ויקח מן הבא בידו - תקפ"ה

קפח, א(א) ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו עזים מאתים כו'. הנה כדי להבין כללות ענין המנחה ששלח יעקב לעשו אחיו. שזהו מדבר כמו שיהיה לע"ל אחר כל הבירורים דרפ"ח כו' שיהיה עשו נקרא אחיו של יעקב כו'. הנה תחלה יש להבין בכללות ענין הקרבנות דעכשיו שבדרך כלל אעפ"י שיש כמה מיני קרבנות מן הצאן ובקר עולות ושלמים שכללותם נקרא בשם מנחה דוקא ולא קרבן מנחת סולת לבד נקרא' מנחה כי כל קרבן דומה להקרבת מנחה ודורון לפני מלך ושר כמו הקריבהו נא לפחתך כו'. וכמו שאמר גבי קרבן הבל וישע ה' אל הבל ואל מנחתו אעפ"י שהקריב מבכורות צאנו כו' (וכן דוד אמר לשאול אם ה' הסיתך בי ירח מנחה כו' שכוונתו כל קרבן ולא קרבן מנחת סולת דוקא כידוע) ויש להבין למה נקרא הקרבן בשם מנחה דוקא (וכן בתפילות שכנגד תמידין תקנו הרי תמיד של בין הערבים במקום זה עכשיו תפלת המנחה אין הכוונה על מנחת סולת אלא על הקרבן דתמיד זה שנקרא תפלת המנחה שתיקן יצחק ועכ"ז מנחת סולת לבד נק' מנחה בפרט אבל גם כללות כל התפילות דכל יום ותפילות השבת ומוספים נק' כולם בשם מנחה מטעם הנ"ל וכמשי"ת) והנה להבין הטעם לזה יש להבין תחלה שרש יעקב ועשו כמו שהן לע"ל אחר תשלום כל הבירורים דק"נ שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כו'. והנה יש להקדים תחלה כלל הידוע בשרש ומקור כל ההשתלשלות דקו"ח מעצמות אור א"ס ב"ה באבי"ע שכולל ארבע אותיות דשם הוי' כידוע שכל זה אינו בא ונמשך ממהו"ע דאור הא"ס כלל אלא רק מבחינת אור וזיו והוד המתפשט מן העצמות וגם זה בבחינת הארה דהארה ע"י צמצום הראשון כמ"ש כי עמך מקור חיים שהוא בחי' הקו"ח קפח, בבאורך העצמי נראה אור בחינת הארה דהארה לבד וכמ"ש בזהר גליף גליפו בטה"ע כו' שהוא חקיקה לחקוק האותיות שנק' שמות לבד שאינם נחשבים כלל מבחינת העצמות כמו שם ע"ב דחכ' הרי אין זה רק בחינת אותיות ושמות דעצמות המאציל שנאצל ע"י אותיות הללו בחינת אור החכ' ובאמת נקרא חכים ולא בחכ' ידיעא כלל וכן מבין בבחי' שם ס"ג וכה"ג בכל הע"ס דאצי' כמאמר עבד מאנא רברבא וקרא בה גרמיה חכים כו' והוא ענין שם התואר ולא שם העצם שהרי אמר ולאו מכל אינון מדות כלל וע"כ אין שינוי כלל בין קודם שנאצלו הע"ס לאחר שנאצלו כו' וכמ"ש אני הוי' שהן כללות דעשר ספירות לא שניתי כלל דגם אחר שנאצלו נק' ע"ס בלי מ"ה בלי מהות מצד שהן כלולים ומיוחדים בעצמות המאציל כמו שלהבת הקשורה בגחלת כמ"ש בס"י והוא מטעם שכללותם אינו רק בחינת שם בלבד והוא שם הוי' דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שנקרא רזא דשמא קדישא בכלל (וגם בחינת מל' דא"ס עצמו שקודם הצמצום דקו"ח שנקרא שמ"ו הגדו"ל שמיה רבא ג"כ בחינת אותיות דשם לבד כמ"ש במ"א) וז"ש כי עמך מקור חיים כו' להיות שאין כל ההשתלשלות דקו"ח רק בחינת הארה דהארה מעצמותו ית' אבל במהו"ע ית' ממש הרי אמר אנת עילאה על כל עילאין סדכ"ס לית מחשבה תפיסא ביה כלל פי' לית מחשבה אפילו מחה"ק שלפני הצמצום כו' (שהוא מל' דא"ס בכללות שנקרא מחשבה הכללית שכוללת כל מה שעתיד להיות בהשתלשלות דקו"ח עד סוף העשיה וכמו ענין שבמחשבה אחת צופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה אחת כו' לפי שבמהו"ע דא"ס ממש לית מח' ת"ב כלל כו') ומטעם הנ"ל משום דקמיה ממש כלא חשיב שאינו רק זיו ואור הארה דהארה לבד כו' ואעפי"כ הרי אמר ממך הכל כו' ואין לך דבר חוץ מעצמותו ית'. אך זהו רק בבחינת ההשתלשלות דקו"ח באבי"ע רק מאותו אור וזיו דעצמות א"ס כמ"ש באורך נראה אור כו' (ובאמת גם לעוה"ב שע"ז אמר באורך ממש נראה אור אין זה רק הארה בעלמא מן העצמות ממש כמו שאומרים אין זולתך לחיי העוה"ב כו' כמשי"ת) וענין ההשתלשלות ידוע שזהו כמו השלשלת גשמי שכל טבעת קשורה בסוף העליון לתחתון הימנו כדי שיהיה נמשך עד למטה מטה כמש"א משלשלין פירות כו' וכך יובן בבחינת ההשתלשלות למעלה בכללות שהוא ענין עוצם ירידת האור והשפע ממדריגה למדריגה שלמטה הימנו שנתמעט האור במיעוט אחר מיעוט בסיבת ריבוי הצמצומים בירידה מעילה לעלול היינו מאותיות שבעילה להיות מקור לעלול עד שיורד למטה ביותר (וכמו מן הרצון לחכמה נמשך מאותיות שברצון להיות גילוי מקור לשכל וטעם לרצון וכן מאותיות שבשכל למדות שבלב ומאותיות דמדות למח' וממחשבה לדבור ומעשה כו') והיינו מתחלת הרצון הקדום עד בחינת המעשה שבמל' דעשי' ומסוף מעשה לתחלת הרצון ומח' הכללית קשור ואחוז כמו השלשלת שנעוץ תחלתו בסופו וסופו בתחלתו ממש וכמ"ש כל אשר חפץ כו' וד"ל. ואמנם הכל הוא רק מבחינת הוד וזיו הארה דהארה מן עצמות המאציל כנ"ל ולא ממהו"ע ממש דלית מח' ת"ב כלל אפילו מחה"ק (שהוא קפח, גמל' דא"ס בכלל כנ"ל) ואף בעליות העולמות בכמה מדריגות זו למעלה מזו עד אין שיעור למעלה דהיינו בעליית האור המצומצם בקו"ח מקור האבי"ע הנקרא חי העולמים אל העצמות דא"ס שנקרא יחיד לבדו אין שיעור לעליות הללו בעילוי אחר עילוי בעצמות דא"ס למעלה עד אין קץ כו' הכל הוא בבחינת זיו ואור דא"ס לבד וכמו בעליות דז' שמיטות זא"ז עד נ' אלפים יובלות ע"ד שמיטה זו דוי"ו אלפי שנין ואח"כ יום שכולו שבת שהוא אלף הז' שנק' מנוחה לחיי העולמים כו' ועד"ז עוד כמה עליות דשמיטות זו למעלה מזו כו' עד נ' אלפים יובלות הכל הוא רק בבחינת זיו ואור הוד שמו הגדול שנקרא התגלות האור דעצמות הא"ס שאין לו שיעור למעלה כנ"ל ולא במהו"ע ממש וד"ל (וראיה לזה ממה שאנו אומרים וקדושים בכל יום יהללוך סלה בלי הפסק בעילוי אחר עילוי בעצמות אא"ס שאין לו שיעור למעלה כמ"ש ילכו מחיל אל חיל כו' והן נשמות הגבוהות ביותר שנק' קדושים ממש כנשמות האבות ומשה ואהרן שעולים בכל יום כו' וד"ל). ואחר הקדמה זאת יובן שיש גם בבחי' זיו ואור דא"ס כנ"ל ב' מדריגות א' הבא בבחינת ירידה והמשכה למטה מטה שנקרא בשם השתלשלות כמו השלשלת גשמית כנ"ל והוא בחינת צמצום דקו"ח שנק' חי העולמים בכלל ובפרט כידוע שהוא מקור לע"ס אורות בכלים כו'. והב' הוא בחינת עליית האור דא"ס בעצמות שאין לו שיעור למעלה שא"א להתצמצם ולהתמשך למטה והוא מה שאא"ס למעלה עד אין קץ כו' וגם מתפשט למטה עד אין תכלית בירידה וצמצום אחר צמצום ע"י בחינת הקו"ח עד סוף העשיה כנ"ל והיינו ב' מדריגות הפכיים דחו"ג שבאא"ס בכלל ובחינת הגבורות הוא בחינת הצמצום וההסתלקות בעצמות בהעלם אחר העלם כנ"ל ובחינת החסד הוא מה שיורד אא"ס ומתצמצם בגילוי מן ההעלם בקו"ח דאבי"ע כנ"ל והכל הוא רק בבחינת זיו ואור דא"ס לבד כנ"ל. אך זהו בדרך כלל שהוא מה שנמשך הקו"ח אחר צמצום הראשון הנק' מקום פנוי וחלל ריקן כו' כמ"ש בע"ח ואמנם בדרך פרט יש ב' מדריגות אלה גם בבחינת ההשתלשלות דקו"ח הנ"ל שיש בו ב' מדריגות באופן ההשתלשלות דע"ס א' בבחי' מקיפים דעיגולים זה תוך זה כאשר יהיה האופן בתוך האופן בתחלה עיגול הכתר ובתוכו עיגול החכ' כו' כידוע. והב' בבחינת ההשתלשלות דע"ס דבחינת היושר שהוא בא בבחינת או"פ מוגבל בכלי דוקא ובהתכללות זה עם זה דוקא ובכלל נקרא ב' המדריגות הללו בשם תהו ותיקון (ושרש דבחינת ע"ס דמקיפים דעיגולים דתוהו בא מבחינת צמצום הראשון דכתיב בו ישת חשך סתרו וכמו מגלה עמוקות מני חשך שהוא בחינת ההעלם דעצמות כנ"ל ובחינת היושר דתיקון שרשו בקו"ח שאחר הצמצום שהוא מקור כל האו"פ בכלים דוקא. ואמנם בקו"ח עצמו יש ב' מדריגות דמקיפים ופנימים דעגולים ויושר כידוע שהקו"ח מתעגל וחוזר ומתעגל כו'). וביאור הענין ידוע בב' מיני השתלשלות הנ"ל הא' בבחינת או"פ שזהו בחינת התיקון הוא האור ושפע האלקית דאור א"ס שבא במיעוט וצמצום עד שיוכל להתלבש ולהתצמצם קפח, דבבחינת כלי להאיר בה בבחינת או"פ כצורה בחומר כשכל במוח וראיה בעין וכה"ג שהאור מוגבל ומתואר בכלי כו'. וה"ז בא בבחינת גילוי ממש מן ההעלם כאשר מתפשט האור בכלי שהוא תואר וחומר המגביל האור כו'. והב' בבחינת מקיפים דתוהו זהו אור ושפע גבוה מאד נעלה יותר (ששרשו מהעלם אור העצמות דחשך סתרו כנ"ל) שבא בריבוי האור ובתגבורת בעילוי היותר מופלא עד שא"א לו לבוא בגילוי מן ההעלם בשום כלי כלל וזהו בחינת אור המקיף שמצד ריבוי ותוקף אורו ביותר לא יוכל שום כלי להכילו ולסובלו ולהגבילו בתוכו ונשאר בהעלם ומקיף. וזהו שנק' עיגול שמקיף העילה על העלול מלמעלה בעיגול. להיות שאין העלול יכול להשיג' כלל כו' וכמו ע"ד דוגמא כאשר ישכיל אדם שכל עמוק ומופלא ביותר שלא יכילנו כלי מוחו כלל אז לא יכילנו להביאו בכלי הדיבור כלל כי מצד עומקו ביותר לא יוכל להתצמצם במוחו הקטן וכ"ש בכלי הדבור וזהו הנק' אור מקיף דחכ'. ואמנם בשכל שאינו עמוק כ"כ יכילנו בכלי מוחו ויתיישב בו והוא הנק' או"פ דחכ' שיכול לבוא בכלי הדיבור כידוע. וכמו"כ יש במדות מקיף ופנימי וכמו שאנו רואים בכל איש בעבודת ה' כשיתפעל באהבה ודביקות באלקות שמצד ההשגה אלקית שמתיישבת במוחו יהי' האה' מתיישבת בכלי הלב בבחינת או"פ אבל כאשר יתפעל באהבה רבה ברצון הפשוט כרשפי אש שלהבת עזה שלמעלה מכלי ההשגה שבמוח אז לא יוכל כלי הלב להכיל ההתפעלות הגדולה הזאת ולא תתיישב בלב כלל זהו בחינת המקיף דמדות והוא הצעקה שיצעק פתאום בהתפעלות עצמיות הנפש שלמעלה מן המוח והלב כו' וד"ל. והנה ידוע בבחינת אורות המקיפים דבחינת התהו להיותם אורות תקיפים וחזקים בריבוי האור ביותר כנ"ל ע"כ לא יכלו הכלים לסבול האור כלל ונפלו ונשברו והאורות נסתלקו למע' כידוע בע"ח שסיבת שבה"כ דז' מדות דתהו היה רק מפני ריבוי האור ביותר והכלי במיעוט להיותם מבחינת מקיפים כנ"ל. וענין השבירה ונפילה הוא בחינת פיזור ופירוד האותיות שהן הכלים בחלקים קטנים ביותר כו' בפירוד אחר פירוד כו' כמו השכל העמוק ביותר שלא יכילנו כלי אותיות המח' יתבלבלו האותיות ויתפזרו בפיזור לחלקים רבים וקטנים בצירופים שונים מאד עד שיתהוו צירופים זרים לגמרי כמו ענין החלומות שבא מן הרהורי לבו שביום כו' (כמ"ש לקמן בענין יוסף פותר חלומות שהוא בחינת שם מ"ה דתיקון מלך הח' שמתקן לצירופים זרים דחלומות שנפלו מבחינת התהו כו' וע"כ אין החלומות אלא אחר הפה כמ"ש כאשר פתר כן היה כו' דפה הוא בבחינת התיקון כמ"ש במ"א בענין מי שם פה לאדם כו') ולזה הטעם יובן דמפני שלא יכיל הכלי לסבול האור דמקיף ירד ונפל בנפילה אחר נפילה כו' בשבירה ופיזור למטה מטה ביותר הוא שגרם להיות התהוות היכלות הקליפות הגסות ביותר שנק' ג"ק הטמאו' כו'. ונמצא דמה שלא יכול המקיף לבוא לגילוי למעלה קודם השבירה מצד תוקף האור שלא יכילנו הכלי. אבל בירידה ונפילת הכלים למטה מטה כמו בפיזור ופירוד האותיות בצירופים זרים שם דוקא יוכל לשכון האור מקיף בבחינת ההעלם בלבוש קפט, אהגס ביותר דוקא שבשפלות וגסות הכלי ביותר שם יוכל להתלבש המקיף יותר כידוע בענין עומק השכל שאינו יכול לבא בדיבור וגם במחשבה ויכול להתלבש במשלים וחידות דוקא מפני שכל העליון ביותר שלא יכילנו הכלי יתלבש למטה בלבוש גס התחתון ביותר שזהו הכלל שכל מדריגה גבוה ביותר לא יוכל לבא בהתלבשות רק בדבר השפל ביותר ולא למעלה ברוחנית ודקות וכו'. וראיה ממה שאנו מוצאים באריה שהוא להימין במרכבה כשירד למטה הוא מן החיות הטמאות. והשור הוא מבהמות הטהורות כו' (כמ"ש בספר אוה"ח) ולכאורה כפלא יחשב איך יהיה חיה טמאה במרכבה עליונה וכן פני נשר כו' אלא הענין הוא דאדרבה משום דשרש האריה הוא למעלה במרכבה במדריגה גבוה מאד דבחינת גבורה עילא' אשר מפני זה בירידתו למטה דוקא א"א לבוא בכלים דקדושה מפני תוקף התגברות אורו. וכמו שנראה גבורות האריה למטה ע"כ לא יכילנו כלי בקדושה אלא יורד למטה בשבה"כ להיות מחיות הטמאות שהן גקה"ט לגמרי שנפלו למטה ביותר מצד עוצם הירידה והנפילה ופיזור דכלים דתהו שם יכול האריה להתלבש בכלים ולא למעלה מהם בבהמות וחיות דקדוש' (רק אחר תשלום הבירורים דרפ"ח כו' נאמר ואריה כבקר יאכל תבן ולא יהיה טורף ומזיק כלל כמ"ש במ"א וד"ל):

(ב) ואחר הקדמה זו יובן ג"כ בדרך כלל בשרש יעקב ועשו למעלה דהיינו כמו שהיה קודם השבירה בכלים דתוהו וכמו שיהי' לע"ל אחר תשלום הבירורים דרפ"ח כו' שיהי' עשו אחיו של יעקב כמ"ש אז אהפוך כו'. דהנה מבואר למעלה בב' מיני השתלשלות דמקיף ופנימי שנק' עגולים ויושר והוא בחינת התהו והתיקון (ושרשם למעלה בצמצום הראשון שנק' מקו"פ וחלל כו' שרש לבחינת התהו. ובחינת הקו"ח שאחר הצמצום היא שרש לבחינת התיקון דיושר כמשי"ת) וכך הוא ענין שרש יעקב ועשו (דישראל ואוה"ע עלו במח' אלא שישראל עלה במח' הפנימית שמאיר בקו"ח שאחר הצמצום כו' ואוה"ע ברשימו דמקו"פ כו') דשרש עשו הוא למעלה בבחינת מקיפים דתהו שא"א להם להתלבש בכלים מריבוי ותוקף האור שלא יכילנו הכלי כלל כנ"ל. והן ענין ז' מלכין קדמאין שמלכו בארץ אדום הוא עשו איש שעיר כו'. ואח"כ מלך מלך לבנ"י שהוא בחינת התיקון. וז"ש בכל אחד מהן וימלוך וימת שהיה בהן מיתה ונפילה כמ"ש בזהר דכל מאן דנפיל מדרגי' נק' מיתה שזהו ענין הנפילה ושבה"כ דתהו כנ"ל שהוא פיזור ופירור האותיות בירידות וצמצומים רבים עד שירדו למטה מאד להיות התהוות היכלות דק"נ והן ארבע מאות איש דעשו למטה שנק' לבוש שק. וכמ"ש ושק אשים כסותם כו' (כמ"ש במ"א). והוא עשו הגשמי שר של רציחה שאמר לו על חרבך תחי' כו' בחי' גבורות קשות דק"נ שנק' אדום. ואמנם שרשו למעלה הי' בחי' אורות תקיפים וחזקים מקיפים דתהו שלפני בחינת התיקון. וע"כ היה עשו הבכור בתולדה כמ"ש ויצא הראשון אדמוני כו' כמו שהוא למעלה דז' מלכין קדמו למלך ישראל (וכמאמר כברייתו של עולם ברישא חשוכא שהוא בחינת ההעלם וצמצום דחשך סתרו כנ"ל. והדר נהורא דבחינת גילוי אור דתיקון קפט, בכו'. וז"ש על שאלתו ממנו מאי טעמא עיזי מסגי ברישא והדר אימרי שהוא עשו איש שעיר דבחי' התהו שקדם לאימרי הן בחינת צאן קדשים דישראל. והשיבו משום דכברייתו של עולם כו' והוא מה שאמר יעקב לעשו יעבר נא אדוני לפני עבדו כו'). (וז"ש אנכי עשו בכורך דהיה בכור בתולדה (דקליפה קדמה לפרי כו' וכשליא לולד כו') ולכך אמר ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח כו'. ובאמת היה יעקב הבכור שנולד מטפה ראשונה שנק' ראשית אונו. רק בתולדה יצא אחרון. וכמו משל השפופרת סתומה מצד אחד שהנכנס ראשון יוצא אחרון והאחרון יוצא ראשון כו' כמ"ש במ"א) וזהו הטעם שנמצא עשו למטה במדריגה שפלה ביותר בגסות וחומרות דק"נ מאד. לפי ששרשו עליון יותר בבחי' מקיפים דז' מדות דתהו שמפני התגברות וחוזק אורות המקיפים לא יכול להתלבש ולהתצמצם לבא למטה בבחינת או"פ בכלי בסט' דקדושה אלא ירד ונפל בשבה"כ למטה בהיכלות דק"נ דעשיה ונעשה עשו בהגשמה גדולה כמו שמבואר בע"ח בסיבת שבה"כ משום שלא יכלו לסבול ולהכיל האו"מ נשברו ונפלו למטה ונתלבשו בלבוש גס דקליפות עד גקה"ט לגמרי (כדוגמת ענין הנ"ל באריה דמרכבה כו' שלמטה הוא מחיות הטמאות כו' וכה"ג מבואר במ"א בענין הלבונה שבי"א סממני הקטרת שלמעלה הוא אור עליון ביותר ונעשה למטה בחינת מקיף דיו"ד ארורים דקליפה כו'). ובזה יובן מ"ש רם על כל גוים ה' דמשמע פשוטו דגם שמודים באחדות ה' וקרו ליה אלקא דאלקייא כו' מ"מ הוא ית' רם ומתנשא מהם שאינו שורה בהם בגילוי גמור בנפשם רק בהעלם ורוממות שהוא רק בבחינת מקיף כו'. והטעם הוא לפי שא"א שיקבלו בתוכם גילוי אור האלקי ממש מצד ירידת מדריגתם למטה בבחינת הפירוד ביותר שהפרידן מיחודו כו' כידוע ע"כ רם על כל גוים ה' כו'. ואמנם באמת לבד טעם זה הנה מצד שרשם העליון שהוא בבחינת הצמצום והעלם האור העצמות שא"א שיאיר בהם האור האלקי בגילוי באו"פ בכלי רק מרחוק דוקא בהעלם גדול ה' נראה להם וע"כ רם על כל גוים ה' וד"ל. והנה מעתה יש להבין שרש בחינת יעקב למעלה שהוא שרש בחינת התיקון שהוא היפוך גמור מבחינת התהו. ואמנם אעפ"י שבא אחר בחינת התהו שרשו למעלה יותר והוא מבחינת עצמות אא"ס ב"ה ממש שלפני הצמצום הראשון כו' וכמ"ש אנכי איש חלקחלק ה' בעצמותו ומהותו דוקא שלמעלה הרבה מבחינת הזיו והאור דא"ס שכולל ב' מדריגות דחו"ג למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית כנ"ל. שזהו הצמצום והקו"ח שכל זה לא שייך רק בבחינת האור דא"ס שיפול בזה לשון מעלה בעילוי והסתלקתו ול' מטה בהתפשטות. אבל בבחינת המאור עצמו דעצמות הא"ס לא שייך בחי' חו"ג זה ג"כ. וכמ"ש לך ה' הגדולה והגבור' גדולה בחינת התפשטות דחסד דלגדולתו אין חקר בהמשכה דקו"ח שנק' חי כל העולמים כו'. והגבורה הוא בחינת הצמצום והסתלקות בעצמות הרוממות עד אין שיעור למעלה כו'. אבל לך ה' כו' שהוא עצמו ית' למעלה משניהם ושניהם שוין כי במאור עצמו לא שייך אפי' בחינת מעלה ומטה כו' וד"ל.

