יום א' דר"ה רצ"ג, ריגא.

תמטזה ¹ היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון², דהיום קאי על היום דר"ה³ שהוא יום הדין ומשפט וכמ"ש (איוב ב' א') ויהי היום ויבאו בני האלקי' להתיצב על הוי' וגו' ותרגם והוה יום דינא רבא כו' שבר"ה שהוא יום הדין ומשפט אז באים בני האלקי' לקטרג ולערער על שפע הטוב המוכן לישראל, וידוע⁴ דפסק דין היוצא אחרי הערעור הוא מעולה יותר שאינו שייך בו שינוים, וזהו דכתיב⁵ אתם נצבים היום כולכם וגו' דביום דר"ה⁶ כל ישראל עומדים ונצבים שזוכים בדין⁷ וע"ד דכתיב⁸ כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח הוי' וכבודו עליך יראה, דיום א' דר"ה שהוא יום הששי דברה"ע יום שנברא אדה"ר⁹, וכמ"ש¹⁰ אחור וקדם צרתני, שהאדם נברא קדם למע"ב ואחור למע"ב, דקדם למע"ב הוא מה שהאדם הוא תכלית הבריאה¹¹ וכמ"ש¹² אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי, דמה שאנכי מי תנשאנכי¹³ עשיתי ארץ הוא בשביל האדם, ובריאת האדם הוא בשביל בראת"י, שיקיים תרי"ג מצות¹⁴, וזהו קדם למע"ב שבשבילו הי' הבריאה ובריאתו בפועל הוא אחור למע"ב שנברא ביום הששי, דבכ"ה באלול נבה"ע¹⁵ ור"ה הוא ביום ו' דמע"ב ונקרא תחלת מעשיך וזכרון ליום ראשון, והיינו דבכל שנה ושנה הנה בר"ה הוא המשכת החיות על כל השנה דלכן נק' בשם ראש¹⁶, וכמו עד"מ באדם הרי הראש יש בו ב' ענינים הא' שהוא המנהיג לכל האברים דכל האברים נשמעים להמוח שבראש כפי שהוא רוצה עפ"י התענוג שלו, והיינו דלא מיבעי דכל האברים נגררים אחרי המוח שבראש לקיים הכל בהנהגתם כל אחד ואחד כפי אותו הטבע שהטביע בו הבורא ית', כדוגמת דבר מי שהוא ראש ומנהיג לאנשים, דכולם נשמעים אליו במסירה ונתינה גמורה לקיים כל אשר יצווה עליהם, ולכל אשר יוליכם ילכו, וגם בדבר שאינם מבינים ומשיגים זאת מ"מ מקיימים הכל, אשר כן הוא גם בהאברים שנגררים אחרי המוח שבראש אלא דגם כחות הנפש נשמעים להחיות וכח כללי ששורה במוח שבראש, שתומ"י כאשר עולה ברצון המוח להתענג באיזה פעולת כח בהכלי שלו הרי תומ"י נעשה הדבר ההוא, וטעם הדבר הוא, לפי שהראש הוא המנהיג, והב' דכל האברים הנה עצם מהותם כלולים בראש, לפי שמן המוח שבראש הוא מקור יסודם, אשר ממנו נמשך אור וחיות כל אבר ואבר פנימי וחיצוני דרך גידי המוח שמסתעפים ממנו לכל האברים, שבהם ועל ידם בא בהם ההרגש והתנועה הנק' נערווין, והיינו דכל חיות האברים כלולים בהעלם בראש, ואח"כ יוצאים לידי גילוי מן ההעלם בהתחלקות פרטיות, ומפני זה גופא הנה גם לאחר מציאות האברים במהות בפ"ע, הנה הראש הוא מנהיגם, והא בהא תליא דלהיותו הראש, לזאת הנה כל האברים מקבלים חיותם הרוחני מן המוח, ע"כ הוא דוקא נעשה להם לראש להנהיגם, וכן הוא בענין השנה דכל ההמשכות והגילוים שנמשכי' ומתגלים בשנה ההיא, הרי כללות ענינם נמשך בר"ה, ולכן נק' בשם ראש השנה ולא רק תחלת השנה בלבד, אלא שהוא ראש השנה בהמשכת החיות כללי על כל השנה, ולזאת נק' ר"ה תחלת מעשיך דבכל שנה ושנה הוא חידוש העולם בהמשכה חדשה, בכללות ההשתל' מרוכ"ד עד סוכ"ד כמו בתחלת הבריאה, והוא זכרון ליום ראשון, ולכאו' הרי קשיא רישא לסיפא דאם הוא תחלת מעשיך שהוא חידוש גמור למה הוא זכרון ליום ראשון, ואם הוא רק זכרון ליום ראשון ואינו חידוש גמור בכל ראש שנה, למה נקרא תחלת מעשיך, אמנם מכללות הענין מובן דיום ראשון הוא מעלה עצמית, וכל כך גדלה מעלתו דיום ראשון, עד דזה היום דר"ה שהוא ראש לשנה, ומעלתו גדולה שהוא תחלת מעשיך, הנה כל זה הוא רק זכרון לבד ליום ראשון, וצ"ל מהו המעלה דיום ראשון, אשר ר"ה הוא רק זכרון אליו בלבד, ומהו"ע הזכרון, וביותר יפלא והלא תנאר"ה עצמו נקרא יום הזכרון, וכמו שאנו אומרים¹⁷ ותתן לנו ה"א באהבה את יום הזכרון הזה, ונאמר בו ל' מתנה דוקא שהוא בדרך מתנה, והיינו דזה שהוא ראש השנה הוא מתנה לישראל, כאלו נאמר דלכל הנבראים הנה ר"ה הוא רק תחלת השנה, ולנש"י ניתן מתנה זו שהוא בחי' ראש השנה ונק' יום הזכרון, ועוצם הפלאת המעלה מה שר"ה נק' יום הזכרון מובן מטופס הברכה, מקדש ישראל ויום הזכרון, וא"כ מהו היתרון בזה דר"ה הוא זכרון ליום ראשון, ואחר כל זה הנה ר"ה היא גם מצוה פרטית דתלוי' בזמן ומקום. דמצות היום דר"ה הוא בשופר¹⁸ ותלוי בזמן, דזמן תק"ש ביום ולא בלילה, ומצותה משעת הנץ החמה¹⁹, ואם שמע מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר לא יצא²⁰, וכן תלוי'²¹ במקום, דיו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה²².

