ואלה המשפטים

רפא, גבעז"ה פ' משפטים

[oldpage_תה] ואלה המשפטים¹ אשר תשים לפניהם² כו', כתי' וזרעתי את בנ"י³ זרע אדם וזרע בהמה, פי' וזרעתי הוא אור זרוע לצדיק⁴ עליון שמשם מקור מחצב כל הנשמות כידוע, וכמ"ש נשמה שנתת בי⁵ אתה בראת כו' ויש בזריעה זו ב' מדרגות א' זרע אדם והב' זרע בהמה. ויש להבין דהלא מקור הנשמות הוא מבחי' פני אדם שבמרכבה ושרש הראשון הוא בבחי' אדם שעל רפא, דהכסא⁶ כו', ואיך א' וזרעתי זרע בהמה כו' איך יזרע [ה]אדם בהמה כו', אך הנה ידוע דאדם ובהמה הוא בחי' מ"ה וב"ן דאדם גימט' מ"ה⁷ ובהמה גימט' ב"ן⁸ וז"ש אדם ובהמה תושיע ה'⁹. והענין הוא שיש ב' מדרגות בנשמות א' מה שהנשמה האלקי' נק' ניצוץ כמו הניצוץ שנמשך אחר השלהבת מאליו, כך נר ה' נשמת אדם¹⁰ שמתפעל שכלו ומדותיו באוי"ר ממילא בהתפעלות אלקי' כמו משכני¹¹ כו' וזהו בחי' נוק' בחי' מקבל שנמשך אחר המשפיע כמו אחרי ה' תלכו¹², ואעפ"י שמתפעל ע"י השגה דוקא אך זהו האות שאינה מרגשת כלל בחי' גילוי אור האלקי אשר בהשגתה רק מרגיש ההתפעלות לבדה והוא ההתלהבות לה' לבד, אבל בהארת אור האלקי שבהשגה זו שמחמתה נתפעל בלתי מורגש אצלה כלל בבחי' דעת והכרה. וכמו התפעלות המלאכים כשאומרים שירה אעפ"י שמשיגים אלקות ומן ההשגה יבאו להתפעלות אוי"ר מ"מ לא בא האור האלקי בהשגתם בבחי' הרגשה והכרה בדעת רק מתפעלי' באוי"ר לבד כפני ארי' ששואג¹³ כו' (וכמו שיש הרבה שמתפעלי' באהבה אלקי' מצד הטעם והדעת כי הוא חייך¹⁴ וכה"ג מפני שמחיה את הכל כו', אבל אין מרגיש חיות התפעלות שלו רק באהבה לבד ולא מרגיש חיות בהשגתו כלל). וכמו הבהמה גשמי' [ש]מפני שאין בה בחי' הדעת דאדם אין בה בחי' [ה]הרגשה וההכרה לידע מחיי נפשה ולא [ת]רג[י]ש כלל מה ה[י]א אם חי או צומח וכה"ג לא תרגיש בזה שתתפעל נפשה למאכל עשב מהו העשב ואיך שנתפעלה רק עצם ההתפעלות לבד וגם ההתפעלות לא תרגיש כו'. אבל האדם שהוא בר דעת והכרה ע"כ יש בו בחי' ההרגשה בעצמו במה שמתפעל באיזה דבר מאכל בטעם טוב שבו כמו שיודע ומרגיש ומכיר היטב בחיי נפשו איך שהוא חי כו', ולא שזהו רק ידיעה בשכל לבד אלא הכח המרגיש ממש כמו שאנו רואים בצער כמו בהכאת מכה שהאדם מרגיש יותר מן הבהמה כמו יוסיף דעת יוסיף מכאוב¹⁵ כו' והבהמה לא תרגיש כ"כ (וגם באדם עצמו בפנים ירגיש הכאב יותר מבאחוריו כו' וכמ"ש במ"א), וכן בהתפעלו' המדות ירגיש האדם בנפשו יותר וכ"ש התפעלות השכל והרצון והתענוג מרגיש ביותר כו'. וזהו עיקר בחי' הדעת