והי' אמונת עתך

עטוהי' אמונת עתך

חג השבועות תר"ו

והי' אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו בישעי' סי' ל"ג ו'. וארז"ל פ"ב דשבת דל"א סע"א שהפסוק מדבר על שיתא סדרי משנה, אמונת זה סדר זרעים (ופרש"י שעל אמונת האדם הוא סומך להפריש מעשרותיהן כראוי, והתוס' בשם הירושלמי מפרש שמאמין בחי העולמים וזורע, ולכאו' אי"ז מובן מה אמונה צריך לדבר שנראה בחוש שמנהגו של עולם זרע וקציר שזורעין וצומח כו', אלא נראה דקאי על עסק התומ"צ שנק' זריעה כמ"ש זורע צדקות מצמיח ישועות כו' וכתי' אשריכם זורעי על כל מים פכו', עמ"ש מזה בד"ה הבאים ישרש יעקב, ועל זריעה זו נאמר הזורעים בדמעה ברינה יקצורו כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ועז"א שמאמין בחי העולמים וזורע כו'. ועמ"ש בד"ה בשלח פרעה בפי' וזרעתי' לי בארץ כו' קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, ועד"ז נק' שבועות וחג הקציר כי זורע צדקה שכר אמת ואין אמת אלא תו' שבחג שבועות הוא מתן תו' גילוי אלקות).

עתיך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים (ופרש"י חוסן לשון יורשין וע"י אשה נולדו יורשין וכן פירש"י בישעי' ססי' כ"ג ע"פ לא יאצר ולא יחסן דפי' ולא יחסן לא ינחילוה לבניהם, אכן בגמ' פב"ת דפסחים דקי"ח סע"ב ולא יחסן זה בית גניזה ופי' רשב"ם לשון חוסן זה בית גנזיהם של כסף וזהב הגנוזים וטמונים בחוזק ובחוסן, וכן ת"י כאן חוסן ישועות תקוף ופורקן. והרד"ק פי' חוסן ישועות היינו חוזק ישועתך, עשה משניהם ענין א' חוזק הישועה וכמו ומעוז ישועות משיחו הוא בתלי' כ"ח ח', ובודאי דחוסן לשון חוזק כמו והי' החסון לנעורת בישעי' סי' א' ל"א ופירש"י החסון התוקף כו' וכן כי לא לעולם חוסן במשלי סי' כ"ז כ"ד וחסון הוא כאלונים בעמוס סי' ב' ט', וצ"ל לפירש"י דירושה הוא ג"כ לשון חוזק שהרי ארז"ל ע"פ כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב במ"א סי' י"א כ"א מפני מה נא' בו שכיבה וביואב נא' מיתה דוד שהניח בן נא' בו שכיבה ויואב שלא הניח בן נא' בו מיתה, ואע"ג דמסיק דוד שהניח בן כמותו כו' מ"מ עכ"פ ע"י ירושה שהבן יורש מקומו ה"ז כאלו לא מת, וכ"ה ברבות בקהלת ד"ק סד"ה טוב שם משמן טוב דוד שירשו בניו את מקומו נא' בו שכיבה כו' ע"ש, ולכן הירושה הוא ענין חוזק וחוסן, וגם שבזה יש בחי' א"ס שהרי הבן יוכל להוליד בן וכן יומשך עד סוף כל הדורות ואין לך חוזק גדול מזה, ועמ"ש בענין שארה כסותה ועונתה, ולכן חוסן וחוזק זה סדר נשים, ולכן דכר בלא נוק' נק' פלג גופא כו' מצא אשה מצא טוב כו', ולכן בתו' נא' ג"כ מורשה קהלת יעקב וזהו מה יפה ירושתינו כו', וכן בא"י נא' ונתתי אותה לכם מורשה ר"פ וארא, וכן עוה"ב להנחיל אוהבי יש לשון ירושה, והם ג' מתנות טובות תו' וא"י ועוה"ב כו'. ויש לפרש כל עצך כו' יירש הצלצל שהוא ארבה, ע"ד וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק כו' ולע"ל יאמרו ליצחק כי אתה אבינו, ונק' צלצל שהוא צל לצל כמו בבואה דבבואה מקיף למקיף, ובסט"א בבואה דבבואה לית להו כ"א בקדושה יש בחי' זו ע"כ נק' הצלצל כו', וע' מענין ארבה בלקו"ת פ' שמיני, והוא ג"כ ענין ואתא מרבבות קדש כו'. ובתלי' סי' פ"ט ט' מי כמוך חסין י"ה שהוא לשון תוקף יש לפרשו ג"כ לשון ירושה שהז"א יורש מקום או"א כנז' בזח"ג אמור צ"ד סע"א ירותא דקדש הוא ירית כו' ומבואר במ"א סד"ה תורה צוה, שהוא שנמשך בו עצמיות חו"ב ולא הארה לבד כו').

ישועות זה סדר נזיקין (ופירש"י מושיען מזהיר לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון, ועמ"ש במ"א ע"פ ואלה המשפטים, כי מבואר בד"ה המגביהי לשבת ענין רב יהודה דכולהו תנויי בנזיקין הוה בכדי להפריד החיצוני' מהקדושה כו', כי ארבעה אבות נזיקין הם חו"ב תו"מ דקליפה כמ"ש במא"א אות ד' סל"ב ובשל"ה ס"פ משפטים ובזח"ב משפטים קי"ח, וזהו ע"י המשפט להעמיד כל דבר על מכונו כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא כמו שהי' קודם חטא עה"ד כו', ולכן זהו ענין ישועות שהישועה הוא ענין זה, וזהו שמרו משפט כו' כי קרובה ישועתי לבא כו', וז"ש ברבות פ' שיש בתו' ב"פ אלה תולדות פאמלא והשאר חסר היינו אלה תולדות השמים כו' ותולדות דגבי פרץ שיצא ממנו משיח שאזי נתקנו העולמות וכמ"ש על פסוק הוד והדר תשוה עליו כמו שהוד והדר לבשת בבריאת העולמות בהיות תולדות השמים והארץ מלא כו', וזהו רב יהודה כולי' תנויי, כי יהודה לשון הודאה ולשון הוד והדר כו').

חכמת זה סדר קדשים, כי בחכ' אתברירו והוא ענין הקרבנות כו' שהם לברר הרפ"ח ניצוצין ולהיות עי"ז המשכת קדש העליון כו', ואף שגם כל איסור והיתר דשחיטת חולין הוא ג"כ לברר בירורים, אך הנה מבואר במ"א בענין פתח במזבח וסיים בשולחן שעכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו כמו מזבח דמ"מ הרי תפילה במקום קרבנות שעל המזבח והרי קודם התפילה אסור לאכול וא"כ אינו דומה ממש לשולחנו של אדם כו', אלא כי הבירור שע"י האכילה זהו ע"י הבינה, משא"כ הבירור שע"י התפילה שבמקום קרבנות ממש גבוה הרבה מבירור שע"י הבינה, שהבינה נק' י"ש לגבי החכ' שנק' אין, ולכן נא' ותתפלל חנה על הוי' כו' ויין ושכר לא שתיתי כו', כי בבחי' זו לא שייך אכילה ושתי' אלא ע"ד עוה"ב אין בו אכילה כו' והוא בחי' בירור שע"י חכ' כ"ח מ"ה כו' ע"ש מזה בסידור שער בהמ"ז, וזהו"ע צלותא בלחש כמ"ש בחנה וקולה לא ישמע כו' כ"א קול דממה דקה שלמעלה מבחי' רעש ואש, וזהו חכמת זה סדר קדשים שבחי' הבירור שע"י הקרבנות מגיע לבירור דבחכ' אתברירו כו' משא"כ הבירור שע"י חולין אף שנעשו עטה"ק כו'. והנה ע"י בירור זה שע"י חכ' נמשך ג"כ מ"ד מבחי' גבוה יותר כנז' בבה"ז פ' אמור ד"ק ע"פ אחותי בת אבי היא דוקא אך לא בת אמי כו' ע"ש ואזי נמשך נשמות חדשות כו'.

ודעת זה סדר טהרות, ופירש"י דעת עדיף מחכ'. ואפ"ל כי תטהרו נאמר גבי יוהכ"פ שהוא קדש קדשים שלמעלה מבחי' קדש כו', וגם טהרה שייך לריח כמאמר הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, והוא בחי' מקיף וכמו קטרת הי' למעלה מכל הקרבנות שהם במזבח החיצון והקטרת הם במזבח הפנימי ובקה"ק כו'. ובמ"א נת' כי הטהרה והטומאה הוא רק ע"י נגיעה ומשא ולא דמי למאכל שנכנס בפנימיותו, א"כ טומאה וטהרה זו נוגע לבחי' מקיפי' שהן למעלה מהאו"פ והם מקיפי' דקליפה, ומהמקיפי' דקליפה אין שום בירור רק להעבירם לגמרי כמו ואת רוה"ט אעביר מן הארץ. והנה להעביר המקיפים דקליפה לגמרי הוא ג"כ ע"י כח סוכ"ע מקיף דקדושה, שהמקיף מסמא עיני החיצוני', שהבירור שהוא לברר הטוב מהרע זהו ע"י או"פ בחכ' אתברירו אבל ע"י המקיף אין בירור כ"א כליון הרע לגמרי, כמ"ש בביאור נשא בענין בני גרשון נושאי היריעות נמשך מזה לגרש הרע גרש האמה הזאת כו', ולכן זהו ע"י הדעת שעולה עד הכתר שהוא מקיף לשון כתרו את בנימין, וכתי' תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו, תרום ידך דוקא מבחי' יד רמה שמשם נמשך וכל אויביך יכרתו, כתר אותיות כרת, וזהו כי גאה גאה ועי"ז סוס ורוכבו רמה בים, ועמ"ש מזה בביאור ע"פ זאת חקת התו', וזהו ג"כ פי' דעת לשון שבירה כמ"ש ויודע בהם את אנשי סוכות בשופטים סי' ח' י"ו וכן ויודע אלמנותיו ביחזקאל סי' י"ט ז' ע"ש בפי' רש"י דפי' והרס כמו גבוה ממרחק יידע בתלים סי' קל"ח ו', והיינו ודעת זה סדר טהרות לשבור ולדחות המקיפי' דקליפה, והגם כי בשאר סדרים ג"כ יש ג"כ ענין מקיפים דקליפה כמו שעטנז, אך לא דמי פבדהטומאה היא דביקת המקיף על האדם שהרי נטמא גופו עי"ז וצריך טהרה משא"כ בשעטנז שכשפושט הלבוש ליכא האיסור, גם אפ"ל ענין טהרות הוא להיות ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כו' ועמ"ש בביאור דאלה מסעי בענין שגזרו טומאה על ארץ עו"כ אפי' על אוירה, לפי ששם נמשך ההשפעה דרך התלבשות בבחי' עשי' וכתי' אף עשיתיו הפסיק הענין, וזהו אין צו אלא ע"ז כו', ובחי' זו זהו שיהי' לע"ל שאז ואת רוה"ט אעביר מן הארץ ואי' במא"א שי"א אבות הטומאה הן י"א כתרי מסאבותא כו', וע"י שיהי' אעביר מן הארץ אזי יהי' גילוי סוכ"ע כנז' בביאור כי על כל כבוד חופה וסד"ה וידעת היום שאזי עי"ז ומלאה הארץ דעה בחי' גילוי סוכ"ע, וזהו ודעת זה סדר טהרות שעי"ז יהי' גילוי דעת עליון סוכ"ע וידעת היום כו', ועמ"ש בד"ה ה' לי בעוזרי בענין הבא לטהר מסייעין אותו כו', וי"ל עוד כמ"ש במא"א אות ג' סעיף י"ח סוד גלות השכינה כו' עד רדת מל' דעשי' כו' ולכן צריך לטהר ולזכך מדת מלכותו ית', וטהרה זו דוקא ע"י הדעת כי בקליפות אין בהם רק ב' מוחין חו"ב כו' ודעת עולה עד הכתר, וזהו אל יתהלל החכם כו' כ"א כו' השכל וידוע אותי, וידוע דוקא, וז"ש רוח דעת ויראת ה' כי הדעת נשמה ופנימי' לכל המדות כו', ולע"ל כתי' ומלאה הארץ דעה כו', וגם דעת לשון חיבור ושמי ה' לא נודעתי להם כו', וגם משכן העדות עדות אותיות דיעות, כי אל דיעות הוי' כו', גם אפ"ל כמ"ש באגה"ק סי' כ"ח ההפרש בין קרבנות לפרה אדומה הבאה לטהר מטומאת מת, שהקרבנות ממשיכי' מ"ד דז"א אבל ע"י אפר הפרה ומים חיים נמשך ממו"ס כו', וגדול כח זה להפך ולהעלות מטומאה לטהרה מגקה"ט משא"כ הקרבנות רק לברר ק"נ כו', וזהו ודעת זה סדר טהרות כי דעת הוא מבחי' כתר, שכשהכתר נמנה אין הדעת נמנה כו', ומשם נמשך ענין הטהרה וזרקתי עליכם מ"ט וטהרתם, שאף הטמא יהי' נעשה טהור זה נמשך דוקא מבחי' שלמעלה מהחכ', שהחכמה נמשך רק הבירור לברר הטוב מהרע אבל זה שהטמא יהי' נהפך לטהור נמשך מלמעלה מהחכ', וכמ"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד ופי' ברבות ר"פ חקת דר"ל יחידו של עולם, דהיינו אא"ס השורה בבחי' כתר, ולכן אמר שלמה על מצות פרה אחכמה והיא רחוקה ממני, כי היא נמשך מלמעלה מבחי' הבירור שע"י החכ', וזהו נמשך ע"י הדעת, דהנה כתי' כי ה' יתן חכ' מפיו דעת, ופי' ברבות כי תשא פמ"א משל למלך שהי' לו בן בא בנו מבית הספר מצא תמחוי לפני אביו נטל אביו חתיכה א' ונתנה לו מה עשה בנו א"ל איני מבקש אלא מה שבתוך פיך מה עשה נתנה לו ולמה על שהי' מחבבו נתן לו מתוך פיו הוי הוי' יתן חכ' וכל מי שהוא מחבבו יותר מפיו דעת עכ"ל. ונראה ברבות שם דקאי על דבור אנכי ולא יהי' לך ששמענו מפי הקב"ה ממש, ועז"נ מפיו דעת, וכל התו' שניתנה ע"י משה עז"נ כי ה' יתן חכ' כו', ואיתא בשה"ש רבה בפסוק ישקני מנשיקות פיהו שמה ששמעו מהקב"ה אין בזה שכחה משא"כ מה ששמעו מפי משה, וזהו מפיו דעת היינו התחברות כי דעת לשון הכרה והרגשה ממש וכמו והאדם ידע כו', וע' בספר מב"ש ש"ג ח"ב ספ"ג בפי' מפיו דעת דהיינו דעת דעתיק המתגלה בפומא דא"א כי אין הבדל בין החי מדבר לחי בלתי מדבר אלא הפה ולכן הוא אבר גדול מכולם ולכן אין הדעת מתגלה אלא בו כי לעולם הדעת מתגלה בפה כמ"ש מפיו דעת ותבונה, וז"ש בזח"ג משפטים קכ"ג א' דעת גניז בפומא עכ"ל, וע' פגבזהר תרומה קס"ו שדעת עולה עד רדל"א וע"כ משם נמשך בחי' מי יתן טהור מטמא, גם פי' מפיו דעת שיהי' בחי' ואשים דברי ממש בפיך אני המשנה המדברת בפיך כו', וזהו ודעת זה סדר טהרות שכדי להיות בחי' זו זהו ע"י הטהרה מכל סיג המונע הגילוי כו'.