קיצור. יבאר, דהיום קאי על ר"ה, ויהי היום קטרוג, היום אתם נצבים זכות והוא ביום שנברא אדה"ר, ונק' ראש השנה, דהראש א) מנהיג, ב) וכולל כל האברים, גם חיות הכחות פרטי' נשמעים להחיות כללי שבמוח, וכן בר"ה הוא המשכה כללית לכן הוא תחלת מעשיך א"כ איך הוא רק זכרון ליום ראשון, ואם הוא רק זכרון למה נק' תחלת מעשיך, ור"ה עצמו יום הזכרון, ומצוה פרטית דתקיעת שופר דתלוי' בזמן ומקום.

ענינים. א ר"ה, א) ראש ולא תחלה, ב) היום דין, ג) נצבים היום זכות, ד) זכרון ליום ראשון, ה) תחלת מעשיך, ו) יום הזכרון, ז) מתנה לישראל, ח) מצותו שופר.

ב) ולהבין כל זה הנה כתיב (ישעי' מ"ג, ז') כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו²³, הנה נקרא בשמי הוא עולם האצי', דעולם אצי' מתואר בהתואר נקרא בשמי, ולכבודי הוא בחי' מל' דאצי', בראתיו יצרתיו אף עשיתיו הם ג' עולמות בי"ע²⁴, דבכללות הם נבראים נראים לנפרדים, מה שעולם הבריאה, הגם שהוא יש הראשון שנברא מהאין האלקי דאצי', דשם נרגש האין האלקי דאצי', מ"מ הוא באין ערוך לעולם האצי' כלל, עד שההתהוות דעולם הבריאה הוא בדרך ריחוק הערך דוקא, דזהו ולכבודי בראתיו, דבכדי שיהי' עולם תנבהבריאה הוא ע"י בחי' כבוד, ואין כבוד אלא מלכות, דמלכות עיקרה רוממות והתנשאות שהוא השפעה בריחוק דוקא, ולכן כל עניני המלוכה הן בדרך פקודה וגזירה, והו"ע בחי' מל' דאצי' כמו שהיא נעשית כתר ועתיק לעולם הבריאה, וידוע דבחי' מל' דאצי' כמו שנעשית כתר ועתיק לעולם הבריאה הרי אינו דומה כלל כמו שבחי' מל' היא עדיין באצי' מקור לבי"ע, והיינו דאם היות דבחי' מל' כמו שהיא באצי' מקור לבי"ע, אינה דומה לבחי' מל' דאצי' שהיא מהספירות דאצי' ומ"מ הנה הבחינה והמדרגה בבחי' מל' דאצי', שהיא מקור לבי"ע והיא עדיין באצי', היא גבוהה במעלתה לגבי הבחינה והמדרי' בבחי' מל' דאצי' כמו שנעשית כתר ועתיק בעולם הבריאה, וטעם הדבר הוא להיות זה בבריאה וזה באצי', דהנה בכל עולם ועולם יש בו ג' ענינים²⁵, הא' שרש, ב' נשמות וגופים, ג' היכלות, דהיכלות הוא גוף העולם של העולם ההוא, ולכן הנה גם בעולם האצי' ההיכלות שבו הוא בחי' נברא שבאצי', והגם דנברא שבאצי' אין זה בחי' נברא דבי"ע כלל, מ"מ הנה הוא בחי' נברא להיותו גוף האצי', נשמות וגופים הם הע"ס של העולם שהוא מהותו העצמי של העולם ההוא, ושרש הוא הסובב הפרטי של העולם ההוא ובעולם הבריא' הכתר ועתיק הוא השרש של עולם הבריאה, ומ"מ הנה גם הבחי' היותר עליונה שבעולם הבריאה, הרי אינה בערך כלל לגבי הבחינה היותר אחרונה שבעולם האצי', ולכן הנה אצי' לגבי בי"ע הוא בערך סוכ"ע