מוש"ק י"ט כסלו בסעודה. רצ"ב.
קסדכי 1 שמש ומגן ה' אלקים חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים2, ואי' במדרש3, כי שמש זה אברהם שנא' (ישעי' מא, ב) מי העיר ממזרח, ומגן זה אברהם שנא' (בראשית ט"ו4) אנכי מגן לך וכו' לא ימנע טוב להולכים בתמים זה קסהאברהם שנא' (שם יז5) התהלך לפני והי' תמים, ואם באברהם הכתוב מדבר הי' לו שיאמר אל6 ימנע טוב להולך בתמים ומהו להולכים בתמים אלא מה7 אברהם שהלך לפני הקב"ה בתמימות נעשה לו מגן, אף כל מי שמהלך לפניו בתמימות נעשה לו מגן. והנה ע"פ מי העיר ממזרח אי' במד"ר (שמות פט"ו פיסקא כ"ו) אברהם התחיל להאיר8, והוא כמאמר9 עד אברהם הי' העולם מתנהג באפילה ובא אברהם והתחיל מאיר, ופי' העיר בע' כמו האיר בא' שהוא ל' אור, ובילקוט (תהלים רמז תתס"ט) אי' א"ר ראובן ישנים היו עו"א מלבוא תחת כנפיו של הקב"ה, ומי העירן לבא תחת כנפיו, אברהם, שנא' מי העיר. דפי' העיר ל' התעוררות, והיינו דבתיבת העיר יש ב' פי', הא' ל' התעוררות והב' ל' אור וגילוי10, ושני הפירושים א' הם, דההתעוררות הוא ע"י האור, וכדאי' בזח"א דמ"ה ע"ב ויאמר אלקים יהי אור11 הה"ד מי העיר ממזרח וגו' והיינו דהתעוררות אברהם שהי' מעורר את הבריות לעבודת השי"ת הוא ע"י אור וגילוי דאברהם הוא בחי' גילוי הקו12 הנמשך מאוא"ס להאיר בעולמות, וזהו כי שמש זה אברהם דהשמש הרי כל ענינו הוא להאיר כן הנה אברהם התחיל להאיר, והיינו דהתחלת האור והגילוי בעולם הוא בחי' אברהם דהיינו גילוי הקו, ומגן זה אברהם דאנכי מגן לך והיינו דבכדי שיהי' בחי' האור והגילוי זהו ע"י בחי' המגן, והענין הוא דהנה אור הוא בא מן המאור שהוא העצם, אבל הוא כמו דבר נוסף על העצם, שהרי אור הוא גילוי13, והעצם אינו בגדר גילוי כלל14 א"כ הוי האור כמו דבר נוסף על העצם, והגם שאינו שייך לומר באור שהוא דבר נוסף שהרי אינו מהות אחר והוא גילוי העצם, דאור ומאור אינו דומה לכלים ואור, דבאורות וכלים הרי הכלים הם בחי' מהות אחר מן האור, ולזאת הנה הכלים הם דבר נוסף על האור, אבל אור שהוא גילוי העצם ואינו מהות אחר א"כ לכאורה אינו דבר נוסף על העצם, ומ"מ בהכרח לומר דהאור הוא כמו דבר נוסף על העצם, דהנה העצם אינו בגדר גילוי כלל, וכמאמר כל עצם בלתי מתגלה15, והאור הוא בחי' גילוי א"כ הרי בהכרח שהאור הוא כמו דבר נוסף על העצם, אמנם לפ"ז דהאור הוא גילוי והעצם הוא למעלה מן הגילוי הנה משו"ז נקרא האור כמו דבר נוסף על העצם, הרי לכאו' הי' צ"ל כן גם באור דהשתל' דבאור דהשתל' הוא מה שהאור משתלשל ממדרי' למדרי' קסושהמדריגה העליונה היא למעלה מן הגילוי לגבי המדרי' התחתונה, א"כ הרי המדרי' התחתונה הוא דבר נוסף על המדרי' העליונה, ומ"מ הנה המדרי' התחתונה אינה נקראת דבר נוסף על המדרי' העליונה ומפני מה באור שהוא גילוי העצם הרי האור הוא כמו דבר נוסף על העצם, ואם באור שהוא גילוי העצם הנה האור הוא כמו דבר נוסף על העצם הנה מפני מה האור דמדרי' התחתונה אינה נקראת דבר נוסף על העצם לגבי מדרי' העליונה. אך הענין בזה הוא דאינו דומה האור דהשתל' להאור שהוא גילוי העצם, דאור דהשתל' הגם שמדרי' העליונה היא למעלה מבחי' גילוי לגבי המדרי' התחתונה ומ"מ הנה המדרי' התחתונה אינה דבר נוסף על העצם לפי דגם מדרי' העליונה היא בבחי' גילוי במקו' והיינו דזה מה שהיא למעלה מן הגילוי הוא רק שלגבי המדרי' התחתונה היא למעל' מגילוי אבל בעצמה היא בבחי' גילוי, והיינו דגדר האור הוא גדר גילוי, משא"כ העצם הרי הגדר שלו שאינו בבחי' גילוי, והיינו שאינו בבחי' גילוי בעצמו, א"כ הרי הגילוי הוא דבר נוסף על העצם והיינו דענין הגילוי הוא באמת התחדשות בהאור לגבי העצם, ועם היות שהאור הוא גילוי העצם והיינו שאין לו מקור אחר זולת העצם אבל בפרט זה שהוא גילוי ה"ז כמו דבר נוסף על העצם.