קיצור. אמונת זה סדר זרעים היינו בחי' זורע על כל מים, וחג הקציר, חוסן פירש"י נחלה והוא ג"כ חוזק הארת א"ס, ועונתה, גם ענין ירושה בחי' עצמיות ירותא דקדש, יירש הצלצל, ישועות המשפט להיות כל דבר על מכונו, חכמת זה סדר קדשים, כי אף ששולחן במקום מזבח מ"מ בירור המזבח מבחי' חכ' וזהו ענין תפלה קול דממה דקה, ודעת טהרות מקיפים ע"ד לטהר אתכם, וזהו תטהרו חשבון כתר, ואת רוה"ט אעביר לגמרי ולא ע"ד בירור לבד, גם טהרות בחי' מי יתן טהור מטמא נמשך מיחידו ש"ע כמו בפרה אחכמה והיא רחוקה ממני, אלא מפיו דעת ממה שבתוך פיו כו', ועי"ז יהי' ממש דברי בפיך, כי כארץ תוציא צמחה כו' כן ענין ש"ס משנה ע' ע"פ תורת ה' תמימה.

ב) והנה בפשוטו של פי' הפסוק והי' אמונת עתך וגו' יש ג"כ ב' פי' הא' פירש"י שפי' את אשר תאמן לבוראך עתים שקבע לך לתרומות ומעשרות בעת הפרשתן ללקט ושכחה ופאה בעיתם לקיים שמיטין ויובלות בעיתם, אמונה זו יהי' לך לחוסן ישועות ולחכ' ודעת. ד"א אמונת עתיך את שהאמנת בהקב"ה בעתים שעברו עליך וציפית לישועה תהי' לך לחוסן. השני פי' הרד"ק שפי' אמונת לשון קיום וחוזק כמו ותקעתיו יתד במקום נאמן שהוא ענין יתד שלא תמוט, ולפי"ז פי' אמונת עתיך היינו קיום זמניך וחוסן ישועות היינו חוזק ישועתיך זה יומשך לכם ע"י חכמת ודעת יראת ה' דהיינו ע"י עסק התומ"צ. א"כ לפירש"י היינו שע"י אמונת עתיך יומשך חוסן ישועות חכמת ודעת, ולפי' הרד"ק ע"י חכמת ודעת יומשך אמונת עתיך כו'. ונבאר תחלה לפי' השני ועפ"י מאמרז"ל עתיך זה סדר מועד, והענין כי ביו"ט אנו אומרים מקדש ישראל והזמנים, וצ"ל מהו לשון זמנים והל"ל מועדים או רגלים שכן נקראו בכתוב, אבל הזמן הוא מדריגה נמוכה מאד, וכנודע שהוא ית' למעלה מעלה מבחי' זמן, והגם דהיו"ט נקראים בתו' מועדים ותרגום מועדים זמנין כמ"ש בראשית א' י"ד לאותות ולמועדים לאתין ולזמנין וכן אוהל מועד ממשכן זימנא ר"פ ויקרא, אך מ"מ תרגום מועד דגבי יו"ט לא ת"א זמנין כ"א מועדיא כמ"ש בפ' אמור אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם אלין מועדיא דה' מערעי קדיש די תערעון יתהון בזמניהון, הרי המועדים עצמן לא תרגם זמנין רק על במועדם תרגם זמנין, וכן עוד שם וידבר משה את מועדי כו' תרגם ית סדר מועדיא כו' וכן ס"פ פנחס במועדיכם במועדיכון. נמצא אע"ג שכל לשון מועד שבתו' מתורגם זמן כמו מועד צאתך ממצרים זמן מפקך, למועד חדש האביב לזמן ירחא דאביבא, קריאי מועד מערעי זמן, להקריב לי במועדו בזמני', מ"מ מועדים שנאמר על יו"ט אינן מתורגם זמנייא כ"א מועדיא וכנ"ל, וכן בפ' בהעלותך וביום שמחתכם ובמועדיכם תרגם וביום חדותכון ובמועדיכון, וכן ת"י חדשיכם ומועדיכם ירחיכון ומועדיכון, וצ"ל דאונקלס מפרש מועדים לא מלשון זמן כ"א מלשון אועד לך שמה שמות ל' פסוק ו' וכן לשון ונועדו אליך במדבר יו"ד פ"ו פדותרגום אועד אזמין מימרי, ונועדו ויזדמנון, שהוא ענין הזמנה וזמון ולא לשון זמן וכמבו' בקורק"ע בשרש זמן לשון זמן ענין בפ"ע כמ"ש לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים קהלת ג' א', וזמין ענין בפ"ע כמ"ש יבא לעתים מזומנים עזרא יו"ד י"ד נחמי' יו"ד ל"ה, נמצא מועדים י"ל מלשון זמינין ובעמוס ג' ג' הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו אם אזדמנו, ומצינו לשון זמין גבי קדש בפ' יתרו וקדשתם היום ומחר ותזמינון יומא דין ומחר, וכן בש"א ט"ז ה' ויקדש את ישי וזמין ית ישי, וכן פי' בזוהר פ' אמור דצ"ד בענין המועדים ל' זימון במש"ש תלתא אינון זמינין מקדש כו'. מיהו הרד"ק במכלול פי' זמין וזמן לענין א', ועכ"פ לפי' התרגו' י"ל מועד הוא לשון חיבור כמו ונועדתי לך שם בפ' תרומה כ"ה כ"ב שהוא לשון התקשרות ודביקות כמ"ש בד"ה שאו את ראש כל עדת בנ"י כו', וכן לשון אם לא יעדה הכל ענין יעוד ויחוד וחיבור וכמ"ש בזח"א ר"פ ויגש ע"פ כי הנה המלכים נועדו כו' וכן ת"י שם בתילי' המלכים נועדו אתחברו, ומ"מ נראה לומר כי זהו ענין א' עם זימון כי זימון וחיבור ענין א' הוא שמזמני' את פלוני להיות מתחברים יחדיו. וכמו"כ י"ל ענין יעוד דאמה העברי' כמ"ש בת"י שם ע"פ ואם לבנו יעדנה ואם לצד בריה זמין יתה, והיינו ענין המועדים עצמם ובהם נא' מועדי ה' אשר תקראו אותם אבל ענין אשר תקראו אותם במועדם דהך במועדם היינו בזימניהון מש"ה צ"ל מקדש ישראל והזמני', ומ"מ הקושי' אתא שפיר אמאי אומרים והזמני' שהזמן הוא בחי' נמוכה והל"ל מועדי' שהוא ענין גבוה יותר דהיינו ענין יחודים עליונים שהוא התגלות אא"ס ב"ה וכמשי"ת לקמן בס"ד.

קיצור. לבאר ענין עתיך זה סדר מועד יש להקדים הקושי' מדוע אומרים מקדש ישראל והזמני' שהזמן הוא בחי' נמוכה והל"ל מועדים דפי' מועדים הוא ענין יחוד וחיבור רק שיחוד וחיבור זה הוא בזמן ההוא, וה"ל להזכיר העיקר ולמה הזכיר ענין זמן.