קפט, גואמנם עכ"ז נמשך מבחינת עצמות הא"ס דוקא בבחי' ההתכללות דחו"ג הפנימית שבעצמותו ממש שיבא בקו"ח במזיגה נכונה והוא שנק' בחי' קו המדה דתוה"ק שבעצמותו ממש דכתיב בה ואהי' אצלו אמון שעשועים כו' והוא אנכי ולא יהי' לך שמפי הגבורה עצמה בא בבחינת התכללות ה"ח דרמ"ח מ"ע ובחי' ה' גבורות דל"ת כו'. וכמ"ש מימינו אש דת כו' שזהו בחינת התכללות דחו"ג שבתורה שבא במאמר קו המדה שנק' משחתא או מתקלא כמ"ש מי מדד בשעלו כו'. וכן אמר איה סופר איה שוקל כו' (כמ"ש במ"א במ"ש אז ראה ויספרה כו'). וזהו שרש יעקב דיעקב אותיות יבקע כמו אז יבקע כשחר כו' והוא ענין בקיעת האור דעצמות א"ס ממש שלפני הצמצום ובקע להאיר ברשימו שנשאר מן הצמצום דמקו"פ בקו"ח זה שנק' ג"כ קו המדה שכולל דבר והיפוכו ממש צמצום והתפשטות צמצום מהעלם העצמות דחשך סתרו שבנקודה דרושם וגילוי אור התפשטות דוי"ו וזהו וי"ו דוהנורא. ע"כ הוא מקור כל מדידת האורות בכלים גם במקיפים כו' והוא עצמו אינו מן המדה להיותו בבחינת התכללות דחו"ג שבעצמות ממש. וזהו שיש בכחו לאכללא שמאלא בימינא וימינא בשמאלא ולהחליף האור בכלי המנגדו כו'. ואמנם הכל עפ"י קו המדה דתורה שנק' מתקלא כו' וד"ל. וזהו ויקם עדות ביעקב דוקא דהנה יעקב היינו יו"ד עקב יו"ד הוא בחינת צמצום האור דח"ע כשהיא בבחינת נקודה דאין כו' ובאה לידי בחי' התפשטות בהגבלת הכלי שסובלו ומכילו בגילוי גמור. וזהו דבר והיפוכו צמצום והתפשטות והכל במדה הוא בא ודוקא ע"י הצמצום דיו"ד שהוא נמשך מן ההעלם לגילוי בכלים מכלים שונים (וכמו הקו"ח בכלל שראשו יו"ד דרשימו ונמשך כמו וי"ו כו') במזיגה נכונה כו'. והיינו שרש כל התומ"צ שבאים בשיעורים וגבולים באו"כ דוקא והן בכלל רמ"ח מ"ע שהן רמ"ח אברים דמלכא בבחינת ציור אדם שהוא בבחינת התיקון כידוע. וכך היה בעובדות דאבות ברוחניות דמצות כאברהם שקיים כל התומ"צ כו' ברוחניות ביחו"ע בעובדות דחפירות בארות. ויעקב בעובדא דמקלות וכה"ג שכ"ז לא היה רק בחינת המשכות האורות בכלים מכלים שונים דוקא שזהו עיקר בחינת התיקון כידוע וד"ל. והנה כמו שעיקר ענין התורה ומצות הוא התלבשות האורות בכלים דוקא כנ"ל וזה בא מצד שרש התומ"צ בעצמות א"ס ממש שעושה התכללות בחו"ג במדה ושיעור מדבר והיפוכו כו'. כן הוא ג"כ בשרש נשמות ישראל כמו שעלו במח' בפנימית ועצמות דא"ס (שלפני הצמצום הראשון כנ"ל בענין שרש יעקב איש חלק כו') שמטעם זה יש בהן כח המשכות גילוי אא"ס בכלים דוקא גם בנשמתן בעבודתן באהוי"ר שכליים וטבעיים כמו שאנו רואים בהתפעלות האה' האלקית בפסוק ואהבת כו' שזהו ענין גילוי אלקות ממש במוח ולב הגשמי ע"י רשפי אש האה' האלקית שעי"ז יאיר אור ה' ממש בתוך תוכה של הנפש להיות האור בכלי שהנפש נעשית בחינת כלי ממש לגילוי אור האלקי הזה וכמו שאומרים אלקינו אלקינו ממש (וכמו לע"ל שיהיו נקראים הצדיקים היכל ה' כו'). והגם שבאמת אין ערך כלל וכלל בין בחינת אור ה' שהוא שנמשך מאא"ס ממש קפט, דשגם שאינו אלא גילוי הארה בעלמא מ"מ הוא בבחינת א"ס ממש ובין כמו שהאור הזה עצמו כאשר בא בשינוי המהות בהגבלת כלי הנשמה הנבראת יש מאין בבחינת גבול כו'. עכ"ז יהיה איך שיהיה ע"י בחינת הצמצום דשם אלקים הוא שנמשך ונתלבש אור האלקי הזה ונתפס ממש בתוך הנפש הזאת האלקית. וראיה לזה ממ"ש בזהר ע"פ נודע בשערים בעלה בכל חד וחד לפום שעורא דיליה הרי נודע ממש בכל חד לפום שיעור כלי השגתו המצומצם שם הוא נתפס ונודע ממש כו' גם ששיעור דמשער במוחו ולבו הוא בבחינת צמצום וגבול ממש (כמו שהיה גילוי שכינה בארון וכן הנבואה בנביאים לפי שכל יכול הוא ויכול לשכון גם בבחינת גבול) והיינו רק מצד שרש נש"י בעצמות ממש שאין שם אפי' בחינת מעלה ומטה (כנ"ל בענין חו"ג שבעצמות). וזהו בחינת יעקב יו"ד עקב דהיינו ע"י בחינת הצמצום דיו"ד שהיא כנקודה אחת מן ההעלם יבא לידי התפשטות בהתרחבות הכלים דוקא שהוא גילוי אלקות ממש באהוי"ר אלקית ובתומ"צ דישראל כנ"ל. וזהו שנקראו בית יעקב שנק' בית והיכל כבית אלקים ממש וכתיב ויקם עדות ביעקב דוקא ותורה שם בישראל ומטעם שאין כלי בית קיבול לקבל התכללות האורות בכלים דתומ"צ רק בנש"י לבד מטעם זה ששרשם בעצמות א"ס ממש. ע"כ יכול להיות בנפשם גילוי אלקות ממש יהיה איך שיהיה גם שבא ע"י צמצום גדול דיו"ד עקב כנ"ל בהגבלת אור המצומצם בכל חד לפום מה דמשער בלבי' ודעתיה כנ"ל מ"מ הרי נכנס האור האלקי שבתומ"צ וכה"ג שבעצמות א"ס בבחינת או"פ בכלי ממש שאין כח כזה כלל באוה"ע כנ"ל. כמ"ש רם על כל גוים ה' שרם ה' ומתנשא מהם מרחוק יכירו וידעו את ה' וקרו לי' אלקא דאלקייא. ואעפ"י שיודעים היטיב את בוראם אין בהם בחינת גילוי אלקות בבחינת כלי שלהם ממש כי אז היה בהם בחינת הביטול לאלקות ולא היה בהם בחינת הפירוד והישות וגסות כ"כ אלא מפני שלא נכנס אור האלקי בתוך תוכם כלל רק מרחוק בהעלם ומקיף יאיר עליהם. ע"כ הם בבחינת יש ודבר בפ"ע כאילו אין להם שום קירוב ודיבוק לאלקים חיים הגם דקרו ליה אלקא כו' וד"ל. ונמצא דבחינת יעקב הוא היפוך גמור מבחינת עשו ואינו רק בדבר הזה שבבחינת יעקב יו"ד עקב נכנס האור בכלי דוקא בבחינת או"פ בתומ"צ ובאהוי"ר ובבחי' עשו כמו שהוא למטה לא נכנס בו האור האלקי בגילוי באו"פ רק בבחינת מקיף בהעלם בריחוק מקום כענין רם ה' כו' וכ"ז מצד שרשם בבחינת ההשתלשלות דתוהו ותיקון הנ"ל דשרש עשו מבחינת התהו שהן בבחינת מקיף והוא מבחינת צמצום דמקו"פ ושרש יעקב מבחינת התיקון דאו"פ (ושרשו בעצמות ממש כנ"ל וד"ל):

(ג) ומעתה יש להבין שרש ענין הקרבנות בטעם שנק' בשם מנחה דוקא שכללות ענין המנחה הוא כמו בחינת העלאת מ"ן מן המקבל אל המשפיע לעוררו להשפעה והמשכה למקבל. וזהו ענין המנחה שהוא הדורון שמביאים לפני השרים ומלכים דבאמת אין הדורון מצד עצמו נחשב לדבר מה בעיני רוממות המלך והתנשאותו שיש לו כל וכלא חשיב קצ, אממש אצלו ולא היה פונה כלל וכלל לקבל הדבר מנחה ודורון זה ומה גם שישפיל עצמו עבור זה לשמוע הבקשה והשאלה הקטנה בעיניו שצריך למלאות בקשת המביא הדורון שבודאי צמצום וירידה גדולה היא אצלו לצמצם מחשבתו מעצם הרוממות שלו לדבר קטן כזה. אך אנו רואים שמפני הבאת הדורון והמנחה יבא לכלל שפלות וירידה מעצם הרוממות ויקבלנו בסבר פנים יפות וברצון כאילו נותן לו דבר החשוב מאד שלא יוכל להשיג ויתפעל מאד מזה עד למלאות שאלתו הקטנה והוא לפי שהמנחה והדורון הזה המשיך את לב המלך מרוממות העצמות עד שיהיה נפנה לשואלו דבר מה כו'. ואף שהמנחה והדורון הוא מדברים קטני' ביותר כמו שמצינו בדורות הראשוני' שהיו מביאים מנחה ודורון למלכים גם דברים קטנים כמו מזמרת פרי הארץ כמו במנחה ששלח יעקב ליוסף ע"י בניו שאמר קחו מזמרת הארץ מעט צרי ולוט בטנים ושקדים כו'. וכה"ג היה במנחה שהביא אהוד לעגלון כו'. ובאמת זהו כמו פלא גדול מאד איך יתכן שדברים קטנים כאלה יוכלו להמשיך לב המלך שיצמצם א"ע מגודל רוממותו לקבלו באהבה ורצון לשמוע לדבר קטן מאד בעיניו כו' כנ"ל. אך הנה הענין הוא שיש בזה ב' טעמים הא' מצד גודל הכנעת המביא המנחה לרצות פניו שמקבלו לאדון להביא לו מנחה בכדי שירצה לפניו הרי זהו עיקר כבוד וגדולה של האדון ושר ומלך. ובזה יהי' סיבת השפלתו מרוממותו לקבל המנחה בספ"י ולצמצם א"ע למלאות הדבר הקטן וכנ"ל. וכמו שפייס יעקב לעשו במנחה ששלח אליו עזים מאתים כו'. וגם שאמר עשו יש לי רב כו' עכ"ז ע"י הכנעת יעקב במנחה זאת נתרצה לפניו עד שנהפך לאוהב לו ויחבקהו כו'. וכמו"כ המנחה יגרום ירידות התנשאות המלך אבל לא מצד עצם המנחה כי גם קטן הוא מאד בעיניו כו' וד"ל. והטעם הב' והוא העיקר שעיקר המנחה העולה לרצון ונח"ר לפניו עד שמתפעל ליזוז ממקומו הנעלה אינו מצד הכנעת המביא ולא מצד עצם דבר המנחה שכלא חשיבא בעיניו רק כאשר המנחה שהביא המביא הוא דבר חדש מאד בעיני האדון שאין במינו בנמצא בעולם כלל הגם שדבר קטן הוא בעצם כפירות חדשים שלא נמצא כאלה בעולם וכן כלי נאה בהידור שאין בנמצא כמוהו או שור וסוס משונים בגידולם ושאר בע"ח או כדוב וארי שאין כמוהם בעולם וכה"ג וכש"כ דבר חדש ונפלא בעיני ההמון ביותר שלמעלה מסדר הטבע כמו צפור המלומדת לדבר בלשון בני אדם וכה"ג שמכל זה וכיוצא בו הרי ודאי עיקר התפעלות של האדון והמלך אינו רק מבחינת ההתחדשות הנפלאה בעיניו ביותר כאשר יראה דבר חדש ונפלא ביותר שלא ראה מעולם שיתענג מזה בעונג נפלא בהזזת הנפש ממקומו העצמי עד שמחמת זה ירד ויפנה ממקומו מרוממות העצמות שלו קצת עד שיוכל לצמצם א"ע להשיב למבקש ממנו למלאות משאלותיו הקטנים ברוב חסדו הגדול כיד המלך כו'. והנמשל מכל זה יובן למעלה בכללות שרש ענין הקרבנות שנק' מנחה ודורון כנ"ל גם קרבנות הפרים וכבשים בהקטרת חלב ודם ע"ג המזבח כו' שאין זה מצד עצם יקר מעלת הקרבן שהוא פר וכבש גשמי וגם דמו הנזרק מה הוא קצ, באך יש בזה ב' טעמים הא' כמו המביא מנחה לפני המלך שהעיקר הוא ההכנעה להיות רצוי לפניו וימצא חן בעיניו כמנחה ששלח יעקב לעשו כו'. וכך היה בקרבן מנחה דקין והבל שהבל הביא מנחה לה' מבכורות צאנו כו' וקין הביא מנחה לה' מפרי האדמה כו' לא היה זה רק שיעלו לרצון לפני ה' וכמ"ש וישע ה' אל הבל כו' ויומשך להם מאור פני מלך חיים שפע וברכות במעשה ידיהם זה בצאנו וזה בפרי אדמתו כו'. וכך הוא בקרבנות הפרים וכבשים שמקטירים ע"ג המזבח להיות עולה לרצון לפני ה' כמו השלמים ועולות שבא להקריב קרבנו בהכנעה כדי לכפר על עונו להיות רצוי לפני ה' כמו ונרצה לו לכפר כו' ולהמשיך לו שפע וברכה במעשה ידיו וכהנים אוכלים שאר הבשר ובעלים מתכפרים ועיקר הכפרה בחלב ודם מפני שמזה מתברר ועולה למעלה בשרש נה"ב בבחינת פני שור שבמרכבה ומשם יעלה לריח ניחוח להוי' והוא הטעם הב' כנ"ל בעיקר ענין המנחה ודורון שהתפעלות האדון או המלך הוא מן ההתחדשות הנפלאה של המנחה כשהוא דבר מחודש ונפלא ביותר כו'. וכך הוא בענין העלאת ריח הקרבן מהקטרת חלב ודם שיעלה למעלה מעלה כ"כ להיות ריח ניחוח לה' ממש שנק' נייחא דרוחא כו'. והוא לפי שבהמה זו הגשמית שרשה בפני שור כו' וע"י שבה"כ נפלו למטה מטה ביותר ובהעלאת הבהמה ע"ג המזבח ונשרפת באש המערכה והוקטר החלב כו' יעלה הטוב האלקי הגנוז ונעלם בשרשו ברפ"ח ניצוצין דבחינת התהו שנפלו עם הכלים בפיזור ופירוד שלהם למטה וע"כ זהו כדבר מחודש ונפלא ביותר שיתפעל המלך ביותר וע"כ נעשה לריח ניחוח לה' ממש בנייחא שהוא נח"ר בעונג נפלא מאד להיות מזה נחות דרגא להתצמצם ולירד מרוממות העצמות דא"ס להתמשך למטה להמשיך כל טוב ורב חסד העליון למלאות כל הבקשות והעלאות כו' מפני שנמשך לב המלך העליון מעוצם רוממות שלו למטה להאיר באור פני מלך למצוא חן וחסד בעיניו כו' וכמו בקרבן נח דכתיב וירח ה' את ריח הניחוח ואמר לא אוסיף עוד כו' וכה"ג. ועיקר הענין הוא רק מצד בחינת ההתחדשות דבירורים דרפ"ח כו' שזהו כמו צפור המלומדת לדבר וכה"ג וד"ל. וזהו הטעם שכללות הקרבנות נק' בשם מנחה כמו שאו מנחה ובאו לפניו כו' (כמו וערבה לה' מנחת יהודה כו'. וכן ירח מנחה וכה"ג) לפי שעיקר ענין ההעלאה לריח ניחוח מהם למעלה הוא מצד בחינת ההתחדשות בהעלאת הבירורים כו' שזהו כדבר חדש ונפלא שמביאים לפני המלכים כו' כנ"ל וכמו"כ התפלה שבמקום קרבן עכשיו היינו בחינת הקטרת חלב ודם שבגוף כשמתפעל באה"ר העולה ברשפי אש שלהבת יה מחום הטבעי שבלב בשר דוקא לאהוב את ה' בשני יצריך דוקא כו' שעולה לה' כקרבן ממש ונק' מנחה בכלל שעושה נח"ר ונייחא דרוחא למעלה להיות מזה ניחוח שנק' נחות דרגא להמשיך לאדם שפע רב (בח"י ברכות דשמ"ע כו') אך יש להבין עדיין מהו הטעם שנק' הקרבן ריח ניחוח. ואמנם ידוע עד"מ שהריח הגשמי טבעו לחזק את כח עצם הנפש לחדשה ולהמשיכה באור וחיות חדש שנק' השבת הנפש וממילא מאיר אור חדש גם קצ, גברצון ושכל שבמוח ברב חסד וטוב ביותר מכפי המדה שעפ"י רצון המורכב בשכל וטעם כו'. וגם מתפשט אור וחיות חדש גם בחיצונית המדות שבלב ומשם לכל האברים (אעפ"י שאמרו שהריח אין הגוף נהנה ממנו רק הנשמה שבמוח מ"מ מאחר שהריח הוא שמשיב את הנפש בכלל ודאי ממשיך הנפש ג"כ ללב וחיצונית האברים להאיר אור חיות חדש גם בדם הוא הנפש החיצונית כו') וכך הוא בענין ריח הקרבנות שאמר ירח מנחה כו' שהוא העלאת אור התענוג מהתחדשות הבירורים כמו ריח הפרי הטוב והבושם החדש הטוב שיעשה נח"ר ונייחא למעלה עד שנקרא ריח ניחוח להמשיך אור חדש גם ברצה"ע וח"ע להיות מאיר אור פני מלך בתוספת אור ביתר מכפי מדת השכל וטעם לרצון כו' כמו לכפר על העון ולסלוח למחול לכל פושע להמשיך שפע ורב טוב כו' (כמו וירח את ריח בגדיו ויברכהו כו' כמ"ש במ"א וד"ל):

