דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות

ערהדרש ר' שמלאי תרי"ג מצות

בס"ד. הנחה פ' בשלח תרל"ט, ליובאוויץ.

דרש ר' שמלאי¹ תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת ובא דוד והעמידן על אחד עשר הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו וכו' וכספו לא נתן בנשך, ואח"כ בא ישעי' והעמידן על שש, ואח"כ על שתים, עד שבא חבקוק והעמידן על אחת. ופרש"י מפני שבדורות הראשונים היו יכולין לקיים כל התרי"ג מצות אבל אח"כ כשנתמעטו הלבבות שאינם יכולים לקיימם בא דוד והעמידן על אחד עשר. והקשו כל המפרשים הלא התורה היא נצחית, וכתי' לא תוסיפו ולא תגרעו שאפי' נביא אינו רשאי לחדש אפי' אות א' שצריכין לקיים כל התרי"ג מצות, לא מבעי השס"ה ל"ת בודאי צריכין לקיים, אלא אפי' הרמ"ח מ"ע שיש איזה מצות מהם שאין יכולים לקיים בזמן הזה היינו מצות התלויות בכהן או בלוים או מצות התלוי' בארץ, אבל מ"מ הרי פ"ז מצות עשה נשארו² שצריכין לקיימם, והאיך אמר שבא דוד והעמידן על אחד עשר, ותירצו שם מה שתירצו. אבל לפי האמת התירוץ הוא שמה שאומר שהעמידן על אחד עשר אין הפי' שנגרעו ח"ו אלא העמידן בקיום, מפני שראה שאין יכולים לקיימם מצא המצאה שע"י הי"א כללים יבואו לקיים כל התרי"ג מצות³, וכמ"ש מה הוי' שואל מעמך כ"א ליראה, וחשיב שם לאהבה אותו ולדבקה בו ולכאורה הלא כתי' אחת שאלתי, אלא הפי' הוא שע"י יראה במילא יבוא לאהבה אותו ולדבקה בו, כמ"ש בדוד אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' וחשיב שם לחזות בנועם הוי' ולבקר בהיכלו, אלא רעושע"י שבתי בבית הוי' יכולין לבוא לקיים כל המצות. ובאמת מצינו שארז"ל שאמר הקב"ה לדוד שאלה אחת שאלת והדר חשבת שארי מצות, אמר לו דוד להקב"ה ממך למדתי⁴ שאמרת כ"א ליראה, אף אני ג"כ, שהטעם הוא שע"י הכלל יבוא לקיים הפרט. כמו"כ כאן מה שבא דוד והעמידן על אחד עשר הוא מפני שראה שאין יכולים לקיים כל התרי"ג מצות לכן העמידן על אחד עשר כללים, שע"י הי"א כללים יקיימו כל התרי"ג מצות.

ולהבין ענין פרט וכלל, צ"ל תחילה מהו ענין שמצינו שהסיפור של אברהם איך שאמר לאליעזר ואיך שאמר אליעזר לרבקה שהסיפור הוא על כמה עמודים בתורה, וגופי תורה אינם אלא ברמיזא, דהיינו מניין שדם של שרץ שמטמא כבשרו שנאמר וזה יהי' לך הטמא ולא כתי' זה שמהוא"ו יתירה אנו למידין שמטמא, שזה אינו אלא ברמיזא וה"ז גופי תורה, והסיפור של אליעזר הוא על כמה עמודין בתורה. והענין הוא שארז"ל יפה שיחתן של עבדי בתי אבות יותר מתורתן של בנים מפני ששיחתן של עבדי אבות הם באריכות בתורה אבל תורתן של בנים אינם אלא ברמיזא. וצ"ל מפני מה יפה מהו הטעם.

אך הנה ארז"ל על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועבודה וגמ"ח, וזהו לאחר מ"ת שהם המצות, אבל קודם מ"ת הם האבות שמעשה אבות הם סימן לבנים, שעמוד גמ"ח הוא אברהם, שגמ"ח הו"ע חסד וכתי' באברהם ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בש' הוי' אל עולם ופי' אשל ח"א פרדס וח"א פונדק, שאשל הוא ר"ת אכילה שתי' לויה שהי' מאכיל לכולם לא פלוג אפי' לערביים, וזהו"ע מדת החסד בגשמיות, ואף ברוחניות הי' משפיע להם כמ"ש ויקרא שם בש' הוי' אל עולם שהי' משגר שם שמים בפי כל, לפי שההשפעה של מדת החסד יש ברוחניות וגשמיות, בגשמיות שהי' מאכיל אותם, וברוחניות שהי' אומר להם בתר האכילה בירכו למי שאכלתם משלו כמ"ש באורחות צדיקים שאברהם הי' נדיב בין בממונו⁵ בין בגופו ובין בנפשו, בממונו שהי' מאכיל אותם משלו, בגופו שהי' מטריח את עצמו בשבילם, ובנפשו שהי' משפיע להם מנפשו שיהי' שם שמים שגור בפיהם, עד שנעשה מרכבה למדת החסד כמו שאי' בפרד"ס בשם ס' הבהיר אמרה מדת החסד לפני הקב"ה רבונו של עולם כל ימי היות אברם בעולם לא הוצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי כמ"ש וישמור משמרתי שהי' מחליף מדת החסד. ועמוד התורה הוא יעקב כמ"ש ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. ועמוד העבודה הוא יצחק, ועבודה הוא קרבנות כמארז"ל ולעבדו בכל לבבכם איזה עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה ותפלה כנגד תמידין תיקנו, ויצחק הי' מקור הקרבנות שהוא בעצמו הי' קרבן כמ"ש ממעל לעצים.