ג) והנה בשבת אומרים מקדש השבת, וביו"ט אומרי' מקדש ישראל והזמנים והיינו כמ"ש הטעם בגמ' פ"ב דביצה דשבת מיקדשא וקיימא משי"ב, משא"כ היו"ט ע"י קדושת ישראל נתקדשו הם כמ"ש אשר תקראו אתם כו' ובברכות דמ"ט א' אמרי' בפי' מקדש ישראל והזמני' ישראל דקדשינהו לזמנים כו'. הנה בתפילת שבת אנו אומרים זכר למעשה בראשית וכן בקידוש זכרון למע"ב, ופי' בטור סי' רע"א שענין זכר זה היינו שאנו שובתים ביום ששבת בו הקב"ה אחר תכלית מע"ב, והיינו כי כל שבת נק' יום השביעי כמו שבת בראשית כמ"ש וביום השביעי שבת כו', ולכן אנו אומרים עם מקדשי שביעי, ולכאורה הוא פלאי הלא משימ"ב עד עתה חלפו ועברו הרבה רבבות ימים ואיך יתכן לומר על כל שבת שהוא יום השביעי (דבשלמא בענין החדשים שפיר נק' תשרי החדש השביעי כי החדשים נמנים לפי הילוך השמש והירח שבמשך יב"ח סובבת החמה שפיר שייך לקרוא ניסן חדש הראשון כו', משא"כ בימים לא שייך לומר כן דאיזה טעם יש שנק' לכל יום בשבת יום ראשון עד שהשבת הוא יום השביעי, ומ"מ בכל העולם כולו המנין ימים כן הוא ממזרח עד מערב וכמ"ש בכוזרי מאמר א' סי' נ"ז). אך הענין כי שבת הוא כמ"ש וישבות ביום השביעי תרגומו ונח, ופי' עד"מ אדם ששובת ונח מאיזה מלאכה ומעשה שאז כשנח ושובת הענין שבא לעצמותו, כי בשעת המלאכה שכלו ומדותיו יורדי' פהומתלבשי' באותו המעשה, וכשפוסק מלעשות אזי שכלו ומדותיו מתעלי' בעצמותן, וזהו הנייחא ועמ"ש מזה בד"ה שובה ישראל עד. וכך עד"מ שי"ב ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכל יומא ויומא עביד עבידתא כמ"ש בפ' אמור דצ"ד ב', והיינו יום א' נגלית מדת החסד וברא בה את האור במאמר יהי אור כו' וכן ביום שני נגלית מדת גבו' כו', ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו מלובשים בכל מדה כמ"ש בתניא ח"ב פ"י, וזהו ענין השפלה וירידה של המדות וחב"ד המלובשי' בהן שירדו מאצי' להיות מהן התהוות בי"ע, ולכן נק' ימי החול וימי המעשה אעפ"י שהן מדות דאצי', אלא לפי שירדו ונתלבשו בעשי' וכמש"ש א"ר יצחק אי הכי אמאי אקרון ששת ימי חול כו' א"ר חייא בגין דשרי למעבד בהו עבידתא, וע' מזה בסידור שער המועדי' דהיינו מטעם הנ"ל לפי שהכלי' דמדות דאצי' ירדו בירידה גדולה להתלבש בבי"ע כו', ובשבת עולים המדו' וחב"ד המלובשי' בהן בעצמותן באצי' וזהו ענין השביתה והנייחא, ואזי כתי' ויכל אלקי' ביום השביעי מלשון נכספה וגם כלתה נפשי שהוא בחי' כלות הנפש ותענוג, וכך ביום הז' הוא התגלות תענוג עליון, ועמ"ש בד"ה והי' מדי חדש, ומ"ש בענין שבת בד"ה אכלוהו היום ובד"ה ויקהל משה ובד"ה את שבתותי תשמרו. והנה בכ"ז יובן מה שלכאורה יש להפליא למה הי' צריך להיות משך בריאת העולם ששת ימים והלא במאמר א' יכול להבראות, וגם באמת איתא דבמח' אחת ברא הקב"ה את העולם, אך הענין שזה שהי' המשך ששת ימים זהו מחמת המקבלי' שהם בע"ג ותכלית וכדי שיוכלו להתהוות כמו שהם הי' צריך להיות ההמשכה ע"י ו' מדות הנ"ל שהן הן ששת ימים, וזהו שוקיו עמודי שש וארז"ל במד"ר ס"פ קדושי' ס"פ כ"ה ובפ' במדבר ר"פ יו"ד שוקיו זה העולם עמודי שש שנברא לששת ימים והיינו שמקבל ע"י ו' מדות ושוקיו הם נו"ה כו' שבהם וע"י נמשך מכל המדות כי נצח ענף החסד כו'. וביאור הענין היינו בהיות ידוע שהזמן הוא נברא ומחודש והוא ית' למעלה מעלה מגדר זמן, וזהו ענין שם הוי' שמורה ע"ז שהוא למעלה מהזמן שהוא הי' הוה ויהי' ברגע א' צופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה א', וכדי להיות התהוות הזמן הוא ע"י שמתחילה נתחלק החיות לששה מדות שהם הם הנקראי' שי"ב, שכל יום ומדה כולל אלף שנה כמ"ש אלף שנים בעיניך כיום אתמול, ואח"כ מזה מתחלק לכל שנה חיות כללי, וזהו ענין ר"ה, ואח"כ מתחלק ליב"ח בכל ר"ח נמשך חיות כללי לאותו חדש ולכן נאמר והי' מדי חדש בחדשו כו', ונמצא ששה מדות הנ"ל הם ראשית ומקור להתהוות הזמן (ובמ"א נת' שע"ז ארז"ל בבראשי' רבה פ' שלישי מכאן שהי' סדר זמנים קודם לכן, כי ו"ק הנ"ל נק' סדר זמנים לפי שאינן זמן ממש כמו בבי"ע אלא שהם סדר ומקום להתהוות הזמן, וע' בלק"ת פ' בראשית בטעמי מצות גבי מ"ע שהזמ"ג פי' כי מהחזה דז"א ולמטה נק' זמן, אמנם הרמ"ז פ' תשא דקפ"ח ע"ב פי' דשרש סדר זמני' הוא בז"ת דעתיק ע"ש, וצ"ל שזהו"ע ימי קדם הנז' באד"ר דקל"ד, שעם היותן נק' ימי קדם היינו קודם לאצי' וכמאמ' הנ"ל סדר זמני' קודם לכן, וזהו"ע ההפרש בין עתיק יומין ובין כשנאמר עתיק, כי יומין היינו ז"ת ולכן הוא מקור סדר זמנים לפי' הרמ"ז אבל עתיק הוא ג"ר דעתיק ג"כ, אבל אדמו"ר נ"ע פי' בענין ימי קדם שהם למעלה מהשתלשלות לגמרי ע"ד המתנשא מימו"ע דפי' שמתנשא ומובדל מימו"ע כו' וצ"ע. ולפ"ד הרמ"ז ג"כ א"ש מ"ש במ"א דא"ק נק' מחה"ק ששם נכלל עד סוף כל הדורות בסקירה א' ממש, וסדר זמני' הוא פולמטה מא"ק היינו ז"ת דמל' דא"ק שזהו"ע ז"ת דע"י כו'. אמנם גם א"ק נק' אדם דבריאה כי למעלה מא"ק לא שייך כלל לומר שנכלל עד סוף כו' בסקירה א' כו' כי אינו בגדר עלמין כלל כ"א בא"ק שייך לומר כן, וכמ"ש כ"ז במ"א ע"פ המאמר בפ' תרומה דקס"א קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא כו'. עכ"פ לפמש"כ בלק"ת שמקור סדר זמני' הוא בו"ק דאצי' ע"כ לפי"ז יובן מה שהי' משך הבריאה ששה ימים, שהוא כדי להיות הזמן צ"ל ההמשכה ע"י ו"ק הנ"ל וממילא צ"ל ששה ימים כי כל מדה הוא יום א' כו', וגם מזה נמשך התהוות המקום שעיקר בחי' מקום הוא ג"כ ו"ק מעלה ומטה מזרח ומערב צפון ודרום ששרשן ג"כ מששה מדות הנ"ל כמ"ש בד"ה וארא אל אברהם ובד"ה ויאמר משה אכלוהו היום בענין כשם שא"א לעולם בלי רוחות כך כו' ע"ש, וגם הטעם שנבה"ע בששת ימים כדי שיהי' אח"כ מצות שמירת שבת ביום הז', והכל עולה בקנה א' למשכיל על דבר). והנה בשבת שעולים המדות וחב"ד המלובשים בהן לשרשן באצי' הוא בחי' עלי' מבחי' זמן בבחי' שלמעלה מהזמן (כי הגם שו"ק דאצי' נק' ג"כ סדר זמני', אך באמת שבת הוא בחי' מוחי' דאבא חכ' עילאה שהוא בחי' שלמעלה מהזמן, ולכן מהחסד דז"א ולמטה נק' ימי הבנין עולם חסד יבנה, משא"כ ג"ר דאצי' הם למעלה מבחי' עולם והוא למעלה מהזמן וע' בפע"ח שער מקראי קדש פ"ה בענין ספירת הבנין שהם ז"ת, וע' בספר אור נערב להרמ"ק חלק ששי רפ"ג מה שכ' ההפרש בין ז"ת שהם מדות נאצלות לנהל התחתונות משא"כ ג"ר שכל חכ' ובינה שהם מדות צודקות בעצמיותן ולכן נא' שלח תשלח את האם שהוא בינה שאין ראוי לחקור בהן כו' ואת הבנים שהן ז"ת תקח לך לחקור ולדרוש בהם כמ"ש כי שאל נא לימים ראשונים עכ"ד), וזהו שכל שבת נק' יום השביעי והוא זכר למע"ב הגם שעברו הרבה מאד רבבות ימים, אלא לפי כי בכל שבת הוא העליי' בלמעלה מהזמן וכמ"ש מזה בד"ה שמע ישראל (והוא הנק' יומא שביעאה שהוא ג"ר שלמעלה מספי' הבנין ע"ד היכל הז' שהוא קד"ק כולל ג"ר וע' בפ' בשלח ס"ג ב' פ"ח א') וביום א' מתחיל התגלות מדה ראשונה מספי' הבנין שהם מקור בחי' זמן כו', וענין עלי' זו של הזמן בלמעלה מהזמן נלע"ד ע"ד שילוב אד' בהוי' המבואר בתניא ח"ב פ"ז, ומ"מ עלי' זו רק בפנימי' העולמות משא"כ בחיצוני' העולמות, ואעפ"כ גם חיצוני' העולמות מקבלי' חיותם מבחי' המח' עילאה שלמעלה מבחי' הדבור, אשר הזמן נלקח מבחי' הדיבור כו' שבשי"ב נמשכו ע"מ, משא"כ מצד המח' הרי במח' א' נבראו העולמות וכמ"ש בביאור ע"פ יונתי, ומשם מקבלים העולמות חיותם בשבת וכמ"ש מזה ג"כ בד"ה שובה ישראל הנ"ל, (ובאו"ת פי' שזהו ענין בא שבת בא מנוחה, שהמנוחה הוא מה שהעולמו' מקבלי' חיותם מבחי' שרשם כמו שעלו במח'), ולכן לא נז' שם הוי' כל שי"ב עד אחר שנא' ביום עשות ה' כו' וביש"ב נז' רק שם אלקים בלבד לפי שהם בחי' ירידה והמשכה להתלבש בזמן והוא ע"י צמצום וגבו' מבחי' ש' אלקי' משא"כ שם הוי' שמורה על הי' הוה ויהי' שהוא למעלה מהזמן אבל בשבת שאז העלי' מהזמן בלמעלה מהזמן שהוא ש' הוי' לכן נא' אח"כ הוי' אלקי' כו', וזהו דשבת מיקדשא וקיימא וא"צ לקידוש ב"ד כ"א היא קדושה הבאה מאליה מחמת כי בו שבת כו' (וכך הוסד סדר ההשתלשלות להיות מתחילה ירידה והמשכה ע"י ו"ק דז"א ובסיום המדה הששית בבוא הארת מדה הז' שהוא המל' יהי' אור חוזר ועליי' מלמטלמ"ע עד יומא שביעאה שמלמטלמ"ע שהוא בחי' היכל קדה"ק פזדאצי' ע"ד הנז' בפ' פקודי דר"ס סע"ב ולקשר שביעאה בשביעאה, וע' בפע"ח שער א' פ"ז גבי והנה אין כח בזה רק בז"א בלבד כו' אמנם ביום השבת שהוא נגד המל' כו' ע"ש, וע' בפ' קרח דקע"ח סע"ב גבי בשעתא דבעא יומא לאתקדשא כו' ובמש"ש ע"ז בביאור הזהר, וע' באד"ר דקמ"ב סע"ב, ועמ"ש סד"ה ויקהל משה.

קיצור. ענין ששבת נק' יום השביעי כי ענין שבת ונח, שבשי"ב ירידת השכל והמדות בדבור ובשבת עולין במקורן בחב"ד, ולכן נשתהה הבריאה ששה ימים מצד המקבלי' כדי להיות סדר זמני' שהו"ק נק' סדר זמני', ולפי' הרמ"ז הם ז"ת דע"י, והנה הג"ר הם למעלה מבחי' זמן ולכן בשבת שעולים המדות והדבור במקורן ע"כ הוא למעלה מהזמן ונק' יום השביעי היכל הז' קדה"ק, ולכן היום שאח"כ נק' יום ראשון וזהו דשבת מיקדשא וקיימא).