והנה האור הוא כלול בהעצם וכמ"ש בסש"ב ח"ב פ"ג בהמשל דאור וזיו השמש, והנה זה פשוט שאור וזיו הזה ישנו ג"כ בגוף וחומר כדור השמש עצמו שבשמים שאם מתפשט ומאיר למרחוק כ"כ כ"ש שיוכל להאיר במקומו ממש16, וכן הוא בכל אור שהוא כלול במקורו, דאור יש לו מקור ומקורו הוא המאור שהוא העצם, וכל אור הוא כלול במקורו, אמנם העצם והאור חלוקים בהגדרתם, דגדר העצם הוא שאינו מתפשט ואינו מתגלה גם בעצמו, וגדר האור הוא גילוי, אמנם האור כמו שהוא במקורו הוא ג"כ לא בגדר גילוי כמו העצם, דכל הכלול בעצם הוא כמו העצם17, וכשם שהעצם אינו בגדר גילוי כמו"כ כח האור הכלול בו אינו בגדר גילוי, וראי' לזה מהכחות הכלולים בעצם הנפש שבהכרח לומר דהכחות הכלולים בעצם הנפש, שאינם בבחי' המשכה וגילוי כלל, שאם נאמר דהכחות הכלולים בעצם הנפש הן בבחי' המשכה, הרי כל כח שנמשך בהכרח שיהי' ממנו גילוים היינו שיבא בבחי' גילוי ממש מאחר שכבר נמשך ממקורו, אלא רק מה שיכול להיות הגילוי בכמה ענינים שונים ובכמה אופנים שונים שהרי כל כח יש לו כמה אופני חלוקי מדריגות וכמו בכח החכ', דיש בזה חילוקי מדרי' דחכ' זו או חכ' אחרת, וכמו שאנו רואים במוחש18 דיש הפרש בחכמים דחכם זה הנה בחכמה אחת הוא בעל כשרון ובחכ' אחרת אינו מסוגל לה, וכמו בחכ' הרפואה וחכמת התכונה, הנה הגם דשניהם חכמות ומ"מ ישנו מי שהוא מסוגל לחכמה זו וישנו שהוא מסוגל לחכ' זו, וכן באופני קסזגילוי החכמה דיש בזה חלוקי מדרי' בהריבוי ומיעוט, וטעם הדבר הוא מפני שגם ההמשכה הנעלמת היא באה בציור, וכידוע דשכל הוא מציאות ומוכרח התואר שהתואר ההוא מגבילו בענינו, ומאחר שנמשך הגם שהוא בהמשכה נעלמת הרי בהכרח שיש לזה איזה ציור באיזה אופן הוא נמשך ואם נאמר דכחות הכלולים בעצם הנפש הן בבחי' המשכה, הרי הי' צ"ל הגילוי דכל הכחות בכאו"א גם בכחות הגלוים דאז הרי הי' צ"ל גילויי כל הכחות, וכל אדם הי' צ"ל חכם מבין ודעתן וחסדן והדומה בכל הכחות, ובמוחש אנו רואין שאינו כן, והיינו דמלבד זאת שבכחות הגלוים אינם מתגלים כל חלקי הכחות וכמו בג' מוחין חב"ד הנה לבד זאת שהכחות חב"ד אינם מכריחים זה את זה19, ואינם מחייבים אלו לאלו דהחכ' אינה מכרחת הבינה, והבינה אינה מחייבת הדעת, וכמו שאנו רואים במוחש דיכול להיות שהוא משכיל על דבר וכמו להתחכם בהמצאת השכלה חדשה ואינו בעל הבנה עד כי לפעמים הנה הוא עצמו אינו מבין הפלאת מעלת המצאתו החדשה שהשכיל, וכן יכול להיות שהוא בעל הבנה טובה ואינו בעל המצאה, וישנו מי שהוא בר דעת גדול להתעמק בשכל והשגה ונכנס בעומק ההשכלה ועומק ההשגה בהתעמקות גדולה, והוא בעצמו אינו לא בעל המצאה ולא בעל הבנה, דענין ההבנה הוא מה שמפרט ומברר ומלבן נקודת ההשכלה דחכ', וזה אינו יכול כ"א לאחר שאחר המציא את ההשכלה והביאה לידי הבנה טובה, הנה הוא כחו עמו להתעמק בההשכלה ההיא ויודעה על בורי', הרי שהג' מוחין אינם מכריחים ואינם מחייבים אלו לאלו, הנה לבד זאת הרי אנו רואים שיש כאלו שאין בהם גילוי כחות השכל, ואין להם שום מושג בהשכלה וידיעה, וכן בענין המדות הרי אנו רואים שיש איש כילי ואכזרי אשר לא ידע רחם כלל, ויש איש הטוב שאינו במדת הגבו' כלל, ובהכרח שהנפש הוא שלם בכל הכחות, ואם נאמר שהכחות הכלולים בעצם הנפש הם בהמשכה הרי הי' צ"ל גילוי ממש, אלא שזהו מפני שכחות הכלולים בעצם הנפש אינם בבחי' המשכה כלל מן העצם ואינם בגדר גילוי, ואשר ע"כ הנה הגם שנמצאים כל הכחות בעצם הנפש ומ"מ יוכל להיות שלא יהי' הגילוי מהם, וכמו"כ יובן דהאור הכלול בהעצם הוא כמו העצם שאינו בגדר גילוי כלל.
אמנם לפ"ז שהאור הכלול בהעצם הוא כמו העצם הנה אינו מובן מהיכן הוא בחי' האור והגילוי, דמאחר שהעצם אינו בגדר גילוי, וגם האור הכלול בהעצם ג"כ אינו בגדר גילוי, הרי אינו מובן איך ימצא האור והגילוי, וכן הוא גם בכחות הנפש דעצם הנפש אינו בגדר גילוי, והכחות הכלולים בעצם הנפש ה"ה כמו העצם דמעצמם אינם בגדר המשכה וגילוי כלל א"כ מאין נמצאים הגילוים, וגם זה מובן ומוכרח דהגילוים הם כלולים במקורם, וכמו בכח השכל הרי ההשפעה מן המשפיע אל המקבל הוא גילוי אור שכל הבא ע"י אותיות, דאותיות הוא מל'20 אתא בוקר21 קסחשהוא גילוי והיינו דהאותיות הן המשכות וגילוים מן הנפש שהן מגלים את אור הנפש בכמה מיני גילוים שונים, ובכח השכל גופא הנה יש הפרש בין גילוי השכל לעצמו, היינו התגלות השכל לעצמו, וגילוי השכל לזולתו, והגם דכל גילוי הוא ע"י אותיות ומ"מ יש הפרש ביניהם, דהגילוי אל הזולת הוא ע"י אותיות ההסבר, והגילוי לעצמו הוא ע"י אותיות עצמיים, דהנה יש אותיות השכל שהן מתגלים עם האור היינו שהם מכילים את האור אבל אינם מעלימים עליו, דכל אור שכל הרי יש לו האותיות המתגלים עמו והן הנה המביאים את התגלות אור השכל ממקורו ובהם השכל מתלבש ונראה כולו כמו שהוא, ואותיות אלו הן המגלים אור השכל לעצמו, אבל הגילוי אל הזולת הוא ע"י אותיות הסבר שאינם אותיות עצמיים כמו אותיות השכל, והנה אותו השכל שהמשפיע משפיע לזולתו הרי המשפיע יודע תחלה הענין לעצמו, וזה מה שהמשפיע יודע הענין לעצמו הוא באופן אחר לגמרי מכמו מה שבא אל המקבל, דהגם שזהו באותו הענין אבל עם זה הרי ערך שפע השכל שבא אל המקבל לגבי ערכה של ההשכלה כמו שהיא בידיעת המשפיע תחלה לעצמו הוא כמו מהות אחר לגמרי, דידיעה זו שהמשפיע יודע הענין לעצמו הרי אין זה מה שלעצמו יודע העומק והפנימיות שבשכל ההוא, או שיודע אותו בהפשטה מלבושי ההשגה, ולהמקבל מגלה רק חיצוני' השכל ובלבושי השגה, כ"א זה מה שבא השכל ההוא אל המקבל בענין אחר לגמרי מכמו שהוא בהמשפיע לעצמו, וכמו אם נאמר שלעצמו יודע הענין כמו שהוא באצי' וההשפעה אל המקבל הוא כמו שהוא בעולם התחתון, וכמו22 בענין נגעים דלמטה הוא מה שהדם נעכר שם ונעשה ליחה, ומורה על הסתלקות הדם והחיות מהמקום ההוא ונקרא סגירותא23 שנסגר המקום ההוא מלקבל החיות הבא בהתפשטות הדם, וענינו בעולמות בריאה ויצי' הוא אשר נסגר כלי השגת הנברא מלקבל אור המהווה ומחי' אותו, ושניהם בעולם התחתון והן בעולמות בי"ע מדברים בנבראים בע"ג, אמנם באצי' הוא מורה על שם א"ה י"ה שאינו מתפשט בחי' אור אבא (ועמ"ש בלקו"ת בדרוש הבהרת24 ובדרוש זאת תהי' תורת המצורע25), ובאופן כזה הוא ערך הפלאת ידיעת המשפיע בעצמו לגבי ערך ההשכלה שבאה אל המקבל, הרי דהשכל כמו שהוא אצל המשפיע הו"ע אחר לגמרי ואינו ממהותו דשכל המקבל, אמנם גם אור שכל הנשפע אל המקבל נמצא כלול בשכל המשפיע כמו שהוא לעצמו שהרי זהו מאותו השכל שהשכיל לעצמו והי' כלול בו והי' כמו שכל הרב עצמו26 ולא הי' ניכר לעצמו כלל עד שגם הרב בעצמו אינו קסטיודע כלל מהאור שכל זה בעת שמשכיל ומשיג הענין לעצמו, וא"כ אינו מובן איך נמצא אח"כ האור שכל הנשפע אל המקבל, וכן בכח המשכיל שהוא מקור השכל, והוא רק כח היולי על כל מיני שכלים, אבל הוא מושלל ממציאות שכל, ומ"מ הרי כל השכלים כלולים בכח המשכיל מאחר שהוא מקור להם, רק שהשכליים כמו שהן בכח המשכיל ה"ה כמו כח המשכיל שאינם במציאות שכליים, וא"כ איך נמשך ממנו אח"כ מציאות אור שכל, וכן הוא בכח השכל ההיולי העצמי דאינו גם ענין שכלי, איך נמצא מהם האור בגילויי שכל ממש.