רעזולהבין כ"ז צ"ל בכלל ענין הקרבנות, הלא קרבן היא בהמה גשמי' והי' מעלה אותה על גבי המזבח והי' נכלל אש שלמטה באש שלמעלה ונעשה ריח ניחוח להוי'. וצ"ל מהו"ע קישור וחיבור בהמה גשמי' לאש שלמעלה ושתהי' ריח ניחוח להוי'. והענין הוא כי הנה ארז"ל ג' שותפים באדם אב ואם והקב"ה נותן בו נשמה, והעיקר היא הנשמה שמחי' אותו. והנה מקור החיות של הבהמה הוא מש' ב"ן שנפל בשבירת הכלים ונעשה חיות לבהמה גשמי', שבהמה היא בגימט' ב"ן וחיותה הוא מש' ב"ן שנפל בשה"כ. וענין שבירת הכלים הוא עד"מ תיבת ברו"ך אם הם בצירוף אזי יש לו השכלה פי' ברו"ך גיבענצט, אבל אם האותיות הם בפיזור זה מזה אז אין להם ההשכלה, כמו"כ האותיות שנפלו מש' ב"ן נעשה שרש ומקור לבהמה שלמטה שמקבלת מפני שור שבמרכבה. ולכן נק' בש' שור כמו שמצינו באדם הראשון ששאל אותו הקב"ה איך לקרות השמות והשיב לזה נאה לקרוא שור לזה נאה לקרוא חמור, והטעם הוא מפני שע"י אותיות שבשמו הוא מקבל חיות⁶ מלמעלה. ומוכרח לומר כן שאל"כ אלא שקריאת השם הוא הסכם הי' כל אחד ואחד יכול לקרות שמות, ומצינו שאמר הקב"ה למלאכים שחכמתו מרובה משלכם אלא שקרא לשור שור משום שמקבל חיות משור שבמרכבה. וענין הקרבנות הוא להעלות ש' ב"ן שנפל בשבירת הכלים למקורה, כדי שיוכלו החיות שבמרכבה לנשא את הכסא ודמות כמראה אדם שעל הכסא, והוא מפני שקרבן הו"ע לחם כמ"ש את קרבני לחמי שכמו הלחם הוא נותן כח לאדם שיוכל לילך כמו"כ ענין קרבנות הוא כדי להעלות ש' ב"ן שלמטה לפני שור שבמרכבה. ואף שפני שור שבמרכבה חיות שלו ג"כ מש' ב"ן, אך ש' ב"ן שלמעלה הוא לאחר שנתברר, אבל ש' ב"ן שלמטה הוא קודם שנתברר. וענין הקרבנות הוא כדי להעלות ש' ב"ן שלמטה למקורו ושרשו כדי שיוכלו חיות שבמרכבה לנשאות את הכסא ודמות כמראה אדם שעל הכסא לבחי' כי לא אדם הוא, שאדם הוא בגימט' מ"ה כדי שיהי' יחוד מ"ה וב"ן. ואעפ"י ששור שבמרכבה הוא ג"כ ממה שהוברר מש' ב"ן ה"ז ג"כ ענין יחוד מ"ה וב"ן, אלא שזהו רק ע"ד ביטול היש, אבל עיקר המכוון הוא שיהי' יחוד מ"ה וב"ן בביטול אמיתי, שאדם הוא בגימט' מ"ה והו"ע ביטול ע"ד מ"ש במשה ונחנו מ"ה. וזהו ההפרש שבין אצי' לבי"ע, שאצי' הו"ע ביטול אמיתי אבל בי"ע הוא ביטול היש עד שבהשתל' ממדריגה למדריגה נעשה יש גמור, כמארז"ל רוח האדם הוא העולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה, שרוח הבהמה הוא ש' ב"ן ביטול היש ורוח האדם עולה למעלה שאדם הו"ע מ"ה. וזהו"ע קרבנות בקצרה.

