לריח שמניך

רפלריח שמניך

בס"ד, הנחה פ' ויקרא שנת תרל"ט.

לריח שמניך¹ טובים שמן תורק שמך ואי' במדרש כל המצות שעשו אבות אינם אלא ריחות אבל אנו שמן תורק שמך רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. וצ"ל מפני מה המצות שעשו אבות אינן אלא ענין ריח ומצות שלנו הם עצמי'. ועוד צ"ל משארז"ל במד"ר ע"פ ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר אחת היא יונתי פי' ששים מלכות היינו ס' מסכתות, ושמונים פילגשים היינו ברייתות ועלמות אין מספר היינו המימרות והלכות שבגמ', אחת היא יונתי היינו כנס"י, משמע מזה שכנס"י הם גדולים מאורייתא שנק' בש' אחת, והלא אי' בזהר תלת קשרין מתקשרין דא לדא ישראל באוריי' ואוריי' בקוב"ה משמע שאוריי' הוא מדריגה גבוה מישראל שע"י אמצעות התורה מתקשרין כנס"י בקוב"ה.

אך להבין כ"ז צ"ל תחילה מ"ש וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו כו' וארא אל אברהם כו' באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם. וצ"ל מה זו תשובה על הטענה הקודמת שטען משה אדני למה הרעותה לעם הזה והשיב וארא מה היא התשובה. ועוד צ"ל מה שאמר משה להקב"ה למה הרעותה לעם הזה האיך בא משה לומר דבר שכנגדו ית'. ואי' במד"ר על הטענה שאמר להקב"ה אדני למה הרעותה כך אמר לפני הקב"ה נטלתי ספר בראשית וראיתי בו שמעשה דור המבול דין הי' ודור רפאהפלגה ומעשה סדום דין הי', ופי' מתנות כהונה דין אמת, אבל אלו מפני מה נשתעבדו. ועוד אי' במד"ר פ' וארא ע"פ ופניתי אני לראות חכ' הוללות וסיכלות כי מה האדם שיבוא אחר המלך את אשר כבר עשהו ודרשו שם שקאי על שלמה ומשה, על שלמה שנתחכם כנגד חכמת התורה, ועל משה שאמר אד' למה הרעותה מסיק שם שחכ' ודעת של משה הוא מהוללות וסיכלות כי מה האדם שיבוא אחר המלך את אשר כבר עשהו, כי מה לו לחשוב אחר גזירות המלך.

ולהבין כ"ז צ"ל מ"ש וארא אל אברהם באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי, הלא יש כמה פעמים ש' הוי' אצל אברהם שאפי' בעת שהי' שמו אברם² מצינו ג"כ אצלו ש' הוי' כמ"ש ויאמר הוי' אל אברם לך לך, וארא אל אברם, והוי' אמר המכסה אני מאברם. אך הענין הוא הנה כתי' ויקרא הוי' הוי' ופסיק טעמא בגווייהו ואי' בזהר דהפסיק טעמא הוא ע"ד מ"ש יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, ויש שם שני הבדלות הא' יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל והשני ויעש אלקים את הרקיע ויבדל, והשני הבדלות אלו הא' הוא ע"ד מ"ש והבדילה הפרוכת בין קודש לקה"ק, והשני הוא בין קודש לחול, והגם שבגמ' חשיב שם ז' הבדלות, אך זהו בדרך פרט ובכלל הם ב' הבדלות בין קודש לקדה"ק ובין קודש לחול.

ולהבין זה צ"ל תחילה פי' של ש' הוי', שיש כמה שמות, אלקים הוא לשון דיין, וא"ל הוא כח ויכולת, שד"י שאמר לעולמו די, ומהו פי' של הוי'. הנה הוי' הוא לשון מהוה שהוא מקור כל ההויות שממנו נתהוה עולמות, כי הנה יש ענין השתל' עילה ועלול ה"ז ע"ד השתל' ברוחניות אבל להיות ענין בריאה יש מאין צ"ל דוקא ע"י ש' הוי', לפיכך יש בש' הוי' יו"ד בראשו שיו"ד הו"ע צמצום כי בכדי שיוכל להיות בריאה יש מאין אפי' בחי' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו צ"ל ע"י צמצום דוקא, ואח"כ ה' התפשטות, וא"ו המשכה, עד שיוכל להיות ה' אחרונה בהבראם בה' בראם שש' הוי' הוא מקור כל ההויות. ואף שהוא מקור כל ההויות מ"מ הוא קדוש ומובדל מגדר עולמות, לא כמו הנשמה שממלא את כל הגוף ה"ה מתלבשת בגוף ומתפעלת ממקרי הגוף, אבל ש' הוי' הוא קדוש ומובדל מגדר עולמות, ואעפ"י שהוא קדוש ומובדל מ"מ ה"ה מהוה את העולמות, וזהו"ע הוי' תתאה, אבל הוי' עילאה שם לא שייך לומר עולמות אלא כלול בעצמותו והוא עד"מ כמו שבאדם יש בו מחשבה ודיבור, דיבור הוא לזולתו, אבל מחשבה הוא צפון ונעלם, וזהו"ע הוי' עילאה שהוא כלול בעצמות. וזהו"ע מ"ש עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד, כי מיד שעלה ברצונו לברא את העולם מיד נבראו אלא שהי' כלולים בעצמו', וזהו פי' עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו אחד שש' הוי' הי' כלול בעצמו'. ותיבת הוא, הוא ג"כ ר"ת הוא ושמו אחד, שהי' השם כלול בעצמו', וזהו"ע ב' שמות הוי'. וזהו פי' וארא אל אברהם באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי, והגם שמצינו כמה פעמים ש' הוי' אצל אברהם, זהו רק הוי' תתאה שבאל שדי שאמר לעולמו די, אבל הוי' עילאה רפבלא נתגלה להם. ומפני זה ניחא מה שכתי' לא נודעתי ולא כתי' לא הודעתי שעפ"י כללי הדקדוק הי' צריך לכתוב לא הודעתי אבל עכשיו שקאי על ש' הוי' עילאה לכן כתי' לא נודעתי, אבל אחר מ"ת כתי' לכן אמור לבנ"י אני הוי' שנתגלה להם הוי' דלעילא.