ד) אבל קדושת היו"ט נא' בהם אשר תקראו אתם כו' ישראל דקדשינהו לזמנים, כי הרי היו"ט חלים עפ"י הרוב ביומין דחול שהם מבחי' זמן ממש וכשחל בו יו"ט אשר הוא בחי' מקרא קודש שמאיר בו מבחי' קדש העליון שהוא מה שלמעלה מהזמן וכנ"ל דשרש הזמן מתחיל מספי' הבנין שהם המדות עליונות משא"כ מקראי קדש שהם התגלות חו"ב עילאין הם למעלה מהזמן, וכיון שקדושה זו נמשכת ביומין דחול א"כ הענין הוא שהוא המשכה מבחי' שלמעלה מהזמן להיות מאיר ונמשך ביום שתחת הזמן, ועמ"ש ע"פ מאמר הזח"ג קרח קע"ו ב' ע"פ ויקומו לפני משה, ולכן השבת נק' קדש ויו"ט נק' מקראי קדש כי קדש הוא בחי' סוכ"ע שהוא מובדל ולמעלה מבחי' זמן, והנה שבת שאז הוא העליי' ממכ"ע בבחי' סוכ"ע ממש שלמעלה מהזמן א"כ הוא בחי' קדש ממש ומובדל לגמרי מגדר זמן, משא"כ ביו"ט שהיום עצמו הוא מיומין דחול שתחת הזמן רק שממשיכי' לשם מבחי' קדש ע"כ נק' מקרא קודש שקוראי' בחי' הקדש שיבא ויתגלה למטה, וקריאה והמשכה זו זהו ע"י ישראל דוקא אשר תקראו אתם כו' (כי להיות ההמשכה והגילוי למטה בבחי' זמן שיומשך לשם למעלה מהזמן זה לא נמשך ממילא כ"א בעובדא ואתעדל"ת תלי' מלתא וניתן לבנ"א וכמ"ש השמים שמים לה' והארץ נתן לבנ"א וכתי' לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, ומבואר במ"א הפי' כי שמים מקיפי' וסוכ"ע אשר שם הוא למעלה מהתחלקו' והוא ג"כ למעלה מהזמן, רק תחת השמים דוקא בבחי' ממכ"ע שם הוא התחלקות עת לכל חפץ וגם בחי' זמן כו' וכתי' אשר ברא אלקים לעשות וארז"ל לעשות לתקן כל מה שנברא בשי"ב צריך תיקון כו', וזהו ענין והארץ נתן לבנ"א שיתקנו וימשיכו מבחי' סוכ"ע בממכ"ע מלמעלה מהזמן בזמן, וזהו ג"כ הנק' עושין רצונו ש"מ, מקום היינו ממכ"ע כמאמ' ברוך המקום, ועושין רצונו ש"מ להמשיך בו גילוי אא"ס הסוכ"ע כו', וזהו עת לעשות לה' ופי' בזח"א וירא קט"ז ב' לחברא לה בקוב"ה וכ"ה בפ' תרומה קנ"ה ב'. ויובן זה עוד עפמ"ש סד"ה שובה ישראל עד, עד הוא לשון נצחי' כו' ולא שייך בחי' זו ולשון זה עולמות ונצחי' אלא בבחי' מלכותו ית' שהוא בבחי' וגדר הזמן מלך מלך^* וימלוך כו' וצריך להשיב בחי' עד היא בחי' פחמלכותו ית' למקורה ושרשה הוא אא"ס ב"ה כו' ע"י שגם בנפשו יהי' קבוע תמיד עומ"ש כו' ע"ש, והוא ג"כ כענין מ"ש במ"א ע"פ אחת היא יונתי תמתי שישראל נקראים תמתי שעושין השלימות להיות הגילוי גם למטה במקום הפירוד שזה תולה בישראל דוקא וע"כ ארז"ל ישראל דקדשינהו לזמני'. ואמנם באמת גם בשבת נא' לעשות את השבת וע' מזה בד"ה זכור את יום השבת. והנה משארז"ל ע"פ אשר תקראו אתם אפי' מוטעין יש לבאר עפמ"ש במ"א בד"ה ראשי המטות, דהנה ענין קונמות קדושת הגוף נינהו וצ"ל מתפיסו בדבר הנדור וא"כ קשה מדוע יכול להתפיס גם דבר שלא חל בו מה"ת קדושה דקרבנות כמו כשאומר על בעל מום ה"ז כקרבן נתפס בקדושת קונם ואילו הי' מקדישו לומר ה"ז עולה ממש לא אמר כלום, ונת' התירוץ כי הנה אורייתא מחכמה נפקת וע"פ ח"ע אין הבעל מום נתפס בקדושת עולה כו', אך נש"י ע"י מס"נ שיש להם הם מגיעי' למעלה מהחכ' כמאמרז"ל קושר כתרים לקונו מתפילותיהם של ישראל כתר הוא מה שלמעלה מהחכמה ונמשך ע"י אותיות התפילה של ישראל מטעם הנ"ל, והם אותיות שלמעלה מהחכ', ולכן עי"ז יכולים ג"כ במבטא שפתים להמשיך ולהתפיס בקדושת קונם גם על דבר שלא חל בו הקדושה ע"י התו' דמחכ' נפקת כו', וכך עד"ז יכולים הב"ד בדבור פה שלהם לקדש המועדים שממשיכי' וקוראים בחי' קדש העליון שיהי' חל ונמשך ביומין דחול שתחת הזמן, לכן ישראל דוקא קדשינהו לזמנים וע"כ אפי' מוטעי' כו' בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו, דזהו ודאי יש לדמות יותר לענין הנ"ל דקונמות כו' וזהו אשר תקראו אותם דוקא, משא"כ לולי קדושת ישראל הרי מן התו' דמחכ' נפקת לא הי' נמשך הקדש ביומין דחול ואף שהוא לא בזמנו כלל כו', כ"א שרש להמשכה זו צ"ל מלמעלה מהחכ' מבחי' כתר והיינו ע"י ישראל דוקא, וא"ת א"כ תאמר שיש בחי' ביו"ט יותר מבשבת שהשבת הוא קדש בעצם קדושה הבאה מאליה ע"י התו' דמחכ' נפקת, וכנודע דקדש הוא חכ', וקדושת היו"ט דישראל קדשינהו לזמני' באה שרש ההמשכה מלמעלה מהחכ', ואנן איפכא שמיעא לן דשבת הוא קדש ממש ח"ע ויו"ט נק' מקרא קדש שהם מבחי' בינה. אך לק"מ דהא ודאי שמ"מ הקרבן ממש חמור מקונם, אף שהקונם שרשו מבחי' גבוה יותר היינו רק שרשו ולא עצמו ממש, ועד"ז גם כאן בענין יו"ט ושבת. ועוד דבאמת מצינו שיש שרש בבינה גבוה מן החכ' וכמ"ש בד"ה לך לך בענין ה' דאברהם כי הוא דא עתיקא כו', ולכן כדי שיהי' הירידה למטה זהו ע"י תוס' ה' דוקא ע"ש באריכות. וכמו"כ נא' כאן כדי שיומשך בחי' הקדש גם תחת הזמן צ"ל מקור ההמשכה מבחי' עליונה יותר, וזהו ענין ה' עילאה שמשם שרש כל המועדי', ועמ"ש בד"ה והתהלכתי בתוככם שכדי להיות המשכת סובב בממלא צ"ל הכח לזה מבחי' עליונה יותר מן עליי' ממכ"ע לסוכ"ע כו', ולכן חל פסח וסוכות בט"ו לחודש בחי' י"ה, הנה נמשכו מבחי' הה' שיש לו שרש למעלה מן היו"ד שהיא ח"ע כו', ושבועות הוא ג"כ ביום החמשי' לספה"ע שהוא בחי' נ' שע"ב כו', וע' בפע"ח שער ר"ח פ"ב כתב כי ודאי קדושת שבת אין כמוהו עכ"ז יש בחי' ומעלה בר"ח משא"כ בשבת כו', וע"ש דבחי' זו נמשך מצד התגברות הבינה כו', ועמ"ש בד"ה מי שם פה לאדם בענין שבתיקון יש בחי' אפי' ברגל מה פטשאינו בראש כו', א"כ כ"ש שאין תימא אם יש בחי' ביו"ט מעלה נגד שבת כו' וכן בבינה נגד חכ' כו', ועוד שהיו"ט נק' רגלים ובהדיא מבואר שיש בחי' ברגל מה שאינו אפי' בראש כו'. אך באמת היינו רק שהבינה יש לה שרש למעלה מהחכ' אבל עכ"ז החכ' היא למעלה מהבינה עצמה לכן שבת קדושתו למעלה מקדושת יו"ט. ועוד זאת כי בשבת יש ב' בחי', שבת תתאה ושבת עילאה, והנה כל העליות שעד החכ' נק' ש"ת אבל שבת עילאה הוא עליות מהחכ' ולמעלה עד אא"ס ממש, וע"ז אמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו'. ואע"פ שגם ביו"ט יש ב' בחי' מועדי ומועדי ה' כמ"ש במ"א וית' לקמן אי"ה, עכ"ז בחי' שבת עילאה גבוה הרבה יותר גם מבחי' הב' שביו"ט הנק' מועדי סתם כמשי"ת), וזהו"ע מקדש ישראל והזמנים ומזכירים לשון זמנים דוקא עם היותו הבחי' נמוכה מאד כנ"ל, אלא לפי שאדרבה היא הנותנת שישראל ממשיכי' בחי' הארת קדש העליון גם בבחי' הזמנים ממש, והיינו ענין ישראל דקדשינהו לזמנים אשר עיקר המכוון שגם למטה בבחי' המקום והזמן יהי' גילוי קדש העליון אא"ס ב"ה שלמעלה מהזמן כו', וזהו"ע והי' אור הלבנה כו' כאור שבעת הימים וכדפי' הרמ"ז פ' תשא דקפ"ח. וזהו"ע שנא' לע"ל אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח בישעי' סי' ל"ג כ', כי הנה אהל תרגום משכן זימנא, לשון זמן ושיהי' בל יצען כו' היינו ע"י שיאיר ויתגלה בו אא"ס ב"ה הסוכ"ע אני ה' לא שניתי כו', וזהו"ע יהא שמי' רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא כו'. והנה היו"ט הם ממוצעי' שבהם וע"י יומשך גילוי אא"ס ב"ה מבחי' שבת שהוא למעלה מהזמן לבחי' כל ימי החול שתחת הזמן שהממוצע מזה הוא יו"ט כו' וכמשי"ת אי"ה.

(קיצור. שיו"ט זהו ההמשכה מבחי' שלמעלה מהזמן להיות מאיר ביום שתחת הזמן, ולכן נק' מקרא קדש, עת לעשות לה', ולכן נק' נש"י תמתי, ענין אתם אפי' מוטעים דוגמת קונמות, גם מה שבבינה יש שרש גבוה מהחכ', ויו"ט בט"ו בחדש י"ה, ומ"מ שבת גבוה יותר, קדשינהו לזמנים, כאור שבעת הימים, אהל בל יצען).

ה) והענין כי מבואר במ"א סד"ה צו את בנ"י כו' בפי' להקריב לי במועדו וז"ל במועדו אלו יו"ט שלש רגלים, כי הנה נודע דתפלת כל ימי החול נמשך משבת (כמ"ש בת"א בד"ה ויקהל משה) שנא' בה קדש היא לכם קדש העליון הוא בחי' קדוש ומובדל (נמשך לכם ממש כמ"ש בבה"ז אמור ד"ק ע"ב ע"פ אחותי בת אבי היא בזימנא דנטלא מבי אבא כו' ע"ש, וזהו"ע הנשמה יתירה כמ"ש בד"ה ויקהל משה הנ"ל) ולהיות נמשך ממנו איזה המשכה וכמ"ש ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה כו' דרך ה' זו היא המשכה כדרך שהולכין בה מעיר לעיר הנה הדרך הזה הוא ע"י המועדים שהמועדים הם מקראי קדש שהקדש נקרא ונמשך בהם, דהיינו שהם בבחי' בינה שהיא הנק' שכינתא עילאה, והיינו מועד לשון יעוד וחיבור והוא המשכות וממשכת שפע החכ' והכתר לו"ק שהם מקור ששת ימי המעשה, וכמו עד"מ הולדת הולד הוא בבטן האם דוקא וממנה נמשך הלידה וגם החלב להגדילו כו', וזהו"ע המועדים שהם מועדים לשמחה בחי' אם הבנים שמחה ולכן הם ג' יו"ט שהם המשכה בג' מדות חג"ת שהם כללות ו"ק, ובהם וע"י נמשך ג"כ להיות המשכות בתפלות צכל ימי החול פסח בחי' אברהם בבחי' תפלת שחרית ממטה למעלה שבועות בחי' יצחק שקול השופר הוא אילו של יצחק שהוא כנגד תפלת המנחה, וסוכות בחי' יעקב ויעקב נסע סוכותה הוא תפלת ערבית עכ"ל. ומקור המשכה זו מבחי' חצר הפנימי' הפונה קדים אשר ביום השבת יפתח וע"י היו"ט נמשך הארה מבחי' זו בתפלת יומין דחול כו' וכמ"ש הרמ"ז בפ' קרח דקע"ו ע"ב גבי הה"ד מקראי קדש ואימתי דשעתא דמועד שרי' בעלמא. והענין שבאי' מיועד אור אבא כו' כי יו"ד ה"ס או"א כו' והיינו שע"י ו"ד דמילוי יו"ד שהוא אי' עילא' עי"ז נמשך עצם בחי' יו"ד שהוא אבא בכל המדות דז"א כו', והו"ע אור אצי' שבאצי' ע"ש, ועמ"ש מענין ו"ד מילוי יו"ד בביאור ע"פ ועתה יגדל נא כח אד', כח הוא המילוי כו', וזהו שהבינה נק' מועד לשון יעוד וחיבור שמחברת אור אבא בהמדות כו' וע' בבה"ז ע"פ ויצא יעקב מבאר שבע כו', ובמא"א אות מ"ם סל"ו מועד בבחי' התבונה ולכן מועד גי' ק"כ צירופי אלקי' שהם בה עכ"ל, ולכאורה קשה הרי המועדי' נקראו מועדי ה' ואיך הם בק"כ צירופי אלקי', א"ו צ"ל דהיינו היעוד והחיבור דשם הוי' בק"כ צירופי אלקי', ששם הוי' יהי' מושל ושולט ומאיר בכל ק"כ צירופי' הנ"ל לבלתי יסתירו ושלא יינקו מהם ק"כ צירופי דנוגה כו' ולכן נקראו מועדי ה' שאזי הוא התגלות שם הוי' בשם אלקי', וזהו"ע דרך הוי' כנ"ל, והיינו כי מועד לשון יעוד וחיבור וגם לשון זמן, ומצד היותו בחי' זמן זהו הנמשך משם אלקי' שהוא בחי' מל' ששם מקור הזמן אבל שם הוי' הי' הוה ויהי' למעלה מגדר הזמן, ומה שנק' מועדי הוי' היינו יעוד וחיבור דשם הוי' בשם אלקי', וזהו ענין דקדשינהו לזמנים כו'.

(קיצור. מועד כי שבת קדש נשמה יתירה מבחי' כל חי דנטלא מבי אבא ודרך הוי', ע"י בינה שכינתא עילאה אם הבנים נמשך בג' מדות ובנה"י ג' רגלים, ע' פרד"ס ערך מועד, ועי"ז נמשך בתפי' ימי החול, יוד קדש קדוש, מועדי ה', וגם מועד ק"כ צירופי אלקי' היינו בחי' עת לעשות להוי').

וזהו"ע אמונת עתיך. כי הנה עת הוא בחי' מל' וצ"ל עת לעשות להוי' לחבר ולייחד בחי' זו עם שם הוי' כנ"ל בענין מועד, והוא ג"כ ענין משכו יומין עילאין ליומין תתאין בזח"ג דרמ"ט (וזהו אמונת עתיך יתד כו', והיינו ג"כ ע"י ימים יוצרו, תומ"צ ותפי' בד"ה וארא) וכענין המשכה מבחי' אחד לבחי' ועד. והענין ע"ד מ"ש וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם ופי' ברבות זה משה שנאמר ויזכור ימי עולם משה עמו, כי הנה מט"ט נק' שר העולם ועז"נ אנוש כחציר ימיו והו"ע ו"ק דיצי' ששת ימי החול, ומשם יש יניקה ג"כ לחיצוני', כי ביצי' שם עה"ד טו"ר כו' וכמ"ש בר"ח שעה"ק, וזהו"ע שער החצר הפנימי הפונה קדים שהוא עולם האצי' סגור יהי' ששת ימי המעשה וכמ"ש בזח"א פ' נח דע"ו ובפרדס שער אבי"ע פ"ד וספ"ה, משא"כ בימי משה שנא' אם אין פניך הולכים עמנו כו' הי' מאיר אור האצי' ממש, וזהו"ע ויזכור ימי עולם כו', ואזי נמשך רב טוב לבית ישראל כיון כמו שהוא באצי' כך מאיר בבי"ע, וכענין מ"ש בד"ה כי עמך מקו"ח בענין השקיפה ממעון קדשיך מן השמים וברך את עמך כו', וזהו"ע עת לעשות לה' לחבר בחי' העת והיומין לשם ה' להיות מאיר בחי' ימי עולם כו', והוא מבחי' חצר הפנימי' הפונה קדים כנ"ל שע"י שבת ויו"ט מאיר ג"כ בחול הארה זו כו'.

צא(קיצור. עת לעשות היינו לחבר העת לשם הוי', כמו אחד ועד, וכענין וערבה כו' כימי עולם).