לגבי ממכ"ע, שהם ב' מיני גילוים מהאוא"ס ב"ה שחלוקים בעצם מהות ענינם, דאור הממכ"ע עיקרו בפנימי, ונמדד לפי"ע העולמות, להיותו האור והזיו הנמשך מאתו ית' להתלבש בפנימיות בהעולמות ובהכלים, ואור הסוכ"ע עיקרו בבחי' מקיף, דשוה ומשוה גדול וקטן עליון ותחתון, וזהו כל הנקרא בשמי דקאי על עולם האצי', ועולם האצי' הוא נק' בשמי, דענין הקריאה הוא מה שנקרא על שם בחינה ומדריגה שלמעלה ממנו רק שהוא נקרא בשם זה, וכמו הנולד שנותנים לו שם ע"ש מי שהוא צדיק וחכם²⁶, וכן הוא בעולם האצי' שמתואר בתואר נקרא בשמי לפי שהע"ס דאצי', שזהו עיקר האצי', הם בבחי' גילוי ההעלם, אבל עולמות בי"ע הם בחי' נבראים נראים לנפרדים ואפילו עולם הבריאה שהוא יש הראשון שנברא, הוא ג"כ ע"י בחי' ולכבודי שהוא בחי' מל' ומכש"כ יצירה ועשי', ובג' עולמות בי"ע גופא הנה בריאה ויצירה הם בערך זל"ז, משא"כ עשי' הוא נראה לנפרד לגמרי, וזהו אף עשיתיו דתיבת אף הפסיק הענין, להורות שאינו דומה כלל לבריאה ויצירה. והענין בזה הוא|23 דהנה ידוע דג' עולמות בי"ע נרמזים באות ה"א דתמונתו הוא ב' קוין עליון וימני הם מחוברים, וקו א' מהשמאל קצר ונפסק מגג האות שהוא העליון, ועם זה הנה הקו הקצר הזה עושה את האות ה"א, והיינו דהגם שהקו בעצמו הוא פחות וגרוע מקו הימיני, שהוא קו ארוך ודבוק בקו העליון, והוא קו קצר ונפסק, ומ"מ הנה בו ועל ידו הוא תמונת תנגאות ה"א, ועוד יותר שהוא העושה מאות ד' אות ה"א, דבענין האותיות הרי אות ד' הוא מל' דלות²⁷, ואות ה"א אי' בזח"ג דרצ"ז ע"ב דה"א דבכל אתר (הן באתוון רברבן והן בזעירין) קוב"ה, ובירושלמי חגיגה²⁸ דה"א רומז על תשובה, דכ"ז נעשה ע"י הקו הג'. והקו הג' בעצמו הוא קצר ונפרד, דהשני קוין שבאות ה"א המחוברים רומזים לבריאה ויצי', והקו השלישי שהוא קו קצר ונפסק רומז על עולם העשי', והיינו דהעולמו' בריאה ויצירה הם בערך זל"ז, משא"כ עולם העשי' הרי אינו בערך כלל. ויובן זה בג' לבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה, דמח' ודיבור עם היות דשניהם הם לבושי הנפש, ושניהם הם אותיות, ומ"מ ה"ה רחוקים זה מזה בתכלית, דמח' הוא רק לעצמו, והדיבור הוא רק בשביל הזולת, ולעצמו אינו מוכרח להדיבור כלל, וכל מה שהוא לעצמו ה"ה נעלה באין ערוך ממה שהוא בשביל הזולת, ומ"מ הרי המח' ודיבור הם בערך זל"ז, ויש להם שייכות זל"ז, דא"א להיות שום דיבור שלא יהי' תחלה במח', וכן כל מח' הרי בהכרח כי תבוא גם בדיבור, ואם כולה לא תבוא בגילוי הרי מקצתה וחלק ממנה בהכרח שיתגלה, משא"כ עשי' הוא לבוש הנפרד, ולכן נרמז בקו קצר ונפרד מהב' קוין.