וזהו כי שמש ומגן הוי' אלקים, שיש מגן ונרתק להשמש27, כי כדי שיומשך אור וגילוי מהשמש זה א"א כ"א ע"י הנרתק שהוא מסתיר לאור השמש, כי בלא זה הרי לא הי' יכול להיות המשכה וגילוי מהשמש וטעם הדבר הוא דמאחר דגם כח האור הכלול בהשמש אינו בגדר גילוי והתפשטו' בעצמו, ולזאת הנה רק ע"י הנרתק שהוא העצרה והעכבה שמסתיר ומעציר על המאור ועל האור הנכלל בהמאור הנה עי"ז דוקא הוא שבא אור וגילוי, וכן הוא במשפיע ומקבל דע"י שהמשפיע מעציר ומעכב את ההשפעה בעצמו, הנה עי"ז בא האור שכל השייך אל המקבל, וכל מה שהוא בבחי' העצרה והעכבה יותר יהי' בחי' האור והגילוי יותר, כי כל גילוי הוא ע"י העצרה והעכבה דוקא, וטעם וסבת הדבר יש לבאר בג' אופנים זה למעלה מזה, הא' שע"י שהמשפיע מעכב את ההשפעה בעצמו ה"ה נעשה בערך שטח המקבל, דהנה המשפיע בעת שמשכיל ומשיג השכלי לעצמו, הנה מצד הפלאת השכלי שהוא באופן מופלא ומובדל ה"ה באמת למעלה מערך מהות שטח המקבל לגמרי, וכמו נשמה דאצי' שהוא כברא דחפיש בגניזא דביתא28, דגניזו דביתא הוא בבחי' אצי' ולמעלה מאצי', ה"ה אינו בערך כלל וכלל אל המקבלים, וכמ"ש במ"א דמשפיע בעצם הוא מה שהשכל נובע אצלו תמיד, אך כאשר מעלים ומעכב אור שכלו בעצמו ה"ה יורד ממדריגתו הקודמת ונעשה בערך כללות ענין שטח מקבל, והיינו דבתחלה הרי מופלא ומובדל בערך מהות שטח המקבלים, וע"י ההעצרה וההעכבה נעשה בערך כללות שטח מהות המקבלים, והנה גם אז כשמעכב את אור שכלו מ"מ ישנו להאור שכלו העצמי אצלו, ולזאת כשנעשה בערך שטח המקבל נמצא אצלו האור שכל השייך אל המקבל, וידוע29 שיש בזה סדר בההמשכה והורדת אור השכל מדרגא לדרגא שבתחלה נמצא נקודה ואח"כ מתפשט בעצמו ואח"כ הוא המשכה והתפשטות ואז נעשה בערך שטח המקבל, דכמו"כ למעלה הנה גילוי האור הוא ע"י ירידה וכמ"ש בתו"א ד"ה פתח אלי'30 וזהו ל' אצי' בלה"ק שהוא ל' ירידה והשפלה ממדריגתו העליונה להשפיל א"ע כאלו הוא במדרי' פחותה וכמו ואצלתי קעמן הרוח31 דגבי משה דלפי שאמר מאין לי בשר32 שהיתה מדריגתו במעלה העליונה ולא הי' יכול להשפיל א"ע בהמשכת בשר גשמי לכך א"ל הקב"ה אספה לי שבעים איש33 שהם במדריגה הפחותה היינו שלא יהיו מתגשמים ממש אלא ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם פי' שאוריד ואמשיך בחי' שלך שיהי' למטה ממדריגתך34. הרי פי' ואצלתי הוא אוריד ואמשיך, והיינו דאצי' הוא, בחי' הגילוי שחוץ לעצמותו כבי'35, וה"ז ע"י ירידה כבי' שנעשה בערך העולמו' ועי"ז דוקא הוא המשכת האור והגילוי36, הב' הוא שע"י ההעכבה יש להאור דבר הנאחז ועי"ז נעשה בבחי' אור, וכמו באור הנר דע"י הפתילה נעשה אור המאיר, וכשלא ישנה להפתילה אינו אור המאיר והיינו דע"י שנאחז באיזה דבר הנה עי"ז דוקא נעשה אור המאיר, והדוגמא מזה יובן למעלה דכתיב37 עוטה אור כשלמה דדוקא ע"י השלמה ולבוש נעשה בבחי' אור וגילוי, וזהו דאי' במד"ר (בראשית פ"ג ד') מהיכן נבראת האורה, א"ל מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו, וצ"ל38 מפני מה התימא על האורה מהיכן נבראת, אלא להיות שהאור הוא בחי' גילוי, והעצמי וכן גם כח האור הכלול בהעצם אינו בגדר גילוי, וא"כ איך נברא האור והגילוי, ועז"א מלמד שנתעטף בה כשלמה, היינו דבר הנאחז ועי"ז נעשה בחי' האור והגילוי, והג' שע"י עצם ההעצרה וההעכבה נמצא בחי' האור והגילוי, והוא להיות דעיקר הכוונה הוא שיהי' גילוי אור, וכוונה זו הוא ברצון המושרש בעצמות, וע"י ההעכבה הוא שמתגלה הרצון העצמי להיות בחי' גילוי אור.