(ד) אמנם עדיין י"ל למה נקרא בשם מנחה דוקא ולא בשם דורון ומתנה וכה"ג. אך הנה יש להקדים בכללות ענין הקרבנות שנק' בשם העלאת מ"ן וההמשכה שנמשך עי"ז נקרא המשכות מ"ד כו'. וע"כ אין הקרבנות רק בישראל דוקא ולא באוה"ע שאין בכחם לברר להיותם עצמם בנפילת ושבה"כ בק"נ כו' ולא נק' אדם כי יקריב כו' רק ישראל דמ"ה דתיקון מברר ומעלה לבחינת ב"ן דתהו כידוע. וגם המלאכים העליונים שהן בתכלית הקדושה האלקית באמרם ג"פ קדוש כו' בלי הפסק כלל ומשתחוים ואומרים שירה בתכלית הביטול ובעומק השגות נפלאות בעילוי אחר עילוי כשרפים וחיות כו' עכ"ז לא נק' העלאת מ"ן שלהם בשם ריח ניחוח להוי' ממש כמו מקרבנות דישראל בגשמיות דפרים וכבשים ע"ג מזבח גשמי כו' וכן תפלות ישראל שבמקום קרבן תמידים כידוע ואע"פ שנשמתם מלובש בחומר גופני גס כבהמה ממש עד שיש בהם תערובות רע גשמי ביצה"ר שבחלל השמאלי כו' ואם לפרקים מתעורר בתשו' וגם בהתעוררות אהבה ודביקות אלקי' חולפת ועוברת מיד וברגע אחד יהופך מטוב לרע כו' ואין להם ערך כלל למלאכים עליונים כו' אך עכ"ז אדרבה היא הנותנת דמפני שחומריות גופם מחשיך מאד וכמו שחום הטבעי שלהם הבא מגסות המאכל כו' אך אם לא יאכל יתחלש גם כח השכל כו' שלא יוכל לכוין בתפלתו כלל וגם לא יתפעל בהתלהבות הלב כלל א"כ מכח האכילה הגסה שנהפך לדם הוא שנהפך לטוב וקדושה האלקית להיות מזה כוונה טובה במוח בהשגה האלקית ולב טוב בהתלהבות ותשוקה האלקית. וה"ז כקרבן חלב ודם דבהמה גשמית שעולה באש שלמעלה כו' ונעשה לריח ניחוח לה' ממש כנ"ל כך עולה ונכלל מאכל הגס עצמו באלקות ממש כו' בהתפללו במוח ולב הגשמי בכוונה גדולה כנ"ל. וזהו בחינת התחדשות גדולה יותר מחידוש ציפור המדברת שמבחינת חי הגשמי דמאכל בשר בהמה יהופך להיות ממנו כח השכל האלקי בכוונה שבמוח ולב הגשמי כו'. וזהו הטעם שעיקר בחינת ההעלאת מ"ן הוא בקרבנות דישראל בקרבנות גשמיים דוקא שהוא דבר חדש ביותר מטעם הנ"ל ולא בהעלאת מ"ן דמלאכים עליונים אף שנקראים קצ, דפני שור כו' שאין בהם התחדשות כ"כ כו' וד"ל. וזהו ג"כ עיקר הטעם מה שנק' כללות כל הקרבנות בשם מנחה דוקא להיות שכללות ענין הקרבנות הוא רק בחינת העלאת מ"ן לבד שהוא מחידוש דבירורים דרפ"ח שנפל בק"נ כו'. וזהו המרומז בתיבת מנחה דאותיות מ"נ דמנחה היינו בחינת מיין נוקבין שנק' העלאת מ"ן מן המקבל אל המשפיע בהעלאה ותשוקה כו' כידוע וענין החי"ת והה"א דמנחה היינו בחינת המשכת מ"ד דחי"ת הוא בחינת ח"ע חכמה בראש והה"א חכ' תתאה דבחינת המל' שבה"א בראם כו'. והענין הוא דגופי הקרבנות עולים למעלה בבחינת העלאת מ"ן דהיינו בחינת התחדשות דבירורים שנהפך חשוכא דק"נ לנהורא מלמטה למעלה ועי"ז חוזר ויורד ונמשך המשכת מ"ד דהיינו מבחינת החסד דאבא שרש התיקון שמקבל ממזל הח' ונוצר שלזה נק' חי"ת שהוא חי"ת דחכמה כמו שמאין ממש תמצא כידוע והוא אות החי"ת דמנחה שיורד מלמעלה למטה להשפיע לבחינת המל' שהוא הה"א דמנחה כנ"ל דבה"א נברא העוה"ז בחינת עלמא דאתגלייא להמתיק כל הדינים שבמל' וזהו עיקר ענין המנחה לשון ניחוח וגם לשון מנוחה היינו נייחא דרוחא שעי"ז נהפך מדין לחסד ומאויב לאוהב שזהו ענין המתקות הדינין בחסדים עליונים שע"י התחברות דמ"ן ומ"ד כו' וד"ל. וזהו סדר התיבה הזאת דמנחה מ"נ בתחלה דהיינו בחינת העלאות מ"ן דקרבנות בכלל כנ"ל ואח"כ ח"ה שהוא בחינת המשכות מ"ד דחכ' במל' כנ"ל ומפני שנעשה זה ע"י חיבור ויחוד דמ"נ ומ"ד יחד ע"כ נכללו מ"ן ומ"ד יחד ונעשו תיבה אחת שהיא תיבת מנחה וז"ש ירח מנחה שכולל כל הקרבנות דוקא כנ"ל וד"ל. ואחר כל הנ"ל יש להבין ענין המנחה ששלח יעקב לעשו. דהנה מבואר למעלה בשרש יעקב ועשו למעלה שהוא בבחי' התיקון ותוהו שזהו בחינת או"פ ואו"מ דיעקב הוא בבחינת התיקון שהוא התומ"צ אורות בכלים רבים והאור מצומצם בכלי בבחינת או"פ וכמ"ש ויקם עדות ביעקב כו' ושרש עשו לאחר הבירור הוא בבחינת אורות דתהו שהן בחי' מקיפים שא"א שיתצמצמו בכלים מצד ריבוי האור כו' וז"ש ואלה המלכים כו' לפני מלוך כו' כידוע דאע"פ שז"מ שמתו נפלו למטה בשבה"כ עד שנתהוו ז' מדות דק"נ שהן ע"ש דנוגה דעשיה אבל הרי יתבררו כולם לע"ל כמ"ש אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו כו'. וכך מצינו בכמה כתובים בתהלים כמו כל העמים תקעו כף כו' הללו את ה' כל גוים כו' וכן הבו לה' משפחות עמים וכה"ג רבים. ולכאורה למה לו להזכיר הביטול והשתחוואה דעמים אלא מפני שמדבר לע"ל כמו שיהיו העמים אחר הבירור דעה"ד כו' שיעלו אל שרשם בבחינת מקיפים דתהו שהוא בחי' ס"ג כמו שהיה קודם השבירה שלמעלה מבחינת מ"ה דתיקון ואעפ"י שעכשיו שם מ"ה דתיקון מברר לבחינת ב"ן דנוגה שנפל בשבירה אבל לאחר הבירור דב"ן יעלה לבחינת ס"ג דתוהו שלמעלה משם מ"ה וז"ש א"ח עט"ב כידוע וע"כ מזכיר דוד שהוא בחינת המל' מעלת ושבח העבודה דעמים לע"ל כמ"ש הבו לה' כו' הללו את ה' כו' לפי שאז יהי' נק' מלך הגוים קצא, אכו' וד"ל. וכמו"כ יובן גם כאן בטעם שילוח יעקב המנחה לעשו להיות שראה יעקב בשרשו של עשו כמו שהוא לאחר הבירור דעה"ד כו' שיעלה לבחי' ס"ג דבינה דתוהו בבחינת מקיפים כי האבות היו מעין ודוגמא דלע"ל ויעקב עצמו הוא בבחינת או"פ דתיקון שלמטה מבחינת מקיפים דאורות דתוהו כמו שהיה קודם השבירה ולזאת ראה יעקב להקריב מנחה לפני עשו העליון כמו שהוא בבחי' התוהו קודם השבירה כו' והיינו שביקש יעקב לעורר למעלה שרשו של עשו כמו שהוא במקיפים העליונים דתהו שלפני התיקון כדי להמשיך על או"פ דתיקון שיתחברו יחדיו ויהיו לאחדים כי יעקב כבר הכין כלים מכלים שונים טובים ורחבים שיוכלו להכיל לקבל האו"מ דתוהו כו' והתעוררות זאת עשה יעקב ע"י העלאת מ"ן דמנחה שהקריב אל עשו דאע"פ שבחינת יעקב בעצמו הוא רק בבחי' או"פ בכלי בבחי' התיקון כנ"ל אבל בהקרבת מנחה זו היה הכל באופן שיהי' עי"ז התחברות אורות מקיפים באו"פ דיעקב שהוא למעלה מבחי' התיקון (ולזאת לא היה מנחה זו כמשפט התורה כמשי"ת) וכמו ענין התחברות דבחינת עקודים נקודים דתהו בברודים דתיקון כו' מה שלא היה כן גם בראשית ההשתלשלות דתוהו קודם השבירה שהיה בהן ריבוי האור ומיעוט הכלים שלזה נסתלקו האורות למעלה מעלה ולא יכלו להתחבר למטה כלל כו' (ומחמת זה לא יכלו הכלים לסבול האור ונשברו כו') אבל באמצעות המנחה הזאת ירדו המקיפים דתוהו ונתחברו באו"פ דתיקון והיו לאחדים ממש שאין אור כזה עתה בבחינת או"פ בכלים דתיקון כלל וד"ל. ולהבין ביאור כל זה הנה כדוגמא זאת אנו מוצאים גם עכשיו בבחי' רצוא ושוב דתו' ומצות ותפילה כו'. דהנה ידוע בעיקר ענין הכוונה בתומ"צ אינו רק להמשיך גילוי אור ה' בכלים מכלים שונים כי עיקר התומ"צ הם רק בחינת כלים רבים באופנים שונים שישכון בהם גילוי אור ה' וע"כ נקרא תורת הוי' מצות הוי' כו' והמצות בכלל נק' רמ"ח אברים דמלכא כמו חסד דרועא ימינא כו' וגם תושבע"פ שיתא סדרי משנה הרי המה בבחינת כלים מכלים שונים כמו סדר זרעים הוא בחסד כו' כידוע. וזהו ויקם עדות ביעק' דוקא ותורה שם בישראל שם בכלים דוקא והוא בחינת אדם דתיקון כמ"ש וזאת תורת האדם כו' שהוא בחינת יעקב וישראל דוקא כידוע וענין בחינת התיקון ידוע שהוא המשכות האורות בכלים במדה ושיעור דוקא בבחינת גבולים באופן כך וכך דוקא ולא כך שזהו בחינת הכלים המגבילים האור כו' שיהי' לו קיום כמ"ש וירא אלקים את האור כי טוב. טוב לגנוז בכלי שהן כלים דתומ"צ כו'. ושרש המדה והשיעור הזה בא מבחינת שם מ"ה דח"ע הקדומה (שנקרא משחתא או מתקלא שהוא מקור התיקון כידוע ומבואר במ"א ע"פ מי מדד כו' וכן איה סופר איה שוקל כו') וז"ש כל אמרת אלוה צרופה כו'. והנה בחי' המשכות אלקות בתומ"צ זהו הנק' בחינת שוב שנמשך האור האלקי ונגבל בכלים מכלים שונים כמו מצות ת"ת וצדקה אחר התפלה כל היום שהאור האלקי בא בהגבלה ובהתלבשות בד"ת שלומד ובמעשה הצדקה וכה"ג אבל בחינת רצוא הוא היפך קצא, בזה ממש דהיינו שאין האור נמשך ויורד למטה להתלבש בכלי אדרבה הוא רץ למעלה מעלה דוקא כניצוץ העולה למעלה ולא יוכל להיות נגבל בכלי כלל והוא התשוקה והתלהבות הלב בעבודה שבמוח ולב בתפלה כשיתפעל ביותר יתלהב ברשפי אש התשוקה לידבק בה' אחד עד שבא לכלל אה"ר שלמעל' מן השכל והולך ועולה למעלה באופן שלא יכילנו כלי הלב והמוח כלל וזהו אה"ר דכל מאדך כידוע שלא יתיישב בכלי הלב והמוח כלל וזהו בחינת רץ לבך שתרוץ הנפש ותכלה כמו כלתה נפשי צמאה לך נפשי וכה"ג וכמו"כ ענין התפעלות התשו' האמיתית בבע"ת אמיתי שיצעק מקירות לבו בצר לו מחטאיו ויתמרמר בנפשו עד שחפץ במות יותר מבחיים וכמו צעק לבם כו' זהו ג"כ בבחינת רצוא שא"א להיות מוגבל בכלי כלל כי עולה למעלה דוקא והוא היפך גמור מבחינת המשכות אלקות דבחינת שוב שבתומ"צ שהוא בבחינת הביטול בעצמו שזהו בחינת ביטול דשם מ"ה שהוא רק להיות בחי' כלי דוקא לגילוי אור האלקי ולא לעלות למעלה כלל כנ"ל וד"ל. ומעתה יובן בדוגמא זו דב' מדריגות דרצוא ושוב למעלה ג"כ בענין ההפרש שבין בחינת התהו והתיקון דבבחינת התיקון דיעק' עיקר ההעלאת מ"ן לשם הוא רק בחינת הכנת הכלים דתומ"צ שזהו בחינת שוב בחי' המשכות אלקות בבחינת הביטול דמ"ה כו' כנ"ל אבל לגבי בחי' אורות מקיפים דתוהו אין העלאת מ"ן לשם בכלים דתומ"צ וכה"ג כלל כי לא יוכלו אורות דתוהו ליגבל בכלים כלל וכל העלאה צ"ל כפי אופן מדריגת האור הנמשך ומשפיע וע"כ צריך להיות העלאת מ"ן לגבי בחינת התוהו בבחינת הרצוא הנ"ל דוקא שהוא כמו ההתלהבות בכלות הנפש בתפלה וכצעקה דבע"ת שאינו נגבל בכלי כלל כנ"ל שהוא בדוגמא דאורות דתהו שעולים למעלה מהגבלת הכלים כנ"ל ובחי' רצוא זה הוא היפך מדת יעקב דבחינת התיקון שהוא בבחינת שוב בכלים דוקא. אך יעקב ראה להעלות מ"ן לשרש עשו למעלה באופן מדריגתו דוקא שאינו אלא בבחי' רצוא דוקא שבזאת דוקא ימשיך בחינת מקיפים דתוהו אליו להתחבר בו ולהתאחד עמו יחדיו ישכנו או"מ עם האו"פ בכלים דתיקון שיתרחבו מאד לקבל כנ"ל וד"ל. וזהו למעלה מבחינת שוב דתיקון דתו"מ אחר שאור מקיף דתוהו כמו שהו' למע' יכול לבוא בכלים שהוא למעלה הרבה מאו"פ. וזהו ע"י העלאת מ"ן דתפלה ותשובה דוקא שע"כ גזרו אומר דבמקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים בתומ"צ אינם יכולים לעמוד מטעם זה וד"ל. וזהו עיקר ענין המנחה ששלח יעקב לעשו שהוא בחי' ההעלאה השייך לפי אופן המדריגה דבחינת מקיפים דתוהו והוא בבחי' הרצוא בהסתלקות האור מן הכלי בבחי' או"ח כמו ענין התשובה והתפלה כנ"ל (וזהו ששלח לו עזים מאתים כו' שזהו בחינת עשו איש שעיר כשעיר עזים וכמו ששאל מאי טעמא עיזי מסגי ברישא והדר אימרי כו' והשיבו כברייתו של עולם ברישא חשוכא כו' שזהו בחינת התהו שלפני עולם התיקון וכאשר נהפך חשוכא לנהורא למטה ע"י תשו' ותפלה מתעורר למעלה ג"כ שיהיה יתרון האור מן החושך דתוהו שלמעלה מאור דתיקון דתומ"צ כמ"ש במ"א) והוא כמו שיהי' לע"ל קצא, גדכתי' אז אהפוך אל עמים כו' לעבדו שכם אחד דמעשה אבות היה סימן לבנים דהיינו כמו לע"ל כאשר יבוטל כח הקליפה וסט"א דע"ש דק"נ שכלולים בעשו שלמטה ויבוררו בתכלית לע"ל כך היה במנחה זו דיעקב לעשו שיומשך ממקיפים עליונים דתהו ויתחברו בו ע"י שיכפר פניו במנחה זו למצוא חן בעיניו כו' ע"י העלאת מ"ן השייך לבחי' אורות דתוהו דוקא כנ"ל וד"ל:

(ה) וזהו ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו עזים מאתים כו' גמלים מניקות כו' אתונות עשרים כו'. ויש להבין למה הקריב יעק' מנחה כזאת שאינה עפ"י משפט התורה כלל כמו גמלים ואתונות שהן בהמות טמאות שאינן כשרים לקרבן ע"ג המזבח כלל וגם עזים ורחלים ופרות ופרים זכרים ונקבות אינן כסדר דיני הקרבנות דכשבים ועזים ופרים שע"פ תורה לא בכלל ולא בפרט כו' והרי יעקב היה שרשו בעצם מבחינת התיקון דשם מ"ה דתורה כמ"ש ויקם עדות ביעק' כו' כנ"ל והי' נקרא איש תם יושב אוהלים תושב"כ ושב"פ כו' והאיך הקריב קרבן מנחה זו לעשו שלא עפ"י התו' כלל והרי מנחה זאת נק' קרבן כנ"ל דכללות כל הקרבנות נק' מנחה כמו ירח מנחה שהוא כמנחה שמביא לפני המלך כדי להמשיך לב המלך אליו או לכפר פניו שיהיה נרצה אליו כנ"ל. אך הנה התירוץ לזה יובן עפ"י הנ"ל בשרש עשו שהוא בבחינת התהו שקדם לתיקון ואם היה יעקב צריך להביא העלאת הקרבן מנחה שלו לבחינת עולם התיקון היה צריך שיקרי' עפ"י דת התורה בבהמות טהורות דוקא וכמספר הצריך עפ"י תורה כו' אבל מאחר שהיה קרבן מנחה זו לבחינת עולם התוהו שלמעלה מבחינת התיקון דתו' אין צריך להעלות לשם עפ"י דין דתורה כלל וגם לא יועיל שם כלל אלא כפי הצריך להעלות מ"ן באותו אופן מדריגות העליונות דבחינת אורות מקיפים דתוהו דוקא כנ"ל ולזה הקריב גמלים מניקות ואתונות ועירים בהמות טמאות כו' וד"ל. וביאור הענין הנה ידוע ומבואר למעלה בהפרש הכללי בין בחי' התיקון דתו' לבחי' התוהו שהוא במה שכל המשכות העליונות וגם כל ההעלאות שנק' מ"ד ומ"ן ביחוד האורות בכלים רבים יהיה הכל במדה ושיעור וגבול עפ"י מאמר קו המדה דח"ע הקדומה (כמ"ש איה שוקל שנק' מתקלא או משחתא כנ"ל). וזהו שרש ויסוד כל התו' כולה שהיא בבחינת התיקון דוקא והן כל מעשה המצות בכלל ובפרט שכל העלאת מ"ן והמשכת מ"ד שיש בהן הכל הוא ניתן במדה וגבול כך ולא כך לא יוסיף ולא יגרע בין בהעלאה בין בהמשכה כו' ולפי העת והזמן דוקא כו' כמו במצות הקרבנות שיש בהן העלאות מ"ן והמשכת מ"ד להיות ריח ניחוח לה' כו' אין קרבן אחד דומה לחבירו באופן מצותו ובעתו וזמנו כו' כמו קרבנות המועדים אין קרבנות דחג הפסח דומה לקרבנות דחג הסוכות דבפסח מקריבים פרים שנים ואיל אחד וז' כבשים ושעיר אחד לחטאת ובסוכות ביום הראשון פרים י"ג וכבשים י"ד וביום השני פרים י"ב כו'. ובשבועות בפרים וכבשים כמו בפסח ושתי הלחם ולר"ח קרבן כך וכך וכל זה ניתן במדה ושיעור לפי אופן הנצרך בזמן הזה קצא, דכמו בפסח צ"ל ההעלאה לפי אופן ההמשכה בבחינת אור החסד דוקא ע"כ צ"ל ההעלאה דקרבן מלמטה למעלה ג"כ באופן זה ולזאת ניתנו מספר הקרבנות כך וכך דוקא. ובשבועו' צ"ל המשכות המ"ד מבחינת הת"ת צ"ל ההעלאה משתי הלחם כו' להעלות כפי אופן ההמשכה שהוא התושב"כ ושבע"פ כו' ובסוכות צ"ל המשכות המקיפים דאימא צ"ל העלאת הקרבנות במספר כך וכך דוקא כו' וכך הוא בשארי הקרבנות בתמידין ושל ר"ח ומוספים הכל באים במשפט ודקדוק דיני התורה וכך הוא בכל דיני התו' באיסור והיתר וטמא וטהור ודיני ממונות בכל שיתא סדרי משנה הכל נשפט במדה ושיעור כך וכך מותר כשר וטהור או זכאי כו' וכך וכך אסור פסול וטמא כו'. וכן במעשה מ"ע כתפילין וציצית וסוכה ולולב ושופר וכה"ג הכל באים בדקדוק ושיעור כך וכך דוקא כשרים למצוה כו' וכל זה מפני ששרש התורה כולה היא בבחינת התיקון שהוא עפ"י קו המדה בהמשכות אורות בכלים במדה ושיעור דח"ע הקדומה כנ"ל וכן ישראל שקיבלו התו' הן בבחי' התיקון ולכך אמר ותורה שם בישראל דוקא ולכך לא ניתנה התורה שהוא בבחינת התיקון רק לישראל דוקא שהם מבחינת התיקון דשם מ"ה ולא לאוה"ע שהן מבחי' התוהו וזהו אשר בחר בנו ונתן לנו כו' הבוחר בתו' הבוחר בעמו ישראל כו' וד"ל. אך הנה ענין הקרבן להעלות מ"ן לבחי' התהו בשביל המשכות מ"ד משם אין אתנו יודע מה בדבר זה איך שיהי' העלאת מ"ן לשם כי רם ונשגב מאתנו ביותר מאחר שאנחנו בני ישראל מקבלי התו' ומצות מבחי' או"פ דתיקון שלאחר בחי' מקיפים דתוהו כמו שהן למעלה ממש כנ"ל וכמו שאו"פ לא יוכל להשיג לאו"מ לעולם להיותו נעלה ונעלם ממנו כו' ולזה לא נתפרש כלל גם בתורה איך יהיה ההעלאה לבחינת התוהו כי התורה הוא בבחי' התיקון כנ"ל (רק ע"י התשו' מקירות הלב דוקא והתפילה באה"ר דכל מאדך זהו ההעלאה לבחינת התוהו כנ"ל). אך יעקב לבדו אעפ"י שהיה בעצמו מבחי' התיקון כנ"ל עכ"ז היה יודע ומשיג לכוין האיך שיהיה בחינת ההעלאת מ"ן בקרבן מנחה לבחינת מקיפים דתוהו (לפי ששרש יעקב למעלה גם מבחינת התוהו והוא בעצמות המאציל ממש שלזה נק' איש חלק והוא מקור שרש התיקון בשם מ"ה החדש שזהו ענין מלך הח' כו' כמ"ש במ"א) וע"כ היה בכח העלאת מ"ן שלו להמשיך לבחינת מקיפים דתוהו אליו להתחבר בו (מאחר שיש בכחו לברר לבחינת ב"ן דתוהו למטה מטעם הנ"ל). וזהו כל עיקר ענין המנחה ששלח יעקב לעשו מן הבא בידו דוקא שהוא בירור והעלאה הצריך להיות בשיעור אחר שלא כפי ההעלאה ובירור שעפ"י תורה כלל שלא נמצא רמז לקרבנות כאלה בתורה כלל כמו גם בעזים ורחלים ואילים אשר כשרים לקרבנות שלח לו עזים מאתים דמספר זה דמאתים לא נמצא בשום קרבן עפ"י תורה כלל (רק שעיר עזים א' לחטאת וז' כבשים כו' וכה"ג כי בבחינת התוהו הוא בבחי' המאות וז"ש עזים מאתים דוקא כו' וכן רחלים מאתים כו' וגם זכר א' ליו"ד נקבות כו' ובבחינת התיקון הוא בבחינת העשירית כידוע וד"ל). וגם מה ששלח