ו) וכן נת' ע"פ שובה ישראל עד כי בחי' מלכותו ית' נק' בשם עד כי עד הוא לשון נצחיות כמו לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד בישעי' סי' מ"ה (ושם נז' ישראל נושע בה' תשועת עולמים והיינו ענין חוסן ישועות כו'), ולא שייך בחי' זו עולמות ונצחיות אלא בבחי' מלכותו ית' שהוא בבחי' וגדר הזמן מלך מלך וימלוך כו', וצריך להשיב בחי' עד הוא בחי' התגלות כבוד מלכותו למקורה ושרשה הוא אא"ס ב"ה ממש כו' להיות יחו"ת כמו יחו"ע בבחי' תרין רעין דלא מתפרשין כו' ע"י שתהי' יראת ה' על פניו תמיד כו' ע"ש באריכות. וזהו ג"כ פי' אמונת עתיך שתהי' בבחי' עד. אך בחי' שובה היינו מלמטה למעלה, ואמונת עתך זהו ע"י קיום המצות בכי"ו ובכל עת וכמ"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם וכמ"ש בת"א סד"ה ואלה המשפטים בענין ימים יוצרו שהיומין הן הלבושים הנעשים להנשמה מהתומ"צ ואם חסר יום אחד בלא מצוה חסרה לבושא, דלכאורה אינו מובן הלא יוכל לעשות למחר שני מצות ומה ענינן ליומין דוקא, ומבואר שם כי התומ"צ כמו שהם למעלה הם אור בהיר וצריך להתגשם ולבא מלמעלה מהזמן בתוך הזמן ע"ש. והענין י"ל שהוא ע"ד הנז' כאן בענין מקדש ישראל והזמנים שהענין הוא שצריכים להמשיך גילוי אוא"ס ב"ה דירה בתחתונים אשר שם הוא בחי' זמן ומקום כנ"ל דשרש הזמן מבחי' מל' מלך מלך וימלוך וכן נק' מקום, וזהו"ע עושין רצוש"מ שממשיכים גילוי אוא"ס ב"ה הסוכ"ע בבחי' ממכ"ע הנק' מקום, ועד"ז הוא פי' מקדש הזמנים שממשיכים גילוי אא"ס ב"ה שלמעלה שיאיר בבחי' הזמן, וכענין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וע' בתניא ח"ב פ"ז שזהו"ע שילוב הוי' באד', והמשכה זו הוא ג"כ ע"י המצות ועז"נ לכל זמן ועת לכל חפץ כו', וע"כ צ"ל קיום המצוה בכי"ו, וזהו ימים יוצרו להמשיך בכי"ו גילוי א"ס ב"ה מלמעלה מהזמן בתוך הזמן, והמקור לזה הוא בג' יו"ט כו' ומהם מאיר בכי"ו ע"י ג' התפי' שבכי"ו כמ"ש בענין להקריב לי במועדו, והנה ענין היומין מבואר בזהר ח"א דצ"ט א' רכ"ד א' רל"ג ב' ושם דף רכ"ד א' ועאל באינון יומין ואינון לבושי יקר, ופי' במק"מ בשם הע"ח שהם לבושי' דחשמ"ל לנר"נ שנפלו בחטא אדה"ר בק"נ וע"י תומ"צ הם מתבררי' כו', ועמ"ש מזה בת"א פ' חיי שרה בכ"י אדמו"ר נ"ע ומה שהביא שם מפ' פקודי דרכ"ט ויקהל דר"י, וי"ל ע"ד שהחשמ"ל דבינה נעשה מסך ולבוש לזו"נ דאצי' שבו וע"י יורדי' לבי"ע כך עד"ז הנשמות דבי"ע כשמתלבשי' בו נהני' מזו"נ דאצי' כו'. אך צ"ע דבפ' חיי שרה דקכ"ט ע"פ ואברהם זקן בא בימים באינון יומין עילאין משמע שהם ע"ס דז"א שנק' יומין עילאין, וכן פי' במק"מ בפ' שלח דק"ע ע"ב עמש"ש באינון יומין עילאין דמחדשי כו' וע' ח"ג מ"ב ב' ע"פ ימי חייה ודקנ"ט ב' והימים אינון דאשתמודען כו' ופי' במק"מ ו"ק דז"א ודרמ"ט סע"ב משכו יומין עילאין כו' פי' ספירות של זעיר כו', וכן מבואר בפ' שמיני דמ"א ע"פ מי האיש החפץ חיים אוהב ימים, מאן ימים אלא דא הוא שמא דמלכא קדישא דאחידא באינון יומין עילאין, ונראה הפי' שמא דמלכא קדישא היינו מל' דאצי' שנק' שם דאחידא באינון יומין עילאין היינו ו"ק דז"א וכמש"ש דמ"ב ע"ב בענין ימי חייה כנ"ל, וא"כ לפ"ז נ' דבא בימים היינו בו"ק דז"א והוא צבע"ד לאשתאבא בגופא דמלכא, וכמשנ"ת ענין זה בת"א פ' יתרו בד"ה זכור את יום השבת ובד"ה אני ישנה גבי רעייתי, אך א"כ צ"ל איך ימים אלו הם נק' לבושי'. והענין י"ל כי יומין עילאין אלו נק' הכלים דע"ס דז"א דאצי', וע"י הכלים יוכלו ליהנות מאא"ס המלובש בהכלים, וכדרך שנת' בד"ה ת"ר נר חנוכה בש"א יום ראשון בענין פי' כי נר מצוה אספקלריא דנהרא, נמצא היומין נק' רק לבושי' לגבי האור דלאו מכל אינון מדות איהו כלל, וזהו ע"ד שנת' בת"א ס"פ לך לך בפי' בעצם היום הזה שהו"ע העצמות של היום הזה, ור"ל כי היום הזה היינו ז"א דאצי' שנק' יום ונק' זה ע"ד מרע"ה נתנבא בזה היינו בחי' אספה"מ, אמנם העצמות של בחי' ז"א היינו אא"ס המלובש בו ע"ד שנת"ל בפי' בי נשבעתי כו', וכן בגשמיות ביום מאיר השמש אשר שמש הוא בחי' יסוד אבא המאיר בז"א כדפי' הרמ"ז ר"פ בהעלותך ור"פ אמור בענין שמש צדקה, ומעתה יובן ענין שייכות המצות להימים דוקא, דכמו"כ למעלה המצות שרשן מא"א כי תרי"ג מצות דאורייתא עם ז' מצות דרבנן הם תר"ך עמודי אור דבחי' כתר, אך אעפ"כ הרי המצות נתלבשו בז"א דוקא כנודע בענין רמ"ח מ"ע שהם ט"ס דז"א טפ"ט כו' כמ"ש בת"א בד"ה ביאור ע"פ משה ידבר, ועמ"ש מזה בד"ה והי' לכם לציצית בענין וזכרתם את כל מצות הוי' כו' את כל מצותי, מצות הוי' הן כמו שהן בז"א דאצי' ומצותי נק' מצד שרשן בא"א, וע"ד הנז"ל בענין מועדי הוי' כו' אלה הם מועדי, והנה מצד התלבשותן בז"א יש להם שייכות לבחי' היומין דוקא כי ו"ק דז"א נק' יומין עילאין ונק' סדר זמנים ובהם וע"י יוכלו הנשמות שהם מבחי' זמן לראות ולהשיג הגילוי אור א"ס שלמעלה מהזמן וזהו שהיומין נק' לבושי', וזהו ימי שנותינו בהם שבעים שנה שפי' בזוהר ויחי דרי"ז ע"ב ששרשם מזו"נ דאצי' שהם ז"מ עליונות, והיומין דדורות הראשונות שחיו קרוב לאלף שנה נמשכו מא"א ולא מז"א כמש"ש דל"ז ע"ב, ולפי"ז אז היו הלבושי' מא"א כו' וממילא שהאור הנמשך ע"י הלבושי' הי' מע"ק וכנודע בפי' לבושי' כתלג חיור דפי' בלק"ת דקאי על א"א שהוא לבושי' דע"י, עכ"פ עכשיו שרש היומין הוא מז"א דאצי' שנק' ג"כ יומין עילאין, וזהו ימים יוצרו היינו ו"ק דז"א שנק' יצירה דאצי' וכן קאי על יומין של האדם ששרשם משם, ופי' יוצרו כנודע שהזמן הוא נברא, ולו אחד בהם הכתיב באלף והקרי בוי"ו והוא ע"ד מ"ש בזהר ס"פ וירא דק"כ ע"ב ע"פ בכל צרתם לו צר כתיב לא באלף כו' אע"ג דלאו בההוא אתר כו' להתם לעילא מטא כו' ע"ש. ועד"ז הפי' כאן דהימי' עיקרן ו"ק דז"א שזהו"ע ולו אחד בהם לו בוי"ו דוקא שהוי"ו הוא ז"א דאצי' נק' ו"פ ו' עולה ל"ו וכמ"ש ע"פ אלה פקודי המשכן כו', וזהו ג"כ ענין אחד בהם כי אחד היינו בז"א דאצי', אך עכ"ז מטא ג"כ לבחי' לא באלף היינו א"א וכנ"ל בפי' בעצם היום ובפי' בי נשבעתי, גם י"ל ולא באלף הם מל"ת ולו בוי"ו הם מ"ע וכדפי' בת"א בד"ה משה ידבר וע' בד"ה לך לך בענין ולו אנחנו כו'. אך להבין איך יסכים זה עם פי' דלעיל דיומין הם הלבושי' דחשמ"ל שמתבררים מק"נ, י"ל ע"ד שפי' בד"ה יונתי בענין והחיות נושאות כו' בחי' דמות כמראה אדם להעלותו לבחי' א"א, וע' מזה ג"כ בד"ה זכור את יום השבת לקדשו, וזהו"ע עלי' לו בוי"ו לבחי' לא באלף, כמו"כ ע"י היומין המתבררי' מק"נ ע"י התפי' שבמקום קרבנות תקנום שהם לברר נה"ב להיות צגוהחיות נושאות כו', עי"ז כשנעשה בכי"ו מעשה המצות גורם עליי' יומין עילאין דז"א לבחי' א"א וכנ"ל.

(קיצור. וזהו ע"ד שובה ישראל עד. אך שובה הוא מלמטה למעלה ואמונת עתיך היינו מלמעל' למטה ע"י המצות כי ימים יוצרו, ומה ענין יומין דוקא למצות, אלא שזהו להיות אמונת עתך ע"ד מקדש ישראל והזמנים, ובע"ח פי' שהיומין לברר ק"נ ובזהר בענין בא בימים משמע ע"ס דז"א, והיינו ע"ד לאשתאבא בגופא דמלכא, ויש בחי' בעצם היום הזה העצמיות של היום והוא אור הכתר הנמשך בז"א ע"י המצות, והיומין דז"א הם כלים ולבושי' להאור ע"י ספירה כאבן ספיר, ע"כ גם באדם צ"ל קיום המצות בכי"ו, וזהו ימים יוצרו ולו אחד בהם ז"א, ולא באלף א"א, ומ"מ זהו ע"י והחיות נושאות כו' בירור ק"נ כו' וזהו אמונת עתיך כו').