והנה בכחות הגלוים הנה הגילוי הוא ג"כ ע"י העצרה והעכבה, והמגן המעכב הוא הכלי של האור והכח ההוא, וכמו בגילוי שכליים הרי מגן המעכב הם כלי השכל וכלי המוח, דחומר המוח שהוא כלי לאור השכל, דכלי זו מכילה גם את האור שכל כמו שהוא לעצמו, והיינו דהשכל כמו שהוא לעצמו ה"ה ג"כ מתגלה בכלי המוח, רק שבהתגלות האור אז הוא התגברות האור ואין הכלי נרגש כ"כ, וע"י כלי המוח הוא ההעכבה שמעכב את הגילוי שלעצמו ועי"ז נמצא האור והגילוי אל הזולת, והיינו דאז נמצאו אצלו אותיות ההסבר להבינו ולהסבירו לזולתו, וזהו מה שאנו רואים במוחש שיש מי שהוא חכם גדול שמבין את הענין לעצמו בטוב ואינו יכול להסביר הענין לזולתו, ויש מי אשר כל ענין שכלי יכול להסבירו לזולתו, וסיבת קעאהדבר הוא כי זה אינו יכול לעצור ולעכב ההשפעה אצלו, ויאיר אצלו בהתגלות האור כמו שהוא לעצמו, ע"כ אינו יכול להסביר לזולתו, וזה ביכולתו לעכב ולעצור אור שכלו העצמי וע"כ ביכולתו להסביר לזולתו, והיינו שנמצא אצלו האור שכל כמו שהוא בערך אל חושי המקבל, וגם נמצאים אצלו הענינים במה להביא ולהסביר את השכל, וכמו מי שכלי מוחו חזק הנק' אַ געזונטע שטאַרקע קאָפּ, הנה מי שכלי מוחו הם חזקים אינו מתבלבל בהענינים וביכולתו לקבל או להשכיל כמה סברות בבת אחת, ובהם גם סברות עמוקות ביותר, ואינם פוגשים ומבלבלי' אלו לאלו, ואנו רואים במוחש דמי שכלי מוחו חזקים הנה כשלומד ענין וסוגיא עמוקה ה"ה מקבל כל עמקי סברת התנאים והאמוראים המתוכחים בהענין ההוא ומקבל סברתם בעומק הסוגיא ההיא, וכן בהמחוייב מהסברות ההם והמסתעף מהם בגילויי שכלים שונים והסתעפות סברות פרטיות ואינם מבלבלים אלו לאלו מפני שלכל סברא של אחד המתוכחים יש לו מקום בפ"ע במוחו, וטעם הדבר מפני שתופס הסברא השרשית ומגדיר אותה בהסברות הפרטיות המסתעפים מהסברא השרשית ומגביל אותם בעניניהם, וכן סברת הבר פלוגתי' ה"ה תופסה בנקודתה השרשית ומגדיר אותה בהסברות הפרטי' המסתעפים מהסברא השרשית ומגביל אותם בעניניהם, והם ערוכים במוחו קבועים מערכה מול מערכה מוגדרים בהגבלתם וע"כ יש לכולם מקום במוחו, וחוזק כלי המוח פועלים חוזק וסדר גם בכלי השכל, וכמו שאנו רואים במוחש דיש מי שכלי שכלו הם חזקים ומסודרים, ויש מי דכלי שכלו הם רפוים ובלתי מסודרים, ולכן הנה מי דכלי שכלו חזקים הנה גם השכלה שהיא חריפה ביותר באה בסדר בהנחה ישרה בכלי מוחו ונק' אַ גלייכער לייג, ומי דכלי שכלו רפויים גם שכל קטן ובלתי עמוק באה בעקמומית בכלי מוחו ובלתי מסודר, דחוזק כלי המוח מחזקים ומיישרים גלייכען אויס את כלי השכל, וכמו"כ מצד חיזוק כלי מוחו בידו39 לעכב בעצמו אור שכלו העצמי ועי"ז ביכולתו להסביר לזולתו בטוב, וכנ"ל דהמסירה40 אל הזולת הוא ע"י אותיות ההסבר, והגילוי לעצמו בא באותיות עצמיים, לזאת הנה כאשר מעכב בעצמו אור שכלו העצמי נמצאים אצלו אותיות ההסבר שבהם עוד ניכר יותר יושר וחוזק כלי שכלו נוסף על יושר וחוזק כלי מוחו, וכמו שאנו רואים במוחש דכאשר שומעים דבר שכל מחכם גדול בעל כלי מוח וכלי שכל חזק מתפעלים על הפלאת המשיג והפלאת בהירת ההשכלה והוא הנק' בל' בנ"א אַ קלאָרער פאַרשטאַנד און אַ ליכטיגער גלייכער שכל משא"כ מי שכלי מוחו אינם חזקים כ"כ, הנה הגם שגם הוא מקבל הסברות ויודע אותם, ולפעמים יכול להיות בעל ידיעה גדולה ביותר, אבל כל הסברות אצלו בהתגלות יותר ואין ביכולתו לעכבם ולהגבילם וע"כ הם מתרוצצים ומבלבלים אלו לאלו והענין בלתי מסונן ומסודר אצלו בעצמו ובמילא אין ביכולתו להסבירו לזולתו, כי עיקר הגילוי הוא ע"י ההעצרה וההעכבה בעצמו, וכן הוא בכח המשכיל מה שנמשך ממנו אור שכל קעבגלוי הוא ע"י העכבה שמתעכב ומתעלם בעצמו, וכמו"כ הוא גם בכח השכל ההיולי העצמי, והוא ענין קרומא דחפיא על מוחא41 שע"י הקרום המסתיר ומכסה נמצא מציאת שכליים מכח המשכיל ומכח42 ההיולי העצמי.
והנה כתיב43 נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, שהכל מה שנמצא בגוף ונפש האדם שלמטה הוא בצלם ודמות אדם העליון שהם האו"כ דע"ס, ולכן הנה מבשרי אחזה אלקה44 דהן הידיעה וההשגה הנפלאה בספירות ופרצופים שלמעלה והן ההשגה בהאור וחיות אלקי המתלבש בעולמות ונבראים הנה הכל אנו יודעים מגוף ונפש האדם אמנם להיות שהנפש מתלבש בגוף גשמי שבהתלבשות זו הרי מתגשמים הכחות של הנפש הנה כל ידיעתינו והשגתינו הוא בדברים מוחשים דוקא, ולזאת הנה זה מה שגילויי הכחות עצמיים הוא ע"י העכבה והעצרה וכמו בגילויי השכליים בשכל גלוי שבא מכח השכל ההיולי העצמי ומכח המשכיל ע"י ההעכבה של הקרום דחפיא על מוחא שהוא בדרך מלמעלה למטה אין זה מובן ומורגש לנו איך הוא, אך אנו יודעים זאת בדרך מלמטה למעלה היינו בכחות הגלוים, ומזה יובן ויושג דכן הוא אופן הגילוי גם הכחות עצמיים בדרך מלמעלה למטה, והענין הוא דהנה ארז"ל (חגיגה יד ע"א) והמכשלה הזאת תחת ידיך (ישעי' ג' ו') מאי והמכשלה הזאת דברים שאין בנ"א עומדין עליהם אא"כ נכשל בהן (כשהתלמיד נכשל בשמועתו פעם ראשונה ושני' הוא נותן לב על שמועתו, רש"י) דזה מה שנכשל בה ה"ז סתירת שכל הקודם לגמרי, ועי"ז דוקא הוא שבא על ההשכלה הברורה וכהא דא"ל רב חסדא לרבה בר רב הונא (גיטין מ"ג ע"א) מי דמי התם שייר בקניינו הכא לא שייר בקניינו, שהוא סתירת השכל הקדום הנה עי"ז דוקא העמידו על דבר הלכה ברורה, וכן ע"י קושיות שמעמיד לעצמו בכמה העלמות והסתרים הנה יבא עי"ז לגילוי יותר שיתגלה עומק המשכיל, וכל מה שמביא עצמו לידי העלם ביותר ה"ה מבין אח"כ ביותר, ומי שאינו מביא עצמו לידי העלם רק שהוא מבין תמיד ואינו מעמיד עצמו בקושיות הוא אינו מבין כלל כי מה שמבין הנה זהו רק חיצוני' ושטחיות הענין, הרי דבכחות הגלוים שהם בדרך מלמטה למעלה אנו רואים בחוש שהוא כן, הנה כמו"כ הוא בכחות העצמי' מלמעלה למטה דבכדי שיומשך גילוי השכליים מכח המשכיל ומכח ההיולי העצמי צריך להיות תחלה העצרה והעכבה בקרומא דחפיא על מוחא, וע"כ אנו רואים במוחש דיש אדם שהוא קשי ההבנה, ומוכרח להטריד ולייגע כלי מוחו מאד בהבנת איזה מושכל, און עס קומט אים אָן שטאַרק שווער, אבל אח"כ כשמבין את השכל הזה הוא מבין ויודע אותו על בוריו הרבה יותר מאדם אחר שהבין את השכל במושכל ראשון והוא דוקא יכול לחדש בו כמה דברים ולהמציא בו כמה שכליים עמוקים והוא מטעם דסבת קושיית ההבנה קעגשלו הוא מפני שהקרום שלו הוא עב ביותר ע"כ נעצר השכל ונסתר מאד בתוך הקרום ולא יכול45 לבא ולהתגלות מיד כ"א ע"י יגיעה וטרחא יתרה, אמנם עי"ז הנה אח"כ כשבא בהתגלות הוא בא בתוקף ונתגלה כל עומק המושכל, וכל מה שנעצר ונתעכב ביותר שצריך יגיעה יתרה בא אח"כ ההתגלו' ביותר ובמשל הנה זה מובן שבההעצרה וההעכבה צ"ל עבודה ויגיעה להסיר ההעלם וההסתר והיינו ע"י היגיעה דוקא דאז הוא הגילוי אור ביותר, הנה כמו"כ46 בעבודת הבירורים שיש ב' אופני עבודה47, אתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא, דאתהפכא היא עבודה קשה ביותר מכמו אתכפיא אבל עי"ז הוא הגילוי ביותר, וזהו כי שמש ומגן, שמש זה אברהם דהעיר את הבריות לכנוס תחת כנפי השכינה, ואופן ההתעוררות הוא האיר בא', דאלף הוא אאלפך חכמה48 אאלפך49 בינה50, והיינו שכל עבודתו של אאע"ה הי' לעשות מן הע' שהם מדות51 אל"ף להמשיך בהם חכ' ודעת אלקי, ומעשה אבות סימן לבנים52, וזהו אף כל מי שמהלך לפניו ית' בתמימות נעשה לו מגן. וזהו כי שמש ומגן, דאנכי מגן לך בריבוי הסתרים, ובעבודתו ה"ה מסיר את ההסתרים, הנה עי"ז דוקא הוא הגילוי ביותר, וכן הוא בענין הגלות, דגלות בבל הי' רק שבעים שנה53 והי' אח"כ בית שני שחסרו בו ה' דברים ממה שהי' בבית ראשון54, וגלות זה האחרון שנמשך משך זמן רב כ"כ (השי"ת ישלח לנו גו"צ בב"א) הרי יהי' הבית דלעתיד בגילוי אור רב מבחי' פנימי' ועצמי' א"ס באין ערוך למעלה מהבית הראשון וכמ"ש55 גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, ויקוים היעוד56 והיו עיניך רואות את מוריך.
