שיחה ה
423שיחה ה
כ"ף מנתם אב
ב"ה, טו במנ"א, חודש דמזלו ארי', ארי' שאג מי לא יירא, ה'תשד"מ, ברוקלין, .י.
לכל המשתתפים בכינוס השלוחים החמישי בארצנו הקדושה תובב"א
ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
בנועם קבלתי ההודעה ע"ד קביעות זמן כינוס השלוחים החמישי בארצנו הקדושה, ארץ אשר ,תמיד עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה",
ביום הראשון ,פרשת כי תעשה הטוב והישר, מחרת כ"ף מנחם אב -- בהמשך ליום ההילולא הארבעים של הרה"ג והרה"ח המקובל מוהר"ר לוי יצחק זצ"ל, בבית הכנסת המרכזי הר הכרמל דרך הים 10 חיפה".
ויה"ר שיהא בהצלחה רבה בכל -- באופן דקביעות, דקבוע לא בטיל, ובפרט 424קבוע דבנ"א וכיו"ב, שבמשך כל השנה, שכוללת כל שינוים האפשריים, בטח פעלו בהתאם להחזקת החלטות ארבעת הכינוסים הקודמים,
ובאופן דכינוס -- דיש בזה זכות ותוקף דרבים, ויתרה מזה -- דציבור, שהרי בודאי יתאחדו כולם למציאות (חדשה) אחת בלב אחד,
ובתור שלוחים של אחד ומיוחד, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא דורנו, שהנשיא הוא הכל -
כינוס החמישי -- אשר בל' הכתוב: תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו, ביום הראשון -- שהוא בדוגמת יום אחד דמע"ב, שהקב"ה יחיד בעולמו, פרשת כי תעשה הטוב והישר -- כוונת ומטרת השליחות.
ויה'"ר שיקיימו שליחותם בשלימות המתאימה לפעולות הבאות לאחרי החלטות הכוללות ומוסיפות (כהציווי להעלות בקודש) על ההחלטות ארבע פעמים -- ארבעה אופני שליחות (שיש בזה מה שאין בזה): מעשה השליח הוא דהמשלח,
= = כללות -כח. המעשה דהשליח-היא- דהמשלח, -כל- מציאות השליח.- היא- מציאות--.
המשלח, דיש גם המעלה אשר במציאות דשליח,
ובודאי תבואנה ברכות ה' לכאו"א וב"ב שי' -- בשלימותן, שהרי כאו"א פועל בכח ויכולת הכינוס דציבור, עשרה (ויותר) מישראל, מלכתחילה אַריבער.
425ובמהרה בימינו ממש -- נזכה לברכה העיקרית: וישבתם בארץ אשר ה' אלקיכם מנחיל אתכם גו' וישבתם בטח והי' המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם -- בנין בית הבחירה, מקדש אד-ני כוננו ידיך, בגאולה האמתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,
וידעו כי אתה שמך הוי' לבדך עליון על כל הארץ.
בברכת הצלחה ולבשו"ט בכל הנ"ל
ב"ה, ט"ו במנ"א, חודש דמזלו אריי, ארי' שאג מי לא יירא, ה'תשמ"ה. ברוקלין, נ.י.
לכל המשתתפים בכינוס השלוחים הששי בארצנו הקדושה תובב"א
ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
בנועם קבלתי ההודעה ע"ד קביעות זמן כינוס השלוחים השישי בארצנו הקדושה, ארץ אשר ,תמיד עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", 426,ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב לס' תמיד עיני ה"א בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, ערב כ"ף מנחם אב -- יום ההילולא של הרהיג והרה"ח המקובל מוהר"ר לוי יצחק זצ"ל, בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש, רחוב אליהו הנביא 5 קרית גת",
כינוס אשר קבעו הנושא שלו ,עשר שנות שליחות" אשר עשר הוא שלימות המנין ועושה קביעות.
ויה"ר שיהא בהצלחה רבה בכל -- באופן דקביעות, דקבוע לא בטיל, ובפרט דבנ"א וכיו"ב, שבמשך כל השנה, שכוללת כל שינוים האפשריים, בטח פעלו בהתאם להחלטות הכינוסים הקודמים.