שאינו הידיעה בשכל לבד אלא בחי' ההרגשה¹⁶ וההכרה¹⁷ כמ"ש במ"א רפב, אשאעפ"י שאין האדם רואה בעין באיכות מהות רוחני' חיות נפשו¹⁸ כלל מ"מ הרי יודע ומרגיש מציאות נפשו באמיתתה כמו שהיא ממש כאלו רואה בעין ממש דהיינו שנתאמת אצלו אמיתית מהותה כמו שהיא חיי גופו ובלעדה מיד ימות, וא"כ ידיעה זו אע"פ שאינה ע"י ראיה בעין ממש זהו כראי' ממש מצד בחי' ההכרה ו[ה]הרגשה שמרגיש לחיות נפשו. משא"כ הבהמה אעפ"י שתחי' גם היא מחיי נפשה הבהמית כמו האדם שנק' חי גם הוא כבהמה אך אין בה בחי' ההרגשה וההכרה במציאות חיי נפשה מפני שאין בה בחי' הדעת כלל. וכמו"כ בהרגשה דהתפעלו' המדות נבדל ערך אדם מן הבהמה שהאדם ירגיש ויודע במהות ההתפעלו' וכ"ש בהתפעלו' שכלו ובמהות השגת שכלו יש בו הכרה והרגשה ממש והוא ע"י כח הדעת וכ"ש בעונג או צער או רצון ובחירה לבחור בטוב ולמאוס ברע הכל ע"י הדעת שמרגיש ויודע יותר בטוב [ו]רע (הגם שהבהמה בורחת מדבר המזיק זהו בחי' טבעיות לבד), וראי' מן התינוק בטרם ידע לבחור בטוב ולמאוס ברע מפני חסרון דעתו כו'. וזהו הנק' בעל בחירה [oldpage_תו] שאין זה רק באדם ולא בבהמה מצד בחי' הדעת ולא מצד השכל דגם שנתאמת הדבר אצלו עפ"י השכל אין זה נק' דעת רק ידיעה בשכל לבד כמו שנתאמת הדבר שהאש שורף והמים מכבה האש שזהו נק' ידיעה בחוץ ממנו אבל בידיעה והכרה בין טו"ר הוא בבחי' ידיעה והרגשה כמו שמרגיש א"ע כנ"ל וד"ל.

והנמשל מכ"ז יובן ג"כ בנשמות שנק' זרע אדם וזרע בהמה דנשמות שהתפעלותן באלקות באוי"ר טבעיות בלתי טעם ודעת היינו שבלתי מרגיש[י'] כלל בגילוי אור האלקי שמחיה נפשם ואינם יודעים ומרגישים בחיי אלקי' כלל כמו [ש]הבהמה לא תרגיש בחיי נפשה וא"י¹⁹ מעצמותה כלל, והגם שמתפעלים מצד ההשגה אלקי' אבל בלתי מרגישים ויודעי' מזה כלל ועכ"ז נק' התפעלות אלקות ממש והן חיים מחיות האור אלקי ממש רק שהן אינן יודעי' ומרגישי' בזה כו', וע"כ זהו נק' למטה מן הדעת כבהמה וכמו הניצוץ הנמשך למקורו שאין בזה בחירה כלל וכמו התפעלו' המלאכים כנ"ל. אבל נשמות שנק' זרע אדם הוא אשר יש בהם כח הדעת לידע ולהרגיש באור האלקי שבנפשם כמו שאדם שיודע ומרגיש בחיי נפשו אעפ"י שאינו רואה בעין ממש כך הוא בבחי' הכרה והרגשה דנשמות שנק' זרע אדם כמו שהוא בעצם אור האלקי ממש, וע"כ בנקל מאד לנשמות הללו להתפעל בהשגת אלקות בלי יגיעה כלל מפני שבא להם ההשגה האלקי' בבחי' הרגשה והכרה (בל"א ער דער הערט דאס תיכף באיי זיך כו') וד"ל.