קיצור. יקדים, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, התהוות בי"ע מאצי' בדרך אין ערוך, מל' דאצי' נעשית כתר ועתיק לעולם הבריאה, שרש כתר, עצמות ע"ס נשמות וגופים, עולם היכלות, מדרי' היותר עליונה דבריאה באין ערוך למדרי' היותר תחתונה שבאצי', אצי' לגבי בי"ע בערך סוכ"ע לגבי ממכ"ע, האצי' תוארו נקרא בשמי לפי שע"ס דאצי' בבחי' גילוי ההעלם, בי"ע מרומזים באות ה"א, ב' קוין מחוברים וקו הג' נפסק, מחו"ד בריא' ויצי', עשי', קו הג' עושה מד' ה'.

תנדענינים. ב כתר שרש העולם: ג ע"ס עצמות העולם: ד היכלות עולמו של העולם: ה אצי' תוארו נקרא בשמי: ו ה"א רומז בי"ע: ז קו הג' שבה"א עושה מד' ה"א:

ג) אמנם בעומק הענין דג' לבושי הנפש מחדו"מ, עם היות דלבוש המעשה הוא לבוש הנפרד, ובמהותו העצמי אינו מערכם ומהותם של ב' לבושי הנפש מח' ודיבור, והיינו דלא מיבעי שאינו מסוג הלבוש דמח', דכל עצם מהותו שהוא לבוש המיוחד עם הנפש, ואינו ענין לעצמו כלל, דזהו כל עצמו ומהותו של המח' מה שדבוק ומאוחד עם הנפש, ולכן הוא משוטט תמיד, דזהו אחד מהיתרונות שישנו במחשבה על הדיבור, דלבוש הדיבור הרי יש בו שינויי עתים וחילופי זמנים, וכמ"ש²⁹ עת לדבר ועת לחשות מלדבר, משא"כ לבוש המח' הרי אין בו שינויים וחילופים בענין זה שהוא משוטט תמיד, דלבוש הדיבור הנה כאשר גמר דיבורו ה"ה כאלו אינו, משא"כ בלבוש המח' הנה כאשר נגמר מחשבת ענין א' ה"ה חושב עוד דבר, וטעם הדבר הוא לפי שאינו ענין לעצמו כלל, והוא דבוק בהנפש, ולהיות הנפש תמידי לזאת הנה גם המח' משוטט תמיד, ומובן דלבוש המעשה הנה אינו מסוגו כלל, אלא אפילו לבוש הדיבור שאינו דומה למח' כלל שהרי כל עיקר ענינו הוא בשביל הזולת, מ"מ הרי לבוש המעשה אינו מסוג זה כלל, ואחר כל זה הנה העיקר הוא המעשה עד שבהכרח לומר דכל עיקר היותם של המח' ודיבור, אינו אלא להיות ממוצעים שבהם ועל ידם יהי' ירידת והמשכת האור והגילוי מדרגא לדרגא, למען שיבוא ויגיע ללבוש המעשה אותו האור והגילוי המיוחד לו, וא"כ הרי כל ענין קיומם של לבושי המח' והדיבור, אינו אלא בשביל המעשה, והיינו דבכדי שיהי' המעשה בפועל הנה לזה הוא קדימת המח' והדיבור, ואינם אלא ממוצעים אל העיקר שהוא המעשה, דבתומ"צ ובעבודה הרי אנו רואים במוחש שהוא כן, דהפלוגתא (קדושין ד"מ ע"ב) אם תלמוד גדול או מעשה גדול, הרי הסוף דבר נענו כולם ואמרו לימוד גדול, שהלימוד מביא לידי מעשה, ופרש"י (ב"ק די"ז ע"א) אלמא מעשה עדיף, דמובן מזה שעיקר ענין הלימוד הוא בשביל לידע את המעשה אשר יעשון בקיום המצות כפי שהוא עפ"י דיני התורה, ובמצות הרי העיקר הוא העשי' בפועל, וגם במצות התלוין במח' ולב, וכמו המצוה דליחדו ואהבתו ויראתו ית', שאין בהם עבודה ופועל גשמי