ובאופן דכינוס -- דיש בזה זכות ותוקף דרבים, ויתרה מזה -- דציבור, שהרי בודאי יתאחדו כולם למציאות (חדשה) אחת בלב אחד,
ובתור שלוחים של אחד ומיוחד, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא דורנו, שהנשיא הוא הכל -
ביום השלישי -- שהוכפל בו כי טוב, טוב לשמים וטוב לבריות, = 427לס' תמיד עיני ה"א גו' שזוהי כוונת ומטרת השליחות לפעול בכאו"א מבנ"י, ארץ חפץ דה' אלקינו, שיוכר בו תמיד אשר עיני ה"א בו בגלוי,
ויה"ר שיקיימו שליחותם בשלימות המתאימה לפעולות הבאות לאחרי החלטות הכוללות ומוסיפות (כהציווי להעלות בקודש) על ההחלטות הקודמות, ובלשון הכתוב: ילכו מחיל אל חיל,
ובודאי תבואנה ברכות ה' לכאו"א וב"ב שי' -- בשלימותן, שהרי כאו"א פועל בכח ויכולת הכינוס דציבור, עשרה (ויותר) מישראל, מלכתחילה אריבער.
ובמהרה בימינו ממש -- נזכה לברכה העיקרית: ,אשר נשבע השם לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב" ,לרשת את הארץ הזאת" ,והם עמך ונחלתיך" ותיכף ומיד בנחלה זו ירושלים -- לבנין בית הבחירה, מקדש אדני כוננו ידיך, בגאולה האמתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
ויקוים היעוד: יראה אל אלקים בציון.
בברכת הצלחה בכל הנ"ל 428ב"ה, ט"ו במנ"א, חודש דמזלי' ארי', ארי' שאג מי לא יירא, ה'תשמ"ו. = ברוקלין, 1.י.
לכל המשתתפים בכינוס השלוחים השביעי, בארצנו הקדושה תובב"א,
ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
בנועם קבלתי ההודעה ע"ד קביעות זמן כינוס השלוחים השביעי בארצנו הקדושה, ארץ אשר ,תמיד עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה",
,ביום הראשון לס' כי תעשה הטוב והישר, ערב כ"ף מנחם אב -- יום ההילולא של הרה"ג והרה"ח המקובל מוהר"ר לוי יצחק ז'ל, אביו של -- יבלח"ט -- כ"ק אדמו"ר שליט"א, בבית אגודת חסידי חב"ד -- אהל יוסף יצחק ליובאוויטש, 770 של כפר חב"ד, ארה"ק ת"ו",
כינוס שביעי ואשר קבעו הנושא שלו ,איש את רעהו יעזורו".
ויה"ר שיהא בהצלחה רבה בכל -- והרי הודיעה תורתנו תורת אמת בקשר לאבוהן דכל שלוחים למסור תורת השם ומצותי': לכה ואשלחך גו' ואנכי אהי" גו והוריתי אתכם (ל' רבים -- כי איש את רעהו יעזורו) את אשר תעשון, ובפרט 429שבמשך כל השנה, שכוללת כל שינוים האפשריים, בטח פעלו בהתאם להחלטות הכינוסים הקודמים.
ובאופן דכינוס -- דיש בזה זכות ותוקף דרבים, ויתרה מזה -- דציבור, שהרי בודאי יתאחדו כולם למציאות (חדשה) אחת בלב אחד,
ובתור שלוחים של אחד, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא דורנו, שהנשיא הוא הכל - השביעי -- וכל השביעין חביבין,
ביום הראשון הנקרא בתורה אור, ובה עצמה בפתח דבריך יאיר יום אחד שלא הי' בעולם אלא אחד, ונמשך אחרי זה ע"י אשר ,אתה הראת לדעת כי הו" הוא האלקים אין עוד מלבדו",
לס' כי תעשה הטוב והישר, שזוהי כוונת ומטרת השליחות לפעול בכאו"א מבנ"י, ארץ חפץ דה' אלקינו, שיוכר בו תמיד אשר עיני ה"א בו בגלוי,
בית -- לפעול התיישבות וקביעות,
אגודת חסידי חב"ד -- שהעבודה בכל הענינים האמורים היא באופן דאגודה דאיש את רעהו יעזורו, עזר חסידי לפנים משורת הדין וחודרת באופן פנימי, ונקבעת (בית) בכל פרטי הכחות דחכמה בינה ודעת, כולל ובמיוחד -- הפצת פנימיות התורה, כפי שנתגלתה בתורת חסידות חב"ד, ,יתפרנסון", באופן של הבנה והשגה בחב"ד שבנפש, 430אהל יוסף -- תולדות יעקב (יושב אוהלים) יוסף -- ושמו בשלימותו
יוסף יצחק -- שמו של המעודד והמזרז והמבקש והמברך וכו' והפותח והסולל דרך לכאו"א ע"י עבודתו ואופנה, שעבודתו בכל ג' הקוין דתורה ותפלה וצדקה, ובכל א' מהם בפ"ע, היתה באופן ד,בכל מאדך" (,מאד" של נשיא הדור),
[ובפרטיות יותר: יוסף -- מלשון הוספה, עד להוספה באופן ד,יוסף ה' לי בן אחר", שעושים מ,אחר" -- ,בן"; ויצחק -- ע"ש ,כל השומע יצחק לי", עבודה מתוך שמחה]),
ליובאוויטש -- ע"ש עניז האהבה (,ליובא" -- בשפת המדינה ההיא), היינו שהעבודה דהפצת התורה והיהדות חדורה באהבת ישראל ואחדות ישראל,
0 של כפר חב"ך, ארה"ק ת"ו -- אשר רמז רמזו חסידים -- 770 בגימטי פרצת, וארה"ק תבנה ותכונן באופן דו,פרצת" -- ירחיב השם את גבולך.