רפב, בוזהו וזרעתי את בנ"י כו' שהוא בחי' ב' מדרגות דנשמות הנ"ל שאע"פ שמקור הנשמות הוא מבחי' פני אדם כו', אבל ידוע דאדם כלול מדכר ונוק'²⁰ ובחי' ב"ן שבמ"ה נק' בהמה שבאדם והוא בחי' זרע בהמה הזרוע מאור ומקור כל הנשמות וכמ"ש דוד²¹ ואני בהמו"ת הייתי עמך²² בחי' בהמה שלמטה מן הדעת ששרשו למעלה מן הדעת דאדם (והוא בחי' בהמה רבה שלפני האצי' דאדם כו'), וכמו שמבואר למעלה דנשמות שהתפעלותם באלקות טבעי' ועצמי' ממילא כניצוץ הנמשך שאין בזה בחירה ה"ז למעלה מבחי' הבחירה דאדם ובזה יתרון מעלה לזרע בהמה על זרע אדם, אבל מה שבאדם יש בו בחי' הדע"ת וההכר"ה וההרגש"ה כנ"ל הרי בזה נבדל ערך זרע אדם על זרע בהמה (וגם בזה יש יתרון מעלה לבהמה במה שביטול שלה לאין האלקי בלתי הרגשה בעצמה כלל שזהו למעלה מביטול המורגש²³ כמ"ש במ"א, אך עיקר אד"ם הוא אדמ"ה לעליו"ן²⁴ והוא במה שכולל הכל כו', וזהו מה שהוא בעל בחירה ברצון ושכל ומדות בזה נק' אד"ם למשול על הכל כו', ולזאת מה שיש בדעת זה המרגיש בחי' יש נפרד זהו מפני שדומה לאד"ם העליון וע"כ טבעו להתנשאו' על הכל וכמ"ש וירדו בדגת הים²⁵ כו' וכך הן אותן נשמות שנק' זר"ע אדם שהן בצל"ם אד"ם העליון ממש וד"ל).

[ב] והנה ידוע בענין ז' רועים²⁶ דמשה נק' רעיא מהימנא²⁷ ביתרון מעלה על שאר הרועי' והוא במה שמשפיע וממשיך בחי' כח הדעת הנ"ל בנש"י בכל דו"ד²⁸ שהוא נשמות שנק' זרע אד"ם בצלם אד"ם העליון שיהי' כאו"א מישראל מרגיש ומכיר את בוראו בבחי' הדעת כאלו הוא חייו ממש כמ"ש לאהבה את ה'²⁹ [כו'] כי הוא חייך ממש וכמו ש[ה]אדם מרגיש חיי נפשו (ולא כאותן שמדמין בנפשם שמרגישין כח וחיות אלקות בלבם ובנפשם ומטעי' א"ע בזה ביותר, כי הרגשה זו רק בהתפעלות שלו שמרגיש א"ע שהוא נתפעל בהתלהבות אבל הוא דמיון שוא כי עיקר מעלת ההרגשה הוא ההכרה בטוב בבחי' ההשגה האלקי' שבמוחו כשנתפעל בה עצמה בהרגשה (שנק' דער הערט טיף כו'). והנה האבות נק' רועים³⁰ כידוע דאברהם ממשיך ומשפיע בכל ניצוץ קטן אור אהבה אלקי' והוא מה שכאו"א יוכל להתפעל באהבה בלבו בכל יום בעת הכושר כמו בק"ש מפני שמאיר על נפשו משרשו הראשון שהוא אהבה דאברהם, וכן נמשך ונשפע בכל יום בכל נשמה פחד אלקי' להיות סור מרע מבחי' פחד יצחק וכן יעקב ממשיך רחמים שיוכל כל ניצוץ אלקי' לעורר עליו ר"ר העליוני' לשוב לה' כו', וכל זה למטה מבחי' אד"ם שהוא בחי' הדעת שנמשך ע"י משה רפב, גשנק' רעיא מהימנא שלמעלה מן האבות כמ"ש וארא אל אברהם כו' ושמי הוי' לא נודעתי³¹ כו' שהוא בחי' פנימי' המדות ומקורן ונק' דעת המתפשט במדות להחיותן³² כידוע, ובלעדי הדעת אין למדות אהוי"ר קיום וחיות כלל לפי שהדעת הוא המעמיד ומקיים את המדות שבלב, והיינו מטעם הנ"ל שהדעת הוא בחי' ההרגשה במוח בהשגה [ה]אלק[י]' עד שנכנסת בקרב ולב עמוק ששם משכן המדות אהוי"ר ע"כ הרגשה זו שבלב נק' דעת המתפשט במדות שבלב להיות להם קיום וחיות חזק וכמו לאהבה כי הוא חייך הרי כאשר ירגיש בטוב טעם זה כי הוא חייך ממש גם בלבו אז ממילא יתקיים אור התפעלו' האהבה שבלבו כו', ואם אין כח הרגשה זו מתפשט במוח ולב ונמצא הגם שמתפעל באהבה ע"י ההתבוננו' יפול במעט רגע וצריך לחזור ולהתייגע בהתבוננו' כו' וד"ל.