כתפילין והדומה, אבל באמת הרי גם במצות אלו יש בהם מעשה ופועל, אלא שהעשי' ופעולה הוא בענינם, וכשם שבמצות תפילין הרי גוף המצוה היא שד' פרשיות אלו, יהיו כתובים ע"ג קלף, ומונחים בבתי עור, ומקום הנחתן הוא בראש ובזרוע, ושם גופא במקום קבוע ומוגבל, הנה כן הוא במצות אהבת ד' ויראתו ית', דגוף המצוה היא האהבה והשמחה בד', וצריכה להיות נרגשת בבשר הלב הגשמי³⁰, כדוגמת הרגשת התפילין בראש ובזרוע, להיות כי כל המצות הנה העיקר הוא המעשה בפועל ובהרגש מוחשי דעשי' דוקא, וכן הוא בעבודה שבלב שהעיקר הוא שינוי המדות טבעים בפועל, והוא לעקור גם שמץ מני' דאבק מדה רעה, להיות דהעיקר הוא המעשה וכמאמר³¹ ואין חכם כבעל נסיון, דמי שמביא דבר חכמתו בעבודתו בפועל טוב בקנין המדות טובות, הנה בזה הוא מאמת את אמיתת ענין תנהחכמתו, הרי שבתומ"צ ועבודה ולבושי הנפש הרי המעשה הגם שהוא סוף כל המדריגות הוא העיקר והתכלית, וכן הוא בענין העולמות עם היות דבריאה ויצירה הם למעלה מעשי', ומ"מ הנה עיקר ותכלית הכוונה העליונה היא להיות בבחי' עשי' דוקא, ולכן במע"ב נא' לשון עשי' וכמ"ש³² ויעש אלקים את הרקיע וגו' ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים וגו', ויעש אלקים את חית הארץ וגו' ובבריאת האדם שהוא בחיר הנבראי' שכלול מעליונים ותחתונים³³, נאמר ג"כ לשון עשי' וכמ"ש³⁴ נעשה אדם וגו' הכל בבחי' עשי' דוקא, להיות עשי' דוקא הוא תכלית הכוונה העליונה, וא"כ כל ההתהוות בהעולמו' ופרצופים העליונים אינו אלא בכדי שיהי' התהוות עולם התחתון, והיינו בכדי שיהי' בריאת והתהוות העולם התחתון כפי שעלה ברצונו ית', הנה בשביל זה הוא הקדמת התהוות העולמות שלמעלה מהעשי', וכמ"ש רבינו נ"ע³⁵ בפל"ו והנה תכלית השתל' העולמות וירידתם ממדריגה למדריגה, אינו בשביל עולמות העליונים כו' אלא התכלית הוא עוה"ז התחתון, שכך עלה ברצונו ית', להיות נח"ר לפניו³⁶, כד אתכפיא ס"א ואתהפך חשוכא לנהורא, שיאיר אור ה' א"ס ב"ה, במקום החשך והס"א של כל עוה"ז כולו, ביתר שאת ויתר עז ויתרון אור מן החשך³⁷, מהארתו בעולמות עליונים³⁸, וא"כ הרי כל ענין התהוותם של העולמו' העליונים אינו אלא להיות ממוצעים להתהוות עולם התחתון, וטעם הדבר הוא לפי שבו ועל ידו דוקא יושלם הכוונה העליונה בכללות ענין הבריאה, וזהו כל הנק' בשמי שהוא עולם האצי', דע"ס דאצי' הן בבחי' נקרא בשמי להיותם בבחי' גילוי ההעלם כנ"ל, ולכבודי שהוא בחי' מל' דאצי' להיות בראתיו יצרתיו שיהי' התהוות דעולמו' דבריאה ויצירה, הנה הגם דהתהוותם הוא ע"י בחי' מל' דאצי' כמו שנעשית כתר ועתיק לעולם הבריאה, ומ"מ הנה כ"ז אינו מספיק עדיין, כ"א צריך להיות עוד אף עשיתיו, שיהי' הפסק האור בכדי שיהי' התהוות דעולם העשי'.

