהעלם ואינו נראה. וראי' לדבר הוא דבעת שמתכעס ומתקצף או כשמתנשא בהתנשאות יתירה אז הוא עושה רע ולא טוב. ואז נראה גלוי אשר כל הבטחותיו המה שקר ועשה זאת רק מפני איזה פניה ותמורת הבטחתו לעשות לו טובה הוא קפבעושה רעה והוא לפי דפנימיותו הוא רע. ועל ידי הכעס או ההתנשאות מתגלה פנימיותו הרע. וכן כאשר מבטשין אותו מלמעלה באיזה ביטוש בבני חייא או מזוני אז בא לכלל כעס ובועט בהשי"ת. דזהו ההפרש בין רשעים לצדיקים. דרשעים כשמבטשין אותם בועטים ביותר. והצדיקים הנה גם בהעדר הקירוב ובפרט אם עוד חס ושלום וחס ושלום איזו ביטוש גם קל הרי נכנע ונשבר לבבם ביותר ומפשפשין במעשיהם למצא גם דקות הרע ומתחזקים להתאמץ יותר בעבודת ה'. וכן בענין ההתנשאות דהרשעים על ידי ההתנשאות בועטים וכמ"ש מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה ב). אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעי' יד יד) בהעזה וחוצפא. והצדיקים על ידי ההתנשאות המה נעשים ענוים ביותר בעיני עצמם, וכמ"ש באגה"ק⁵¹ דבכל חסד וחסד שהקב"ה עושה להאדם⁵² צ"ל שפל רוח במאד. וכמ"ש גבי דוד ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני (שמואל ב ו כב). וטעם הדבר הוא לפי שהצדיקים פנימיותם טוב, ובחיצוניותם הנה כל אדם צריך לפשפש במעשיו כמ"ש ברש"י ע"פ כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז' כ). ולזאת הן על ידי התנשאות והן על ידי הכנעה מתגלה הפנימית שלהם שהוא טוב. והרשעים להיות דפנימיותם רע, לזאת הוא מתגלה. וזהו תערובות טוב ורע, דאי אפשר להחליט על טוב הנראה שהוא כולו טוב ויש בו גם תערובות לא טוב ומתברר על ידי עבודה. והרע יש בו גם כן טוב שצריכים ללקוט הטוב שבו. דהנה כתיב (מ"א י"א כ"ט) ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלים וימצא אותו אחי' השלני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה. דירבעם בן נבט היה במדרי' אחת עם אחי' השלוני אלא שיצא מירושלים, וארז"ל (סנהדרין ק"ב ע"א) אר"ח בר פפא שיצא מפתקה (כתב) של ירושלים, והוא מתכסה בשלמה חדשה אמר רב נחמן כשלמה חדשה מה שלמה חדשה אין בה שום דופי כך תורתו של ירבעם אין בה שום דופי. ד"א כשלמה חדשה שחדשו דברים שלא שמעתן אזן מעולם. ושניהם לבדם בשדה אר"י אמר רב שכל ת"ח דומה בפניהם כעשבי השדה ואיכא דאמרי שכל טעמי תורה גלויים להם כשדה. ומ"מ גסות הרוח שבו טרדתו מן העולם. דתורתו של ירבעם אין בה שום דופי אלא שיצא מפתקה של ירושלים. דירושלים היא יראת שמים שלמה ותמימה⁵³, והוא יצא מירושלים, וכנ"ל בענין ההתחלה דרע, שהולך בצדי דרכים, ומאמין ובוטח בעצמו שלא יתעה בהילוכו, וסוף דבר שמרחיק ללכת, עד שנסבך בענינים שונים, ובא לידי סכנה ר"ל, כן ישנם אשר יוצאים מיראת שמים שלמה, ובכמה ענינים מוצאים קולות, ומטעימים דבריהם להצדיק ולהכשיר אורחותיהם, וסוף דבר כי חס ושלום מרה אחריתם, וכן תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי, אלא שיצא מפתקא של ירושלים, והיינו שבהטוב שלו היה רע הנעלם ועל ידי הנסיון דהתנשאות נגלה הרע שהיה בו בפנימיותו, ור' אלעזר בן דורדיא עשה תשובה וגעה בבכי' עד שיצאה נשמתו, ואמר רבי ויש קונה עולמו בשעה אחת (ע"ז יז ע"א), דע"י קפגהתשובה הרי עצם הרע נהפך לטוב. הרי בהכרח שבהרע עצמו היה בו טוב הנעלם, אלא שהי' מוסתר ומוקף בהקשיות של הרע, ועל ידי התשובה נשבר חומריות וגסות הרע, ונתגלה הטוב. וזהו זאת התורה אדם. דעניני הוראת התורה בהבירור דתערובות טוב ורע הרי אין זה רק בהוראת איסור והיתר וטמא וטהור דענינים הגשמים בלבד, אלא גם בהטמא וטהור ואיסור והיתר שבשכלו, מדותיו, הנהגותיו, ורגילותיו של האדם עצמו. וזהו