ונמצא ששפע אור וכח הדעת שבמשה³³ הוא בחי' פנימי' ומקור לחיות התפעלו' המדות אהוי"ר שע"י האבות וזאת היא עבודת משה שנק' רעיא מהימנא ביותר מן האבות, כי גם המדות אוי"ר שנמשך לכ"א ע"י האבות הוא רק בבחי' אמונה שלמטה מן הדעת שכבר³⁴ ירושה היא מאבותינו נטוע בכל אחד מישראל מתולדתו מרגיש³⁵ חיי נפשו מאלקי' חיים אבל³⁶ בחי' הדעת הנ"ל הוא למעלה מן האמונה (ומבואר במ"א (בס' שער האמונה³⁷ ) שיש לאמונה שרש גבוה שהוא למעלה מן הדעת וכמ"ש³⁸ כולם ידעו אותי³⁹ זהו גילוי כח האמונה לבד). וזהו שלמד משה לבנ"י במצרים שיהיו מכירים ויודעים את בוראם וגם באותות ומופתים שעשה א' וידעתם כי אני הוי'⁴⁰ כו' דהיינו שיהי' להם בחי' הדעת בשם הוי' (וכמ"ש ויאמינו בהוי'⁴¹ כו' וכן א' ויאמן העם⁴² זה הי' בתחלת יציאתם ממצרים יצאו בכח האמונה לבד וכמ"ש וארשתיך לי באמונה⁴³ [oldpage_תז] כו'⁴⁴ ואח"כ וידעת את הוי'⁴⁵ כו' ע"י משה שהמשיך בהם בחי' הדעת להיות נק' זרע אדם כדי שיוכלו לקבל את התורה פב"פ שהוא בבחי' אדם דוקא וד"ל). והנה ידוע דמשה נק' גואל ראשון וגואל אחרון⁴⁶ וכמ"ש שלח נא ביד תשלח⁴⁷ דוקא⁴⁸ דקאי במשיח שהוא משה כו' וכמארז"ל יבא טוב⁴⁹ זה משה ויקבל טוב כו' והיינו לע"ל שנאמר ומלאה הארץ דיעה את ה'⁵⁰ ממש, ודיעה זו היא בבחי' ראיה ממש וכמ"ש ולא רפב, דילמדו עוד⁵¹ כו' כי כולם ידעו אותי פי' ידעו ויכירו אותי כמו שאדם מכיר לרעהו כו' וכמ"ש וא' ביום ההוא⁵² הנה אלקינו זה לנוכח כו', ועכשיו הדעת הוא רק בהרגשה והכרה שמרגיש לאור האלקי כמו שמרגיש חיי נפשו כנ"ל ולע"ל יהי' הדעת זה עצמו בבחי' ראיה ממש ולכך משה דוקא יהי' גואל אחרון בהמשכת הדעת שבבחי' ראי' ממש מפני שהי' גואל ראשון בהמשכת הדעת להרגיש ולהכיר את בוראו משום דהא בהא תליא וד"ל.

[ג] ובכ"ז יובן מ"ש ונתתי עשב בשדך לבהמתך⁵³, דהנה ארז"ל אסור לאדם לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו⁵⁴ שנא' ונתתי עשב בשדך כו' והדר ואכלת ושבעת. והענין הוא כנ"ל בב' מיני נשמות דזרע אדם וזרע בהמה דנק' בהמה שבאדם בהתפעלות אלקי' בטבעי[ו]', וזהו שיתן מאכל לבהמתו תחלה כו' דהיינו שימשיך בחי' הדעת אלק[י]' בהרגשה והכרה באלקות גם בנפשו הטבעי' שתכיר ותרגיש גם היא בחי'⁵⁵ אלקות בבחי' השגה אלקי' שנק' מוח הדעת. וכמו שאנו רואים בחוש שיוכל אדם להתפעל בהשגה אלקי' בכלי מוחו ולבו הגשמי' כמו שנתפעל בגופני' וכמו שא' לבי ובשרי ירננו⁵⁶ כו' לבי ובשרי ממש וכן כלה שארי⁵⁷ כו', וראי' לזה ממה שמצינו במלאכים שנק' בהמות וחיות⁵⁸ כפני ארי' ופני שור⁵⁹ כו' שאו' שירה מצד בחי' הדעת דוקא וכמ"ש ולילה ללילה יחוה דעת⁶⁰ וא' בזהר דאינון דרגין תתאין דמדת לילה שהן המלאכים שאו' שירה בלילה⁶¹, ושיר שלהם הוא בבחי' התכללו' וביטול באימה ויראה לגבי בחי' מל' דמל[כותך] מל[כו'] כ"ע⁶² כמשל אימת מלך שמתפשט על אנשיו וכמ"ש ואימתך עליהם⁶³, והוא גילוי הארה בעלמא עליהם משם כבוד מלכותו ית' שמתפשט עליהם בבחי' שם בלבד רק מה ששמו נק' וכמ"ש וכולם משבחים ומפארים את שם המלך⁶⁴ כו', ובשיר זה שהוא בחי' העלא' ע"י השגה אלקי' שלהם במקור חוצבם שהוא שם אד' כמ"ש אדנ"י בם⁶⁵ כו' הן ממשיכים עליהם מבחי' הדעת האלקי שיכירו וירגישו יותר בחיות אלקות ששופע בהם וזהו ולילה ללילה יחוה דע"ת כו' וד"ל.