-------------------- * --------------------
הערות
עמוד קסד
- 1. מאמר זה נדפס בקונטרס טז (ספר המאמרים קונטרסים ח"א רז, ב ואילך). בהוצאה זו ניתוספו מ"מ והערות ע"י המו"ל. המאמר מיוסד על ד"ה קטנתי (הב') תרע"ח (ספר המאמרים תרע"ח ע' צט ואילך). וראה גם ד"ה קטנתי (הא') תשי"ז (תורת מנחם התוועדויות תשי"ז ח"א ע' 217 ואילך).
- 2. תהלים פד, יב.
- 3. מדרש תהלים א, ד.
- 4. פסוק א.
עמוד קסה
- 5. פסוק א.
- 6. כ"ה במדרש תהלים הוצאת באבער.
- 7. כ"ה במדרש תהלים שלפנינו. ובהוצאת באבער: זה.
- 8. ראה גם לעיל ע' קמ.
- 9. הובא בכ"מ בדא"ח. וראה ב"ר פ"ב, ג.
- 10. ראה גם ריש וסוף ד"ה מי העיר תש"ג (ספר המאמרים תש"ג ע' 137 ואילך).
- 11. בראשית א, ג.
- 12. ראה ספר המאמרים אעת"ר ע' נא. המשך תער"ב ח"א ע' קטז. ח"ב ע' א'רג. עטר"ת ע' רפ. ועוד.
- 13. ראה תו"א וירא יד, א.
- 14. ראה המשך תער"ב ח"ב ע' א'כה. וראה מקומות שצויינו בהערה הבאה. ובכ"מ.
- 15. ראה גם ספר המאמרים תרנ"א ע' רלו. תרנ"ח ע' קכ. ע' קסד. תרס"ה ע' קנ. תרס"ט ע' קסט. תער"ב ח"א ע' רסב. ובכ"מ.
עמוד קסו
- 16. עכ"ל בתניא שם.
- 17. ראה גם ספר המאמרים תרס"ה ע' צט. ע' רסח. המשך תרס"ו ע' תקיב. ספר המאמרים עטר"ת ע' נ. ע' רכט. תרפ"ו ע' סד. תרפ"ט ע' 141. ד"ה בסוכות תרצ"ד פי"ז. ספר המאמרים תרח"ץ ס"ע צד. ובכ"מ.
- 18. ראה ספר המאמרים תרנ"ז ע' רו ואילך. המשך תרס"ו ע' עט ואילך. ספר המאמרים תרפ"ט ע' 62.
עמוד קסז
- 19. ראה אמרי בינה שער הק"ש פנ"ט. ספר המאמרים תרנ"ט ע' עד ואילך. תרפ"ט ע' 61 (וש"נ). ועוד.
- 20. ישעי' כא, יב.
- 21. ראה תו"א מקץ מב, ב. לקו"ת במדבר יא, ג. שה"ש לג, ג. מאמרי אדמו"ר הזקן: ענינים ע' סו; תקס"ג ע' שיא; פרשיות ח"א ע' ו. מאמרי אדמו"ר האמצעי שמות ח"א ע' קנח. אוה"ת בשלח ס"ע שצא. ובכ"מ.
עמוד קסח
- 22. ראה גם המשך תער"ב ח"א ע' שסח ואילך. ספר המאמרים תרפ"ט ע' 156 ואילך (וש"נ). אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ע' שנג.
- 23. תרגום אונקלוס תזריע יג, ג (ובכ"מ). זח"ג מט, ב. עץ חיים שער לח (שער לאה ורחל) פ"ז.
- 24. תזריע כג, ב ואילך.
- 25. מצורע כד, ג ואילך.
- 26. בד"ה קטנתי שבהערה 1 מציין: עמ"ש בד"ה מן המיצר, רע"ח [ספר המאמרים תרע"ח ע' ב ואילך].
עמוד קסט
- 27. ראה תניא שעהיוה"א פ"ד ואילך. אוה"ת (יהל אור) לתהלים עה"פ.
- 28. זח"ג קיא, ב ובאור החמה שם. וראה גם המשך תרס"ו ע' קנז.
- 29. ראה ספר המאמרים תרנ"ו ס"ע רנ ואילך. ספר המאמרים תרע"ח שבהערה 26.
- 30. וירא יד, א.
עמוד קע
- 31. בהעלותך יא, יז.
- 32. שם, יג.
- 33. שם, טז.
- 34. עכ"ל התו"א.
- 35. ראה המשך תער"ב ח"ב ע' א'עד. ע' א'קסב-א'קסג. ח"ג ע' א'תעג. ספר המאמרים תרע"ח ע' סט. ע' רח. עטר"ת ע' קיח. תרח"ץ ע' קלו.
- 36. בד"ה קטנתי תשי"ז הנ"ל (ע' 222): "אוריד ואמשיך . . שע"י ההעלם נעשה שייך אל המקבל".
- 37. תהלים קד, ב.
- 38. ראה מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ד ע' לו (הובא ונתבאר באוה"ת (יהל אור) לתהלים ע' שצו. ע' שצח). אוה"ת קרח ע' תשט. ספר המאמרים תרס"ט ע' סח. תרצ"ט ע' 216 ואילך.
עמוד קעא
- 39. כ"ה בספר המאמרים קונטרסים שבהערה 1. בכתי"ק ובהעתקה: ביכלתו.
- 40. כ"ה בספר המאמרים קונטרסים שם. בכתי"ק ובהעתקה: דהגילוי.
עמוד קעב
- 41. ראה עץ חיים שער יג (שער א"א) פ"ג. פ"ו. לקו"ת מטות פז, ג.
- 42. כ"ה בספר המאמרים קונטרסים שבהערה 1. בכתי"ק ובהעתקה: ומכח השכל.
- 43. בראשית א, כו.
- 44. איוב יט, כו.
עמוד קעג
- 45. כ"ה בספר המאמרים קונטרסים שבהערה 1. בכתי"ק ובהעתקה: יוכל.