וכן יובן עד"ז ביצחק ורבקה שהוא ג"כ ענין יחוד מ"ה וב"ן⁷, שרבקה הוא ע"ד מ"ש במשנה רבקה של שלש שלש ושל ארבע ארבע⁸, כמארז"ל על ים של שלמה רעחשנים עשר בקר שלשה צפונה ושלשה נגבה והים עומד עליהם, ים הו"ע מל' דאצי' ובקר הוא בבריאה, ורבקה הו"ע קרבן. וכמו שבקרבן צריך כהן שהוא מקו הימין חח"ן מימין, שיש ג' מדריגות כהנים, כה"ג, כהן סגן, כהן הדיוט, כמו"כ אברהם שהי' מקו הימין שלח את אליעזר שהי' זקן ביתו שהוא מט"ט ויש מט"ט בברי' ומט"ט ביצי'⁹ שהוא כולל ג' עולמות בי"ע, והזהירו לא תקח אשה לבני מבנות כנען אלא אל ארצי ואל מולדתי, ואליעזר אמר וישביעני אדוני גו' אל בית אבי תלך ואל משפחתי, שהיא משפחת רם, שרם הוא אברהם, כמו שמצינו באלי' בן ברכאל שהי' ממשפחת רם, שזהו אברהם. וכמו שיש בקדושה אצי' וג' עולמות בי"ע, כך יש ג"כ בלעומת זה נוגה וג' קליפות הטמאות לגמרי, שג' קליפות הטמאות אין יכולין להתברר וצריך לדחות אותם לגמרי, ע"ד כלי חרס שבירתן זהו טהרתן, איבודן זהו תיקונן, אבל נוגה הוא מעורב טוב ורע שהרע צריך לדחותו לגמרי אבל הטוב יכול להתברר, ע"ד שיש מאכלים המותרים ומאכלים האסורים, שהאסורים אין יכולין להתברר וצריכין לדחותן, אבל המותרים יכולין להתברר דהיינו שילמוד ויתפלל בכח האכילה הלזו¹⁰, וע"ד ענין הקרבנות שע"י שמקריבין הבהמה טהורה ע"ג המזבח מתבררת ומתעלה למקורה ושרשה. וכמו"כ רבקה שהיא ממשפחת רם שהיא מקליפת נוגה שיש בה טוב ורע שלח אחריה אליעזר לבררה ולהעלותה ליצחק שזהו"ע יחוד מ"ה וב"ן, לכן כתי' באריכות הסיפור איך שאמר אברהם לאליעזר ואליעזר לרבקה. והגם שאברהם ושרה הם ג"כ יחוד מ"ה וב"ן, אך זהו רק היחוד בבחי' מקיף כי שרה היא לשון שררה כמ"ש כי שרית עם אלקים שזהו"ע כתר מל' בחי' מקיף שכתר הוא מוכתר על הראש, ואברהם הוא ג"כ ענין מקיף כמ"ש וימינו תחבקני שהוא מדת החסד שהו"ע מקיף. אבל עיקר היחוד הוא ע"י יצחק שהו"ע יחוד פנימי, שיחוד פנימי הוא מקו השמאל, כמ"ש שמאלו תחת לראשי שזהו דוקא מבחי' שמאל היינו גבורה, כמו ענין גשמים שנק' בש' גבורה גבורות גשמים¹¹ שהם עיקר החיות לעולם כמ"ש כי כאשר ירד השלג והגשם והרווה את הארץ והולידה והצמיחה שזהו דוקא ע"י גבורה כמ"ש ישיש כגבור לרוץ אורח, שיהי' לרוץ אורח זהו דוקא ע"י גבורה. ולכן יחוד פנימי דמ"ה וב"ן הוא דוקא ע"י יצחק שהוא מקו השמאל.