ז) חוסן ישועות, ע"ד הושיעני ואושעה שהוא כפל לשון. אלא הענין ע"ד מ"ש ברבות פ' בשלח פכ"ג כל השירות שנאמרו הם בל' נקבה כאשה שיולדת ואח"כ מתעברת כו' אבל לע"ל ישועה שאין אחריה עיבור וגלות כו', וזהו חוסן ישועות, וזהו הושיעני ואושעה, וכן בעבודה שלא יהיו ירידות כו', חכמת ודעת נת"ל, יראת ה' היא אוצרו, בבחיי ס"פ כי תבא האוצר של המלך דוקא ממה שמקבץ, וכן היראה אינה בידי שמים ולכך יקראנה אוצר כו' והמכוון כי ביטול היש זהו תכלית הבריאה כנודע מענין צחוק עשה לי אלקים כו', וגדולי' מעשה צדיקים בד"ה הבאים ישרש בהביאור, גם אמונת עתיך זה סדר זרעים זורע צדקות כו', והזריעה דוקא בארץ הוא בחי' אשה יראת ה' כו', ויש פי' שע"י אמונת עתיך ש"ס משנה עי"ז יבא ליראת ה', ושניהם אמת כי אם אין יראה אין חכ' ואם אין חכ' אין יראה כו', וכ"ז לפי' הרד"ק בענין אמונת עתיך, אבל לפרש"י אמונת עתיך זהו המצות התלוים בזרעים מועד. והנה ארז"ל ע"פ ויזרע יצחק בארץ ההיא אין זריעה אלא צדקה, גם ארז"ל במד"ר פ' בא פט"ו אברהם התחיל להאיר שנא' מי העיר ממזרח, בא יצחק והאיר שנא' ויזרע יצחק וכתי' אור זרוע לצדיק כו', כי הנה כמו בארץ יש כח הצומח להצמיח יש מאין ע' באגה"ק סד"ה איהו וחיוהי, כמו"כ בארץ עליונה וזאת המצוה כו' לעשות בארץ כו', וזהו תדשא הארץ דשא עשב כו' כמ"ש בזח"א די"ח ב' ובפ' ויקרא די"ב ע"א שהוא כנגד זכור את יום השבת שהוא יחוד העליון שצדיק יסוד עולם מושך האור זרוע וזורעו בארץ העליונה ועי"ז נעשה הצמיחה שיהי' הגילוי גם בבי"ע כמו למעלה כמ"ש בלק"ת בשה"ש בד"ה ששים המה כו' אחת היא יונתי כו', ואפ"ל ענין צמיחה באור זהו והי' אור הלבנה כאור החמה כו' שבעתיים כאור כו', וזהו שהצמיחה הוא חוסן ישועות שהו"ע ש"ע נהורין כי שבעתים כאור זה"י היינו שמ"ג פעמים כאור שנברא ביום ראשון כדפירש"י בפסחי' פ"ו דס"ח ע"א, ועם ז"ך אותיות התורה הוא ש"ע נהורין, ועמ"ש בפי' וכובע ישועה בראשו, ובמד"ר תרומה ר"פ ל"ה והיכן גנזו בג"ע שנא' אור זרוע לצדיק כו', וכ"כ עוד במד"ר פ' שמיני פי"א דקע"ז ד', וג"ע היינו כמ"ש באתי לגני אחותי כלה והוא מל' דאצי' שהאור זרוע ביסוד דנוק', והצמיחה יהי' הגילוי לתחה"מ כו' כמ"ש ע"פ הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח כו' תנובה, ובמד"ר ס"פ שלח אור זרוע זהו התו', היינו כי צדביום חתונתו זו מ"ת כמו הטיפה כו' זרוע ע"י אור מים רקיע, והצמיחה גילוי טעמי תו' לע"ל, וע' זח"א דל"א פקודי דר"כ ע"ב ובהרמ"ז שם, ופי' והי' אמונת י"ל ע"ד והי' הוי' לי לאלקי' כמ"ש במד"ר פ' ויצא פ"ע נטל שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים, שכל הנחמות נאמרו בלשון והי' והי' ביום ההוא יצאו מ"ח כו' וכמ"ש בלק"ת סד"ה והי' ביום ההוא יתקע כו', ועד"ז והי' אמונת עתיך חוסן ישועות כו', גם י"ל זריעת אור כי נר מצוה, והצמיחה גילוי אבוקה שצדיקי' לגבי שכינה כנר בפני אבוקה כו', ואבוקה ש"ע נהורין הנ"ל, ועמ"ש ע"פ וצדיק באמונתו יחי' שארז"ל במדרש בקהלת דצ"א ע"א ע"פ מה יתרון העושה אפי' צדיק חי העולמים מאמונתו הוא חיה כו' ויהרוג ה' כל בכור באמ"צ ואח"כ קדש לי כל בכור, היינו שתחילה האמין לכנ"י וגאלם ועי"ז אח"כ הם מוסיפים כח בגבורה שלמעלה כמ"ש תנו עוז לאלקי' והיינו שממשיכים מאא"ס במדות דאצי', וזהו קדש לי ע"ד שאו ידיכם קדש וברכו את הוי', וזהו מאמונתו שהוא מל' הוא חי' שממשיכים בז"א ג"ר הנק' חיים והחכ' תחי', ועד"ז י"ל פי' אור זרוע לצדיק היינו צדיק חי העולמים שזרע אור התו"מ בכנ"י שעי"ז יהי' הצמיחה כו', וא"כ הדברים ק"ו אם צדיק חי העולמים מאמונתו הוא חי כש"כ בכנ"י שצ"ל והי' אמונת עתך ועי"ז יהי' חוסן ישועות, והנה הישועה היא ג"כ להקב"ה כמ"ש במד"ר משפטים ס"פ למ"ד בפי' צדיק ונושע ומושיע אין כתי' אלא ונושע, וזהו כי קרובה ישועתי לבא יעו"ש, והיינו כי עכשיו הצדיק אבד הברכות שנמשכו לו מאי' עילאה בשביל כנ"י כמ"ש במא"א אות א' ס"ד וכמאמר השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה שנאמר להניח ברכה אל ביתך פ' הבע"י דס"ב סע"ב, ועפי"ז י"ל חוסן ישועות חוסן סדר נשים כי כל ענין סדר נשים הוא להיות שמירת הברית שלא יהי' פגם הברית ע"י נשים האסורים כו', ועמ"ש בענין גיד הנשה שהוא נגד ט"ב לשון שכחה כי נשני ה', נשיתי טובה, וכנ"י טוענת ותאמר ציון עזבני כו' שכחני אדם נושא אשה על אשתו כו', ולכן ע"י העסק בסדר נשים שיומשך היחוד בסט' דקדושה גורם תיקון גיד הנשה כ"א וזכרתי את בריתי יעקב, ואזכור את בריתי, זכרתי את בריתי אתך בימי נעורייך והקמותי לך ברית עולם, ור"ל כי כנ"י הנק' אשה תהי' בבחי' ביום ההוא תקראי אישי, וארשתיך לי לעולם, וזהו וברית שלומי לא תמוט, וא"כ יהי' צדיק ונושע שלא יהי' אובד הברכות כ"א אדרבה צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא, והיינו ג"כ חוסן ישועות חוזק הישועה, חכמת זה סדר קדשים י"ל עדיין קדושין וארשתיך לי אירוסין, ודעת זה סדר טהרות בחי' וידעת את ה', גם כמ"ש עפ"י הזהר ויגש דר"ז בענין כונן שמים בתבונה שעכשיו כל העליות ומוחי' חדשים נמשך מבחי' חכ' ולע"ל יהי' גילוי הכתר, וזהו ע"י ודעת זה סדר טהרות, גם ע"י הקרבנות העלי' מלמטה למעלה אך דעת המשכה למטה.

ענ"ל להעיר לענין ודעת זה סדר טהרות, דאיתא ספ"ב דחגיגה יוחנן בן גודגדא הי' אוכל עטה"ק כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת, כי יש ה' מעלות חולין מעשר תרומה קדש חטאת, הנה ג' ראשוני' כנגד נפש רוח נשמה, חולין בעשי' נפש, מעשר יצי', תרומה בבריאה נשמה דבינה מקננא בבריאה והיא נשמה, וכן ישראל לוי כהן הם נר"ן כמ"ש בענין מאה ברכות הישראל נותן מעשר ללוי כו', ור"ת ג' הנ"ל הוא כלי, קדש באצי' חי', חטאת צהפרה אחכמה והיא רחוקה ממני ממשיך ח"ס בחי' קדה"ק ועז"נ וזרקתי עליכם מים טהורים כו', וא"כ זהו ההפרש בין חכמת זה סדר קדשים בחי' קדש חכ' כנ"ל, אכן ודעת זה סדר טהרות זהו כענין הטהרה שע"י מי חטאת כו'.

בס"ד, נא' א' דשבועות.

הנה* כתי' כי לא מחשבותי מחשבותיכם. ומבואר במ"א שאינו מובן לפי פשוטו כי מילתא דפשיטא היא שאין ערוך מחשבותינו המלובשות בגוף לגבי מחשבתו של הקב"ה שאין לו דמות הגוף ואינו גוף ח"ו. והענין הוא כי הנה באדם הרהור דהיינו מחשבה לא עביד מידי, כי הנה המחשבה נק' נהר כנודע בפי' ונהר יוצא מעדן, והיינו דכמו שהנהר שנובע מן מקורו והולך בתמידות לא ינוח ולא יעמוד, כך המח' היא נובעת בתמידות ממקורה מהשכל ולא תנוח אפילו רגע שתמיד תשוטט מחשבת האדם באיזה דבר, ואעפ"כ לא תפעול שום פעולה מורגשת ולא תעשה רושם כלל ולא כמו הדבור והמעשה, כמו עד"מ כאשר ידמה אדם במחשבתו להוות ולעשות איזו מציאות שיהי' הנה מחשבתו לא תפעיל, ואף אם ידמה ויצייר בשכלו צורת המציאות אשר ברצונו להוות עכ"ז והיה כלא הי' עד יפעל ויצא לפועל ע"י כח המעשה דוקא או ע"י הדיבור שמצוה לאחרים לעשות, ונמצא המח' אין לה כח לפעול ולעשות כמו הדיבור והמעשה שעיקר הפעולה אינה אלא ע"י המעשה דוקא או הדבור (וזהו דהרהור לא עביד מידי שהמח' היא בחי' אין לגבי הדיבור והמעשה שהם היש והעיקר וכדלקמן), ואין כן למעלה במחשבתו ית' שהמח' דייקא היא תפעול (והיא היש) כי כאשר עלה במחשבתו ורצונו להוות ולהאציל האצילות, הנה אז נאצל ונתהוו ממש ע"י מח' זו כו' וכמ"ש כל זה בפרדס שער הצחצחות פ"ג, ואדרבה שם נהפוך הוא שהתהוות המציאות שע"י מח' הוא הרבה גבוה במעלה ומדריגה מהמציאות שנתהוו ע"י הדיבור, שהרי ידוע מענין צופה ומביט עד סוף כל הדורות במח' אחת, ששם הוא למעלה מבחי' וגדר זמן, וכמ"ש בזהר שבמח' אחת נבראו כל העולמות אבי"ע, וגם תחה"מ ואלף הז' וכל העליות הכל נמדד במח' זו שממנה התהוותם, אך כשבא השפע בבחי' הדבור הוא שנתצמצם האור בבחי' מיעוט אחר מיעוט ובבחי' התחלקות עד ששם נעשה ונתהווה בחי' זמן להיות שנים וחדשים וימים כו', וכמ"ש בתניא ח"ב פ"ז שהתהוות הזמן הוא רק מבחי' מל' שהוא דיבור העליון אבל בבחי' המדות דאצי' שלמעלה מהדיבור כתיב כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול, שכולל אלף שנים ביום א', עד שבמח' עילאה הוא למעלה מהזמן הנ"ל ג"כ, שהרי צופה ומביט עד סוף כל הדורות במח' וסקירה אחת [וע"ש מזה בפ' בראשית בד"ה צאינה וראינה], נמצא מובן מזה שלמעלה עיקר ההתהוות הוא מבחי' המח' דייקא, עד שגם כל מציאות כשעלה במח' ונתהווה שם עי"ז הנה יש בו חיות ואור יותר הרבה מכמו שהוא מהותו ומציאותו כשנמשך אח"כ למטה ע"י דיבור כו' להתהוות בבי"ע, שהרי מה שנמשך ונתהווה ע"י הדיבור ירד ונמשך תחת הזמן ממש משא"כ מה שהוא מבחי' מחשבה הוא למעלה מזה כו'.

צווזהו כי לא מחשבותי מחשבותיכם שבאדם גשמי נראה מחשבתו נחשבת לאין שלא יומשך ממנה שום התהוות מחמת דקותה, ומה שהולך ומתעבה לבחי' הדיבור ומעשה נחשב יותר ליש שמהם יומשך התהוות דבר, אבל מדת הקב"ה אינו כן שהוא ית' הסוכ"ע הוא היש ואין בלתו ומה שהולך ומתפשט יותר בעולמות עליונים ותחתונים הוא נחשב יותר לאין כי הכל בטל נגדו וכולא קמי' כ"ח, לכן כמ"כ בענין מחו"ד שלו ית' שהם הארות והתפשטות אלקותו ית' הנה המח' הוא בחי' יש, וע"ז נאמר להנחיל אוהבי יש, וממנה עיקר ההתהוות עד שהדיבור נחשב לבחי' אין וכלא חשיב לגבי מחשבה זו כו' ועמ"ש מזה במ"א בד"ה ויהי קול מעל לרקיע [ועמ"ש עוד במ"א בענין מ"ש כל אשר חפץ ה' עשה וכתי' בדבר ה' שמים נעשו, ושם נת' ג"כ דעיקר ההתהוות הוא מבחי' חפץ ה' ורצונו העליון והוא בחי' מח' הנ"ל, בביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות בד"ה להבין ההפרש כו'].