- 46. כ"ה בספר המאמרים קונטרסים שם. בכתי"ק ובהעתקה: כמו"כ הוא.
- 47. ראה תניא פכ"ז.
- 48. איוב לג, לג.
- 49. ראה שבת קד, א.
- 50. ראה לקו"ת שה"ש א, סע"ד.
- 51. ראה לקו"ת פ' ראה ל, ב. אמרי בינה שער הק"ש פע"ו. ובכ"מ.
- 52. ראה תנחומא לך ט. ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך יב, ו. שם, י. יד, א. תולדות כו, א. שם, כ. וישלח לב, ד. ס"פ ויחי. אוה"ת ר"פ לך.
- 53. ראה ירמי' כט, י. ובכ"מ.
- 54. יומא כא, ב.
- 55. חגי ב, ט. זהר ח"א כח, א. ח"ג רכא, א.
- 56. ישעי' ל, כ.
בראשית רבה ב׳:ג׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַר קְרָיָא בַּדּוֹרוֹת, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה לִלְמָה וְלֹא כְלוּם. וָבֹהוּ, זֶה קַיִן, שֶׁבִּקֵּשׁ לְהַחֲזִיר אֶת הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ. וְחשֶׁךְ, זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל אֱנוֹשׁ, עַל שֵׁם (ישעיה כט, טו): וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יֹדְעֵנוּ. עַל פְּנֵי תְהוֹם, זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז, יא): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, עַל שֵׁם (בראשית ח, א): וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד מָתַי יְהֵא הָעוֹלָם מִתְנַהֵג בַּאֲפֵלָה, תָּבוֹא הָאוֹרָה, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, זֶה אַבְרָהָם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה מא, ב): מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק וגו', אַל תִּקְרָא הֵעִיר אֶלָּא הֵאִיר. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, זֶה יַעֲקֹב. וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, זֶה עֵשָׂו. וַיְהִי עֶרֶב, זֶה עֵשָׂו. וַיְהִי בֹקֶר, זֶה יַעֲקֹב. וַיְהִי עֶרֶב, עַרְבּוֹ שֶׁל עֵשָׂו. וַיְהִי בֹקֶר, בּוֹקְרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. יוֹם אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה יד, ז): וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וגו'. דָּבָר אַחֵר יוֹם אֶחָד, שֶׁנָּתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵיזֶה זֶה, יוֹם הַכִּפּוּרִים.
תרגום אונקלוס על ויקרא י״ג:ג׳ - הטקסט מספריא
וֶיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא בִמְשַׁךְ בִּסְרָא וְשֵׂעָר בְּמַכְתָּשָׁא אִתְהֲפִיךְ לְמֶחֱוָר וּמֶחֱזֵי מַכְתָּשָׁא עַמִּיק בִּמְשַׁךְ בִּסְרֵיהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיֶחֱזִנֵּיהּ כַּהֲנָא וִיסָאֵב יָתֵיהּ:
תניא, שער היחוד והאמונה ד׳ - הטקסט מספריא
כִּי הִנֵּה כְּתִיב: ״כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה׳ אֱלֹהִים״, פֵּירוּשׁ, ״מָגֵן״ – הוּא נַרְתֵּק לַשֶּׁמֶשׁ, לְהָגֵן שֶׁיּוּכְלוּ הַבְּרִיּוֹת לְסָבְלוֹ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לֶעָתִיד לָבֹא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתֵּקָהּ, רְשָׁעִים נִידּוֹנִין בָּהּ כוּ׳״. וּכְמוֹ שֶׁהַנַּרְתֵּק מֵגִין בְּעַד הַשֶּׁמֶשׁ, כָּךְ שֵׁם ״אֱלֹהִים״ מֵגִין לְשֵׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא.
דְּשֵׁם הֲוָיָ״ה, פֵּירוּשׁוֹ – שֶׁמְּהַוֶּה אֶת הַכֹּל מֵאַיִן לְיֵשׁ, וְהַיּוּ״ד מְשַׁמֶּשֶׁת עַל הַפְּעוּלָּה שֶׁהִיא בִּלְשׁוֹן הֹוֶה וְתָמִיד, כִּדְפֵירֵשׁ רַשִׁ״י עַל פָּסוּק: ״כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים״, וְהַיְינוּ – הַחַיּוּת הַנִּשְׁפָּע בְּכָל רֶגַע מַמָּשׁ בְּכָל הַבְּרוּאִים מִמּוֹצָא פִי ה׳ וְרוּחוֹ, וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ בְּכָל רֶגַע, כִּי לֹא דַי לָהֶם בְּמַה שֶּׁנִּבְרְאוּ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית לִהְיוֹת קַיָּימִים בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל.
וְהִנֵּה, בְּסִידּוּר שְׁבָחָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כְּתִיב: ״הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר כוּ׳״, וּפֵירוּשׁ ״הַגָּדוֹל״ – הִיא מִדַּת חֶסֶד וְהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּבְרוּאִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית, לִהְיוֹת בְּרוּאִים מֵאַיִן לְיֵשׁ וְקַיָּימִים בְּחֶסֶד חִנָּם, וְנִקְרֵאת ״גְּדוּלָּה״, כִּי בָּאָה מִגְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, ״כִּי גָדוֹל ה׳ וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר״, וְלָכֵן מַשְׁפִּיעַ גַּם כֵּן חַיּוּת וְהִתְהַוּוּת מֵאַיִן לְיֵשׁ לְעוֹלָמוֹת וּבְרוּאִים אֵין קֵץ, שֶׁטֶּבַע הַטּוֹב לְהֵטִיב.
וְהִנֵּה, כְּמוֹ שֶׁמִּדָּה זוֹ הִיא שְׁבְָחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְבַדּוֹ, שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם נִבְרָא לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ, וְגַם, מִדָּה זוֹ הִיא לְמַעְלָה מֵהַשְׂכָּלַת כָּל הַבְּרוּאִים וְהַשָּׂגָתָם, שֶׁאֵין כֹּחַ בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא לְהַשְׂכִּיל וּלְהַשִּׂיג מִדָּה זוֹ וִיכָלְתָּהּ לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ, כִּי הַבְּרִיאָה יֵשׁ מֵאַיִן הוּא דָּבָר שֶׁלְּמַעְלָה מִשֵּׂכֶל הַנִּבְרָאִים, כִּי הִיא מִמִּדַּת גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּמִדּוֹתָיו – אַחְדּוּת פָּשׁוּט, כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ דְּ״אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד״, וּכְשֵׁם שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם שֵׂכֶל נִבְרָא לְהַשִּׂיג בּוֹרְאוֹ, כָּךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג מִדּוֹתָיו.
וּכְמוֹ שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם שֵׂכֶל נִבְרָא לְהַשִּׂיג מִדַּת גְּדוּלָּתוֹ, שֶׁהִיא הַיְכוֹלֶת לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״ – כָּךְ מַמָּשׁ אֵין בִּיכָלְתּוֹ לְהַשִּׂיג מִדַּת גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהִיא מִדַּת הַצִּמְצוּם וּמְנִיעַת הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת מִגְּדוּלָּתוֹ, מִלֵּירֵד וּלְהִתְגַּלּוֹת עַל הַנִּבְרָאִים לְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם בְּגִילּוּי, כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים, שֶׁהַחַיּוּת מִסְתַּתֵּר בְּגוּף הַנִּבְרָא, וּכְאִילּוּ גּוּף הַנִּבְרָא הוּא דָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת כְּהִתְפַּשְּׁטוּת הַזִּיו וְהָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ, אֶלָּא הוּא דָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְאַף שֶׁבֶּאֱמֶת, אֵינוֹ דָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא כְּמוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ, מִכָּל מָקוֹם, הֵן הֵן גְּבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר כֹּל יָכוֹל, לְצַמְצֵם הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת הַנִּשְׁפָּע מֵרוּחַ פִּיו וּלְהַסְתִּירוֹ, שֶׁלֹּא יִבָּטֵל גּוּף הַנִּבְרָא בִּמְצִיאוּת.