אני חומה זו תורה שהיא חומה בפני הצר ואויב שהוא היצר הרע. אמנם חומה לבד אינו מועיל וצריכים גם מגדלות שהם שומרי החומה עצמה, והיינו דתורה לבד אינו מועיל עדיין וכהא דירבעם שלא נמצא שום דופי בתורתו, וכל טעמי תורה גלוים לו, אלא שיצא מפתקא של ירושלים, ולכן הנה תורה לבד אינו מספיק וצ"ל תורה ויראת שמים. וזהו אני חומה ושדי כמגדלות. דהנה בכדי להגן על עיר קטנה שהוא הגוף שבטבעו נמשך אחרי ענינים גופנים דאכילה ושתיה ושאר חמדי הגוף, ובא אלי' מלך גדול זה היצר הרע והנפש הטבעי שהוא מושרש בהעיר קטנה משעה שיוצא לאויר העולם. ודרכו הוא לסבב בכמה סבות, וכנ"ל דהיצר הרע אינו בא בתחלה להחטיא את האדם באיסורי דאורייתא כי איש ישראל לא ישמע לו בתחלה שלא להניח תפילין או לחלל השבת ולאכול טריפה ולזאת הוא מתחיל לסבב לו בכמה מצודות. וכמו השממית שצודה את הזבוב דכוונתה הוא למצוץ לשד חיותו של הזבוב, ומ"מ אינה ממיתה תיכף, אלא שמסבבה בקורי עכביש בציורים שונים, ואח"כ כאשר הזבוב סבובה מכל צד, אז השממית מוצץ לשד חיותו. וכן בסבובי היצר הרע שמסבב את האדם במצודותיו, דהנה אמרז"ל (סוכה נ"ב ע"ב) אמר רבא בתחלה קראו (הנביא את היצר הרע בשם) הלך, ולבסוף קראו אורח (אכסנאי, רש"י) ולבסוף קראו איש (בעל הבית, רש"י) שנא' (ש"ב י"ב⁵⁴) ויבא הלך לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו וגו', ובזח"ג דרס"ז ע"ב אי' ר' חייא אמר יצר הרע כד אתי לאזדווגא בי' לבר נש, דמי לבר נש דקרב לפתחא, וחמי דלא אית מאן דמחי בידי', עאל לביתא ואתעביד לי' אורח, חמי דלא אית מאן דמחי בידי', וייזיל לי' לארחי', כיון דעייל לביתא ולא אית דימחי בידי', אתמנא עלי' ואתעביד מארי' דביתה, עד דישתכח דכל ביתא קאים ברשותי'⁵⁵, דכאשר היצר הרע רואה שהבית ריקה מתורה ומתחיל להתארח בה עד שנעשה ר"ל בעל דעה בעניני הנהגת האדם בעצמו, ובאנשי ביתו, ומורידו מדחי אל דחי, ובכדי להנצל מהשונא הגלוי והנסתר צריכים חומה ומגדלים. וזהו אני חומה זה אברהם שאמר רבון העולמים מעמיד אני לפניך דברים כחומה. וכמארז"ל (יבמות ע"ט ע"א) ג' סימנים יש באומה זו רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים, שהם מדות טובות הקבועים בלב כל ישראל. וכתיב⁵⁶ והאמין בהוי' דאברהם אבינו ע"ה ראש למאמינים⁵⁷ קפדואמרז"ל (שבת צ"ז ע"א) אמר לי' הקב"ה למשה, ישראל הם מאמינים בני מאמינים, שהיא האמונה הפשוטה בהוי' אלקינו דקבועה בלב כל ישראל. ובחומה זו ישנם מגדלות שהוא הכח דמסירות נפש שיש בכל אחד מישראל. ודעת רבא⁵⁸ אני חומה זו כנסת ישראל, דאיש ישראל, אַ איד איז אַ חומה, להיות דבכל אחד ואחד מישראל יש המדות טובות והאמונה הפשוטה והמסירות נפש בירושה לנו מאבותינו אבל הם בהעלם, ולזאת זהו שמירה רק בפני שונא גלוי. דכאשר ח"ו חפצים להעבירו על דת ישראל אז החומה מקפת, אבל השונא נסתר יכול ח"ו עוד להכנס לעיר קטנה ולהחריבה ח"ו. ולזה דרוש מגדלות שהם בתי כנסיות, תפלה בצבור ובתי מדרשים קביעות עתים לתורה ברבים. ור' יוחנן אמר אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו ת"ח. דהן אמת דאני חומה זה כנס"י בהמדות טובות ואמונה ומסירת נפש שיש לנו בירושה מאבותינו, והמגדלות המה⁵⁹ בבתי כנסיות ובתי מדרשים, אבל אין זה מספיק עדיין אלא אני חומה זו תורה ביראת שמים. וזהו ומגדלות אלו תלמידי חכמים שאינם אלו שהם רק יודעי תורה בלבד, אלא שמקיימים אותה בחום של יראת שמים ועוסקים בהרבצת תורה. וקביעות עתים לתורה ברבים, בבתי כנסיות ובבתי מדרשים, שבזה מחזיקים החומה דכנס"י, להיות לכל ישראל יהי' אור במושבותם⁶⁰, דגם בביתם יאיר אור התורה והמצוה.

-------------------- * --------------------