וזהו ונתתי עשב בשדך⁶⁶ עש"ב שי"ן באמצע השם דע"ב⁶⁷ דחכמה⁶⁸ והיינו ענין ירידת אור [ה]שפע וה[ה]משכה רפג, אדדעת⁶⁹ לג' קוין דשי"ן שהן ג' חללי גלגלתא⁷⁰ [דנוק'] שנק' שד"ך⁷¹ והוא שדה חקל תפוחין⁷² כו', וכמ"ש מצמיח חציר⁷³ לבהמה ועשב לעבודת האדם שזהו בחי' המשכת הדעת מאד"ם שהוא משה רעיא מהימנא לבחי' המל' תחלה שזה נק' עשב שי"ן דע"ב שנמשך למל' שנק' עבודת האדם העליון, וז"ש ונתתי עש"ב בשד"ך אבל עשב זה בשד"ך הוא בשביל המשכת מוחין ודעת למלאכים כו' שבמרכבה דפני שור. וכמו"כ תחלה נמשך הדעת לכנ"י שהוא מזון ועש"ב⁷⁴ העליון ואח"כ לנשמות שנק' זרע בהמה להיות גם הם בבחי' זר"ע אד"ם כנ"ל שהוא מה שגם נה"ט יש בה בחי' הדעת וההרגשה להכיר בוראו, וזהו שא' בשדך תחלה ואח"כ לבהמתך משום דהשפעת מוחין דדעת הבאה מלמעלה ראשית הגילוי הוא בשדך שהוא המל' ומשם נמשך לבהמתך כו' וד"ל. ולא עוד אלא שאסור לאדם לאכול דמאכל אדם הוא הדגן ולחם דחכמה ממש עד שיתן מאכל לבהמתו שהוא בחי' העש"ב הנ"ל וז"ש והדר ואכלת ושבעת אכילת אדם בלחמה של תורה, ולכך התפלה קדמה לתורה⁷⁵ כידוע שהתפלה במקום קרבן⁷⁶ דבהמה כו', ובק"ש נמשך בחי' עשב לבהמתך ואח"כ ישבע לחם בתורה כו' וד"ל.

והנה לפי המבואר למעלה בשרש ענין הדעת שהוא בחי' ההרגשה וההכרה בטוב באור האלקי א"כ ודאי ה"ז בא בגילוי אור האלקי מקרוב דוקא וכנ"ל בבחי' הדעת שדומה לבחי' ראיה בעין אע"פ שאינה בבחי' ראי' ממש, אבל עכ"ז בבחי' ראיה במקצת ובדומה לה יש בכח הדעת המרגיש כנ"ל מאחר שע"י בחי' ההרגשה הרי הוא עומד מקרוב מאד כמו ע"י ראיי' מאחר שהדבר מורגש אצלו ממש, וכנ"ל בענין לאהבה את ה' כי הוא חייך ממש כמו שיודע ומרגיש חיי נפשו כמו"כ יודע ומרגיש בחיי אלקו' שבנפשו האלקי' איך שהוא חייו ממש כנ"ל. ומובן מזה [דבחי' דעת כזה שבא ונמשך גילוי אור מקרוב ביותר אז ודאי גם התפעלות האוי"ר שנולדים מזה הוא] בבחי' הפנימית מקרב ולב עמוק ביותר משום דזהו הכלל בכל מקום דאין האהבה באה רק מקרוב⁷⁷ דוקא דהיינו כשרואה את דבר האהוב מקרוב, משא"כ כשהדבר מרחוק תפול האהבה לגמרי כי מצד הראי' וההתקרבות באה המשכת התפעלות האהבה (וראי' ממה