וְזֶה, אֵין בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא לְהַשִּׂיג מַהוּת הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר, וְשֶׁיִּהְיֶה אַף־עַל־פִּי־כֵן גּוּף הַנִּבְרָא – נִבְרָא מֵאַיִן לְיֵשׁ, כְּמוֹ שֶׁאֵין יְכוֹלֶת בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא, לְהַשִּׂיג מַהוּת הַבְּרִיאָה מֵאַיִן לְיֵשׁ.
[וְהִנֵּה, בְּחִינַת הַצִּמְצוּם וְהֶסְתֵּר הַחַיּוּת – נִקְרָא בְּשֵׁם ״כֵּלִים״, וְהַחַיּוּת עַצְמוֹ – נִקְרָא בְּשֵׁם ״אוֹר״, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַכְּלִי מְכַסֶּה עַל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, כָּךְ בְּחִינַת הַצִּמְצוּם מְכַסֶּה וּמַסְתִּיר הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַשּׁוֹפֵעַ; וְהַכֵּלִים – הֵן הֵן הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁשָּׁרְשָׁן ה׳ אוֹתִיּוֹת מנצפ״ך, שֶׁהֵן ה׳ גְּבוּרוֹת הַמְחַלְּקוֹת וּמַפְרִידוֹת הַהֶבֶל וְהַקּוֹל בְּה׳ מוֹצָאוֹת הַפֶּה לְהִתְהַוּוֹת כ״ב אוֹתִיּוֹת, וְשֹׁרֶשׁ הַה׳ גְּבוּרוֹת – הוּא ״בּוּצִינָא דְקַרְדּוּנִיתָא״, שֶׁהִיא גְּבוּרָה עִילָּאָה דְּ״עַתִּיק יוֹמִין״, וְשֹׁרֶשׁ הַחֲסָדִים – הוּא גַּם כֵּן חֶסֶד דְּ״עַתִּיק יוֹמִין״, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן]:
תניא, ליקוטי אמרים כ״ז - הטקסט מספריא
וְאִם הָעַצְבוּת אֵינָהּ מִדַּאֲגַת עֲוֹנוֹת, אֶלָּא מֵהִרְהוּרִים רָעִים וְתַאֲווֹת רָעוֹת שֶׁנּוֹפְלוֹת בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. הִנֵּה אִם נוֹפְלוֹת לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה, אֶלָּא בְּעֵת עָסְקוֹ בַּעֲסָקָיו וְדֶרֶךְ אֶרֶץ וּכְהַאי גַּוְונָא, אַדְּרַבָּה! יֵשׁ לוֹ לִשְׂמוֹחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁאַף שֶׁנּוֹפְלוֹת לוֹ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ – הוּא מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם״.
וְאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּצַדִּיקִים לְקָרְאָם ״זוֹנִים״ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא בְּבֵינוֹנִים כַּיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁנּוֹפְלִים לוֹ הִרְהוּרֵי נִיאוּף בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, בֵּין בְּהֶיתֵּר כוּ׳, וּכְשֶׁמַּסִּיחַ דַּעְתּוֹ – מְקַיֵּים לָאו זֶה, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״יָשַׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה – נוֹתְנִים לוֹ שָׂכָר כְּאִלּוּ עָשָׂה מִצְוָה״, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לִשְׂמוֹחַ בְּקִיּוּם הַלָּאו, כְּמוֹ בְּקִיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה מַמָּשׁ.
וְאַדְּרַבָּה, הָעַצְבוּת הִיא מִגַּסּוּת הָרוּחַ, שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מְקוֹמוֹ, וְעַל כֵּן יֵרַע לְבָבוֹ עַל שֶׁאֵינוֹ בְּמַדְרֵגַת צַדִּיק, שֶׁלְּצַדִּיקִים בְּוַדַּאי אֵין נוֹפְלִים לָהֶם הִרְהוּרֵי שְׁטוּת כָּאֵלּוּ, כִּי אִילּוּ הָיָה מַכִּיר מְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מִמַּדְרֵגַת צַדִּיק, וְהַלְוַאי הָיָה בֵּינוֹנִי וְלֹא רָשָׁע כָּל יָמָיו, אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, הֲרֵי זֹאת הִיא מִדַּת הַבֵּינוֹנִים וַעֲבוֹדָתָם – לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר וְהַהִרְהוּר הָעוֹלֶה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ, וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִמֶּנּוּ, וְלִדְחוֹתוֹ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וּבְכָל דְּחִיָּה וּדְחִיָּה שֶׁמַּדְחֵהוּ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ, אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא לְתַתָּא, וּבְאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא – אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא, וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא דִלְעֵילָּא הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְגוֹ׳ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ, נְאֻם ה׳״.
וּכְמוֹ שֶׁהִפְלִיג בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת תְּרוּמָה [דַּף קכח], בְּגוֹדֶל נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא לְתַתָּא, דְּאִסְתַּלֵּק יְקָרָא דְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לְעֵילָּא עַל כּוּלָּא, יָתִיר מִשְּׁבָחָא אָחֳרָא, וְאִסְתַּלְּקוּתָא דָא יַתִּיר מִכּוּלָּא וְכוּ׳.
וְלָכֵן, אַל יִפּוֹל לֵב אָדָם עָלָיו, וְלֹא יֵרַע לְבָבוֹ מְאֹד, גַּם אִם יִהְיֶה כֵּן כָּל יָמָיו בְּמִלְחָמָה זוֹ, כִּי אוּלַי לְכָךְ נִבְרָא, וְזֹאת עֲבוֹדָתוֹ לְאַכֽפָּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא תָּמִיד.
וְעַל זֶה אָמַר אִיּוֹב: ״בָּרָאתָ רְשָׁעִים״; וְלֹא שֶׁיִּהְיוּ רְשָׁעִים בֶּאֱמֶת חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא שֶׁיַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְהִרְהוּרָם לְבַד, וְהֵם יִהְיוּ נִלְחָמִים תָּמִיד לְהַסִּיחַ דַּעְתָּם מֵהֶם, כְּדֵי לְאַכֽפַּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא, וְלֹא יוּכְלוּ לְבַטְּלָהּ מִכֹּל וָכֹל, כִּי זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי צַדִּיקִים.
וּשְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ לְמַעְלָה: אֶחָד – מִבִּיטּוּל הַסִּטְרָא אָחֳרָא לְגַמְרֵי, וְאִתְהַפְּכָא מִמְּרִירוּ לְמִתְקָא וּמֵחֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים. וְהַשֵּׁנִית – כַּד אִתְכַּפְיָא הַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּעוֹדָהּ בְּתָקְפָּהּ וּגְבוּרָתָהּ וּמַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, וּמִשָּׁם מוֹרִידָהּ ה׳ בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא עַל יְדֵי הַבֵּינוֹנִים.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי״ – ״מַטְעַמִּים״ לְשׁוֹן רַבִּים; שְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ, וְהוּא מַאֲמַר הַשְּׁכִינָה לְבָנֶיהָ – כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל כִּדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים, וּכְמוֹ שֶׁבְּמַטְעַמִּים גַּשְׁמִיִּים, דֶּרֶךְ מָשָׁל, יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי מַעֲדַנִּים: אֶחָד, מִמַּאֲכָלִים עֲרֵבִים וּמְתוּקִים, וְהַשֵּׁנִי, מִדְּבָרִים חֲרִיפִים אוֹ חֲמוּצִים, רַק שֶׁהֵם מְתוּבָּלִים וּמְתוּקָּנִים הֵיטֵב עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ מַעֲדַנִּים לְהָשִׁיב הַנֶּפֶשׁ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״כֹּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ, וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה״; פֵּירוּשׁ, שֶׁיָּשׁוּב מֵרִשְׁעוֹ וְיַעֲשֶׂה הָרָע שֶׁלּוֹ יוֹם וְאוֹר לְמַעְלָה, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִסְתַּלֵּק יְקָרָא דְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לְעֵילָא.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילוּ בִּדְבָרִים הַמּוּתָּרִים לְגַמְרֵי, כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם זוֹבֵחַ יִצְרוֹ אֲפִילוּ שָׁעָה קַלָּה, וּמִתְכַּוֵין לְאַכֽפָּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, כְּגוֹן שֶׁחָפֵץ לֶאֱכוֹל, וּמְאַחֵר סְעוּדָּתוֹ עַד לְאַחַר שָׁעָה אוֹ פָּחוֹת, וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא: ״שָׁעָה רְבִיעִית מַאֲכַל כָּל אָדָם, שָׁעָה שִׁשִּׁית מַאֲכַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים״, וְהָיוּ מַרְעִיבִים עַצְמָם שְׁתֵּי שָׁעוֹת לְכַוָּונָה זוֹ, אַף שֶׁגַּם אַחַר הַסְּעוּדָּה הָיוּ לוֹמְדִים כָּל הַיּוֹם.
וְכֵן אִם בּוֹלֵם פִּיו מִלְּדַבֵּר דְּבָרִים שֶׁלִּבּוֹ מִתְאַוֶּה מְאֹד לְדַבְּרָם מֵעִנְיְינֵי הָעוֹלָם, וְכֵן בְּהִרְהוּרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ, אֲפִילוּ בִּמְעַט מִזְּעֵיר, דְּאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא לְתַתָּא – אִסְתַּלֵּק יְקָרָא דְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וּקְדוּשָּׁתוֹ לְעֵילָּא הַרְבֵּה. וּמִקְּדוּשָּׁה זוֹ נִמְשֶׁכֶת קְדוּשָּׁה עֶלְיוֹנָה עַל הָאָדָם לְמַטָּה, לְסַיְּיעוֹ סִיּוּעַ רַב וְעָצוּם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט לְמַטָּה – מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה מִלְמַעְלָה״. לְבַד מַה שֶּׁמְּקַיֵּים מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה: ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וְכוּ׳״, כְּשֶׁמְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בַּמּוּתָּר לוֹ.
וּפֵירוּשׁ ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם״ – שֶׁתַּעֲשׂוּ עַצְמְכֶם קְדוֹשִׁים; כְּלוֹמַר, אַף שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינוֹ קָדוֹשׁ וּמוּבְדָּל מִסִּטְרָא אָחֳרָא, כִּי הִיא בְּתָקְפָּהּ וּבִגְבוּרָתָהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, רַק שֶׁכּוֹבֵשׁ יִצְרוֹ וּמְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ, ״וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים״ – כְּלוֹמַר, סוֹפוֹ לִהְיוֹת קָדוֹשׁ וּמוּבְדָּל בֶּאֱמֶת מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא, עַל יְדֵי שֶׁמְּקַדְּשִׁים אוֹתוֹ הַרְבֵּה מִלְמַעְלָה, וּמְסַיְּיעִים אוֹתוֹ לְגָרְשָׁהּ מִלִּבּוֹ מְעַט מְעָט:
מדרש תנחומא, לך לך ט׳ - הטקסט מספריא
וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בְּךָ צָרֵנוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ (תהלים מד, ו). אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ב' שְׁנַיִם, כ' עֶשְׂרִים, אֵלּוּ כ״ב אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהֶם נִתְּנָה הַתּוֹרָה. אָמַר אַבְרָהָם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִלּוּלֵי שֶׁשִּׁתַּפְתָּ כְּבוֹדְךָ עִמִּי וַעֲזַרְתָּנִי, מָה אָדָם אֶחָד כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה מְלָכִים וְחֵילוֹתֵיהֶם?
אֶלָּא אַתָּה נוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנִי בְּשִׁמְךָ תָּרוּם קַרְנִי. מִנַּיִן? שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, הַלַּיְלָה נֶחֱלַק מֵאֵלָיו. רַבִּי בִנְיָמִין אָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, נִכְנַס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, הוּא חִלְּקוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: אַתָּה עָשִׂיתָ הֶרֶג בְּשׂוֹנְאַי מֵחֲצִי הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, חַיֶּיךָ, אֲנִי אֶעֱשֶׂה הֶרֶג בְּשׂוֹנְאֵי בָנֶיךָ מֵחֲצִי הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וּבְמִדָּה זוֹ אֲנִי פוֹרֵעַ לָהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה (שמות יב, כט). לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין, סִימָן נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֵרַע לוֹ אֵרַע לְבָנָיו. כֵּיצַד? בָּחַר בְּאַבְרָהָם מִכָּל בֵּית אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְׁמוֹ אַבְרָהָם (נחמיה ט, ז). וּבָחַר בְּבָנָיו מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (דברים יד, ב). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר לֶךְ לְךָ, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִיזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג, יז). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַאֲבָרְכֶךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶךָ. וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: יְבָרֶכְךָ ה'. לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל (דברים ד, ח). אַבְרָהָם כְּתִיב בּוֹ: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם (יחזקאל לג, כד). וְיִשְׂרָאֵל: וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (דה״א יז, כא). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. וּלְבָנָיו כֵּיוָן שֶׁשָּׁבוּ לְמִצְרַיִם, וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ (בראשית מג, א). אַבְרָהָם עַל יְדֵי הָרָעָב יָרַד לְמִצְרָיִם, וְאַף בָּנָיו עַל יְדֵי הָרָעָב יָרְדוּ לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם (בראשית מב, ג). אַבְרָהָם כְּשֶׁיָּרַד נִזְדַּוְּגוּ לוֹ הַמִּצְרִים, וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִיא מְאֹד (בראשית יב, יד). אַף לְבָנָיו, הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ (שמות א, י).
אַבְרָהָם נִזְדַּוְּגוּ לוֹ אַרְבָּעָה מְלָכִים, אַף לְיִשְׂראֵל עֲתִידִין כָּל הַמְּלָכִים לְהִתְרַגֵּשׁ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק (תהלים ב, א). וְאוֹמֵר: יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ (תהלים ב, ב). מָה אַבְרָהָם יָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִלְחַם בְּשׂוֹנְאָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי הֵעִיר מִמִזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּם כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ (ישעיה מא, ב), אַף כָּךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב (זכריה יד, ג).
בראשית רבה מ׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וגו' וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ (בראשית יב, טז כ), רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ צֵא וּכְבשׁ אֶת הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָנֶיךָ, אַתְּ מוֹצֵא כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב בְּאַבְרָהָם כְּתִיב בְּבָנָיו, בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בראשית יב, י): וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מה, ו): כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (במדבר כ, טו): וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: לָגוּר שָׁם, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מז, ד): לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מג, א): וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות יד, י): וּפַרְעֹה הִקְרִיב. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, כב): כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וגו', וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, כ): וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרַיְמָה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, א): וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (תהלים קה, לז): וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות יב, לג): וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (במדבר לג, א): אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל.