גמלים ואתונות בהמות טמאות שאינן קצב, אראוים לקרבן עפ"י תורה כלל וכל זה מפני שידע יעקב בשרש עשו העליון למעלה כמו שהוא לאחר הבירור שהוא בחינת מקיפים דתהו שהוא למעלה הרבה מבחינת התיקון שבתומ"צ שהרי בחינת אורות דתהו המה תקיפים וחזקים הרבה מאורות דתיקון ע"כ לא יכלו להתצמצם ולבא בהגבלת הכלים כלל כי לא יכילם שום כלי אפילו כלים דתומ"צ (כ"א התשו' שהיא בכלות הנפש בבחי' או"ח למעלה דוקא וכן אה"ר דכל מאדך שא"א שיתיישב האור בכלי המוח והלב כלל כנ"ל וגם לא בתומ"צ בחי' שוב רק בחינת רץ לבך כנ"ל) רק יעקב ידע איך למצוא בחינת כלי בהעלאת מ"ן שיוכל עי"ז לעורר לבחי' המקיפים דתוהו שיומשכו ויתחברו למטה וזהו שלקח יעקב מן הבא בידו מנחה זו דוקא לעשו אחיו עזים מאתים ותישים עשרים רחלים כו' וגמלים כו' מפני שבאלה דוקא ידע יעקב שיהיה בחי' כלי לעורר להמקיפים דתוהו כמו שיהיה לע"ל ממש לאחר הבירור דעשו שלמטה כמ"ש אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כו' כנ"ל וד"ל. והנה הגם שידוע שכל מעשה האבו' היה סימן לבנים בעובדות שלהם שהיו עושים כל ימי חייהם כמו עובדא דחפירת בארות דאברהם ויצחק כו' ועובדא דיעקב במקלות אשר פצל כו' ויהי לו צאן רבות עקודים נקודים כו' וכן בכל פרטי קורותיהן הכל היה סימן לבנים אחריהם בתומ"צ שקיבלו עכ"ז אין כל העובדות של האבות דומה לעובדא זאת דיעקב במנחה זו ששלח לעשו אחיו עזים מאתים כו' לפי שעובדות דאבות הכל היה בבחינת התיקון דוקא שהוא שרש התומ"צ ממש רק שעובדות שלהם היה הכל למעלה ביחו"ע דאצילות שלא נודע ונגלה ענינם למטה כמו עפ"י תו' הנגלית לנו כו' כמו עובדא דחפירות בארות שהוא העלאת הבירורים דרפ"ח בבחינת מ"ע ול"ת ביחוד דמ"ד ומ"ן כו' שכוללים כמה מצות שלנו בבחינת החסדים בהעלאות והמשכות כצדקה וגמ"ח וקרבנות כו' וכמשז"ל שקיים אברהם כל התו"מ כו'. עכ"ז מי שיעשה עתה בדוגמא זו לחפור בארות או גם בהכנסת אורחים כאברהם לא עשה כלום שאין זו מצוה עפ"י תורה הנגלית לנו כלל וכן עובדא דיעקב במקלות אשר פצל כו' שאמר בזהר שזה היה כעין מצות תפילין שלנו ממש עכ"ז לא היה רק ליעקב לפי שרשו למעלה באצי' ממש ואם יעשה אדם במקלות פצלות כמוהו לא קיים מצות תפילין כלל ולא עשה כלום אף שיעשה זה צדיק גדול כרשב"י ור"ע וכה"ג לא קיים מצות תפילין שאין זו מצוה כלל עפ"י תורה הנגלית לנו כו' וד"ל. אך עכ"ז היו האבות בעובדות שלהם סימן לבנים בתומ"צ שלהם כידוע שמפני זה נקרא ספר בראשית ספר הישר להיותו שרש ומקור לתומ"צ שבספרים האחרים כו' לפי שעובדות שלהם היה הכל למעלה בבחינת התיקון דשם מ"ה דז"א שהוא שרש של התומ"צ וז"ש ויקם עדות ביעקב דוקא ותורה שם בישראל כו'. אבל בחינת העלאה דמנחה זו דיעקב לעשו היה למעלה מכל העובדות דאבות להיותה בבחינת העלאת מ"ן לבחינת התהו שלמעלה הרבה מבחינת התיקון דתומ"צ כנ"ל כי הנה עיקר התומ"צ אינו רק להבדיל בין טוב ורע בסור מרע וע"ט במדה נכונה בכל קצב, בפרטי רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת שאינו אלא תיקון ובירור לעה"ד טו"ר להבדיל בין טהור לטמא כו' עפ"י מאמר קו המדה כנ"ל דבחכ' אתברירו בשם מ"ה דתיקון דתורה דוקא כנ"ל. אבל ענין בירור והיפוך הרע עצמו לטוב שנק' היפוך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא כו' כשיהופך הרע עצמו שנק' חשך לאור שיאיר עי"ז החשך העליון דבחינת חשך סתרו שהוא בחינת התהו שקדם לאור דחכ' דתיקון כו' הרי זה למעלה הרבה מגוף בחינת האור דחכ' דתורה אור כידוע בטעם בעלי תשובה שגדולים מצד"ג שהתשובה הוא היפוך הרע עצמו לטוב שאין זה בכח התומ"צ דצד"ג רק להבדיל בין טו"ר אבל הרע נשאר בקיומו ושרש הרע דק"נ כשנהפך לטוב עליון יותר מן הטוב כמאמר טוב מאד זה מ"ה כשמות נהפך לחיים שיותר טוב מחיים עצמו כמו סם חיים שמחיה למת כו'. וכמ"ש במ"א בענין הקטרת שמעצרת המגפה מטעם זה די"א ארורים דקליפה נהפך לברוך כשקטיגור נעשה סניגור וכך הוא ע"י התשובה שזדונות נעשו כזכיות והקללות עצמה נהפך לברכה כמ"ש גבי בלעם ויהפוך ה' כו' שיותר טוב מן הברכה עצמה וד"ל. ומטעם זה גזרו אומר דאין ישראל נגאלין אלא ע"י תשובה דוקא. וכן לענין עוה"ב אמר בזהר דמאן דלא מהפך חשוכא לנהורא בהאי עלמא לית חולקא בההוא עלמא כו'. שזהו ע"י התשובה שמהפך חושך דרע גמור עצמו לטוב ולכך בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת בתשובה יותר מכל התומ"צ כו' מפני שצדיקים גמורים א"י לעמוד שם כלל וכן משיח אתא לאתבא צד"ג בתשובה מטעם זה דבהיפוך הרע לטוב ע"י התשובה הרי החשך העליון מאיר מן ההעלם דעצמות שגדול יותר מאור דתומ"צ וזהו שאמר דמשה לא זכה לתשובה רק קודם מותו כו'. וכמ"ש במ"א ע"פ וירח את ריח בגדיו כו' ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' שריח זה היה מבגדי עשו מעזים שעירות שנתברר מרע לטוב ע"י תשובה שהוא כריח שדה כו' וד"ל. וא"כ הרי יובן מכל זה ג"כ במנחה זו ששלח יעקב לעשו שהיה לבחינת המקיפים דתוהו שיהיה לאחר כל הבירורים דרפ"ח כו' בהיפוך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא דוקא כו' כשיבורר בחינת הרע דעשו להיות כמו שהיה קודם השבירה בבחינת ס"ג דתהו שלמעלה משם מ"ה דתיקון דעכשיו בתומ"צ ביתרון האור מן החושך דוקא אז ודאי יהיה למעלה ממדריגת המצות שבתורה שזהו האור שבלתי מתיישב בכלים דתיקון כלל וכלל מטעם הנ"ל. רק יעקב במנחה זו ידע איך שיהיה עי"ז בחינת כלים לאורות המקיפים הללו שהוא למעלה ממשפט התורה כנ"ל ולזה ודאי שעובדא דמנחה זו היה למעלה מכל העובדות דאבות הנ"ל וד"ל (ועכ"ז אין העוה"ב בא רק ע"י קיום התומ"צ דוקא וכמאמר היום לעשותם דוקא ולמחר לקבל שכרם וכן אמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כולם צדיקים בתומ"צ דוקא לפי ששרש התומ"צ באמת למעלה גם מבחינת מקיפים דתוהו שנק' חשך סתרו כו' והוא העוה"ב שהוא גילוי עצמות אור א"ס ממש כמו שהוא טרם שיצמצם ויסתיר א"ע מפני שלא יהיה בהסתר קצב, גוצמצום והעלם העצמות כלל כו' ומה שמעלת התשובה גדולה מתומ"צ מצד יתרון האור מן החשך עצמו כנ"ל גם זה הוא בא מכח התומ"צ דוקא שהרי תשובה בלא תומ"צ אינו כלום וכמו שאמרו יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט דוקא כו'. וראיה מן הגרים כר"ע ור"מ כו' גם שעושים תשובה אמיתית במס"נ אם אינם מקבלים תומ"צ אין זה כלום דדוקא בבע"ת שעוסק בתומ"צ יהופך חשך לאור כו' משום דבחכ' דוקא אתברירו כו' וזהו דמשיח אתא לאתבא צדיקייא דוקא בתיובתא וכמו שיעקב שהיה צד"ג בתומ"צ העליונים עשה עצמו בע"ת בהתלבשותו בבגדי עשו אחיו כו' אז דוקא אמר ריח בני כריח שדה כו' משא"כ כשלא היה יעקב לובש אלא אחר שאינו צד"ג אין זה הריח כריח שדה כו' מטעם הנ"ל וד"ל. וגם כאן במנחה זו ששלח יעקב לעשו מפני שיעקב הי' צד"ג בבחינת התיקון דתומ"צ דוקא ע"כ היה בכחו להמשיך לבחי' מקיפים דתוהו כמו שיהיה לע"ל שיהפוך אל עמים שפה כו' ע"י התשובה כנ"ל ולפי שיש בכלל מאתים מנה. וכך גם אנחנו בנ"י שלנו ניתנה התורה בבחינת התיקון דוקא ע"כ יש בכחינו להפוך חשוכא כו' ע"י התשובה ג"כ וכמו שאמרו אם ישראל עושין תשובה נגאלים ישראל דוקא כנ"ל) ואחר כל הנ"ל מובן בכללות ענין המנחה ששלח יעקב לעשו שהיה רק להיות חיבור והמשכות המקיפים דתוהו באו"פ דיעקב והיו לאחדים ולזה היה העלאת מ"ן דמנחה הזאת כנ"ל:

(ו) ובכל זה יובן ג"כ הטעם שאמר ויירא יעקב מאד כו' ויחץ את העם כו' לשני מחנות דוקא. למה ב' מחנות ולא ג' וד' מחנות דאם מטעם שאמר אם יבא עשו כו' והיה המחנה הנשאר לפליטה מזה הטעם עצמו יותר טוב היה שיחלק לג' וד' מחנות כו' (ובבחינת התיקון כמו שהוא במרכבה עליונה נחלקו לד' מחנות מחנה מיכאל כו' פני אריה כו'). אך הנה יש להקדים לזה הקדמה אחת הידוע בכללות עיקר ההפרש בין בחינת עולם התהו לעולם התיקון שעולם התהו הוא רק בבחינת ב' קוין ימין ושמאל לבד כו' והב' קוין רחוקים זה מזה והוא ענין הז' מדות דתוהו שהן זה תחת זה כו' ונק' ענפין מתפרדין או טורי דפרודא ולמטה זהו הנק' עלמא דפרודא או רה"ר עולם הקליפות כו' שמשם שרש עשו שלמטה שהוא בבחינת הפירוד גמור מיחוד האלקי כמו בד' נהרות שהן ד' מלכיות כו' דכתיב ומשם יפרד משם דוקא יפרד כו' בבחינת עלמא דפרודא בק"נ בע"ש כו'. אבל בבחינת התיקון הוא דוקא בג' קוין ימין ושמאל ואמצע ובבחינת ההתכללות וחיבור זה עם זה דוקא דהיינו בקו האמצעי שמתכללים בו ב' הקוין דחו"ג. היינו חח"נ ובג"ה כדת"י כו' שנק' בריח התיכון או עמודא דאמצעיתא בחינת יעקב כידוע וזהו כמו ג' נקודות דסגול ב' נקודות למעלה וא' למטה שזהו בחינת ת"ת ונק' סגול התחתון כידוע או ב' נקודות למטה ואחד למעלה שנק' סגול העליון כמ"ש ישראל לסגולתו כו' שהוא בחינת כח"ב כו' וכ"ז בחינת חיבור והתכללות דוקא בב' הקוין דימין ושמאל בין מלמטה למעלה כמו בסגול התחתון בחינת חג"ת בין מלמעלה למטה קצב, דבסגול העליון בחי' כח"ב כו' וז"ש (בישעי' יט כד) ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה כו' ישראל דוקא יהיה בבחינת שלישיה כסגול העליון ותחתון כנ"ל וז"ש ישראל אשר בך אתפאר בבחי' ת"ת שכלול מג' גוונין דחיוור וסומק וירוק כו' כידוע וד"ל אבל בחי' עשו שרשו בתוהו שאינו אלא בב' קוין דחו"ג לבד ובתכלית הפירוד זה מזה ע"כ אמר כאן ויחץ את העם לב' מחנות דוקא וד"ל. וביאור הדברים יובן עד"מ בהפרש שבין קטן לגדול במדות ובשכל מצד קטנות וגדלות דדעת שהקטן ששכלו קטן לא יוכל להכיל בכלי המוח שני הפכים כלל וכלל שאם דעתו הקטן נוטה לחוב ולדין לא יוכל למצוא שום טעם ושכל לדון לזכות כלל עד שלא יוכל לסבול שום טענה לנטות להיפך דעתו וכן להיפך כאשר יטה שכלו ורצונו לזכות לא יוכל להכיל ולקבל שום נטיה להיפוכו לחוב לומר שמטעם וסברא זו יוכלו לדון להיפוך כי אין כלי מוחו הקטן יכול להכיל דבר והיפוכו בטעמים וסברות מחולקות שמתחלק רק לב' קוין לבד אם לקו החסד לבד אין בו נטיה לדין כלל ואם לקו הדין אין בו נטיה לחסד כלל (כי העיקר הוא בחי' הדעת נוטה שמתחלק לכמה הפכים והכרעות ודעתו קטן ומצומצם ביותר) וכמו"כ במדות הקטן אינו אלא בקו אחד או לחסד או לדין כאשר חפץ חסד הוא בלבו אין בו רק טוב וחסד לבד ולא יוכל לסבול היפוכו בחי' דין ולהיפוך כאשר הוא ברוגז ודין לא יוכל לסבול החסד ורחמים כלל ונמצא שהקטן מצד קטנות דעתו וקטנות המדות אינו אלא בקו אחד תמיד או רק בקו הימין לחסד וטוב בשכלו ובלבו או רק בקו השמאל לחוב ודין ולא יוכל להתהפך מזה לזה כלל כי רחוקים ומפורדים הן ב' הקוין שלו דימין ושמאל חו"ג בפירוד והתחלקות מאד שלא קרב זה אל זה לעולם כי בעודו בקו הימין דחסד וטוב יתרחק בתכלית הריחוק מאד מבחינת קו השמאל דדין וחוב עד שלא יוכל להעלותו במוחו ולבו כלל וכן להיפך בעודנו בקו השמאל דרוגז ודין לא יוכל לסבול ולהעלות במוחו ולבו מבחינת החסד וטוב כלל כי קצר דעתו מהכיל דבר והיפוכו מפני שלא ימצא מקום אצלו במוחו ולבו אלא או כך או כך כו' (ובמ"א מבואר להיפוך לכאורה דהקטן בנקל להתפתות מדבר להיפוכו מלאו להן ומהן ללאו כו' וכמו נשים שדעתן קלות כו' יכולים בקל להתפתות לזנות כו' ואם היה ענין הב' קוין שלהם רחוקים בתכלית כנ"ל איך יהופך מהן ללאו כו'. והתירוץ מבואר במ"א דאדרבה היא הנותנת מצד שהן בקטנות הדעת יכולים להתהפך מדבר להיפוכו משא"כ הגדול בדעת הן ולאו שלו חזקים בלי יהופך כלל אבל עכ"ז הנשים וקטנים הן בקו אחד או כך או כך כי גם שיהופך אין בו אלא קו אחד היפוכו ולא שיכול להכיל ולסבול שני הפכים דחו"ג יחד כלל וא"כ יובן שיש בטעם א' שהוא בגדלות הדעת ג"כ שני הפכים בנושא אחד שהן ולאו שלו בלתי מתהפכים לעולם וגם יכולים להיות בהתכללות א' ממש כמשי"ת ובקטנות הדעת דקטנים ונשים ג"כ יש ב' הפכים שהן באים מטעם אחד שלאו והן שלהן מתהפכים וכשהן בקו אחד לא יכיל ויסבול להיפוכו כנ"ל שכל זה כדבר קצג, אוהיפוכו והוא מטעם אחד שהוא קטנות הדעת וד"ל) והנה כל זה הוא משל ודמיון לבחי' התוהו שהוא רק בבחינת ב' קוין דימין ושמאל לבד והן מרוחקים ומפורדים זה מזה בתכלית מן הקצה לקצה כמו בחינת החסד ודין שבמדות דבחינת התהו הרי במקום שליטת מדת החסד לא יוכל להיות שום שליטה בשום צד למדת הדין כלל וכלל וכן להיפך כאשר שולט מדת הדין לא יוכל להיות מקום למדה"ר כלל דאין מרחמים בדין כלל וכלל וכן בחכמה שבמדות או מדות שבחכ' שכל המטה כלפי חסד לא יוכל להכיל ולסבול כלל לשכל וחכ' המטה כלפי דין וכן להפך שכל המטה לדין לא יוכל לסבול לשכל הנוטה לזכות כנ"ל במשל שכל ומדות הקטן כו' שהוא רק בקו אחד או כולו חסד וטוב לבד או כולו דין ורוגז לבד כו' וע"כ המדות וספירות דתוהו הן זה תחת זה בלתי יש התחברות וקשר והתכללות זה עם זה כלל וע"כ נק' ענפין מתפרדין עלמא דפרודא כנ"ל מפני שהן מפורדים זה מזה בתכלית בלי יתחברו לעולם כו' (והוא מצד שחסר שם בחינת התיקון שע"י בחי' דעת נוטה שעושה התחלקות והתכללות יחד מכל ההפכים דחו"ג כמשי"ת) אך הנה בחי' עולם התיקון הוא בא בג' קוין דוקא כנ"ל כמו הסגול בג' נקודות כו' והן באים בבחינת התכללות והחיבור זה עם זה דוקא ע"י קו האמצעי שהוא בחי' הת"ת בכלל שכוללם יחד כו' וביאור הענין הנה יובן עד"מ הנ"ל להיות שזהו עיקר ההפרש בין קטן לגדול שהגדול דעתו שלם דהיינו שכלי שכלו רחבים הרבה יותר ויכול לסבול ב' הפכים דחו"ג בכלי מוחו ולבו יחדיו ישכנו כאחד ממש בהתכללות א' היפוך טבע הקטן שלא יכיל ב' הפכים כלל כנ"ל והענין הוא לפי שהגדול בדעת ששכלו רחב ימצא מקום לדבר והיפוכו דהיינו שעל אופן כך וכך יהיה שכלו גוזר ונוטה לזכות וחסד גם בלבו ועל אופן אחר יגזור דעתו ושכלו שיהיה לדין וחוב ואינם תרתי דסתרי כלל מפני שכל אחד יש לו טעם בפ"ע שנסבל בכלי מוחו ולבו (ודוגמא לזה היה בזמן המבול דמטעם לחוב ודין משום כי רבה רעת האדם נהפך לזכות כמ"ש כי יצר לב האדם כו' ע"כ לא יקלל האדמה עוד בעבור האדם וגם לא יוסיף להכות כל חי כו' שהוא כמו ההכרעה לא כולו לזכות ולא כולו לחוב אלא ממוצע משניהם לא ידון רוחי באדם והיו ימיו כו' אבל כלה לא יעשה כו' וכה"ג) וזהו מדת הת"ת שהוא בחינת כח המכריע בין ב' הפכים דחו"ג כו' וד"ל. ושרש ענין ההכרעה דבחינת הת"ת הנה ידוע שיש בכח המכריע כח עליון מב' דיעות ההפכיים המנגדים מאחר שיש בכחו להכריע בהכרעה שסובל ב' דיעות ההפכיים הרי ודאי מוכרח לומר ששרש דעתו גבוה ונעלה מדעת שניהם ולכך ביכולתו להכריע ביניהם דהיינו לכוללם יחד עד ששניהם ישוו בלא פירוד והתחלקות כלל כי כל אחד מוצא כפי מקצת דעתו בדעת המכריע לפי שבדעת המכריע ישכנו יחד ב' הסברות ההפכיים והיו