שא[מרו] כשלא דיבר עם חבירו⁷⁸ ג' ימים נק' שונא) כי ראי' מקרוב מוליד אהבה וכמו במ"ת שדיבר עמהם פב"פ⁷⁹ על כל דבור⁸⁰ כו' מרוב אהבה בתענוגי' כו'. וכן מדת הפחד אינו אלא רפג, במקרוב⁸¹ דוקא שכאשר המלך סגור בהיכלו לא יפול פחדו כלל, אבל כשבא בהתגלות מקרוב תפול אימתו ופחדו כו'. וכך יובן כאן דע"י בחי' הדעת אלקי הנ"ל שבא בבחי' קירוב לאלקות כ"כ עד שנרגש אצלו כמו חיי נפשו ממש כנ"ל וה"ז כמו בחי' ראי' קצת שהוא מקרוב שאז ודאי האוי"ר שנולדו מזה הן ג"כ בבחי' הפנימי' בעומק הלב יותר כטבע האוי"ר שמתפעלות מקירוב ביותר כנ"ל וד"ל, משא"כ בלא בחי' דעת והרגשה רק מרחוק ה' נראה לו⁸² אין התפעלות אוי"ר שנולדי'⁸³ רק בבחי' החיצוני' בלבד ותומ"י יפול מעבודתו כידוע ליודעי' טעמי'⁸⁴ בטוב טעם ודעת האלקי הנ"ל וד"ל (ומבואר למעלה בענין הטעם דכי הוא חייך שאהבה דמס"נ גדולה מזו והוא מ"ש ואהבת בכל נפשך אפי' נוטל⁸⁵ כו', ואמנם גם בהרגשת חיות אלק[י'] דדעת הנ"ל יש ג"כ כלות הנפש ממש כמ"ש כלה שארי ולבבי כו' כי כל אשר לאיש יתן בעד חיי נפשו⁸⁶ מאחר דהוא חייך ממש וכל חפצ[י]ו לא ישוו בה כלל וע"כ א[מר] מי לי בשמים⁸⁷ כו' וכן צמאה לך נפשי⁸⁸ כמה לך כו' וד"ל). וזהו ג"כ ענין שיר שהמלאכים אומרים בכל יום שהוא להמשיך בהם בחי' הדעת כנ"ל בענין ולילה ללילה יחוה דעת כנ"ל היינו שיומשך עליהם בחי' גילוי אור האלקי מקרוב יותר ע"י בחי' הרגשה [oldpage_תח] והדעת⁸⁹ מטעם הנ"ל וממילא גם בחי' אוי"ר שלהם בא בבחי' הפנימי' ביותר עד שנתבטלי' ממש וכמו והאופנים וחיות הקדש⁹⁰ ברעש גדול כו' וזהו [מ]טעם הנ"ל וד"ל. וזהו כל עיקר הקדושה שהמלאכי' או[מרים] והוא ג"פ קדו"ש שהשרפי' או[מרים]⁹¹ לפי שקדש הוא מובדל ומרומם ומאיר רק בבחי' מקיף וסובב עליהם בלבד אבל אות הוי"ו דקדו"ש המורה בחי' ההמשכה והירידה⁹² מלמעלה למטה כידוע דכל וי"ו הוא ציור המשכה⁹³ קצרה מגבוה לנמוך והוא בחי' ההמשכה של בחי' הדעת והרגשה שבא מקרוב בגילוי אור מקדש העליון שזהו גילוי אור דסובב כו', וזהו יחוה דעת בוי"ו וכמ"ש בזהר יחוה יחי' מיבעי' לי'⁹⁴ אלא הוי"ו הוא המשכת הדעת להיות האור דסובב בא בבחי' גילוי אור ממש וד"ל.