קיצור. יבאר מעלת המעשה על הדיבור ומח', דיבור ומח' ממוצעים למעשה, גדול תלמוד שהלימוד מביא לידי מעשה, המצות ענינם בפועל דוקא, גם מצות התלויות במוח ולב יש בהן מעשה, אהוי"ר מצותן שיהיו נרגשים בבשר הלב, ובעבודה העיקר שיהי' שינוי מהות מדותיו לטוב, בכל מע"ב נק' ל' עשי', גם בבריאת האדם נעשה אדם, ובעולמות העיקר עוה"ז התחתון, לשון רבינו פל"ו, א"כ כל ענין אצילות הנאצלים והתהוות עולמות העליונים הוא בשביל עולם התחתון.

ענינים. ח מעלת העשי' א) בלימוד, ב) במצות, ג) באהוי"ר, ד) בעבודה, ה) בעולמות.

תנוד) וביאור הענין הוא דהנה ידוע דסוף³⁹ מעשה עלה במח' תחלה, דבמעשה יש תחילת המעשה וראשיתו, ויש סוף המעשה, דבסופו של מעשה יש ב' ענינים⁴⁰ הא' הוא סוף מעשה כמו שהיא עדיין ביחס וחיבור אל המעשה עצמה, והב' הוא הסוף מעשה כמו שהוא מחוץ להמעשה ופועל, והיינו הסוף והתכלית של המעשה, ובמח' יש ג"כ ב' ענינים, הא' הוא תחלת המח', והב' הוא סוף המח', דתחלת המחשבה הוא דביקות המח' בזה מה שהוא מלבישו, דמח' הוא לבוש, וכמו האדם שלובש איזה בגד, הרי הבגד הוא לבוש אל האדם שמתלבש בו, וכן הנה המח' הוא לבוש אל אותו הענין שמלבישו, רק דלבוש הבגד אינו אלא מה שהוא כמדת הלובשו בלבד, אבל אינו דבוק בהאדם הלובשו, והיינו בעת שהוא מלביש את המלובש בו אינו בדביקות עם הלובשו, דזהו ההפרש בין לבוש הבגד ללבוש הגוף⁴¹, דהגוף הוא ג"כ לבוש אל הנפש, אבל הוא לבוש הדבוק בהנפש, וכן הוא בלבוש המח' שהוא לבוש המיוחד ודבוק במה שמלבישו, וזהו תחלת המח' היינו דביקותה במה שהיא מלבישו, וסוף המח' הוא קירוב המח' אל מה שלמטה ממנו, שהו"ע הדיבור והגילוי, וזהו סוף מעשה עלה במח' תחלה, היינו דלבד זאת דכללות ענין המח' הוא בשביל המעשה כנ"ל, אך בזה גופא הנה הסוף דמעשה עלה במח' תחלה מכמו⁴² הראש המעשה, והיינו דבתחלת המח' כמו שהיא לבוש המאוחד ודבוק במה שמלבישו, הנה שם דוקא הוא עליית הסוף דמעשה, וכן הוא בענין הבריאה, דזה מה שעלה ברצונו ית' שיהיו עולמות, הנה הכוונה היא עולם העשי' הגשמי דוקא, וזהו שת"א⁴³ בראשית ברא וגו' בקדמין ברא, דשרש הבריאה בבחי' יש גשמי הוא מבחי' א"ס קדמון לכל הקדומים וכמ"ש רבינו נ"ע באגה"ק⁴⁴ מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה, שמציאותו הוא מעצמותו, ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, ולכן הוא לבדו בכחו ויכולתו⁴⁵ לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש, בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה, וכדי שיהי' היש הזה, הנברא בכח הא"ס, בעל גבול ומדה, נתלבש אור א"ס בכלים די"ס דאצי', ומתייחד בתוכן בתכלית היחוד עד דאיהו וגרמוהי חד⁴⁶, לברוא בהן ועל ידן ברואים בעלי גבול ותכלית, ובפרט ע"י התלבשותן בבי"ע⁴⁷, הרי תנזמבאר בזה ב' ענינים, הא' דהתהוות היש הוא מעצמות א"ס ב"ה, והיינו דיש הנברא הנה התהוותו הוא מיש האמיתי ב"ה⁴⁸, ולכן הנה מיש הנברא דוקא יכול להיות איזה השערת מושג ביש האמיתי, וזהו אומרו מהותו ועצמותו של המאציל שמציאותו הוא מעצמותו וכו' הנה הוא ית' הבורא את היש מאין ואפס המוחלט, דישנו אפס שהוא כאלו אינו ממש, בהעדר תפיסת מקום כלל, והוא כלא חשיבא, ומ"מ אינו אפס מוחלט, ואינו אלא שם המושאל דאפס, וכמו גרגיר א' מחול שעל שפת הים לגבי כל כדור הארץ, או אות א' דדבור לגבי זה מה שהנפש עצמה מלאה אותיות⁴⁹, או מספר הא' לגבי אשר לא יספר מרב⁵⁰, דבכל אלה אם כי מספר הא' הוא כלא ממש שהוא אפס, מ"מ הנה האפיסה שלו אינה אמיתית, ומכש"כ שאינה עצמית, שהרי באמת הוא ישנו, אלא שמפני הריבוי העצום של הישנם, הוא אינו, ואפס, אבל אפס זה אינו אלא בסיבת הגברת הריבוי על המיעוט, אשר באמת גם הוא חלק מהם, והנה הם אינם נקראים אפס, וטעם הדבר הוא לפי שישנם, הנה גם הוא אינו נק' בשם אפס רק מפני קטנותו ומיעוטו לגבי גדלותם וריבויים, ועוד יותר שבהצטרפו אליהם יתגדל ריבויים מהיותם בלעדו, א"כ התואר אפס אינו אמיתי, ומכש"כ שאינו עצמי, והוא רק מושאל, אבל אפס המוחלט הוא שאינו רק כלא חשיבי כ"א לָא ממש, ודבר זה אנו יודעים מאופן בריאת היש והתהוותו מאין כמ"ש במ"א⁵¹, אמנם מצד העצמות הרי התהוות היש הי' גם זה בלי גבול, וזהו ענין הב' שמבאר רבינו נ"ע וכדי שיהי' היש הזה הנברא בכח הא"ס בעל גבול ומדה, דמצד העצמות הרי גם התהוות זו הי' בלי גבול, הנה לזה הי' ההתהוות וההתלבשות בע"ס דאצי' ובי"ע, בכדי שיהי' התהוות עולם הגשמי, שהוא תכלית הכוונה העליונה ית'.