אך צ"ל מפני מה אנו משיגים ש' הוי' עילאה והם לא השיגו רק ש' הוי' תתאה. אך הענין הוא כי הנה כתיב עם לבן גרתי ופרש"י תרי"ג מצות שמרתי, וכן ארז"ל במשנה קיים אברהם אבינו את כל התורה עד שלא ניתנה, וצ"ל איך קיימו את המצות הלא יש מצות כמו מצות תפלין שתפילין היא מצוה גדולה וגבוה וניתנה בד' בתים קדש והי' כי יביאך כו' ומה כתי' בה ענין יצ"מ, ומאחר שלא הי' עדיין השיעבוד האיך שייך סיפור יצ"מ, ועד"ז כל המצות. אך להבין מצות שלהם צ"ל תחילה המצות שלנו. כי ענין המצות שלנו הו"ע רמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא, וצ"ל הלא אין לו גוף ולא דמות הגוף ואיך שייך לומר אברים. אך הנה ענין אבר הו"ע כלי, כמו שאברים הם כלים להשראת החיות כך המצות הם כלים להשראת אוא"ס, ויש למעלה בחי' אדם כמו למטה, כמו למטה אדם נחלק לג' כלים ראש גוף ורגל, ראש הוא חב"ד וגוף הו"ע חג"ת ורגל הו"ע נה"י, ובפרט יש רמ"ח אברים, כך למעלה כתיב בצלם אלקים עשה את האדם, שבכלל נחלק לג' כלים חב"ד חג"ת נה"י, ובד"פ יש רמ"ח שז"א הוא בעל ט' ספי' ט' פעמים ט' עולה פ"א ראש תוך סוף הוא רמ"ג וה' חסדים המגדילים הם רמ"ח וזהו רמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברים דמלכא, והאבות ע"י העבודה שלהם נעשו מרכבתא עילאה לבחי' אדם העליון ע"ד מ"ש והחיות נושאות את הכסא ודמות כמראה אדם שעל הכסא, שהחיות ע"י ביטול שלהם מנשאות את הכסא ודמות כמראה אדם שעל הכסא, רק שם נאמר כ"א דמות כמראה אדם שזהו רק דמות מחמת שהמלאכים הם בבריאה בלבד וברי' לגבי אצי' אין לה ערוך כלל שבאצי' שם הוא הפרשת אוא"ס ושם בחי' אדם גופא, והאבות ע"י ביטולם ומס"נ כמ"ש בעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו שהם כנגד עשרה כוחות הנפש עי"ז נעשו האבות מרכבתא עילאה לאדם גופא דאצי' וזהו בדרך כלל. ובד"פ אברהם הי' מרכבה לבחי' החסד ויצחק למדת הגבורה ויעקב הי' כלול משניהם. וזהו"ע מ"ש כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, וענין לסגולתו הוא ע"ד והייתם לי סגולה, כי המצות הם ענין סגולה, כי ענין סגולה הוא למעלה מטו"ד כי אין אנו מבינים מפני מה זה מ"מ ה"ז סגולה, כך מצות הם ג"כ למעלה מטו"ד כגון מצות תפילין שע"י שמניח הד' בתים ממשיך ד' מוחין, ומה הם הד' מוחין והאיך ממשיכים אותם אין אנו יודעים מ"מ הרי ממשיכים. וזהו פי' כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו ויש בו ב' פי' הא' שיעקב בחר לו י"ה והב' שי"ה בחר לו יעקב כדי שיהי' לאחר מ"ת ישראל לסגולתו, שיעקב הי' הכנה למ"ת.