[ד] והנה ידוע דמה שהמלאכים או' ג"פ קדוש הוא לנגד ג' מדרגות דמחשבה דו"מ והן ג' עולמות דבי"ע⁹⁵, וידוע בהפרש שבין נשמות למלאכי'⁹⁶ דשורש הנשמות נמשך מן המחשבה שבמוח וכמא' ישראל עלה במח'⁹⁷ (וכמ"ש אחור וקדם צרתני⁹⁸ קדם למע"ב שנאמרו בדיבור והוא במחשבה הפנימי' שלמעלה ממח' שבדיבור כמ"ש במ"א), ושרש המלאכים נמשך רפג, גמבחי' דיבור העליון כמ"ש בדבר ה' כו' וברוח פיו כל צבאם⁹⁹ ואין ערך לדבור עם המח'. ואעפ"י שאין דיבור בלא מחשבה היינו כשמדבר מה שחושב וחושב מה שמדבר שנק' דיבור שבמח' ומח' שבדבור כידוע, אבל בחי' הפנימי' המחשבה העצמי' שא"א לבא בדבור משם מקור הנשמות שהן בבחי' עלמא דאתכסי'. וזהו ג"פ קדו"ש קדוש הראשון היינו להמשיך מקדש העליון שבפנימי' המח' העצמי' להיות נמשך בחי' הדעת הנ"ל במחשבה העליונה שקדמה לדבור, ואח"כ קדוש הב' יורדת השפע דדעת ממח' עליונה לדבור העליון דמשם שרש המלאכים מרוח פיו ית'. וזהו יום ליום יביע אומ"ר¹⁰⁰ (שהוא הדעת דז"א דרוח¹⁰² הוא ממוצע בין אש למים כמ"ש בזהר¹⁰³ שם¹⁰¹ ) מן המדות דז"א שנק' יום יביע למח' ואח"כ לילה ללילה נמשך אל דרגין תתאין לדיבור ומעשה יחוה דעת מן בחי' המח' כו' וד"ל. ובזה יובן מארז"ל שאין המלאכי' יכולים לומר קדושה¹⁰⁴ למעלה עד שישראל או' למטה, כי ישראל עלו במחשבה שקדם לדיבור כנ"ל ע"כ ע"י קדושה שישראל או' למטה נמשך הדעת למח' העליונה ואז יוכל להיות המשכ' קדוש"ה לדיבור מן המחשבה והוא קדוש שאו' המלאכי' שממשיכי' בחי' הדעת לדבור העליון שהוא שרשם ומקורם, ומן הדבור יורד עוד ונמשך למטה בעולם העשי' עד צבא השמים דעשי' שאו' קדוש הג' והוא קדוש ה' צבאות ממש עד סוף כל המדריגות דע' שרים¹⁰⁵ שגם הם מקבלים מן המלאכים דעשי' והיינו מסוף מדרגות האופני'¹⁰⁶ כידוע, וזהו ג"פ קדוש נגד מחדו"מ שהן ג' עולמות בי"ע וכל זה הוא המשכת הדעת העליון למחדו"מ עד שקדוש הג' הוא ה' צבאות מלא כה"כ וד"ל.

אך מי הוא הממשיך כח הדעת בג' עולמות שהן ג"פ קדוש הרי הוא ע"י משה שנק' רועה שזן ומפרנס לכנס"י למעלה בהמשכת הדעת ומשם יורד למטה במלאכי' כו' כנ"ל בענין ונתתי עשב בשדך כו', ואמנם הנה אמרו בזהר דמשה משה לא פסיק טעמא¹⁰⁷ כו', פי' משה הוא בחי' הרועה הנאמן להמשיך דעת לכנס"י שזהו בבחי' המח' העליונה ששם מקור נש"י. ומ"ש ב"פ משה להיות כי מן המחשבה נמשך הדעת לדו"מ ודרך כלל נק' המח' מדרגה עליונה בפ"ע ודו"מ מדרגה תחתונה בפ"ע כי אין ערוך ביניהם כלל כי המחשבה שרשה בפנימי' ועצמי' הנפש ומתאחדת גם ברצון ותענוג ושכל כו', אבל הדו"מ נבדלי' בבחי' חיצוני' כמו הבל הדבור היוצא לחוץ. וזהו עיקר ההפרש בין רפג, דשרש הנשמות לשרש המלאכי' שהנשמ[ו'] מבחי' המח' שנק' פנימי' הכלים והמלאכים הם מחיצוני' הכלים דו"מ כמו ברוח פיו כו', והיינו שהנשמות נק' מהלכים והמלאכים נק' עומדים¹⁰⁸ וכמ"ש במ"א באריכות וד"ל. וזהו משה משה לא פסיק טעמא דהגם שאין ערך לדבור ומעשה לגבי המח' עכ"ז לגבי משה שניהם שוים והמשיך הדעת למח' וממח' לדו"מ ולא פסיק טעמא בין ב' המשכות הללו, דב"פ משה הוא לנגד ב' המשכות הללו תחלה המשיך הדעת במח' מדרגה הראשונה ואח"כ ממח' לדו"מ ולא יש חילוק מדרגות כלל ביניהם לגבי משה, משום דשרש מדרגת משה ששרשו מאד נעלה בבחי' ומדרגה שלמעלה משניהם וכמ"ש בו כי מן המים משיתיהו¹⁰⁹ (וכמשי"ת¹¹⁰ ) ע"כ אין הפרש אצלו כלל וכלל בין פנימי' המח' שרש נש"י ובין חיצוני' הדבור דמלאכים הנ"ל וע"כ לא פסיק טעמא בין ב"פ משה הללו וד"ל.