לאחדים ממש ע"כ ב' הדיעות ההפכיים מסכימי' לדעת המכריע עד שהן נכללים בו ממש כאחד וד"ל (וכמו שני תלמידים מנגדים זה אוסר וזה מתיר כשבאים לפני רבם מתבטלים ונכללים כאחד קצג, בבדעת רבם המכריע ביניהם והכרעה זו לא כדברי זה ולא כדברי זה דהיינו באופן כך וכך אסור ובאופן כך וכך מותר כו' שהוא בהתכללות וחיבור ב' הדיעות הפכיים באופנים ממוצעים מבין שניהם דוקא יחדיו ישכנו בלי פירוד כלל) וזהו מצד שרש הת"ת בדעת עליון דכתר שלמעלה מן ההתחלקות דחו"ג דחכ' כידוע ע"כ יש בכח הד"ע להטות כח ומקור השכל להשכיל לזכות יותר מלחוב או לחוב יותר מלזכות ולהפוך גם משכל וטעם של חוב לזכות ומזכות לחוב וע"כ יש ג"כ כח ההכרעה ממוצע משניהם בדעת נוטה שנק' דעת תחתון שהוא כח המכריע שבת"ת כו' (כמ"ש במ"א בדרוש דארדה נא כו') וזהו ענין הג' נקודות דסגול א' למטה וב' נקודות למעלה שהוא דעת המכריע שלמטה מחו"ג ששרשו בכתר שעולה ע"ג חו"ב והוא סגול העליון שאמר ישראל לסגולתו שזהו עיקר קו האמצעי כו' והוא הטעם שסובל דבר והיפוכו כא' להיותו מבחי' אין דכתר כו' שלמעלה מן החכ' שמאין כו' שאין שם התחלקות כלל לימין ושמאל ע"כ גם הגילוי דחו"ג יוכל להכריע ולעשות בהן התכללות אחד וז"ש מי כמוך באלים הוי' דוקא שהוא בחינת הת"ת (כמ"ש שם). ולהבין ענין זה בתוספת ביאור וגם להבין למה בחינת ההכרעה הוא בבחינת הת"ת דוקא כו' מה שייך הת"ת לענין ההכרעה כו'. אך הנה ידוע בעיקר ענין התפארת שהוא ההידור והיופי שאינו אלא בעירוב הגוונין במזיגה נכונה ויפה שלא יהי' ריבוי גוון אחד על גוון זולתו ההפכי גם המראה הממוצעת הכל יהיה במדה ומזג נכון בציור נאה ומהודר לעין כל רואה כמו הג' גוונין אדום ולבן וירוק יצוייר הגוונין הללו בתערובות מזה עם זה אדום סמוך ללבן וירוק באמצען ולא לבן לבד ואדום לבד שאינו נק' יפה והדר כלל רק כשהוא בהתכללות מאדום ולבן וירוק במזיגה יפה כאשה ואיש יפ"ת ויפ"מ שכלול בהם גוונין דאודם ולבן יחדיו במזיגה יפה ולא לבנים לבד או אדומים לבד. וכן בגד המצוייר בגוונין דאודם ולובן. וכה"ג עירוב הגוונין בכל דבר המצוייר בכלים הנאים ובבית והיכל כידוע עיקר היופי תלוי באופן טוב המזיגה וההתכללות מכמה גוונין הפכיים דוקא וזהו הנק' תפארת והידור. וכן בתפארת שבקול שערב לשומע ונאה והדר לכל כמו קול ה' בהדר כו' שהוא התכללות הקולות מכמה הפכי' דחדוה ומרירו' וממוצע כשמזיגת' יפה בתנועות מורכבות זה מזה יחד באופן נאה והדר כו'. וכן בתפארת שבמדות חג"ת חסד ודין וממוצע שלא יהיה חסדן יותר מדאי ולא אכזר יותר מדאי וגם הממוצע יהיה במזיגה יפה עד שמדותיו הן לתפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם עד שנק' איש יפה במדות כו' וכן בתפארת שבחכ' ושכל שידון לזכות וגם לחוב ובממוצע באופן התכללות ומזיגה יפה מאד שזהו ממש כתפארת בטוב המזיגה בציור בגוונין או בהרכבה בקול כו'. והדמיון הכולל לכל זה הוא כמו טוב המזיגה וההתכללות במשקין שהן ב' הפכים בטעמיהן חריפות ומתיקות שממזגין אותן יפה במזיגה נכונה עד שהטעם שכלול משני הפכים נק' טעם ערב לשותה אבל אם לא יהיה אופן המזיגה בכי טוב דהיינו שיגבר החריפות וחמיצות על המתיקות או המתיקות על החריפות או חמיצות קצג, גלא יהיה בה טעם ערב כלל וכלל כו' ע"ד דוגמא היין החזק ביותר כמו יין הישן ביותר שהוא חזק וחריף ביותר שא"א לשתותו כ"א ע"י המתקה במים מתוקים וכה"ג או יין חי שממזגין אותו במים וכה"ג צריך ודאי שימזוג מזיגה יפה ונכונה בתערובות הזאת כמים ביין איך וכמה יהיה כי היין חזק יותר מדאי והמים מחלישים כחו צריך שלא יחלישו המים כשיתן אותן בריבוי יותר מן המדה וגם לא ימעיט במים אלא כפי הצריך למזיגת היין שיהיה מזוג בטוב מן החיזוק והחלישות אז יהיה טעמו ערב לשותה כו'. וכמ"ש בזהר ע"פ ויבא לו יין וישת שפיר אמר מט"ט דארמי מיא לגו חמרא כו' לפי שהיין היה בבחינת תוקף הגבורות עליונות דקו השמאל ביותר שהוא בחינת גבורות דאימא שיכולים דינין קשין לקבל שם בהשתלשלות וירידת השפע למטה. ע"כ אמר דיעקב שהוא בחי' הת"ת שהיה יודע לכוין היטב המזיגה להמתיק הגבורות בחסדים שהוא בחסדים דאבא שהן המים כידוע. וזהו דארמי מיא לגו חמרא במזיגה נכונה ויפה מפני שהיה יודע היטב אופן טוב המזיגה והתכללות דחו"ג להיות שרש יעקב בבחינת הת"ת (שעולה עד הכתר כנ"ל שיכול לעשות התכללות נכונה בדבר והפוכו שהן חו"ג מטעם הנ"ל). וזהו תרין טעמי דעל ויבא לו יין כו' וד"ל. והנה מובן עכ"פ מכל הנ"ל בבחינת הת"ת שהוא התערובות וההתכללות בין ב' הפכים והוא בחי' ההכרעה בין ב' שכליים הפכיים שכל זה אינו אלא דוקא כשההכרעה הוא במיצוע יפה דהיינו במזיגה נכונה שלא יוסיף מזה על זה ולא יגרע כ"א כפי המדה הצריכה שזהו עיקר ענין המכריע בין ב' דיעות חלוקות שלוקח לעצמו מזיגה שהיא המיצוע (בל"א מיטעל) הנכונה מב' ההפכים קצת מזה וקצת מזה ולא כדברי שניהם. וא"כ הרי עיקר הדבר הוא במה שיוכל לכוין היטב המזיגה וההתכללות משניהם שיהיה במזג הטוב והנכון לא יוסיף ולא יגרע בזה יותר מזה כו'. וזהו בהכרח בא ממקור החכ' השלימה וברורה דוקא שלא יגביר מקור הטיית השכל לזכות יותר מלחוב כו' אלא במיצוע ומזיגה יפה משניהם יחד שבודאי יש מקור מיוחד להמציא כח המיצוע שהוא עליון ממקור ב' השכליים וכוללם יחד עד שיוכל לעשות מזיגה והתכללות נכונה מב' הפכיים אלה (והוא בחי' דעת עליון שבכתר המטה לב' הקוין דח"ס במזיגה מיצוע כמו קו המשקולת שמטה כלפי ימין וכלפי שמאל במדה ומשקל הממוצע דוקא להיותו סובל שניהם יחד כשעומד ביושר ובשוה (כמ"ש שם בפ' וירא באריכות) וד"ל). והנה הנמשל מכל זה בבחינת עולם התיקון שעיקר הענין הוא שב' הקוין דחו"ג שבו כלולים בקו האמצעי שהוא בחי' הת"ת במזיגה ומדה נכונה מאד בלי יוסיף ויגרע ממדה זו על היפוכה ביותר מכפי הצריך עפ"י בחינת השרש של התיקון שהוא מאמר דקו המדה כידוע עד שאין כל שפע פרטית הבאה באבי"ע מריש כל דרגין עד סוף הכל בעוה"ז הגשמי הכל הוא בא בבחינת התכללות ומזיגה יפה מכל ההפכים דחו"ג עפ"י מדת הת"ת דקו האמצעי שהוא בחי' המכריע כנ"ל וכדמיון משלים הנ"ל בענין מזיגה ועירוב הגוונים דחיוור וסומק וירוק כו' או כמו מזיגת המשקין מיין ומים וכה"ג במזיגות והתכללות דתנועות קצג, דהקולות וכן בהתכללות דחו"ג שבלב ומוח כו' כנ"ל. וזהו עיקר ההפרש בין בחי' התיקון לבחינת התהו שבחינת התהו אינו רק בב' קוין לבד ואין בו קו שלישי הממוצע לחברם כלל אדרבה הן מפורדים ומחולקים זה מזה בתכלית כנ"ל. אבל בחי' התיקון הוא בא בג' קוין והעיקר הוא קו האמצעי שהוא הת"ת שבו מתחברים ומתכללים דוקא מב' הקוין דחו"ג. ע"כ עיקר הקיום הוא בבחינת התיקון וד"ל. וזהו בחי' יעקב וישראל שהן בבחינת קו האמצעי דבחינת התיקון דוקא וכמ"ש כי יעקב בחר לו י"ה שהן חו"ב וחו"ג שנק' סגול וזהו ישראל לסגולתו וכנ"ל שנק' שלישיה כו' בין מלמטה למעלה שנק' סגול התחתון חג"ת שהוא המכריע דת"ת בין מלמעלה למטה בבחי' סגול העליון דכח"ב כו'. ויובן דבר זה בתוס' ביאור גם בעבודה שבלב בתפילה. כי הנה אנו רואים שיש ב' מיני עבודה בתפלה א' בחינת התפעלות ההתלהבות והתשוקה לאלקים חיים בבחי' רצוא רץ לבך בכלות הנפש ליכלל ולידבק למעלה בה' אחד כו' כמו אליך ה' נפשי אשא כו' וכן נכספה וגם כלתה נפשי צמאה לך נפשי כו' וכה"ג וכאשר תתגבר התפעל' התשוקה האלקית הזאת ביותר אז ימאס באמת לעמוד בחיי גופו הגשמי מצד שחפץ ומשתוקק לידבק בה' אחד ואז חפצו לצאת מחומר גופו (וכמ"ש בזהר דזכאי קשוט מסתכלי בליבייהו כל יומא כאילו אסתלקו מעלמא כו' וכמ"ש בפרשת מקץ) וכמו מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי כו' והיינו מפני שנתגברה התפעלות הנפש עצמה בתשוקה זאת העצומה עד שלא יכיל כלי מוחו ולבו להכיל ההתפעלות העצומה כו'. ע"כ נפשו יוצאת בכליון והסתלקות כו'. וזהו מבחינת הגבורות דקדושה האלקית שהוא בבחינת קו השמאל שהוא בבחינת העליה וההסתלקות למעלה מעלה בבחינת או"ח למקורו ממש כידוע וד"ל. אבל בחי' ומדרגה הב' הוא בחי' שוב שהוא היפוך דבחי' רצוא הנ"ל והוא מה שאנו רואים שהתפעלות האהבה והדביקות באלקות שבא מכח ההשגה האלקית בכל חד וחד לפום שיעורא דיליה תתיישב דוקא בכלי מוחו ולבו ויכול להכילה להיות מתענג על ה' באה' ודביקות והתקשרות זאת. והעיקר המכוון מהתפעלות זו האלקית אינו להיות בבחי' הסתלקות וכלות הנפש הנ"ל אלא אדרבה כל חפצו וכל תשוקתו הוא רק להיות גילוי אור ה' בנפשו בבחינת המשכות אלקות על נפשו שיהיה יורד ונמשך מלמעלה למטה דוקא היפוך העליה והסתלקות והיינו שירד האור האלקי מלמעלה למטה לשכון בבחינת כלי דוקא ובריבוי הכלים מכלים שונים כמו בגילוי אלקות בכלים דתומ"צ בריבוי המצות מעשיות כמ"ש והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותך כו'. וזה כל חפצו וכל ישעו בהתפעלות האהבה או יראה בהתבוננות כו' והוא הנק' בחי' שוב שאחרי בחינת הרצוא הנ"ל כמ"ש אם רץ לבך שוב כו' להמשיך האור בכלים דוקא וכמ"ש באור כי טוב טוב לגנוז האור בכלי דוקא שזהו עיקר הקיום. וזהו תחלת הרצון שבסוף מעשה שעלה במח' תחלה כמ"ש סוף דבר כו' דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחילתן כידוע וד"ל. והנה בחינת רו"ש הנ"ל הן ב' הפכים בתכלית מן הקצה לקצה בחי' רצוא בבחי' קצד, אגבורות שהוא העליה והסתלקות למעלה ובחינת שוב בבחינת החסדים שהוא הירידה וההמשכה למטה דוקא. ואמנם בחי' התיקון הוא בחי' ההתכללות דחו"ג דרו"ש הנ"ל שיחדיו ישכנו כאחד ממש דהיינו אחרי הרצוא שוב ואחרי השוב רצוא כמו שלהבת הנר העולה ויורד כו' וכמו דפיקו דליבא ברו"ש תמיד כו' ועיקר בחי' התכללות זאת דרו"ש בבחינת התיקון הוא בתורה דוקא לפי שהתורה ג"כ כלולה מחו"ג דרו"ש הנ"ל כמ"ש מימינו אש דת כו' אש שחורה ע"ג אש לבנה כו'. אך בחו"ג דתורה (כה"ח וה"ג דמ"ע ול"ת) כלולים יחד בתכלית כידוע בענין אנכי ולא יהי' לך בדבור אחד נאמרו כו' שזהו בחי' התכללות דחו"ג שבכתר דמ"ע ול"ת כאחד ממש וד"ל:

(ז) ולהבין ביאור זה הנה יש להקדים להבין ביאור ענין המעשה דד' שנכנסו לפרדס כו' דבן עזאי הציץ ומת כו' אך ר"ע נכנס בשלום ויצא בשלום כו'. להיות ידוע שגם התורה היא בבחי' הת"ת שכלול מב' הגוונין דחו"ג במזיגה יפה ונכונה מאד לא יוסיף ולא יגרע עפ"י חכ' הקדומה שנק' חכמה ברורה שכבר הוברר הדבר כו' כמ"ש מי מדד כו' וכמ"ש במ"א וע"כ אמר כל אמרת אלוה צרופה כו' אל תוסף כו' שלא לסור ימין ושמאל והן דקדוקי סופרים שלא להוסיף ולא לגרוע באופן המשכות דרמ"ח מ"ע והעלאות הבירורים דל"ת בסור מרע וע"ט כו' כשר פסול טמא וטהור כו'. ולזאת יובן ג"כ שיש בתו' בחינת רו"ש הנ"ל שהן ב' הפכים ממש ומתכללים יחד במזיגה נכונה מאד כנ"ל ברו"ש דתפילה והוא כללות ענין המעשה בד' שנכנסו לפרד"ס כו' (שכל עיקר כוונתם היה להגביר אור החסד על הגבורה באור הכתר עצמו עפ"י סוד ה' שהוא בחינת ח"ס שבפרדס העליון כו'). והנה בן עזאי היה שרש נשמתו בבחי' גבורה שבחכ' דתורה כאשר נק' התו' בשם אש ה' כמ"ש קול ה' חוצב להבות אש וקול דברים שמעו מתוך האש כו' וזהו שאמרו רז"ל על בן עזאי כשהי' יושב ושונה הי' אש מלהטת סביבו כו'. (וכן אמרו על יונתן בן עוזיאל בשעה שעסק בתורה כל עוף הפורח עליו נשרף שמרמז על מלאכים שנקראים עופות שהיו מתבטלים מן מציאותם באש האלקי דתו' כו') והוא לפי שהי' עוסק בתורה ברשפי אש התשוקה לגילוי אור הוי' דח"ע שבתו' עד כלות נפשו בה בדביקות עזה ביותר עד שבאהבתה ישגה תמיד בכלות הנפש ממש כמ"ש כי עזה כמות אהבה כו' והוא שאמר בן עזאי שנפשו חשקה בתורה ביותר ע"כ לא חפץ ליקח אשה להוליד בנים וביטל מצות פו"ר דאורייתא מפני גודל חשק נפשו ודביקותה בתו' וזהו כמו בחי' רצוא הנ"ל בתפלה שהוא בחי' או"ח לצאת מכלי נרתק הגוף לגמרי כו' וזהו שאמר בן עזאי הציץ ומת כאשר ראה והשיג במעשה מרכבה בפנימית סודות אור החכ' לא יכיל כלי מוחו ולבו מפני רוב התפעלות העונג עד שנכספה וגם כלתה נפשו ממש כו' כי לא חפץ כלל בירידת האור והמשכתו למטה בכלים מכלים שונים כו' רק לידבק בתו' העליונה כו' שהרי לא נשא אשה לקיים מצות פו"ר כו' והוא רק מגודל תשוקתו ודביקותו למעלה מעלה בעצמות אור א"ס שבתורה כו'. וזהו שהציץ ומת בבחי' ביטול במציאות לגמרי קצד, במכל וכל כו' מפני שלא היה ביכולתו להתיישב בכלי כו' (וכמו ג' סבין שמתו באד"ר כו'). אבל מדריגת ר"ע היה למעלה מזה והוא מ"ש עליו שנכנס בשלום ויצא בשלום פי' שלום ידוע שזהו בחי' יסוד שהוא מקור מוצא המשפיע אור דתו' למקבלים שהוא כלול מחו"ג שהוא בחי' הת"ת דתו' עצמה כנ"ל וזהו שנק' שלום שמחבר ב' הפכים דחו"ג המנגדים שישכנו יחד דוקא בכלים מכלים שונים כנ"ל במזיגה נכונה הממוצעת ומלוקטת מבין ב' הפכים הללו דחו"ג. וע"כ גם התו' נק' שלום כמ"ש ה' יברך את עמו בשלום כו' כידוע וד"ל. וזהו שאמרו על ר"ע שנכנס בשלום כו' לפי שר"ע היה עיקר ומקור המשפיע לתושב"כ ושבע"פ (דכולהו סתימאה אליבא דר"ע דוקא כמשי"ת) וע"כ היה יודע טוב המזיגה וההתכללות דב' הפכים דחו"ג שבתורה שהוא בבחי' הת"ת כנ"ל. ולזאת גם בבחי' רו"ש שבתו' הי' יודע בטוב המזיגה וההתכללות משניהם יחד דוקא ולא היה גובר בחי' הרצוא הנ"ל כבן עזאי ביותר מכפי המדה כי לא בזה חפץ ה' כמ"ש בזהר ע"פ הסבי עיניך כו' דמוקדין ליה בשלהובי דרחימותא כו' כי עיקר חפץ ה' ורצונו שיהי' לו בחינת כלי לשכון בו שהן המצות להיות לו דירה בתחתונים דוקא והיינו בחינת שוב הנ"ל בהמשכות גילוי אלקות בתומ"צ למטה בכלים מכלים שונים שזהו בבחינת קו הימין דחסד העליון שיורד מגבוה לנמוך היפוך דבחינת רצוא ברשפי אש התשוקה לעלות דוקא כנ"ל. ור"ע היה יודע ומכוין במזג נכון בין בעליה דאו"ח דרצוא הנ"ל בתורה שגם הוא נפשו חשקה בתו' כבן עזאי אך היה חוזר וממשיך על נפשו גילוי אור ה' בבחי' ירידה והמשכה בכלי בבחי' שוב בקיום המצות וגם זאת היה אצלו במזג נכון שלא יהיה ביתר מכפי המדה (כאומר אין לי אלא תו' רק להמשיך אור בכלי בלא רצוא דתפלה כלל שאפי' תורה אין לו או הפי' דאומר אין לי אלא תו' שלא חשקה נפשו רק בתורה כבן עזאי רק ברשפי אש התשוקה בתורה כו') וקיבץ ומדד מב' הפכים דרו"ש אלה יחד במזיגה נכונה בהתכללות א' כפי הצריך עפ"י בחי' התיקון דשם מ"ה ביחו"ע דמ"ה וב"ן כו' (והוא מ"ש בזהר שנק' עייל ונפיק עייל במס"נ וחוזר ויורד להשיב נפשו בבחי' שוב שזהו נכנס ויוצא בשלום) וכך יש מעין זה קצת גם בכאו"א מישראל שחשקה נפשו בגילוי אלקות בתו' ומצות וגובר על בחי' רצוא במס"נ שיש בכח ועצם בנפשו האלקית (כמ"ש במ"א במה שאומר ואתה משמרה בקרבי כענין ע"כ אתה חי כו'). וזהו ענין מה שאמר