קיצור. יבאר דסוף מעשה עלה במח' תחלה, במעשה יש תחלה וסוף, ובסופו א) שיש לו חיבור אל הפועל, ב) התכלית והפעולה, במח', א) דביקותה במה שמלבישו, ב) התגלותה להמטה ממנה, המדרי' הב' שבסוף מעשה עלה במדרי' הא' שבמח', ויבאר דשרש הבריאה מהעצמות אפס המושאל, אפס המוחלט, ההתלבשות בע"ס כדי שיהיו עולמות וברואים בעלי גבול ותכלית.

ענינים. ט במעשה, א) תחלה, ב) סוף, ג) סוף מחובר אל הפועל, ד) הפעולה נפרד. י במח' א) דביקותה למעלה הימנה, ב) התגלותה להמטה ממנה. יא   אפס המושאל. יב אפס המוחלט.

ה) וזהו נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן⁵², דנעיצת התחלה הוא בסוף מעשה דוקא, יותר מכמו שהוא בראש, דהנה בד' עולמות אבי"ע הרי אצי' הוא בחי' ראש ועשי' הוא סוף, הנה נעיצת התחלה הוא בסוף, דהעיקר הוא עשי' תנחהגשמיות דוקא, והכוונה הוא להמשיך בחי' התחלה בסוף דוקא, וכמאמר⁵³ נתאוה הקב"ה להיות לו ית'⁵⁴ דירה בתחתונים, דבתחתונים בגילוי אור, היינו דלמטה שהאור אלקי הוא אינו בערך כלל לכמו שהוא בעשי' הרוחנית, ובפרט לגבי יצי' ובריאה, ומכש"כ לגבי עולם האצי', הנה שם דוקא יהי' דירה לו ית', והיינו דלבד זאת מה שלמטה הנה האור אלקי הוא מצומצם ביותר הנה הוא עוד בתכלית ההעלם וההסתר, ונקרא העוה"ז מקום החשך שרבו בו ההעלמות וההסתרים ביותר בריבוי מיני נסיונות, הנה זאת היא הכוונה העליונה שהאדם ע"י עבודתו בתורה ומצות שנתלבשו בגשם, תורה בידיעה והשגה דשכל אנושי, ומצות בענינים גשמים, יעשה דירה לו ית', וזהו שאמר רבינו נ"ע⁵⁵ אלא התכלית הוא עוה"ז התחתון, דתכלית כל ההשתלשלות וירידתם ממדריגה למדריגה, התכלית הוא עוה"ז, והכוונה בכללות ענין העוה"ז, הוא הנח"ר שלמעלה שנעשה מכפיית הס"א ואתהפך חשוכא לנהורא, שיאיר אור ה' א"ס ב"ה במקום החשך והס"א של כל עוה"ז כולו⁵⁶, דעבודה זו הוא דוקא בעוה"ז, וכנ"ל בהקו קצר ונפסק דאות ה"א, דהוא בעצמו אינו דומה לקו הימני שהוא דבוק בקו העליון, ובו דוקא הוא המעלה שעל ידו נעשה אות ה"א, והיינו דעל ידו נעשה מדלי"ת ה"א, הנה כן הוא בהעבודה דתומ"צ בעוה"ז דוקא, שעי"ז נעשה מדלי"ת שהוא המקום חשך והס"א של כל עוה"ז כולו, ה"א היינו שיאיר אור ד' א"ס ב"ה ביתר שאת וכו', וזהו סוף מעשה עלה במח' תחלה, דהסוף מעשה בפועל הוא שעלה במח' תחלה, דהנה בכח המעשה הגם שהוא לבוש הנפרד הרי יש בו ב' ענינים, הא' כח המעשה כמו שהוא בנפש, שהוא כח רוחני כמו כח הדיבור ואינו שייך לומר בו שהוא נפרד, ורק מה שכח המעשה הוא תחתון במדרי' לגבי כח הדיבור בזה מה שהוא יכול להתלבש בדבר שחוץ ממנו, ועומד מוכן לפעול גם בגשמי עב וחזק, אבל הכח הזה הרי ישנו בהנפש גם קודם שפועל בהנפעל, הנה הכח הזה קודם שפועל בהגשמי ה"ה דבוק במקורו. וכמו בדיבור ומח' הרי הדיבור הוא תחתון במדרי' לגבי המח', כנ"ל דהמח' הוא לעצמו ואינה באה בגילוי, והדיבור עיקרו בשביל הזולת ובא בגילוי דוקא ומ"מ הרי הדיבור ומח' הם בערך זל"ז והם ב' קוין מחוברים כנ"ל בתמונת אות ה"א, דענינו במהותם הוא מה שהדיבור ומח' אינם נפרדים, ולכן הנה לא זו בלבד מה שכל דיבור הרי בהכרח שיהי' מח' קדומה להדיבור, וכל מחשבה סוף