[ה] וזהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, פי' משפטים לשון הליכה כתרגום כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא¹¹¹, והענין הוא כידוע שבחי' המשפט הוא [ב]בחי' הדעת שכולל חו"ג¹¹² כמו ושפטו העדה¹¹³ כו' שיש מטה המשפט כלפי חסד ויש מטה כלפי הדין וכאשר יהי' הכרע בדבר נק' משפט צדק שנשפט בקו היושר, ונמצא שהמשפט הוא בבחי' הדעת שהוא הנק' דעת נוטה¹¹⁴ להכריע כידוע. וגם כאן בענין בחי' הדעת הנ"ל בבחי' הכרה והרגשה שהוא לאמיתת הדבר כמו שהוא שכולל ב' הקוין דאוי"ר ממילא כנ"ל והילוך זה הוא מראשית הגילוי דבחי' משה למחשבה דו"מ שהן ג' עולמות בי"ע כנ"ל. וזהו ואלה המשפטים בחי' הדעת שממשיך משה רועה הנאמן לכנ"י מלמעלה למטה בדרך הילוך ולכך נק' משפטים. וזהו אשר תשים לפניהם לפניהם דוקא לפנימי' המדות כו' שהדעת הוא עיקר חיות כו' שהוא בחי' פני אדם שיהי' גם בחי' זרע בהמה בבחי' זרע אדם ע"י הדעת אשר תשי"ם אתה דוקא לפי ששרש משה מאד נעלה עד שיוכל להמשיך הדעת עד הקטן כמו בגדול כנ"ל (ועוד יתפרש פי' משפטי' בענין מדת יעקב שהוא בחי' הרחמים¹¹⁵ דמשפט איהו רחמי¹¹⁶ שהוא בחי' הדעת כידוע דמשה מלגאו בבחי' הדעת ויעקב מלבר¹¹⁷ בבחי' הרחמי' דכמו שהדעת כולל חו"ג בפנימי' שלהן כנ"ל, כך הרחמים כלול מחו"ג¹¹⁸ בחיצוניות שלהם. וראי' ממ"ש כל מי שאין בו דעה¹¹⁹ אסור לרחם עליו לפי שבחי' ההרגשה והכרה בדעת הנ"ל הוא רפד, אהמביא לבחי' הרחמים שהתינוק שאין בו דעת אינו מרחם כלל, וכן לחוס ולרחם על עני מדוכא הוא לפי ערך ההרגשה שמרגיש בצערו כו'. וגם בעבודת ה' לחוס ולרחם על נפשו שנתרחקה מאד מאור פני מלך עד שיתמרמר מאד בנפשו על עוצם ריחוקו ופירודו כו' זהו לפי ערך הדעת והרגשה דוקא, וע"כ כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו. [oldpage_תט] ולזה אנו מבקשים אתה חונן לאד"ם דעת¹²⁰ שיהי' מרגיש בחי' אלקות כו' ואז ממילא יתעורר רחמים וירגיז על הרע כמאמר לעולם ירגיז¹²¹ כו' והוא המרירות העצומה ביותר כנ"ל וישוב בתשובה וזהו השיבנו¹²² שאחר אתה חונן כו' וד"ל. ונמצא שהרחמים כלול מחו"ג הגבורה הוא שמרגיז כו' והחסדי' הוא שמחמת האהבה המוסתרת שאהב לדבקה בו ית' והוא נתרחק כ"כ יצר לו ביותר כו', וא"כ הרחמים פשוטי' שמעורר על נפשו כלול משניהם כו' והוא השי"ן שבעשב שכלול מג' קוין שנמשך עד סוף העשי' גם לבהמתך כו' כנ"ל. וזהו המשפטי' שהוא הדעת והרחמים שתשים לפניהם לפנימיות המדות וגם לחיצוני' בבחי' הרחמים לבד שהוא לפניהם בחיצוניות כו'.