וזהו"ע יפה שיחתן של עבדי בתי אבות יותר מתורתן של בנים, שלכן יפה היא וכתובה באריכות מפני שזהו"ע יחוד מ"ה וב"ן. והגם שכל המצות הם ג"כ ענין יחוד מ"ה וב"ן, היינו מצות ציצית הם בצמר כבשים ועזים טהורים, או תפלין בקלף בהמה טהורה, או סכך של סוכה וד' מינים שבלולב, ועד"ז האדם וכמו אדם רעטשאוכל דבר היתר ובכח האכילה לומד ומתפלל ומעלה את המאכל למקורה ושרשה שזהו ג"כ ענין יחוד מ"ה וב"ן, והוא ע"ד מה שאנו אומרים קודם עשיות המצות לשם יחוד קוב"ה ושכינתי', ששכינתי' הו"ע ב"ן וקוב"ה הו"ע מ"ה, שזהו ג"כ ענין יחוד מ"ה וב"ן, ולמה הסיפור של עבדי בתי אבות הם באריכות וגופי תורה הם ברמיזא הלא גופי תורה הם ג"כ ענין יחוד מ"ה וב"ן. והענין הוא שהסיפור של אבות הם ענין כלל, ומצות הם ענין פרט, ואין ערך פרט לגבי כלל, והוא ע"ד ר"ה שנק' ראש לכל השנה שהוא יום הדין ומלאכים יחפזון שבו נקצבו חיות לכל השנה, אף כי המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ולאו בכל יום דוקא אלא בכל עת ורגע כמ"ש לרגעים תבחננו, מ"מ הוא ראש לכל השנה, וכמו ר"ח שהוא ראש לשלשים יום ואינו נק' בכתוב יום המעשה, אף כי מותר בעשיות מלאכה אך זהו מפני שהוא ראש וכלל לל' יום שדיבור מקבל אז מחכמה¹², אבל ר"ה שהוא כלל יותר גדול שהוא כלל לכל השנה הוא אסור בעשיות מלאכה מן התורה ונק' יו"ט. וכן עד"ז באדם יש אברים פרטיים ויש אברים כללים, דהיינו מוח ולב וכבד שנקובתן במשהו שהם ענין כלל, אף שבכל האברים הוא החיות, מ"מ אינו דומה, כי כשחותכין היד או הרגל ח"ו יכול לחיות, אבל בג' אברים הללו תלוי עיקר החיות שהלב פליג לכל שייפין שהו"ע כלל.

ובזה יובן מעלת הכלל על הפרט שיפה שיחתן של עבדי בתי אבות מפני שזהו ענין כלל, אבל תורתן של בנים הו"ע פרט ואין ערך פרט לגבי כלל. ושרש הענין הוא שאורייתא מחכ' נפקת, וחכ' הוא ענין צמצום דיו"ד שהוא נקודה חדא כמ"ש אנת הוא חכים, דכדי שיהי' מאנת בחי' חכים צ"ל צמצום, ואין הפי' צמצום, צמצום גמור אלא פי' צמצום כמארז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה, והוא עד"מ שיש לרב שכל עמוק ואין התלמיד יכול לקבלו כמו שהוא בשכל הרב, מצמצם הרב את עצמו בדרך קצרה, ובאמת עצם השכל הרי יש בהצמצום כי אחר כך מבין התלמיד את השכל כמו שהוא בשכל הרב. ולכן המצות שהם ענין חכ' שהו"ע צמצום ניתנו ברמיזא ובקיצור הרבה גופי תורה, אבל שיחתן של עבדי בתי אבות כתי' באריכות מפני שהגיע למדריגה גבוה שהוא ענין א"א, כמו לע"ל שיהי' יום שכולו ארוך שהו"ע א"א, וגם קרבנות כתי' ג"כ באריכות בתורה מפני שקרבן הוא גימט' ארך אפים שהוא ג"כ ענין א"א.

ומעתה יובן מה שדרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת ובא דוד והעמידן על אחד עשר, שלא בא ח"ו לגרוע מהם אלא העמידן על אחד עשר כללים שע"י הי"א כללים יכולין לבוא לקיים כל התרי"ג מצות, והציע דברים שיש למעלה ג"כ, כמו הולך תמים שלמעלה הוא הצור תמים פעלו, פועל צדק למעלה הו"ע הוי' צדקות אוהב, צדיק הוי' בכל דרכיו, לא עשה לרעהו רעה, וינחם ה' על הרעה, שזהו ענין כללים. אך צ"ל מה שחשיב בהי"א רפכללים וכספו לא נתן בנשך, הלא אין זה כלל אלא פרט. אך הנה ביום הכפורים אומרים כל ישראל על חטא שחטאנו לפניך בנשך ובמרבית, לכאורה הלא יש עני שאינו לווה ואינו מלוה בריבית מה הוא אומר על חטא הלא אין בו החטא הזה. אך מ"מ יכול כאו"א למצוא בעצמו החטא באופן אחר ע"ד מארז"ל אין נשך בלא תרבית ואין תרבית בלא נשך, פי' נשך הוא כמארז"ל אם השיך הנחש בלי לחש, שקודם הנחש לא הי' תאות לא מבעי תאות איסור בודאי לא הי' אלא אפי' תאות היתר לא הי', ואחר הנחש נתהוה התאות, וזהו ענין נשך, אין נשך בלא תרבית מאחר שעושין נשך בקדושה נעשה ריבוי בקליפה, נמצא שכל או"א יכול למצוא בו החטא באופן כזה. ואח"כ בא ישעי' והעמידן על שש ואח"כ על שתים, עד שבא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי' שע"י שיהי' באיש ישראלי חיות באמונה יכול לבוא לקיים כל התרי"ג מצות.