דבר שבאה בדיבור⁵⁷, הנה עוד זאת שהדיבור כלול במח', ומח' כלולה בדיבור, וכידוע ממ"ש במ"א⁵⁸ בארוכה שהאותיות שבמח' הוא דיבור שבמח', ואין זה סותר לזה מה שהמח' עצמה היא ג"כ אותיות, דאותיות המח' הן אותיות כאלו שיכולים לומר עליהם שהם בלי תמונה מוגבלת בציורי האותיות, ונק' תנטמח' שבמחשבה שהוא מחשבת השכל, ומחשבת השכל הוא המחשבה בעצם ההשכלה של השכל, כמו שכולל בעצמו כל הבנותיו באופנים שונים, וכמו ע' פנים לתורה⁵⁹, הרי בעצם ההשכלה של השכל האלקי, שבכל דבר הלכה שבתורה יש לו השבעים פנים בפרד"ס שבתורה, והם כולם אחוזים ובלולים אלו באלו⁶⁰, הנה במחשבת השכל הוא המח' בהשכל ההוא כמו שהוא לעצמו כלול בכל הבנותיו, ועם היות דגם הם אותיות, אבל כל ענינם של האותיות ההם הוא שהם גילוים, משא"כ אותיות הדיבור אין זה שהם גילוים בלבד, אלא שהם מגלים, והיינו שהאותיות האלו מגלים שכל מסודר ומוגבל באחת הפנים מהע' פנים שבתורה, והוא דיבור שבמח', ובכדי שדיבורו יהי' בסידור הנכון, הרי בהכרח שבעת דיבורו יחשוב בכללות הנקודה של השכל ההוא שמדבר בו, היינו בהנקודה של הפנים האחת מהע' פנים שמבארו, דהכח הדיבור מצד עצמו, הרי יכול להרחיב בו הדיבור, בהשתל' ענינים הבאים מצד עצם יופי הדיבור, מה שאינם מענין זה כלל, וכמו שאנו רואין במוחש בטבעי בנ"א, דאלו שיש להם כשרון יופי הדיבור, יכולים לדבר דיבור ארוך ביותר גם אם אין בו תוכן כלל והוא רק מצד עצם כשרון יופי הדיבור בלבד, אבל דיבור מסודר ותוכני הוא דוקא כשבעת דיבורו הוא חושב במה שהוא מדבר, והו"ע חיבור המח' ודיבור, וכמו"כ הוא בכח המעשה אף שהוא מדרי' היותר אחרונה שבנפש שיוכל להתלבש ולפעול בגשם, מ"מ הנה עצם כח המעשה טרם שפעל עדיין פעולתו בגילוי אינו נפרד מן העצם עדיין, והוא בערך כח הדיבור, והבחי' הב' הוא הכח שנפרד מכח המעשה ונתלבש בהפעולה, והו"ע כח הפועל בהנפעל דכמו שמלובש בהנפעל הוא נפרד ממש, ונק' סוף מעשה מה שמתלבש בהדבר גשמי, וזהו מה שעלה במח' תחלה, ולכן נק' ר"ה תחלת מעשיך דכוונת הבריאה הוא להמשיך בחי' תחלת הכוונה בסוף מעשה, ולכן הנה בר"ה הוא המשכת החיות ושפע רב על כל השנה, וההמשכה הוא ע"י תק"ש בצעקה פנימית אבא אבא⁶¹ דעי"ז מתעוררים רחמים רבים העליונים, דיבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב אשר אהב סלה⁶² באהבה עצמית, וזהו דר"ה נק' תחלת מעשיך שבר"ה הוא המשכת החיות גשמי ורוחני בשפע רב לנש"י, בכדי שישלימו הכוונה העליונה ית'.

קיצור. יבאר דנעיצת התחלה היא בעשי' יותר מכמו באצי', התכלית הוא עוה"ז התחתון, וכמו בהקו קצר דאות ה"א דהוא דוקא עושה מדלי"ת, דלות מקום חשך, ה"א דבכל אתר קוב"ה, ויבאר דבמעשה א) שהוא כח רוחני, ומסביר מענין מח' ודיבור, דיבור שבמח', ומח' שבדיבור ב) שהוא כח נפרד, פועל בנפעל, ולכן נק' ר"ה תחלת מעשיך, דכל ענין הבריאה להמשיך תחלת הכוונה בסוף מעשה, והוא ע"י צעקת אבא אבא בתקיעת שופר דאז יבחר לנו נחלתנו בשפע רב.

תסענינים. יג נעיצת התחלה בעשי', מעשה א) כח רוחני, ב) כח נפרד ופועל. יד מח' שבמח'. טו דיבור שבמח'. טז מח' שבדיבור.

-------------------- * --------------------