והנה ישראל עלו במח' הנ"ל והוא הנק' מחשבה הקדומה וכמארז"ל בבראשית רבה פ"א מחשבתן של ישראל קדמה לכולן. והענין כי תכלית הבריאה והתורה והמצות הוא להיות לו ית' דירה בתחתונים דהיינו שיהי' גילוי אור א"ס ב"ה למטה דייקא, ולא בשביל הגילוי באצילות כי הרי באצילות בלא"ה איהו וגרמוהי חד בחי' ביטול כו', אמנם בי"ע שהם יש ודבר נפרד וע"י תומ"צ ממשיכים בהם ג"כ בחי' דירה והשראת אור א"ס כמו באצילות, זהו תכלית הבריאה [וכענין צחוק עשה לי אלקי' כו', ועמ"ש בד"ה ששים המה מלכות בענין אור זרוע כו' ועמ"ש בביאור ע"פ כי כאשר השמים החדשים ובד"ה לא הביט און ביעקב] ואיך נעשה זה ע"י התומ"צ. הענין כי רמ"ח מ"ע הם רמ"ח אברים דמלכא פי' אברים היינו כמו עד"מ ע"י האבר נמשך ומתגלה אור וחיות מהנפש כח הראי' בעין כו' כך למעלה ע"י ע"ס דאצי' נמשך ומתגלה אא"ס ב"ה ממש, וזהו ענין איהו וחיוהי וגרמוהי חד ולכן הם הנקראים רמ"ח אברים דמלכא והן הן ג"כ המצות כי תפילין הם המשכת אור א"ס בחב"ד כו' צדקה וגמ"ח בחי' חסד כו' וחשבון רמ"ח אברים ורמ"ח מ"ע היינו לפי שז"א הוא בעל ט"ס [כמ"ש במ"א בד"ה אלפי שנאן בפ' יתרו וע' בזהר נח דס"ה א' ובע"ח שער א"א פ"ב] חב"ד חג"ת נה"י וכל אחת כלולה מט', הרי ט' פעמים ט' עולה פ"א, וכל בחי' יש בה ג' כלים ראש תוך סוף הרי רמ"ג, וה"ח המגדילים הרי רמ"ח. והנה ענין מ"ת שהוא התלבשות המצות עליונים רמ"ח אברין דמלכא מה שהקב"ה מניח תפילין כו' במצות גשמיות תפילין בקלף ודיו וציצית בצמר וכן סוכה ולולב כו' ושאר כל המצות, היינו שע"י קיום המצוה בגשמיות ממשיכים אור א"ס ב"ה המתגלה ברמ"ח אברים דמלכא שיתגלה למטה ממש בעשיה היינו ע"י תפילין ממשיכים בחי' חכמה וע"י צדקה בחי' חסד כו' עד שיד האדם הנותן צדקה תהי' בחי' כלי לגילוי אלקותו ית', כמו שחסד דרועא ימינא שבאצילות הוא כלי לגילוי אור א"ס דאיהו וגרמוהי חד, כך יהי' גילוי זה ממש בבי"ע. וזהו ענין דירה בתחתונים שנעשה ע"י קיום התומ"צ שהן רמ"ח אברים דמלכא הנק' ז"א דאצי' שעי"ז נמשך גילוי זה שבאצי' גם בעשי' ממש (ועמ"ש ביאור ענין זה ע"פ משה ידבר בפ' יתרו, ועמ"ש ע"פ והיה לכם לציצית בפ' שלח בענין וזכרתם את כל מצות כו' ע"ש), אך איך יהי' התקשרות האצילות עם העשי' גשמיות והרי אין ערוך זה לזה, ואיך יומשך ע"י המצות מעשיות גילוי האצי' עליון כו'. אך הענין הוא מפני שישראל עלו במחשבה הקדומה, ומפני זה כשישראל עושין המצות הם ממשיכים ומקשרין צזהאצילות הרוחני בעשי' הגשמיות, לפי שבחי' מחשבה הקדומה הוא מבחי' סוכ"ע דאצי' ועשייה שוין נגד בחי' זו כי היא כוללת כולן יחד שהוא בחי' א"ק שהוא כתר הכללי דאבי"ע, ולכן אצילות ועשי' שוין לגבי בחי' זו, ועמ"ש מזה בד"ה למנצח על השמינית כו', ולכן יכול לקשר ולחבר האצי' עם העשייה אעפ"י שהם רחוקים זה מזה בתכלית. ויובן זה ג"כ עד"מ באדם, דהנה אנו רואים באור וחיות הנפש המלובש באברי הגוף שבכל אבר מלובש כח פרטי כמו ראיה שמיעה ריח טעם ודיבור שכח הראי' מלובש בעין וכח השמיעה באוזן כו' כל אחד הוא בחי' ומדריגה בפ"ע, אבל המח' הנה מקושרים ואחוזים בה כל האברים והכחות שבהן מהראש עד צפורן הרגל שהרי ירגיש במחשבתו כל הנפעל ברמ"ח אברים וגם כל האברים בטלים למחשבתו והיא מושלת על כולן וגם היא שורה בכולן ומקפת אותן, שהרי מיד כשעולה במחשבתו לנענע רגלו תומ"י תתנענע הרגל בלי שום שהיית זמן כו' [ועמ"ש מזה במ"א בד"ה להבין מפני מה יו"ט דפסח ובביאור ע"פ ויקח קרח בן יצהר כו']. והנמשל מזה למעלה דהשתלשלות העולמות אבי"ע כל בחי' הוא פרט בפ"ע, וע"כ בין אצילות לבריאה יש פרסא כו', והוא כמשל כח הראי' בעין שהוא מובדל מכח ההילוך שברגל, וגם יש פרסא מפסקת בין אברי הנשימה לאברי המזון דהיינו חצר הכבד כו', אבל בחי' מח' הקדומה היא כוללת כולן יחד, ולכן רגלי א"ק נמשכים גם בעשיה ואין הפרסא חוצצת בפניו כו', וע"כ נש"י שעלו במח' זו יש להם הכח לקשר ולחבר האצילות עם העשייה ע"י התומ"צ להמשיך בחי' רמ"ח אברים דמלכא בעשיה ממש כנ"ל, ולכן נאמר בכל התורה דבר אל בנ"י כו' צו את בנ"י כו', [ומזה יובן שרש ענין המבואר במ"א סד"ה זכור את יום השבת לקדשו בענין זכור ושמור בדיבור א' נאמרו כו' ע"ש, והיינו ע"י גילוי בחי' כתר שהוא בחי' א"ק שכולל אפילו אצילות ועשייה יחד ממש כנ"ל, ועמ"ש בד"ה צאינה וראינה שבפ' בראשית בענין אשר לשלמה כו' גם בד"ה שיר השירים אשר לשלמה ובד"ה שחורה כו' בענין כיריעת שלמה, עוד נת' כה"ג גבי קי"ס שלהיות הפך ים שהוא עלמא דאתכסייא ליבשה עלמא דאתגליא הוא ע"י המשכה מבחי' הגבוה משניהם דים ויבשה שוין שם כו' ועד"ז הוא כאן].

וזהו ותורה שם בישראל שמהם נמשכת התורה, כי התורה היא חכמה עילאה דאצי' וח"ע היא ראשית הגילוי שבאצילות חח"ן קו הימין כו' והוא מקור רמ"ח אברים דז"א כו' והיא מקבלת ונמשכת מבחי' א"ק כו', וזהו בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית, היינו בחי' ראשית שבישראל שהוא שרשן במח' הקדומה, שבחי' זו נקרא ראשית שע"ז אמרו מחשבתן של ישראל קדמה לכל, שכדי להיות גילוי זה בנשמה המלובשת בגוף הוא ע"י התורה. כי הנה בישראל יש ב' בחי' הא' מציאותן ושרשן במח' הקדומה ונק' ישראל דלעילא, והוא חלק הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף אלא בחי' מקיף כו', והב' הוא הנק' ישראל זוטא וכנס"י היינו מקור הנשמה המתפשטת המתלבשת בגוף ומקור זה הוא בחי' מלכות דאצילות ונק' ג"כ אימא תתאה ומטרוניתא, והנה בחי' מלכות דאצילות היא סופא דכל דרגין וכדי שיומשך בה האור מבחי' כתר שהוא בחי' א"ק מח' הקדומה הוא ע"י ח"ע שהיא התורה כו', וע"ז אמרו ישראל מתקשראן באורייתא כו', וזהו א"ת בניך אלא בוניך שנש"י שהם בניך דבחי' מלכות דאצי' שהרי ממנה לוקחה חלק הנשמה המתפשטת בגוף, הם ג"כ בוניך צחדבחי' מלכות דאצי' והארה שממנה המלובשת בגוף, והיינו מצד שרשן במח' הקדומה שעי"ז ותורה שם בישראל, והם העושים התורה וממשיכים הגילוי בבחי' חכמה עילאה ומחכמה עילאה במלכות דאצילות כו', ולכן בחינת בוניך היינו דוקא ע"י עסק התורה וכדכתיב בחכמה יבנה בית, והיינו שכדי להיות ההמשכה מבחי' מח' הקדומה הנ"ל במל' דאצילות הוא ע"י התורה דייקא שהיא בחי' ח"ע כו'.

[הג"ה אבא יונק ממזלא כו' ועמ"ש בד"ה באתי לגני. והנה ככל הדברים האלה מבואר ג"כ בזהר פ' ויחי דרמ"ה סע"א וע"ב תלת נשמתין אינון כו' חד נשמתא עילאה דלא אתפס כו' נשמתא אחרא נוק' כו' נשמתא אחרא היא נשמתהון דצדיקייא לתתא נשמתהון דצדיקיא אתיין מאינון נשמתין עילאין מנשמתא דנוק' ומנשמתא דדכורא. ופי' שם בזהר הרקיע חד נשמתא עילאה הוא א"ס שבא"ק המתלבש בע"ס דאצי' ואיהו וגרמוהי חד, ונשמה זו נק' נשמה לנשמה, נשמתא אחרא הוא מל' דאצי' נשמה לבי"ע וע"ס דבי"ע נעשין גוף אליה, ונשמות הצדיקים כלולים מב' נשמות הנזכר, והיינו כנ"ל שיש בהם מבחי' נשמה לנשמה שמא"ק והוא בחי' מזלייהו דנש"י, ויש בהם ג"כ מנשמתא שמבחי' מל' דאצי' שהיא נשמה לבי"ע וזהו הנשמה המתלבשת בגוף כו', וע"ד מש"ש בזהר ומינייהו אחידא גופא כו', ומש"ש והאי אתעטף כו' מובן שהתחברות נשמתא עילאה דלא אתפס כו' במל' דאצילות והיינו ע"י התלבשותו באו"א והיינו כמבואר לעיל שזהו ע"י עסק התורה דמחו"ב נפקת, ועמ"ש עוד מענין ב' בחי' הנ"ל שיש בהנשמה ע"פ כי תצא כו' וראית בשביה אשת יפת תואר כו'].

וזהו ענין רעייתי יפתי, רעייתי הוא ע"י עסק התורה לכו לחמו בלחמי כמו מזון עד"מ הוא מקשר ומחבר חיות הנשמה להתפשט בתוך הגוף כו', כך ע"י התורה נמשך התלבשות אור א"ס ב"ה בח"ע כו' [והיינו המשכת נשמתא עילאה שבזהר הנ"ל שיומשך בכל הע"ס דאצילות כנ"ל]. וביאור ענין יפתי שהם המצות שנק' לבושים כענין יביאו לבוש מלכות כו', וזהו יפתי שעושה בחי' לבושים יפים כו' משא"כ בחי' אלביש שמים קדרות כו', והענין הוא כי מבחי' כתר שהוא ארך אפיים מאריך אף כו' כי קמי' כחשיכה כאורה כו', א"כ גם החיצונים יוכלו לקבל יניקה, כי שממית בידים תתפש כו', וכענין שאמר אברהם לו ישמעאל יחי' לפניך [ועמ"ש סד"ה להבין מ"ש בהגדה מצה זו ובפ' וישלח בד"ה ויאבק איש עמו ובפ' לך לך בד"ה אנכי מגן לך, וע' בלק"ת ס"פ וישלח כי א"ק הוא ראשון המקבל שפע מא"ס, והנה דע כי נשתלשל ממנו ניצוץ א' נחלק לב' מוח וקליפה כו' ע"ש], ולכן כדי שיומשך השפע רק לסטרא דקדושה ולא לחיצונים, זהו ע"י מעשה המצות שמהם נמשך בחי' לבוש מלכות שהוא הלבוש היפה שכשנמשך ע"י לבוש זה שממעשה המצות נמשך רק בסט' דקדושה כו' המקבלים עליהם עול מלכות שמים כו', וכמו הלבוש שמגין על האדם להצילו מהשרב והגשמים כך לבוש הנ"ל הוא המגין מיניקת החיצונים כו', ולכן אמרו רז"ל כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו אלא תו' וגמ"ח לפי שע"י המצות דוקא נמשך לבוש הנ"ל, משא"כ בתורה לבד הרי לפעמים נאמר אלביש שמים קדרות, שמים אש ומים רצוא ושוב הוא בחי' תורה מימינו אש דת כו' ב"ש וב"ה כו', ולפעמים ח"ו יכול להיות מלובשים צטבקדרות יניקת החיצונים מהמדות אש ומים חו"ג כענין אברהם שיצא ממנו כו', אבל ע"י מעשה המצות נעשה בחי' יפתי לבוש מל' כו'.

הג"ה (ועיין בזהר פ' בלק דר"ד ע"ב ע"פ בוקר אערך לך ואצפה כו' אתא דוד ואתקין האי בוצינא חופאה להאי בוקר דיוסף לאתחפאה בי' כו' כד"א ויצפהו זהב טהור, והיינו שדוד תיקן בחי' מל' דאצילות לבוש וכיסוי להאי בקר דיוסף כו' ע"ש ונת' במ"א. וזהו ג"כ מ"ש ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני, פי' בי יומשך השפע מבחי' יוסף כי יהודה הוא ג"כ בחי' מל' והרי זהו דייקא הכלי והלבוש כו', ועמ"ש מזה ע"פ ויגש, וע' עוד בזהר פ' אחרי דנ"ח ע"ב גבי בגין כך לא יטעי לחברא עת אחרא לגבי מלכא כו', בזאת יבא כו' וד"ל ודף ע"ד ב' גבי וכדין לבשו שמים קדרות ומק"מ שם, ועיין בפרדס שכ"ה פ"ו ע"ש. וזהו ואתחנן אל ה' בעת ההיא ואתחנן הוא המשכה שע"י התורה כמ"ש במ"א והמשכה זו צ"ל בעת ההיא שהיא בחי' מל' כו' והוא בחי' המצות שעליהם נאמר ועת לכל חפץ כו' כמ"ש במ"א בד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, ושם נת' ג"כ איך המשכה זו להיות מלך העולם נמשך ע"י המצות וכמשנ"ת ג"כ בד"ה תקעו בחודש שופר כו' ע"ש. ויובן עוד ענין לבוש שעם היות הלבוש מעלים ומסתיר להיות בחי' עולם מלשון העלם כו', הנה שרשו ממקום גבוה מאד וכענין שנת' במ"א בפ' לך לך בד"ה והבדילה הפרוכת גבי ולהבין ענין חשמל זה כו', וגם בד"ה ענין לך לך גבי וידבר שלשת אלפים משל כו', ועוד נת' זה במ"א בפי' השמים כסאי כי בחי' יחידה שאין לה כלי היינו כתר שסובב ומקיף מראשו ועד רגלו ומבדיל בין אצי' לבריאה ונעשה פרגוד ומסך, ור"ל ששרש הפרגוד והמסך שהוא הלבוש הנ"ל שרשו מבחי' יחידה וכתר, וזהו השמים כסאי כי שמים פי' ג"כ מקיפים ומהם נמשך הכסא כס א' לבוש ומסך הנ"ל, וע' בע"ח שער כסא הכבוד שהכסא נמשך מאורות המתנוצצים מכח"ב, וז"ש בתניא פרק נ"ב ומהו הלבוש כו' ע"ש שהלבוש שרשו גבוה יותר, ועוד יובן ענין זה ממ"ש בפ' חיי שרה בד"ה להבין ענין מה שאמרו רז"ל כו' גבי מש"ש והענין דכתיב ויבא משה בתוך הענן כו' כמ"כ תומ"צ כו' ועד"ז יובן ענין יפתי כו', וזהו יפיפית מבני אדם כו' שע"י קיום המצות כו' עושים לבושים יפים למלך מלכי המלכים הקב"ה, א"כ כביכול מה שיפיפית הוא מבני אדם, כן פי' הגאון החסיד ר' לוי יצחק זצ"ל מבארדיצוב והיינו מ"ש יפתי. ועמ"ש סד"ה ועשית בגדי קדש שבלבושים אלו שממעשה המצות יש ג' בחי' ומדריגות, והנה מבואר במ"א שיניקת החיצונים הוא בב' אופנים הא' מלמטה מחמת ריבוי הצמצומים וההסתר כו' והב' ע"י אם תגביה כנשר כו' שרוצים לקבל מבחי' דקמי' כחשיכה כאורה כנז' לעיל. והנה התיקון לב' יניקות אלו הוא ע"י לבושים דמעשה המצות, והנה התיקון לבחי' הא' פשוט הוא שנמשך ע"י לבוש מל' דאצילות אין להם יניקה יתירה מלמטה, אך התיקון לבחי' הב' היינו כמש"ש שיש מדריגה עליונה בלבושים דמעשה המצות וע"ז נאמר ועשית בגדי קדש לאהרן שמשה הוא העושה אותם כו', וענין לבוש זה מבואר בפע"ח שער י"ב פ"ח כי ממדה ו' ואילך כו' מתלבש בשמנה בגדים כו' נמצא כי התיקון ו' מתלבש כו' ע"ש, הביאו הרמ"ז בפ' אמור דפ"ח, וע' מזה בזהר הרקיע בפ' משפטים בדצ"ה, ותיקון ו' היינו כי חפץ חסד הוא, ולכן ע"י קלבושים אלו שמלבישים לבחי' כי חפץ חסד הוא גורם שיומשך בחי' חסדו הגדול הזה רק לסטרא דקדושה ולא למקום שאינו ראוי כו' ונמצא שע"י לבושים דמעשה המצות נעשה תיקון גם לבחי' יניקה הב') ע"כ הג"ה.