נכנס בשלום ויצא בשלום פי' כניסה ויציאה זו היינו בחי' רו"ש הנ"ל כידוע הכלל בכל מקום דבחי' העלאת מ"ן במס"נ דבחי' רצוא הנ"ל נק' כניסה בפתח היכל העליון וכמ"ש זה השער לה' צדיקים יבואו בו במס"נ שלהם בתורה ותפלה ומע"ט כו' וכל העלאה גורם המשכה כידוע דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח וכמו אם ישים אליו לבו כו' הנה בחי' המשכה זאת שאחר ההעלאה שנק' המשכת מ"ד נק' יציאה שיוצא ובוקע האור דמשפיע מעצמות המאציל שבאצי' להיות יורד ונמשך ובא למטה דוקא בבחי' התלבשות בכלים מכלים שונים כו'. ולפי ערך אופן ההעלאת מ"ן דבחי' רצוא הנ"ל קצד, גהעולה למעלה מעלה בכניסה מהיכל להיכל העליון הימנו כו' כמו ילכו מחיל אל חיל מגעה"ת לג"ע העליון כו' כך הוא ערך הירידה והמשכה ושפע המ"ד מגבוה לנמוך להיות למטה בבחי' כלי המגביל האור שזהו הנק' יציאה ממקומו לבא למטה כמו הנה ה' יוצא ממקומו כו'. וזהו שאמר שנכנס בשלום ויצא בשלום דכל אלה הכניסות ויציאות שזהו בחי' העלאת מ"ן והמשכות מ"ד היה אצל ר"ע הכל במד' ומזיגה נכונה לא בהעלא' יותר מדאי כבן עזאי ולא בהמשכה כו' אלא ב' הפכים הללו היה הכל בשלום שהוא הממוצע דבחינת הת"ת הנ"ל וזהו שנכנס בשלום שהעלאת מ"ן שלו בכניסה היה ג"כ בשלום במדה נכונה כנ"ל כמ"ש בשלום ובמישור הלך אתי בחי' התקשרות דמקבל למשפיע שנק' צדיק תחתון שלום שלמטה וכתיב או יחזיק במעוזי שהוא התו' כידוע יעשה שלום לי מלמטה למעלה בהעלאת מ"ן שלום יעשה לי ב' שלומות ושלום העליון הוא בחי' היציאה דמ"ד שהוא התקשרות דמשפיע למקבל ג"כ בשלום במדה נכונה כו'. וזהו הכל בשלום דתו' להיותו בקו האמצעי דת"ת וז"ש בשלום ובמישור כו' ולא כבן עזאי שהציץ ומת שנסתלק האור מן הכלי מפני תגבורת הרצוא על השוב (שזהו עייל ולא נפיק כו') שע"ז אמר הסבי עיניך כו' כנ"ל וד"ל. ובכל זה יובן הטעם שהתו' ניתנה ע"י משה דוקא וגם תושבע"פ אמר תורה צוה לנו משה כו' לפי שהתו' כבר היה בחכ' הקדומה כמ"ש ואהיה אצלו אמון אומנא כו'. והוא בבחינת התיקון בהתכללות דחו"ג במדה ושיעור כמ"ש מי מדד בשעלו מים כו'. וזהו שרש נשמת משה שנאמר בו מן המים משיתהו ממים עליונים דחכ' הקדומה וע"כ נק' מחוקק כו' שעל ידו ניתנה התורה במדה ושיעור במ"ע ול"ת כמו שאנו רואים בכל המצות שנתפרשו בתו' הן באים במדה ושיעור מהתכללות דחו"ג שהוא בחי' הת"ת כמו מצות תפילין וקשרתם כו' נתפרש בתו' שבע"פ בדקדוקי הלכות איך ומה שיהיה בד' בתים וד' פרשיות בשיעור וגבול ואם יוסיף או יגרע פסולים. וכן מצות ציצית בד' כנפות ל"ב חוטים כו'. וכה"ג בסוכה ולולב ושופר ומצות שבת ויו"ט וכל המ"ע הכל במדה וכן הל"ת בטמא וטהור או"ה כשר ופסול כו'. וגם בדיני ממונות חייב זכאי הכל במדה ושיעור דוקא במדידה וקצבה הניתן מכבר עפ"י מאמר קו המדה דבחינת התיקון בשרשו הראשון שנק' אמון אומנא כו' הכל כפי הצריך כדי לתקן לעה"ד טו"ר ולהעלות לרפ"ח ניצוצין כו' משום דבחכ' דוקא אתברירו וכמה צריך להיות העלאת מ"ן וכמה יהיה המשכת מ"ד דהיינו איך שיהיה אופן היחו"ע במ"ה וב"ן בכל הפרצופים עד רום המעלות ע"י המ"ע כו' וכל זה ניתן ע"י משה דוקא בתושב"כ וגם בתושבע"פ בהלכה למשה מסיני שאמר ציוה לנו משה כו' הכל במדה דוקא בבחי' רו"ש ג"כ כמו שרצה משה ליכנס לא"י כו' לקיים מצות התלויות בא"י דוקא וניצוץ משה בכל דור בחכמי ישראל שבאותו הדור ע"כ יש כח בכל חכמי דור לחדש דבר ולהוסיף או לגרוע כמו ז' מצות דרבנן שהוסיפו על התורה וכמו שביכולתם לגרוע במלקות ארבעים דגרעו חדא כו' וגם במועדים תלוי בקביעות הב"ד כמ"ש אלה מועדי ה' כו' אתם אפילו מוטעים וכה"ג קצד, דועיקר תושבע"פ במשנה ותלמוד היה ע"י ר"ע שהיה ניצוץ משה. וע"כ כולהו סתימאה אליבא דר"ע. שהוא העמיד כל המשניות וספרא וספרי כו' וכל התלמוד על בוריו. והיינו על ידי ה' תלמידים שלו ר"מ ור"י כו' שמהם יצא תושבע"פ במשנה ותלמוד שלנו כידוע בגמ'. וכ"ז לפי ששרשו היה מבחינת התיקון גם בפנימית דתו' כמו שאמר שנכנס בשלום ויצא בשלום כנ"ל דכל העלאת מ"ן והמשכת מ"ד שלו הכל היה בשלום ובמישור כו' כפי משפט התורה (ולא כבן עזאי שהציץ ומת כנ"ל ויותר מזה היה באליהו שעלה למעלה בגופו משא"כ במשה אמר פה אל פה אדבר כו'):

(ח) והנה אחר כל הנ"ל יובן מ"ש כאן בפרשה זו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה כו'. דהנה באמת יש כאן פלא למה לא חלק לג' וד' מחנות כנ"ל. ועוד דלפי המבואר למעל' הרי כל עיקר שרש יעקב היה רק בבחינת התיקון שהוא דוקא בג' קוין כסגול בג' נקודות בהתכללות וחיבור ולמה חלק לב' מחנות שהן רק בשני קוין כמו בחינת התוהו שאינו רק בשני קוין מפורדים זמ"ז בתכלית כו' ואם מפני שצריך היה להעלות מ"ן לבחי' התהו שהוא שרש עשו שהוא בבחי' שני קוין דוקא כנ"ל הלא ההעלאת מ"ן היה רק במנחה ששלח אליו עזים מאתים והיה לו לחלק המנחה הזאת לשני מחנות ולמה חלקם לג' עדרים כמ"ש ויצו את הראשון כו' ויצו גם את השני גם את השלישי גם את כל ההולכים אחרי העדרים כו' הרי העיקר היה ג' רק ריוח היה בין עדר ועדר והלכו זה אחר זה כו' ולכאורה לפי אופן מדרגת דשרש עשו בבחי' התהו היה צריך להיות בבחינת ב' קוין כו' ולא שהיה צריך לחלק העם אשר אתו והצאן כו' לשני מחנות כי הרי הוא עצמו הוא בבחינת התיקון דוקא כנ"ל ואם מטעם המבואר ע"ד הפשוט ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ כו' אם יבא עשו כו' הרי גם בג' מחנות היה הנשאר לפליטה ועוד למה כאשר היה אצל לבן שירא ממנו מאד לא עשה לצאן לשני חלקים אלא דוקא עשה בתחבולות שיהיה בצאן מבחינת ההתכללות דתיקון דוקא והוא במקלות אשר פצל כו' מחשוף הלבן כו' שיהיו הצאן נקודים וברודים בכל מיני גוונין שונים בתערובות במזיגה נכונה שזהו עיקר בחי' התיקון כו'. ובזה דוקא נבדל ממנו יניקת החיצונים עד שנשלם בי"ב שבטים ונק' שלימו דאבהן לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל בחי' מותרי החסדים דקדושה ולא כיצחק שיצא ממנו עשו פסולת הגבורה דקדושה כו' לפי שלא היו רק בב' קוין דחו"ג עד שבא יעקב שהוא קו האמצעי דת"ת היה בו בחי' השלימות בהתכללות דכל ההפכים יחד ולא קו א' דחסד או דין לבד ע"כ לא יצא ממנו שום פסולת ומותרות כלל והיה הכל בבחינת היחוד העליון בלי שום פירוד כלל (ולזה אמרו דיעקב לא מת כו') וא"כ הרי היה בבחינת השלימות שלא יוכל לשלוט בו הדין הקשה ולמה ירא מעשו מגבורו' קשות דקו השמאל כו' ולמה חלק לשני מחנות שהוא בשני קוין כמו בחינת התוהו דבזה יש צד אחיזה לגבורות קשות קצה, אדקו השמאל אדרבה היה לו לעשותם בבחי' התיקון והתכללות כמו שהוא בבחי' השלימות וד"ל. אך הענין הוא להיות שיש הפרש גדול בין בחינת לבן לבחי' עשו בסט' דקדושה מן הקצה לקצה ממש. וכידוע שבחי' לבן דקדושה הוא בחי' לובן העליון דהיינו בחי' מקור החסדים שבחכ' כו' שהתפשטות החסד שבחכמה למטה עד אין שיעור וע"כ היה בכח יעקב דאצי' להמשיך לכל האורות עליונים דבחי' צאן לבן העליון (כמ"ש בפ' ויצא) להביאם בבחי' ריבוי הכלים דבחי' התיקון להיות לו צאן רבות כו' והן כל התומ"צ בריבוי האורות בכלים מכלים שונים בהתכללות רבות כו' וז"ש ע"י המלאכים עם לבן גרתי תרי"ג מצות קיימתי כו' שהן תרי"ג ארחין וי"ג חיוורתי כו' ויהי לי שור וחמור כו' שבירר לכל הגבורות קשות דק"נ והביאם לבחי' היחודים עליונים גם לעו"ש דקליפת נוגה כו' ואע"פ שהיה לבן שלמטה בבחי' ערמה דקליפה שנק' ארמי אובד אבי לנגד חכ' דקדושה הרי אמר ימותו ולא בחכ' לפי שלא הי' שבירה בחכ' כלל (רק חיצונית דחו"ב נפלו כמו חכמות חיצונית כו') וע"כ היה בכח חכמה דיעקב דקדושה לנצחו ולבררו (וכמו שאמרו בני לבן מכל אשר לאבינו הציל את כל הכבוד הזה כו'). וזהו שאמר ואחר עד עתה שכבר נשלם בשלימות האמיתי דתו"מ דתיקון ויהי לי כו' ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך דהיינו לעורר על עצמו ולהמשיך לבחינת מקיפים דתוהו שרש עשו העליון דקדושה שהוא בבחי' תוקף הגבורות העליונות שהן בבחי' העליה והסתלקות למעל' מעלה בעילוי אחר עילוי עד אין שיעור למעלה שהו' בהעלם אחר העלם בעצמות המאציל דישת חשך סתרו כו' שמצד עוצם הרוממות שם אמר גם שמים לא זכו בעיניו כו' ולא יצדק לפניו כל חי גם הצד"ג כיעקב איש תם כו' ולזאת כאשר שמע יעקב תשו' המלאכים שלו באנו אל אחיך אל עשו העליון שהוא אחיך והוא בבחינת מקיפים דתוהו שהולך לקראתך בהתעוררות כראוי לך לפי שלימותך בבחינת התיקון. אך ארבע מאות איש דבחי' שק דק"נ עמו בבלתי בירור למטה עדיין והן גבורות קשות שמסתעפים למטה מגבורות דקדושה שבקו השמאל דעשו העליון (שהן ד' מאות בתי דינין כו' כמ"ש בסמוך) ולזה ויירא יעקב מאד וייצר לו שירא מתוקף מדה"ד בשני אופנים. הא' מצד שרש עשו העליון דקדושה כמו שהוא בעלייה והסתלקות למעלה בעצם הרוממות דחשך סתרו דשמים לא זכו כו' שצדקתו בתו"מ כלא ממש (כמ"ש אם צדקת כו') וכפשע יחשב משום דכדבעי למעבד כו' (ולכך אומרים בש"ע סלח לנו כמ"ש במ"א). והב' מצד כח הגבורות קשות דארבע מאות איש שלמטה שהוא תוקף הדין הקשה שלא היה ביכולתו להמתיק בחסדים שבשם מ"ה דתיקון שבו כו' לפי ששרשם הרבה למעלה יותר והוא בבחי' גבורות עליונות דס"ג דתוהו בחושך העליון כו'. ולזה התחכם בעצמו לחלק העם אשר אתו במחיצתו דבחינת התיקון דוקא לשני מחנות דוקא שיהיה בדוגמא לבחינת התהו שהוא בשני קוין דימין ושמאל בחו"ג כדי שיומתקו הדינין דד' מאות איש שהן הפירוד לד' ראשים כמ"ש ומשם יפרד והיו לד' ראשים כו' דמה שחלק העם בשני מחנות דיעקב היה בחינת היחוד והתכללות קצה, בדתוהו ותיקון כמ"ש תחלה ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים דבחי' התהו ויקראם מחנה אלקים ויקרא שם המקום מחנים מפני שנתכללו שני המחנות דתיקון ותוהו והן המלאכי שלום ששלח יעקב לפניו אל עשו כו'. וגם כאן שאמר ויחץ כו' לשני מחנות היה בדוגמא זו שב' המחנות דתהו ותיקון היו לאחדים וע"כ אמר גם אם יבא עשו שהוא בחינת גבורות עליונות דתוהו אל המחנה האחת והכהו (שהוא מבחינת הגבורות דתוהו שיוכללו בו כביטול הנר בפני האבוקה כמו בן עזאי הציץ ומת בתגבורת בחי' הרצוא כו') (או מצד גבורות הקשות שלמטה כו') והיה המחנה הנשאר דחסד דתיקון לפליטה כו'. ואמנם בהעלאת מ"ן דמנחה ששלח לעשו חלקם לג' עדרים זו אחר זו כמו ג' נקודות דשור"ק זה תחת זה והיה זה כמו דמיון העליות דגבורות העליונות דבחי' התהו שעולים זה אחר זה דוקא כמו ילכו מחיל כו' וריוח יש בין עדר לעדר כו' ולזה ציוה את הראשון שעולה תחלה בעילוי הראשון לומר כי ישאלך כו' למי אתה כו' אם מבחינת התיקון כו' ואנה תלך למי ההעלאה הזאת כו' וישיב לעבדך ליעקב שהוא בחינת או"פ דתיקון שרוצה להתכלל במקיפים במנחה זו השלוחה לאדוני לעשו וגם הוא עצמו שהוא שם מ"ה דתיקון בא אחרינו כו' וגם השני והשלישי עולים בדוגמא זאת ובכל פרטי העליות שאחריהן היה הכל בדרך זה הצריך להעלות לבחינת התהו דוקא ובזה אמר יעקב אכפרה פניו במנחה כו' שיתעורר לבוא אליו להתחבר בו כנ"ל וד"ל (ובכל זה יתורץ קושיות הנ"ל וד"ל). וזהו ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק כו' שהן בחי' ב' הקוין דחח"נ ובג"ה דתיקון שנמשכים ומתחברים ביעקב שהוא קו האמצעי הכוללם יחד (והוא וי"ו דוהנורא שכולל לה"א דהגדול מקור קו הימין והגבור מקור קו השמאל כו') והוא פנימית אור הכתר קודם שמתחלק לב' קוין דחו"ג שנק' סגול העליון דהיינו נקודה העליונ' שע"ג ב' הנקודו' דחו"ב. וז"ש אלקי אבי אברהם דחכ' וחסד ואלקי אבי יצחק דבינה וגבורה כמ"ש אני בינה לי גבורה כו' שניהם נכללים יחד בעצמות אא"ס שבפנימית הכתר וד"ל וזהו ישראל לסגולתו ששרש נקודה שתחת ב' הנקודות דסגול התחתון הוא בנקודה דכתר שע"ג ב' נקודות דחו"ב כו'. וז"ש קטנתי מכל החסדים דאברהם דקו הימין ומכל האמת דיצחק שבקו השמאל כי במקלי עברתי באות וי"ו שנקרא מקל ועתה הייתי לשני מחנות (דתיקון ותוהו או ב' קוין דחו"ג שנעשים בריבוי ההתכללות אחר שזהו בחי' ההתחלקות דברודים) הצילני נא מיד אחי מיד עשו שהוא שרש קו השמאל דיצחק שאהב אותו שזהו בבחי' גבורות העליונות מאד שלא יצדק שם כל חי כו' ומסתעף ממנו למטה גבורות קשות דמקטרגים רעים שהן ד' מאות איש וירא מעונש הדין שמא יגרום החטא ואבות סימן לבנים בגלות ישראל בחורבן בית ראשון ובית שני שע"ז אמר כי ירא אנכי אותו להיותו בתכלית הדין הקשה שא"א להמתיקו למטה מצד שרשו למעלה בגבורות העליונות כו' פן יבא והכני אם על בנים שזהו ענין גלות השכינה שנק' אם הבנים כמו ובפשעיכם שולחה אמכם כו' ואתה אמרת היטב איטב עמך קצה, גבריבוי גילוי אורות בכלים ע"י תומ"צ ושמתי זרעך כחול הים כמ"ש והיה מספר בני ישראל כו' שזהו בזמן שישראל עושים רצונו של מקום בתומ"צ כו' וד"ל:

(ט) ומעתה י"ל עדיין איך חלק העם אשר אתו והצאן ובקר וגמלים לשני מחנות אחר שהוא בעצמו היה בבחינת התיקון שהוא בג' קוין כנ"ל. אמנם הענין הוא על דרך דוגמא כמו שצד"ג נעשה בע"ת דאעפ"י שכבר עסק בתומ"צ שהוא בבחינת התיקון באו"כ במדה וגבול לפי הצריך עפ"י רצון ה' וחכמתו כו' כאשר נעשה בע"ת מתבטל בעצמו מכל אשר עשה טוב בתומ"צ ונעשה כחוטא גמור בעיניו לעשות תשו' כבע"ת גמור שחטא מאד וכמו דוד שהיה צדיק גמור ועשה עצמו בע"ת אמיתי עד שאמר יגעתי באנחתי כו' וכה"ג וזהו בחינת ההעלאה דאו"ח דתשו' שעולה למעלה בעצמות א"ס ממש שלמעלה משרש התומ"צ (וכמו שאמר רבי יש קונה עולמו בשעה אחת) ועליה זאת עד אין שיעור למעלה כו' והכל למעלה ממשפט התו' ומצות באוי"ר שכליים אלא באור בלתי מוגבל בכלי כלל וכמו"כ אה"ר דכל מאדך כו'. ולזה הטעם יובן ג"כ כשרצה יעקב להביא מנחה לפני עשו בשרשו בגבורות העליונות דבחינת התהו שהוא גבוה מאד נעלה שלא יגיעו לשם כ"א בתשובה שלימה ולא בתומ"צ כנ"ל והיינו בחינת חשך סתרו שקדם לאור דחכ' דתיקון אז הוצרך להתבטל בעצמו מכל אשר עשה בבחי' התיקון דתומ"צ בריבוי או"כ כו' ונעשה כמו בע"ת שנפשו ריקם מכל רק עולה למעלה במס"נ בלב נשבר ונדכא כעני ואביון (שנק' אביוני אדם כמ"ש במ"א) וז"ש קטונתי מכל החסדים וגבורות דאבות כו' כי במקלי עברתי (בביטול הרצון דיראה ותשו') וע"כ חלק את העם אשר אתו שהיה בבחינת התיקון להיות בדוגמא לבחינת התוהו בשני קוין בלבד (שהוא כמו התשו' לחפוץ בחיים ולא במות כאביון שמבקש רק חיי נפשו לבד כו' שהם ב' קוין העצמיים שלא יוגבלו בכלי דחכ' וטעם לרצון כו') כי היה יעקב צריך להתלבש ולהתקשר אז במדריגה דעשו אחיו שבבחינת התהו כדי שיתחבר בו ע"י המנחה ששלח לו וד"ל. והנה מזה הטעם עצמו יובן מה שיעק' הקריב המנחה לעשו שלא כמשפט התורה בקרבנות כלל כמו עזים מאתים כו'. דלכאורה יש להבין בזה דאם המנחה הזאת היה כדוגמא דלע"ל ממש שיהיה גילוי אור המקיפים דתוהו שהוא בחינת יתרון האור מן החושך והעלם העצמות כו' הרי היה צריך להעלות כמו קרבנות ממש כפרים וכבשים ע"ג המזבח בשחיטה וזריקות דם והקטרת חלב ודם להיות לריח ניחוח כמו קרבנות דעכשיו שהיו בדקדוק משפט התו' להקריבם בשחיטה וזריקה להיות לריח ניחוח להוי' דוקא ואם לאו אינו עולה לריח ניחוח ולא ירצה כלל כו' ויעקב הקריב המנחה למעלה יותר שהוא לבחינת מקיפים דתוהו שלמעלה משם הוי' דתיקון והאיך הקריבם חיים ושלימים בלי שום בירור ותיקון בהם בשחיטה וזריקה רק כמו שהם ממש העלה אותם למנחה שלא מצינו קרבן כזה בתו' שיקריב את הבהמה וכבש החי לגמרי כ"א בשעיר לעזאזל לבד ששלחו אותו המדבר חי ונקרב לעזאזל כמו שהוא חי לגמרי כו' אבל לא יוכשר קרבן לה' קצה, דכזה כלל כי אם בשחיטה וזריקת דם וחלב וגם דוקא בהמה טהורה ולא טמאה שאין מקריבין שום בהמה טמאה ע"ג המזבח ולא עופות טמאות רק תורים ובני יונה וגם הם ע"י מליקה דוקא ולא כמו שהן חיים כו' ויעקב הקריב גמלים ואתונות שהן בהמות טמאות כו'. אך הנה כ"ז יתורץ בהקדמה א' הנ"ל בהפרש שבין בחי' התיקון לבחינת התוהו שהתורה שרש יסודה הוא בבחי' התיקון כנ"ל היינו שצריך שיומשך האורות בכלים בבחינת או"פ דוקא ובריבוי ההתחלקות בריבוי הכלים מכלים שונים ובהתכללות במדידה וקצבה בצמצומים רבים לפי הצריך ע"פ בחינת החכ' דשם מ"ה העליון דבחכ' אתברירו כו' ומפני זה א"א שיומשך האורות בכלים באופן הנאות עפ"י בחינת התיקון כי אם בהתבררות והבדלת הרע מן הטוב בכלים בתכלית שזהו כל עיקר יסוד כל התורה כולה רק לברר לעה"ד טו"ר להבדיל בין טמא לטהור דוקא שלא יהיה תערובות רע בטוב וטוב ברע וזהו כללות המ"ע ול"ת להיות סו"מ וע"ט וע"ז היסוד הוסדו כל המצות וע"כ אין מצוה שאין לה דין ודקדוק בכשרון מעשיה שלא יהי' בה תערובו' רע שלא יעלה למעלה כלל כמו לולב הגזול פסול וכה"ג וכן בקרבנות לא ירצה לפני ה' כל גזל בעולה כו' וכמו"כ לא ירצה כל בהמה טמאה שטמא טמא יקרא ולא יוכל לעלות לרצון ע"ג המזבח גם בזריקת דמו כו' ולא יוכשר לקרבן לה' רק הבהמות הטהורות וגם הן צריכים שחיטה וזריקת דם כו' שזהו לברר לחלק הטוב שבדם וחלב ולזרוק לחלק הרע כמו בירור דחום הדם הטבעי דאדם בתאוה זרה וכן תענוג הזר שבחלב שיזרק הפסולת הרע שבהם ויוקרב בחינת הטוב שבהם כמו בתענוג שבמאכל שאוכל שלא לתיאבון שיברך עליו ברכת המזון כמו ואכלת ושבעת כו' שנק' שולחנו של אדם במקום מזבח ממש לכפר עליו כידוע כמ"ש בגמ' פתח במזבח וסיים בשולחן כו' וכמו"כ בעבודה שבלב בשר דוקא בתפלה שבמקום קרבן ממש שמקריב חלבו ודמו שהוא התענוג האלקי בלב בשר ובהתלהבות האלקי בחום הטבעי שבלב שעולה בשלהבת י"ה כקרבן באש שלמעלה ומבער ומפריד החום והתענוג הזר הרע מלבו לגמרי רק לה' לבדו כו' וד"ל. וכמו"כ כל בעל מום בקרבן לא ירצה שהפגם באיברים לא יעלה למעלה דלא ישכון בפגם הכלי אור האלקי דבחי' שם הוי' דתיקון שהוא בבחי' השלימות האמיתי דאדם כו' וכך הוא בתפלה במקום קרבן כל אשר בו מום בעין ואזן וכה"ג ביד ורגל לא יעלה לרצון כלל וכמ"ש מי יעלה בהר ה' נקי כפים כו' וכ"ש מי שפגם ביו"ד וה"א דשם הוי' בראיה ושמיעה שבנפשו לא ישא ברכה מאת הוי' דבחינת התיקון שאינו שורה במקום פגום וכמו שאמרו דגם דוקין שבעין לדידהו לא הוי מומא אבל לדידן לישראל שהן בבחי' התיקון דאדם הוי מומא וד"ל. אך הנה כ"ז הוא דוקא בבחי' עולם התיקון שצריך האור לשכון בכלי דוקא ובצמצומים עפ"י החכ' דתורה שבאה לברר ולהבדיל בין טו"ר כו' כנ"ל אבל בבחי' המקיפים עליונים דבחי' התהו שלפני עולם התיקון שהן אורות העליונים ביותר שלא יוכלו לבא בהגבלת הכלים כלל שם יכול להעלות גם הטמא כטהור ובעל מום כו' משום קצו, אדשם אמר גם חשך לא יחשיך כו' דמאחר שנקרא מקיף הרי הוא בבחינת סובב שלמעלה מגדר ההשתלשלות כמו דקמיה ממש כולא כלא חשיבא ומשוה קטן וגדול משפיע עם המקבל כו' (שהוא בחי' חשך סתרו קודם שנמשך הקו"ח שנק' אור) וא"כ גם הבהמות הטמאות יכולים לעלות שם לקרבן ומנחה דאין הפרש שם בין טמא לטהור כלל כמו דקמיה כחשיכא כאורה שניהם שוין ממש וכמ"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד פי' מי נתן להיות הטמא כטהור שהוא הטהור שעולה מן הטמא ממש כמו שהוא טמא יטהר לא אח"ד בחי' אח"פ שבבחי' מקיף הכללי שלמעלה מן ההשתלשלות דאו"כ מטעם הנ"ל וכמו ע"ד דוגמא שאמרו עתיד חזיר ליטהר שיחזור להתירו כו' וכמ"ש יכרסמנה חזיר מיער בע' תלויה כו' לפי שלע"ל יבורר כל הרע והפסולת לגמרי ויעלה גם מה שהיה פסולת כחזיר שחיותו רק מן הפסולת וטמא הוא להיות בבחי' הטוב ויטהר מטומאתו כו'. וזהו רבותא יתירה שהטמא עצמו כמו שהוא יהיה טהור וז"ש מי יתן טהור מטמא ממש כו' וד"ל. (ודוגמא האמיתי' לדבר זה הוא ענין התשו' האמיתית כאשר נהפך הרע והטומאה עצמה לטוב וטהור שזהו למעלה הרבה גם מעיקר התורה שאינו רק לברר ולהבדיל בין טו"ר כנ"ל שזהו כמ"ש להבדיל בין טמא לטהור וכמו בסו"מ כו' אבל לא שהטמא עצמו יהיה טהור כי הטמא יובדל ולא יעלה למעלה כלל עפ"י התו' אך ורק ע"י התשו' שהיא למעלה מן בחי' התיקון דתורה גם הטמא ורע עצמו כמו שהוא נהפך לטהור וטוב ועולה למעלה כקרבן טהור וכשר ממש כמו שנראה לעין בבע"ת כראב"ד שהיה מושקע בכל רע וטומאה ובתשו' שלימה מקירות לבו ממש עד שיצאה נשמתו בבכיה עלתה נשמתו למעלה בצרור החיים וקנה עולמו יותר מצ"ג כרבי והרי הטמא עצמו נעשה טהור כמו שהמים המרים בעצמם נעשים מתוקים כמו מעז יצא מתוק שהוא מתוק יותר מן המתיקות בעצם וכן כאשר יהופך הרע עצמו לטוב שנק' היפוך חשוכא לנהורא ומרירו עצמה למיתקא יותר טוב ונעלה מן הטוב הנבדל מן הרע ע"י בחי' התיקון דתומ"צ הנ"ל וזהו שאמרו שבמקום שבע"ת עומדים צד"ג אינם יכולים לעמוד במחיצתם כלל כי יתרון האור מן החשך דתהו גדול הרבה מאור דתיקון וד"ל). וזהו שלא רצתה רבקה שיברך יצחק לעשו שיהיה בע"ת בלא תומ"צ שיעלה למעלה ביותר וכגר שנתגייר שעולה מק"נ כמו שהוא למעלה שזהו ממש כמו קרבן דבהמות הטמאות וכחזיר שיטהר לע"ל כנ"ל) וזהו שאמר דוקין שבעין לדידהו שהן מבחי' התהו לא הוי מומא משום דגם בעל מום יעלה שם וכמ"ש אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כו' דהעמים כמו שהן בלא תומ"צ יעלו למעלה ע"י תשו' שלימה כו' וזהו הטעם שהקריב יעקב בהמות טמאות כגמלים ואתונות שאינם כשרים לקרבן עפ"י התורה רק מפני שהמנחה שלו היה להעלות מ"ן לבחי' המקיפים דתוהו כמו שיהיה לע"ל שהטמא יהיה טהור וכמ"ש מי יתן טהור מטמא כו' מטעם הנ"ל ע"כ הקריב גמלים הגם שהן מבחי' חסדים דק"נ שנק' גמל גומל דלים דגימ"ל לשון גומל לדלי"ת שאחריו (כמו שאמרו הני דרדקי קצו, במאי גימ"ל דלי"ת גומל דלים וכן אמרו בזהר במ"ש ואגידה לכם כו') ולע"ל יעלו למעלה בשרשם ברב חסד וטוב העליון שנק' גומל חסדים טובים כו' שלמעלה מן החכ' והטעם והוא מ"ש באליעזר ויקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו וכל טוב אדוניו בידו שביו"ד גמלים הללו שהן מקיפים דחסדים טובים כנ"ל היה גנוז בהן כל טוב וחסד דאברהם אדוניו כו'. וזהו שהקריב גמלים מניקות ובניהם שלשים. מניקות דוקא (כמו בחי' הגמ"ח הטבעיות בבנ"א טובים בטבעם שהוא בחי' טוב שבנוג"ה כמו שהוא בתולדתו בקטנות שאין בו רע כלל ואינו נק' חסד לאומים חטאת כו') להיות שרש הגמלים מבחינת המקיפים דתוהו כו' שיעלה לשם החי כמו שהוא בלי שום בירור ותיקון בחלב ודם כי כבר הוברר הכל עד שגם טמא כטהור יחשב וכמ"ש מי יתן כו' (והנה מ"ש מי יתן הוא שיש לפרש בהיפוך מי יתן טהור מטמא שיבדיל הטהור מן הטמא (כמו הטמא שמטהר עצמו במקוה שאין טומאה עצמה נעשה טהור אלא שהובדל ויצא ממנו הטומאה ע"י טהרתו במי המקוה) וזאת ההבדלה בין טהור לטמא הוא בא מכח האח"פ שבבחי' שם מ"ה דתיקון דתורה דוקא וזהו מי יתן מי הפריש והבדיל טהור מן הטמא כו' ולפי' הא' מי יתן טהור מטמא היינו שהטמא עצמו יהופך לטהור ולא בהבדלה לבד (וזהו ענין הקרי והכתי' דימים יוצרו ולו אחד ולא כו' ל"ו בהיפוך הרע והטמא לטהור וחשך לאור ולא אחד בהבדלה בין טו"ר (או להיפוך הל"א בכתר ול"ו בוי"ו במדות כמו ולו נתכנו ולא וכן לא אנחנו) וגם כאן מי יתן כו' הל"ל ולו ולא כו') מפני שבהבדלה דטהור מן הטמא הוא בתכלית עד שהטהור מטמא ממש בא כי נתברר כל הרע דטמא לטהור כמו וזרקתי עליכם מים טהורים כו' וכה"ג) וד"ל. (וכנ"ל דלא באלף בכתר ולו בוי"ו במדות דתיקון דלא כדלעיל כו'):

(י) ומעתה י"ל מ"ש ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו כו' ויעבור את מעבר יבק ויקחם ויעבירם את הנחל ויעבר את אשר לו ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו כו'. ויש להבין מה שהעביר נשיו וילדיו את הנחל ונותר הוא לבדו בעבר הנחל הזה כו' וארז"ל שחזר ליקח הפכים קטנים כו' וזה פלא שבשביל דבר קטן כזה יניח נשיו וילדיו ויחזור לבדו לעבר הנחל כו' וגם מה שתחלה קרא לנהר זה בשם מעבר יבק ואח"כ קוראו בשם נחל ואמר הנחל הידוע ולמה כפל הענין בפ' ויקח את כו' ויעבור כו' ויקחם ויעבירם כו' ועוד ויעבר את אשר לו כו' ומאיזה טעם עשה כל זה. והנה ידוע בספרי הקבלה בתיבת יב"ק ר"ת יחוד ברכה קדושה וזהו ענין מעבר יבק כו'. וביאור הדברים יובן עפ"י מ"ש בזהר ע"פ בעבר הנהר ישבו אבותיכם כו' דנהר זה ההוא נהר דאשתמודע כו' והוא הנהר שיוצא מעדן להשקות את הגן כו' ומעבר לנהר זה שיוצא מעדן היינו בעדן עצמו שנטעו מקדם כו'. והענין הוא כידוע בספרי הקבלה שבחי' פנימית הכתר דא"א וע"י שם עדיין למעלה מבחי' התחלקות קוין כלל רק ע"י בחי' הפרסא המפסיק בין כתר לחו"ב אז נתחלק בהתחלקות דקוין והוא הנהר שהוא בבחי' בינה שבכתר קצו, גדא"א וע"י שמשם נפרד והי' לארבעה ראשים כמ"ש ומשם יפרד כו' אבל מעבר לנהר זה עדיין אין שם התחלקות ופירוד כלל ולא חיבור והתכללות משא"כ מנהר זה משם יפרד וגם יתכלל שזהו בבחי' התיקון. וביאור הענין הנה ידוע בענין עקודים נקודים וברודים כו' שבבחי' העקודים הכל עקוד בכלי א' ונקודים הוא ההתחלקות ליו"ד כלים. וברודים הוא בחי' ההתכללות דבחי' התיקון. והענין הוא דרצון העצמי ופשוט הוא התענוג העצמי ופשוט שנק' רצון ותענוג הנעלם בעצמות אין בו שום הרכבה כלל אפי' בחכ' ע"כ אין בו אפי' מקור לבחי' התחלקות קוין כלל וכלל דבחי' הקוין הוא הנטיה ברצון לחסד או לדין כו' ושם אין נטיה כלל רק עצם התענוג הפשוט כו' שכולו טוב וחסד פשוט כו'. וזהו בחי' העדן עצמו שהוא העוה"ב שנק' יום שכולו טוב כו' (וכמו התפעלות עצמיות דבע"ת מנקודת הרצון ותענוג הפשוט בלי טעם ודעת כלל וכגר שמתגייר כו') ואמנם כאשר הרצון והתענוג הפשוט הנעלם בא במורגש בהשגה וטעם שזהו בחי' בינה שבכתר והוא הנהר שיוצא מעדן להשקות לנשמות בג"ע שיהיו מתענגים על ה' בהשגות שלהם אז יש שרש להתחלקות הקוין דמדות ימין ושמאל כו' ושם שייך להיות מקור להשתלשלות דבחי' התיקון שהוא כאשר נתחלק מיו"ד ליו"ד כו' יתחברו ויתכללו יחד ע"י שם מ"ה דחכ' והוא אחר שמשם יפרד כו' אבל קודם יציאת הנהר בחי' בינה אין בעצמות אור הכתר שרש להתחלקות והתכללות כו' שזהו למעלה מבחי' התהו והתיקון כו' וד"ל. וזהו ויקח את שתי נשיו כו' ויעבור את מעבר יב"ק ר"ת יחוד ברכה קדושה. פי' כי בחי' נהר זה שיוצא מעדן הוא כמו בחינת פרסא המפסיק בין כתר לחכ' כנ"ל והוא הנק' מעבר יבק מפני שממנו שרש לבחינת התחלקות הקוין דבחי' התיקון שנק' יב"ק יחוד ברכה וקדושה ע"כ נק' בשם מעבר יבק דוקא והענין הוא כידוע דעיקר בחי' התיקון הוא ריבוי ההתכללות של אורות העליונים זע"ז בריבוי כלים מכלים שונים כמו התכללות האורות בכלים דתומ"צ וריבוי ההתכללות הזאת באה ע"י בחי' היחודים וזיווגים דמ"ה וב"ן דכר ונוק' שבכל מדריגה די"ס שמתייחדים זע"ז ונולד מזה היחוד אור חדש בתוס' ברכה מרובה על העיקר (כמו ביחו"ע דמצות מעשיות נעשה ונמשך ברכה עליונה ותוס' אור הקדושה העליונה באמרו ברוך אתה ה' אשר קדשנו כו') וזהו ענין יבק יחוד ברכה וקדושה שנמשך הברכה והקדושה בתוספת מרובה ע"י בחי' היחו"ע שבבחי' התיקון שהוא ההתכללות ויחוד דחו"ג שבכל אחד כו' עי"ז נמשך אא"ס בתוס' ברכה וקדושה (כמו שאמר לאדם ואשתו פרו ורבו כו' דביחוד זו"נ כללא דדכר ונוק' שורה השכינה כמאמר איש ואשה זכו שכינה ביניהם להוליד תולדות רבות כו') וזה היה עיקר מדריגת יעקב איש תם כו' בעל עולם התיקון גם כשהי' עובד ללבן הי' עושה כל היחו"ע במקלות אשר פצל כו' כמ"ש בזהר וע"כ אמר ויפרוץ האיש מאד מאד כו' שזהו ענין יב"ק שבבחי' התיקון דוקא מטעם הנ"ל וד"ל. וזהו ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו כו' דהנה הגם שיעקב הי' עיקר בחי' התיקון קצו, דדשם מ"ה בריבוי אור היחוד וברכה כו' ובפרט כאשר נשלם בב' נשיו לאה ורחל ב' ההי"ן דשם הוי' ובב' שפחותיו ואחד עשר ילדיו בדוגמא עליונה דבחי' התיקון בי"ב גבולי אלכסון (ולא חסר רק בנימין בחי' צדיק תחתון שנכלל ביוסף צ"ע) אבל כשרצה להעלות לגבי עשו אחיו שהוא בבחי' מקיפים דכתר וזה היה כל חפצו למצוא חן בעיניו כו' כנ"ל להמשיך עליו מבחי' המקיפים דחשך העליון ע"כ הוצרך לשנות ולהפשיט א"ע מבחי' התיקון ולזאת קם בלילה דוקא ויקח לנשיו וילדיו שהן בבחי' התיקון והעלה אותם למעלה מבחי' התחלקות דקוין דתיקון וזהו ויעבור את מעבר יבק כו' כי בחינת מעבר יבק היינו מה שיש שרש להתחלקות דקוין דבחי' התיקון ביב"ק דאו"כ זהו שנק' מעבר יב"ק והוא מ"ש בנהר זה שיצא מעדן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים שהוא מה שיש שרש ומקור בבינה והשגה במורגש העונג האלקי להיות התחלקות לד' ראשים שהן ד' מחנות שכינה למעלה קודם שיסתעף מזה בחי' הפירוד ממש בד' נהרות שיוצאים חוץ לג"ע לגמרי כו' אבל קודם שמשם יפרד והיה לד' כו' הרי עדיין הנהר הזה כמו שיוצא מעדן אחד הוא בלי שום התחלקות ופירוד כלל (והוא בחי' פנימית בינה עומק המושג ע"ב דס"ג ומחיצונית בינה בהשגה ממש משם יפרד כו') ובחי' פירוד זה הוא שבא במדות והיינו בחי' תבונה שמשם יפרד להיות מוחין לחג"ת (והמכריע דבחי' ת"ת נחלק לב' שהן ד' דגלים כידוע) וזהו שכפל הענין ב"פ תחלה אמר ויעבור את מעבר יב"ק שהעלם למעלה ממקום שמשם יפרד והי' לד' כו' שנק' מעבר יב"ק להיות יחוד והתכללות בד' מחנות כו' והוא העביר אותם למעלה ממעבר יבק זה ועוד אמר שהעלם עוד יותר מזה והיינו למעלה ג"כ מן הנחל הידוע שהוא למעלה ג"כ מנהר עצמו שיוצא מעדן (שהוא בחי' פנימית בינה כו') וז"ש עוד הפעם ויקחם ויעבירם את הנחל שהוא הנהר היוצא מעדן למעלה הימנו כדי שיהי' למעלה מהיות גם בחי' שרש להתחלקות דתיקון והוא בעדן עצמו שהוא בעוה"ב וד"ל. והנה הטעם שהעבירם יעקב גם למעלה מנהר דעדן שהוא מ"ש ויעבירם את הנחל כו' הענין הוא לפי שכל עיקר חפצו של יעקב היה ע"י המנחה למצוא חן בעיני עשו שיומשך עליו בחי' המקיפים דתוהו (שהוא מעבר לנהר דעדן והוא בחי' העקודים בכלל שלמעלה מבחי' נקודים ששם היה השבירה לפי שמשם יפרד כו' שהן ז"ת דבינה בחיצונית דנהר זה כו') אך הנה שמע ממלאכיו באנו אל אחיו כו' וארבע מאות איש עמו שעדיין לא נמתקו בחי' הגבורות הקשות שמסתעפים מז"מ דתוהו לאחר השבירה שנפלו למטה בק"נ שנק' ש"ק כמ"ש ושק אשים כסותם כו'. (וזהו ג"כ ענין הפירוד דד' נהרות שיוצאים מג"ע והיו לד' ראשים אחר הפסק דלהט החרב כו' שנמשכים ויורדים בע"ש דעשיה כו' כידוע ומבואר במ"א) ולזה ירא יעקב מאד ויצר לו ביותר כנ"ל ומטעם זה העבירם מעבר לנחל הזה שהוא למעלה מנהר שיוצא מעדן שמשם יפרד כו' ששם אין מקום ושרש יניקה כלל לד' מאות איש דעשו שלמטה בחי' הדינין קצז, אוגבורות קשות כי אין שרשם מתחיל רק מנהר זה שיצא להפרד ולהתחלק לד' ראשים כו' שביציאתם לחוץ לג"ע מסתעפים מהם הגבורות קשות דד' מאות איש וד"ל:

(יא) אך הנה עדיין יש להבין למה הוצרך להעבירם למעלה גם מן הנחל הזה הלא גם בנהר שיוצא מעדן הוא בבחי' היחוד העליון עדיין (שהוא פנימית בינה) שאין שם צד יניקה ואחיזה לחיצונים כלל (כידוע בענין המקוה) ואעפ"י שמשם יפרד כו' עדיין הכל בבחי' היחוד העליון בג"ע כו'. אבל הענין הוא לפי שרצה יעקב להמתיק לבחי' הגבורות דארבע מאות איש דעשו לגמרי מכל וכל שלא יוכלו לשלוט בבניו לדורות ולזאת לא היו נמתקים בחסדים טובים שבנהר זה אעפ"י שיוצא מהעלם העונג דעדן סתימאה לגילוי כו' כי ידוע הכלל דאין מיתוק הדין אלא בשרשו דוקא דהיינו שימתיקו הדין הקשה בשרשו בבחי' גבורות עליונות שמשם נחצב מקורו ושרש שרשו הראשון להיות נמצא במציאות דין הקשה למטה אז יומתק הדין בעצם כמו שהוא ויתהפך הוא עצמו לחסד (כמו קטיגור עצמו שנעשה סניגור כו' וכמים המרים בעצמם שנעשו מתוקים כו' כמ"ש ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים) אבל כשלא ימתיקנו בשרשו בבחי' הגבורות עליונות שנחצב מציאותו משם רק שימתיקנו ע"י היפוכו בבחי' החסדים הטובים מאד שיהיו גוברים ביותר על כח הדין הקשה כמו כי גבר עלינו חסדו וכה"ג אין זה מיתוק אמיתי בעצם הכח של הדין שלא נהפך ונמתק עצמו ומהותו של כח הדין כלל רק שנחלש כחו מצד התגברות כח החסדים עליו. וכמשל עירוב מים היפים ומתוקים מאד במים הרעים ומרים ביותר דאעפ"י שראוים לשתיה מצד התגברות טעם המתיקות דמים היפים על מרירות המים עכ"ז לא נשתנה כלל מהות המרירות דמים הרעים ומרים שהרי הן רעים ומרים גם עתה כמו שהיו במציאותם הראשון רק שלא ניכר טעמן הרע מפני התגברות טעם הטוב דמים המתוקים כו' משא"כ אם הוא ממתיק למרירות בעצם שיהופכו למתיקות זהו הנק' מיתוק בעצם וכמו מרירות וחריפות הצנון או פלפלים כשמבשלים באש עד שמתקן ומרכך להמתיק גם הפסולת המר שיהופך למתיקות גם הוא (כבישול התורמסין וכה"ג) (ולא כאש של גיהנם ששורף האש התאוה החומרית שיבערנו לגמרי וכמו הנכוה באש יוציאנו באש חזק יותר וכיסורים קשים שממרקים וכמו שאמר הוציאוה בגלותא בדוחק פרנסה ותשרף בשלהובי טיהרא בשריפת חום הגבורות קשות שזהו להיפך בחי' התגברות הגבורות קשות יותר למרק וללבן כו' אלא להיפוך מזה ממש והיינו להמתיק לכח הדין בעצם שיהופך לחסד דוקא ע"י שרשו בגבורות העליונות כמשי"ת וד"ל). והנמשל מכל זה יובן למעלה שכדי להמתיק לבחי' הגבורות והדינין הקשים בעצם מהותם ממש שיהופכו בעצם לחסדים טובים ומתוקים זהו א"א כי אם שיעוררו אותם לעלות בשרש שרשם העליון בגבורה דקדושה דוקא ושם יומתקו בעצם להתהפך לטוב וחסד לפי שאין מיתוק הדין אלא בשרשו דוקא (כמו פסולת הגבורות דחום הטבעי הזר שבלב שזהו קצז, באש זרה דכל תאוה רעה כו' לא יהופך בעצם כי אם ע"י שרשו בגבורה דקדושה דוקא שהוא בחי' שלהבת י"ה דנשמה שמתפעלת ברשפי אש התשוקה לאלקות כמ"ש רשפיה רשפי אש כו' וע"י ששלהבת י"ה בוער באש הזר דלב בשר ממתיקו מבחינת גבורות הקשות ונעשה לב טהור להיות שנבדל ממנו כל סיג ופסולת דחום הקשה כמו בבישול באש (וזהו כמו נהר דינור שטובלים בו הנשמות שיבוררו וילובנו מאש זרה (ולא כגיהנם שהוא אש השורף ומכלה כו') ונשאר רק הטוב שבגבורות הללו שהוא התלהבות האהבה ברשפי אש כו') וזהו מיתוק דגבורות קשות בשרשן בגבורות עליונות דתהו שהן עולים ברשפי אש ההתלהבות לעצמות המאציל בעליות רבות כו' עד שמצד עוצם העליה לא יצדק שם כו' וכמו וסביביו נשערה כו') אך אין זה עדיין היפוך ומיתוק כח הדין בעצם להיות בבחי' עצם החסד וטוב כקטיגור או איש דמים שנהפך לרחמן ומליץ טוב דוקא כו' כי אין כאן רק הסרת הגבורות קשות להוציא הפסולת ולא שהפסולת עצמו נהפך לטוב כו'. ואמנם עיקר המיתוק בעצם הוא כמו מים המרים שנעשים מתוקים כנ"ל והוא כענין העליה דבע"ת מן עומק הרע עצמו שנהפך לטוב שנהפך מרירו למיתקא כו' הנה זהו כאשר עולה רשפי אש הטבעי שבלב בהתלהבות רשפי אש התענוג האלקי שנק' גבורות שבתענוג כמו נכספה וגם כלתה נפשי שמגודל רשפי אש התלהבות התענוג תכסוף נפשו ותכלה ממש כו' אז ברשפי אש הגבורה שבתענוג זה נמתק עצם כח האש הזר שבלב הטבעי והוא ענין המתקות הגבורות הקשות דד' מאות איש דעשו בשרש שרשן קודם השבירה דז"מ דתוהו שהי' ברשפי אש דתענוג העליון שנק' גבורות דע"י והן ענין ת' עלמין דכסופין דנהרי' לצדיקייא לעוה"ב שהוא בבחי' גבורות שבע"י שהן ארבע מאות שקל כסף שנתן אברהם לעפרון שנק' עובר לסוחר בחי' מקיף למקיפים דתוהו (כמ"ש למעלה באורך) (ובאמת גם זה התענוג שנכספה וגם כלתה נפשי כו' אין זה מיתוק לגבורות הקשות בעצם מהותן להיות שגם זה התענוג ברשפי אש בא במורגש ובהגשמה שיכול ליפול מזה באש תענוג זר והוא מה שיכול להיות בגסות תאוה החומרית באש זרה דק"נ כמו חמרא דפרגיתא כו' וכמ"ש שמנת עבית כו' וזהו ענין מה שמשם יפרד גם מנהר זה שיוצא מעדן העליון יכול לבוא בבחי' הפירוד וגסות התענוגים באש זרה דק"נ אחר יציאה מג"ע בע"ש דעשיה כו' (ככרך גדול דמצרים מלא תענוגים זרים דעוה"ז שנמשך מפסולת דנהר נילוס כו') ולזה הטעם העבירם יעקב למעלה גם מנהר שיוצא מעדן כי מנהר זה יש עכ"פ שרש לפירוד דד' נהרות חוץ לג"ע ויכולים שם הגבורות קשות לקטרג אעפ"י שנהר זה עצמו הוא בפנימית בינה שבכתר דיחו"ע שבתענוג האלקי שנמשך להשקות הגן לנשמות כו' אבל משם יפרד כו' וארבע מאות איש מקבלים מד' ראשים הללו אחרי יציאתם שלהם חוץ לג"ע וצריך הי' שיבואו ויעלו למקום שאין שם שום צד אחיזה לקטרוג דגבורות קשות ואין זה רק במיתוק שלהם בעצם כמו שנעשה מתוק ולא כשיבוררו מן קצז, גפסולת שלהן כמו בגבורה דרשפי אש התענוג המורגש הנ"ל ע"כ הוצרך להעבירם למעלה מנהר דעדן והוא בעדן עצמו שהוא בחי' התענוג הנעלם שבלתי בא במורגש כלל והוא בחינת התענוג העצמי ופשוט והן ת' עלמין דכסופין באמת שהוא העוה"ב שהן הנקראים חסדים טובים ומתוקים בעצם שגם המרירות יהופך שם בעצם כמו העץ שהשליך למר' שנמתקו בעצם שהוא עץ החיים שבתוך הגן (שלא היה צריך להשקאה מנהר שיוצא מעדן כלל) ונק' ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר אך בשבה"כ דתוהו ירדו ונפלו למטה ונעשה ד' מאות איש בגבורו' קשות ממש (והוא ע"י המשכות הד' נהרות כנ"ל) וע"כ העביר יעקב את אשר לו למעלה מן הנחל להמתיקן בעצם התענוג הפשוט דבחי' פנימית ע"י שבעדן עצמו ואז היה ביכולתו לצאת לקראת עשו לקבל ממנו בחי' המשכות מקיפים העליונים דגבורה דע"י לפי שמעבר הנהר הנ"ל שם הוא בנקל מאד להתקרב למקיפים דנקודות דתהו וזה היה כל חפץ יעקב למצוא חן בעיניו להמשיך בו ממקיפים העליונים שיתחברו באו"כ דתו"מ דבחי' התיקון (כגר שמקבל תו"מ דוקא כמשי"ת) (אך לא היה יכול להגיע לשם כ"א שיעבר כל אשר לו בבחי' התיקון למעלה מנה"ר דעדן הנ"ל (כמו צד"ג שמתבטל ממציאותו ונעשה בע"ת במס"נ מנקודת הרצון הפשוט וזהו שהשתחוה ז"פ עד גשתו עד אחיו כמשי"ת) ומכח זה שהעבירם את הנחל הי' בכחו לעמוד במלחמה עם שר של עשו ולנצחו כמ"ש ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו כו' (וכמשי"ת) (ונזכר כאן ג' העברות א' ויעבור את מעבר יבוק והב' ויעבירם את הנחל והג' ויעבר את אשר לו ויותר יעקב לבדו וכדוגמא זו יהיה לע"ל דכתיב עד יעבור עמך הוי' כו' עד יעבור ב"פ בשם אהי' בינה דכתר עם זו קנית בבחי' עצמות העדן דעוה"ב ממש והעברה א' עמך הוי' היינו לעבור למעבר יבק דבחי' התיקון דהוי' שבאו"כ כנ"ל והעברה הב' עד יעבור סתם היינו העברה בנהר פרת שהוא הנהר דמעיקרא שיוצא מעדן הנ"ל. והג' הוא בעדן עצמו שע"ז אמר עם זו קנית שהקנין הוא בבחינת עצמיות ממש וזהו ויעבור את אשר לו ממש כו' עוד למעלה יותר שלא היה יכול לעבור לשם לנשיו וילדיו שהן היו בבחי' הקטנות כו' וד"ל) (וזהו ג"כ מ"ש יחיינו מיומים שהן תומ"צ דבחי' התיקון בשם הוי' ביום השלישי יקימנו בתחה"מ שהוא העברה ב' בנהר דעדן כו' ונחיה לפניו ממש בעדן עצמו דעין לא ראתה כו' וד"ל):

(יב) אך הנה עדיין י"ל מ"ש ויותר יעקב לבדו דהיינו בעבר השני דנהר שיוצא מעדן שמשם יפרד והיה לד' ראשים כו' מאחר שכל כוונתו היה להציל עצמו מבחינת הדינין דד' מאות איש במה שיעבירם את הנחל כו' למה הוא נותר לבדו ולא ירא לעצמו. והנה ארז"ל שחזר בשביל פכים קטנים כו' וזה פלא כנ"ל. אך הנה באמת אחר שהעביר כל אשר לו וגם נשיו וילדיו למעלה מנהר דעדן העליון ששם הוא למעלה מהיות מקור להתחלקות ופירוד דד' נהרות שהן שרשים לארבע מאות איש דעשו כנ"ל עכ"ז יעקב שהוא בחי' עצם קצז, דושרש התיקון חזר לעבר השני שבנהר זה דעדן שמשם יפרד כו' כדי ללחום עם שר של עשו שלמטה שכנגדו ממש שמקבל חיותו מבחי' הפירוד גמור דד' נהרות שנופל הפסולת שם בע"ש דק"נ דעשיה שצריך בירור ע"י בחי' שם מ"ה דחכ' דוקא משום דבחכ' דוקא אתברירו שהן התו"מ דבחי' התיקון שהוא בחי' יעקב דוקא כמ"ש ויקם עדות ביעקב כו' ולזה עבר מעבר יבק דהיינו יחוד ברכה קדושה דמצות למטה מן הנהר דעדן להתלבש בדברים גשמיים דק"נ שמקבלים מד' נהרות ולהעלותם ולבררם ע"י המצות להביאם לבחי' יחו"ע דתיקון שהן כל הבירורים דרפ"ח כו' שמתבררים ע"י ישראל בכל ימי הגליות דד' מלכיות שהן לנגד ד' נהרות ע"י תומ"צ שלהם עד ביאת משיח שיעברו בנהר פרת (כמ"ש עד יעבור כו' שהוא החזרת יעקב אחר שנצח לשר של עשו) וזהו ויותר יעקב לבדו כמו שהוא בשרשו בעצמות אא"ס שנק' איש חלק חלק הוי' ממש יעקב חבל נחלתו שלפני צמצום הראשון ע"כ ביכולתו לברר ולהפוך חשוכא לנהורא לעשות מתוהו תיקון והיינו כאשר הצ"ג נעשה בע"ת דוקא שאין בע"ת יכול להגיע לשם כלל מטעם זה ומה שאמר דבמקום שבע"ת כו' זהו בצ"ג שאינן בע"ת וזה היה כל ענין המלחמה שנלחם יעקב עם המלאך שהוא שרו של עשו כמו שהוא למעלה אחר הבירור והיפוך דחושך לאור שגדול מאור דתומ"צ והי' בכחו לנצח ליעקב שיוכלל בו האור דתומ"צ כמו שצד"ג א"י לעמוד במקום בע"ת כי יש בכלל מאתים מנה. אך יעקב מצד שרשו באור העצמות ממש שלפני הצמצום וההעלם דחשך סתרו כנ"ל נצח למלאך זה דעשו ולא נתבטל ממציאותו כמ"ש כי ראיתי אלקי' בחי' ס"ג דתוהו ותנצל נפשי שלא נתבטל מציאותו בהעלם ומקור האור המקיף כו' ואדרבה נצחו שנעשה עבד לו כמ"ש כי שרית עם אלקים זה דתוהו שהי' בידו להפוך חושך לאור ע"י התשו' דצ"ג דוקא ולא ע"י תשו' לבדה בלא תומ"צ שלא יועיל כלום וראי' מן הגרים אע"פ שהן בתשו' אמיתית במס"נ אם אינם מקבלים תו"מ אינן נכנסים כלל תחת כנפי השכינה וכאונקלוס הגר ושמעיה ואבטליון וכה"ג שלמדו תורה ברבים וכן ר"ע ור"מ שמהם יצא' יסוד התושבע"פ כו' וד"ל. וזהו ויותר יעקב לבדו דוקא לברר לעשו שלמטה שהיה זה ביכולתו לבדו מצד שרשו בעצמות ממש אבל את אשר לו ונשיו וילדיו העבירם לנחל להצילם מקטרוג דעשו מפני ששם נמתקו הדינין בשרשם בת' עלמין דכסופין שנק' ארבע מאות שקל כסף אבל למטה מן הנהר לא היו ניצולים ע"כ היה ירא להניחם שם אבל הוא עצמו ויותר לבדו כדי לברר ולנצח לשרש עשו למעלה וממילא ינוצח עשו שלמטה וזהו שארז"ל שחזר על פכים קטנים כו' שהן כלים דתוהו שנפלו למטה כו' וכמו שהיה כך שמיד שראהו עשו רץ לקראתו ויחבקהו כו' (שזהו כגר שעשה תשו' שצריך לקבל תומ"צ דיעקב דוקא) וזהו וישקהו שנכלל האו"מ באו"פ דתיקון באתדבקות רוחא ברוחא כמו שאמר יפה שעה אחת בתשו' ומע"ט דתשובה בלא מע"ט אינו כלום כנ"ל. אך מתחלה השתחוה יעקב שהוא צ"ג ז"פ עד גשתו כו' עד שהגיע למדריגת בע"ת כי במקום שבע"ת עומדים צד"ג קצח, אאינם יכולים לעמוד כלל וצריך לבא לביטול והשתחוואה ז"פ דוקא נגד ז' מדות דתוהו אבל אח"כ נכלל בו או"מ דעשו כמ"ש ויחבקהו וישקהו משום דתשו' נכלל במע"ט כנ"ל הטעם וד"ל. (אך הנה כל הנ"ל אינו מתיישב ע"ד הפשוט דמה שהעבירם לנחל זה הי' לצאת לקראת עשו ומה מקום לעשו וד' מאות איש שלו בעבר הנהר דעדן שלמעלה מפירוד דנהרות ואם מצד בחי' התהו כמו שהי' קודם השבירה הרי ד' מאות איש לא נבברו עדיין (ומ"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח כו' זהו היה בנפילה ושבירה דתוהו שהן הנפילים שהיו בארץ אשר מעולם כו') אך יותר נכון לפרש כפשוטו שמעה"נ דעדן העביר לנשיו וילדיו למעבר יבק לצד השני שמשם יפרד והי' כו' להביאם לבחי' התיקון דיב"ק דתו"מ שניתקן עה"ד טו"ר כמו אדה"ר שהי' בג"ע קודם החטא דעה"ד כו' ויעבירם את הנחל זהו נחל השטים שיוצא לפירוד דק"נ אחר החילוק דד' נהרות לבררם ולתקנם וכמ"ש ומעין יצא כו' והשקה את נחל השטים כו' ויעבר את אשר לו בחי' מרכבה דיעקב בו"ק דל"ו קצח, באך יעקב לבדו נשאר בעה"נ דעדן ששם הוא בעדן עצמו שלמע' מבחי' בינה דס"ג כו' וזהו שאמר שחזר על פכים קטנים שהן בחי' כלים דתוהו לתקנם ולהעלותם ג"כ כי יעקב אחר שלימות התיקון הוא משופרי' דא"ק קודם החטא היה ביכולתו לתקן בחי' השבירה דס"ג דתוהו כמו שיהי' לע"ל שיהפוך אל עמים כו' וד"ל. וזהו ויותר יעקב לבדו בעדן ונלחם עם המלאך שרש התוהו והיפך אותו לאור כמו צ"ג שזכה לתשובה כמשה שזכה לתשו' קודם מותו דוקא אע"פ שהיה מעה"ח כמ"ש כי טוב הוא וכמשיח שיעשה לצד"ג בע"ת כו' שעי"ז בא יתרון האור בצ"ג בשרשם בעצמות ממש וזהו דמאן דלא מהפך כו' וז"ש כי שרית עם אלקים כו' והוא שהיה הסיבה שניצל מארבע מאות איש דעשו כאשר הלכו לקראתו מעולם הפירוד דק"נ שמחוץ לג"ע כו' כמ"ש וירץ עשו כו' ואדרבה נעשה מהם ת' עלמין דכסופין כו' שהן ארבע מאות שקל כסף דאברהם וז"ש כה אמר ליעקב אשר פדה את אברהם כו' וד"ל):