ומעתה יובן מ"ש וארא אל אברהם כו' ושמי הוי' לא נודעתי הגם שנזכר אצלו ש' הוי' אך זהו רק הוי' תתאה שבאל שדי שאמר לעולמו די אבל ש' הוי' עילאה לא נודעתי, מפני שאבות קיימו המצות בלא ציווי אלא מעצמן בביטול רפגכמארז"ל קיים עד שלא ניתנה, ונברא בביטול שלו אינו יכול להשיג אלא עד מקור הנבראים שזהו ש' הוי' תתאה אבל ש' הוי' עילאה שהוא למעלה ממקור הנבראים אינו יכול להשיג, אבל אחר מ"ת ניתנו לנו במתנה שנוכל להשיג גם ש' הוי' דלעילא, ולכן נק' בשם מתן תורה שהו"ע מתנה שניתן לנו במתנה להשיג ש' הוי' עילאה. ועוי"ל שמפני זה אנו יכולים להשיג ש' הוי' דלעילא משום שניתנו לנו המצות בעשי' גשמי' ועשי' היא לעילא כמ"ש והוי' פקד את שרה ויעש הוי' לשרה, והוי' פקד אני וב"ד ועל ויעש אי' בזהר איהו בלחודוהי נמצא שעשי' היא לעילא, וכמ"ש על לע"ל עדן עין לא ראתה אלקים זולתיך יעשה למחכה לו משמע מזה ג"כ שעשי' היא לעילא, כמו עד"מ באדם יש דיבור ומעשה שדיבור הוא שלא נעשה דבר אבל מעשה הלא דבר הוא, ולכן אנו שניתנה לנו התורה בעשי' יכולים להשיג ש' הוי' עילאה אבל האבות שקיימו התורה ברוחניות לא השיגו רק ש' הוי' תתאה.

ולבאר היטב ענין זה צ"ל מ"ש הללויה הללו ש' הוי' הללו עבדי הוי' ופעם נא' הללו עבדי הוי' הללו את ש' הוי', נמצא שיש למעלה ענין הילול ושבח, ולכאו' צ"ל הלא כתי' מי כמוך כו' נורא תהלות היינו יראים מלהללו. אלא שבהלול יש בו ב' פי' הא' הו"ע הילול ושבח והב' לשון בהילו נרו על ראשי שהו"ע המשכות האור. ובאמת שניהם הם אמת כי ע"י הילול ושבח ממשיכים האור, כמו עד"מ אדם אעפ"י שהוא חכם גדול מ"מ חכמתו הוא צפון ונעלם רק ע"י הילול ושבח שמשבחים אותו נתגלה חכמתו, וכן במדות שכשאדם הוא חסדן או נדבן ה"ה צפון אצלו המדות רק ע"י הילול ושבח נתגלה, כמו"כ למעלה. רק שזהו שייך באדם שיש בו מדות רק שהי' בהעלם וע"י הילול ושבח מתגלה מהעלם אל הגילוי, אבל למעלה ששם הוא לאו מכל אינון מדות כלל, וע"י הילול ושבח ממשיכים מלאו מכל אינון מדות במדות. וזהו"ע מ"ש וידבר הוי' אל משה, וידבר אלקי' אל משה, הוי' הוא מדת הרחמים אלקי' הוא מדת הדין, ובכדי שיוכל להיות המדות זהו ע"י הילול ושבח יכול להמשיך מלאו מכל אינון מדות במדות, כדי שיהי' מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך חנון ורחום הוי'. וזהו מ"ש הללויה שע"י הילול ושבח ממשיכים י"ה, הללו את ש' הוי' שע"י הילול ושבח נמשך ו"ה ונעשה שם שלום, וזהו ע"י הללו עבדי הוי' שע"י ההילול שבבחי' עבודה בביטול באמת נמשך שיהי' שם שלם. וזהו דוקא בהוי' תתאה אבל הוי' עילאה שם נא' נורא תהילות יריאים מלהללו, אלא ע"י ההודאה שהו"ע עצמי' יכולין להמשיך ש' הוי' עילאה שהוא כלול בעצמי'. ולכן בחנוכה קבעוה בהלל ובהודאה, שע"י הילול ושבח ממשיך הוי' תתאה וע"י הודאה ממשיך ש' הוי' דלעילא.

ומעתה יובן מ"ש וידבר הוי' אל משה וארא אל אברהם באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי, שמה שנזכר אצלו ש' הוי' אינו אלא הוי' תתאה וש' הוי' דלעילא לא נתגלה להם, אבל אחר מ"ת כתי' לכן אמור לבנ"י אני הוי' שנתגלה להם הוי' דלעילא. ובזה ניחא מה שאי' במד' לריח שמניך טובים שמן תורק שמך שכל המצות שעשו אבות אינן אלא ריחות אבל אנו שמן תורק שמך רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, שכל רפדהמצות שעשו אבות אינן אלא ריחות, מפני שהמה לא השיגו אלא הוי' תתאה שהוא בחי' ריח שריח לא מלתא, היא שאפי' במאכלים האסורים ג"כ ריחא לאו מלתא, אבל אנו שמן תורק שמך רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת כדבר שמריקין מכלי אל כלי שהוא עצמי' כך ע"י רמ"ח ושס"ה ל"ת אנו יכולין להשיג ש' הוי' דלעילא שכלול בעצמי'.