אך להיות המשכת אור א"ס בחכמה עילאה ע"י התורה ולהמשיך ע"י מעשה המצות בחי' לבוש הנ"ל צריך להקדים בחי' קומי לך לעצמך דהיינו לבחי' הנשמה שלמעלה כו' והיינו ע"י ק"ש ותפלה. והנה הכתיב לכי בכף יוד כו', והענין כי הנה בחי' מחשבה הקדומה הוא בחי' ממוצע בין עצמות אור א"ס לנאצלים להיות כי מחה"ק היא בחי' מקיף וסובב כל ההשתלשלות וכוללם יחד שע"י מח' זו הוא התהוותם כו' נמצא מח' זו היא בחי' אור כללי הכולל כל פרטי ההשתלשלות, ובעצמות אור א"ס לא שייך כ"ז שאין שייך ח"ו לומר בו שהוא מקור וכלל שכולל חיות העולמות שהוא מרומם ונשגב מגדר העלמין לגמרי והי' יכול להיות רבוא רבבות השתלשלות באופנים אחרים כו', וריבוא רבבות ספירות שלא ממהות הספי' הנאצלים, כמ"ש ע"פ יביאו לבוש מל' ע"ש בד"ה להבין ההפרש כו' ועמ"ש בפ' בשלח סד"ה להבין ענין לחם משנה, וגם אין שייך לומר באור א"ס שהוא מקיף וסובב כל עלמין כו' כנודע, ולכן כדי שיתהוו פרטי העולמו' מעצמות אור א"ס הוא ע"י בחי' מח' הקדומה שהוא בחי' התהוות אור כללי הכולל כל ההשתלשלות יחד כו' והרי הוא כלל של הפרטים כו' כי מח' הקדומה היינו בחי' א"ק והוא בחי' כתר דאבי"ע כמ"ש בע"ח שער מ"א פ"ד, ומבואר יותר בשערי קדושה להרח"ו ח"ג שער א' וז"ל א"ק קוצו של יו"ד והיא הספירה העליונה מכולן ונק' כתר עכ"ל, ולכן נק' מח' הקדומה בחי' הממוצע ע"ד שנת' באריכות בע"ח שער מ"א פ"ג שהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים ע"ש.

והנה הממוצע יש בו מבחי' היותר תחתונה שבמאציל ומבחי' היותר עליונה שבנאצלים ועי"ז מתחבר אור המאציל בנאצלים, וזהו ענין אות כ', והיינו כי הכ' הוא מספר עשרים דהיינו שיש בו ב"פ ע"ס א' בבחי' תחתונה שבמאציל שנמשכה להיות בחי' כתר לנאצלים שכיון שנמשכה להיות נשמה לשרש האצילות ע"כ שייך לומר בה בחי' ע"ס, וזהו הנק' ע"ס הגנוזות, משא"כ במאציל עצמו כנ"ל, והב' ע"ס שרש הנאצלים וכמ"ש בע"ח שא"א שהוא שרש הנאצלים כולל כולם כו', וכמ"כ בבחי' עתיק שהוא בחי' תחתונה שבמאציל יש ע"ס כו', וכללות שניהם הוא בחי' הכתר, ולכן נק' כף. וגם עוד יש טעם למה נק' כף שהוא מלשון כף היד שנק' כן ע"ש שכופף אותה ונעשית כמו חלל באמצעו והיד מקפת וסובב את הדבר שבתוכה וכמ"ש שמות ד' ויהי למטה בכפו, בעודה בכפו יבלענה בישעי' סימן כ"ח וכך בחי' מח' הקדומה מפני שמקפת כל ההשתלשלות דאבי"ע והם מוקפים ממנה לכן נק' כף, וזהו שנאמר ומתחת זרועות עולם דלכאורה אינו מובן איך שייך ענין זרועות מתחת העולם, אלא הענין שהוא בחי' סוכ"ע שהוא עד"מ זרוע וידו הכפופה שמקפת הדבר מכל צד כו', וזהו ג"כ פי' כתר לשון כותרת ולשון כתרו את בנימין שהוא ענין הקף וסיבוב כו' זהו ענין הכף, וענין היו"ד הוא בחי' חכמה דאצילות ראשית הגילוי מבחי' כתר כו', וזהו קומי לך היינו שאומר לבחי' כנס"י מל' דאצילות קומי לך לשרשך העצמי והכתיב לכי היינו לבחי' כ' ויו"ד הנ"ל שהן שרשך כי ישראל עלו במח' כו'.

קא(הג"ה וזהו מראש מקדם נסוכה מראש היינו ח"ע כי ראשית חכמה ומקום היינו מחשבה הקדומה, וי"ל שהן ב' מקיפים חי' יחידה כו'. ועפי"ז י"ל פי' זה יתנו כו' מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל, כי שקל הקדש היינו מה שקדש העליון נמשך בבחי' משקל עד"מ שהוא ע"י צמצום ומקום פנוי ואח"כ נמשך רק קו והארה כו' והיינו כדי שיהי' מקור להתהוות העולמות סוכ"ע וממכ"ע, וכללות שקל הקדש הזה הוא עשרים היינו בחי' כף ב"פ ע"ס כנ"ל. והנה כתיב אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה, ואיתא בזהר הרקיע בפי' הספ"ד פ"ה כפכה כף שלך, ור"ל בחי' כף הנ"ל שהוא בחי' מחשבה הקדומה שמשם שרש הנשמה כו', ואפשר שזהו ג"כ ענין שני יודין דבתיבת וייצר את האדם עיין מזה באדרא דנשא דף קמ"א ע"ב, אך הנשמה יש בה אחור וקדם, שהרצון נק' אחור לגבי בחי' התענוג אהבה בתענוגים וכמ"ש בד"ה ואהי' אצלו אמון כו', ושרש דשרש ב' בחי' האלו הם מב' בחי' ע"ס שבכף הנ"ל שהן ג"כ רצון העליון ומקור התענוגים כו', והנה בחי' אהבה בתענוגים לא כל אדם זוכה לזה וכמ"ש בתניא פרק י"ד כו' אבל בחי' האהבה והרצון לה' זהו חובה על הכל וכמ"ש בפ' כי תשא ע"פ זה יתנו כו' ובאגה"ק ע"פ מה יפית ומה נעמת כו' וזהו זה יתנו כו' מחצית השקל וברע"מ ר"פ תשא דמחצית השקל הוא י', והיינו כמ"ש בתניא פי"ח שזהו בחי' החכ' שבנפש כו' ע"ש. ע"כ הג"ה).

והנה ענין קומי לכי היינו ע"י התפלה שנק' סולם כו' וראשו מגיע השמימה לבחי' כף הנ"ל סוכ"ע, והענין כי התפילה יש בה מהארת בחי' שבת, והנה בשבת יש באדם נשמה יתירה וענין הנשמה יתירה היינו כי בשבת הוא עליי' המל' עד שבמנחה דשבת הוא במקום אבא ממש ונמשך לה שם מבחי' כתר כו' והיינו בחי' סוכ"ע ומחשבה הקדומה ומשם נמשך נשמה יתירה לכל נש"י שבגוף היינו שמאיר בהן בחי' שרשן שבמח' הקדומה ועמ"ש מענין זה בד"ה ויקהל משה את כל עדת בנ"י כו' ע"ש, וזהו ענין קומי לכי לבחי' כף יו"ד ח"ע וכתר כו', וז"ש בפע"ח שער השבת פרק כ"ג בפי' כי מאתך היא מנוחתם מאת ך' שהיא הכתר משם מנוחתם עתה כו', והנה הארה מבחי' גילוי זה דבשבת נמשך ג"כ בכל יום בשעת התפלה כו' כנ"ל, וזהו שעל התפילה נאמר קומי לכי, ועי"ז אח"כ תהי' רעייתי יפתי להמשיך האור מלמעלה למטה ע"י תומ"צ כו' וכמש"ל, ועמ"ש סד"ה ויקהל משה הנ"ל שזהו ענין שאמר משרע"ה לישראל תחלה שמירת שבת ואח"כ מעשה המשכן שזהו כמ"ש כאן בענין קומי לכי ואז אח"כ בחי' רעיתי יפתי כו', והנה זה הפסוק נא' על יציאת מצרים, לפי שאז הי' גילוי אור א"ס בכנס"י כמ"ש וה' הולך לפניהם בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה וכמ"ש בזהר פ' בלק דקצ"א ע"ב וה' זקיף טעמא לעילא כו' ועי"ז היו יכולים להיות בבחי' קומי לך, ועמ"ש מענין זה ג"כ בפ' בשלח סד"ה וה' הולך לפניהם, וזהו כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף כו', אבל בגלות אין כח לכנס"י לעלות בבחי' קומי לך לשרשה העצמי מחמת שירדה בסתר המדריגה כו' ונק' סוכת דוד הנופלת (ועמ"ש בד"ה כי ההרים ימושו מענין זה) הנה לזה הוא אומר עצה לאופן עלייתה גם בהיותה בסתר המדריגה והוא ע"י הראיני את מראיך, שישים אל לבו איך שההסתר הוא כדי להיות בחי' או"ח שנמשך דוקא מחמת ההסתר כו', שבחי' או"ח הוא תוקף האהבה יותר מבבחי' קומי לך, וע"ד בע"ת שבמקום שבע"ת עומדים אין צדיקים גמורים כו' וכענין קבמ"ש ע"פ ואני אראה בשונאי ע"ש היטב בענין שהתפלל דוד כן בקדש כו', ומזה נמשך כי קולך ערב קולך היא התורה שהוא המשכת אור א"ס מלמעלה למטה כנ"ל בענין רעיתי, אך מחמת הירידה בסתר המדרגה שעי"ז נעשה בחי' או"ח הנ"ל יומשך שיהי' ההמשכה ע"י התורה מבחי' עליונה יותר מבחי' ההמשכה שע"י קומי לך רעיתי כו', ועמ"ש כה"ג סד"ה לסוסתי שלפי שבגלות הירידה יותר למטה ביומין דחול ע"י מרכבה דסוסים שנזכר בזכרי' עי"ז העלי' יותר שהסוס רץ למעלה מעלה כו' ע"ש, וזהו ענין כי קולך ערב דהנה רעייתי היינו ישראל מפרנסין שהתו' נק' מזון לכו לחמו בלחמי, אך פי' קולך ערב היינו עד"מ המזון שיש בו עריבות שע"ז אמרו רווחא לבסומי שכיח (במגילה ד"ז ע"ב ובעירובין דפ"ב ע"ב) נמצא המאכל שיש בו עריבות ומתיקות יש בו מעלה יתירה כו' ע"ש, ועד"ז ענין התורה שנק' לחם, אך כשנמשך בה גילוי תענוג עליון ממקור התענוגים וכמ"ש אני תורתך שעשעתי אז נק' קולך ערב שהמזון הזה עד"מ הוא במעלה עליונה יותר כו' וכן ומראך נאוה הם המצות שע"י התשובה נעשו המעשים טובים ומאירים יותר כו' (ועמ"ש בפ' יתרו בד"ה וכל העם רואים כו', ועמ"ש סד"ה ועשית בגדי קדש שיש כמה מדריגות בענין הלבושים שממעשה המצות, ולכן ע"י הראיני את מראיך נמשך שיהי' הלבושים הנעשים ממעשה המצות שהוא בחי' יפתי מבחינות היותר עליונות כו').