ויה"ר שיקיימו שליחותם בשלימות המתאימה לפעולות הבאות לאחרי החלטות
= = הכוללות. ומוסיפות..(כהציווי. להעלות. בקודש) על. ההחלטות. הקודמות.. כי, . בלשון .
הכתוב: אחרי ה"א תלכו (שהוא אין סוף -- ועד אשר) בו תדבקון
ובודאי תבואנה ברכות ה' לכאו"א וב"ב שי' -- בשלימותם, שהרי כאו"א פועל בכח ויכולת הכינוס דציבור, עשרה (ויותר) מישראל, מלכתחילה אַריבער.
ובמהרה בימינו ממש -- נזכה לברכה העקרית: כי ידבר (השם) שלום אל עמו ואל חסידיו גו' לשכון כבוד בארצנו ובקרית מלך רב שבה, בנחלה זו ירושלים - ותחזינה עינינו את בית הבחירה, מקדש אדנ-י כוננו ידיך, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
בברכת הצלחה בכל הנ"ל
הערות
עמוד 423
- 1. טו במנ"א: ראה משנה סוף תענית וגמרא שם. זח'ב (קלה, א). פע"ח דרוש סוד ט"ו באב (הובא ונתבאר בד"ה נחמו, עת"ר). לק"א להה"מ (לא, ג -- בהוצאת קה"ת). רשימות הצ"צ לאיכה (אוה"ת נ"ך כרך ב' עי א'צו). ליקוטי לוייצ אגרות ע' תיג.
- 2. דמזלו . . יירא: ראה יל"ש ירמי' בראשו ובתחלתו רמז נטר.
- 3. ארי . . יירא: עמוס ג, ח,
- 4. אריי שאג: וידוע הר"ת דארי' אלול ר"ה יוהכ"פ הו"ר (של"ה ריש מס' ר"ה, ריג, א. הובא ונתבאר באוה"ת ר"ה ע' א'תכב). עבודת התשובה, דבתשובה נגאלין וארי' יבנה אריאל. ובלקו"ת ר"פ עקב: וגם ימים נוראים נקראים ע"ש ארי' כי ארי' אותיות יראה.
- 5. ארץ . . שנה: פרשתנו יא, יב.
- 6. פרשת . . חיפה: ל' ההזמנה השלוחה להשלוחים שי' -- ובמילא חלה על זה אריכות הביאור בתורת הה"מ (לקו"א סרי"ג) ,שכל המקריות שיקרה לאדם זהו כמשל מי שרואה במראה שרואה כנגדו פרצופו וכו" - בכל תיבה.
- 7. כי . . והישר: ראה יב, יח.
- 8. ההילולא הארבעים: וי"ל ע"ד הרמז בפרשת מסעי (בגלות) ויעל וימת שם בשנת הארבעים (לפני שנה זו - תשד"מ) בחודש החמישי. -- וראה ר"ה ב, ב בסופו.
- 9. הארבעים: ראה ע"ז (ה, ב). זח"ב (כה, א). רש"י ס"פ תבוא. לקו"ש כרך ח' (ע' 337 ואילך).
- 10. בבית הכנסת המרכזי: מרכז דכמה ביהכ"נ ומרכז - ע'"ד מעלת כלל גדול לגבי כלל סתם.
- 11. הר הכרמל: ב"פ ה' הוא האלקים, תשובה (לקו"ת ש"ש סד, ג ואילך).
- 12. דרך הים: מים שאין להם סוף (יבמות קכא, א).
- 13. 0: העשירי יהי" קודש.
- 14. חיפה: קוריז המגילה גם בט"ו כי היא ספק מוקפת חומה.
- 15. דקבוע לא בטיל: ראה כתובות טו, א. וראה תוס' זבחים (עג, ב ד'ה אלא) דמצד חשיבותו לא בטל, ושזהו הטעם דהדין (זבחים שם. ועוד) דכל קבוע כמחצה על מחצה. וראה עט סופר (להרא"ז סופר) על סוגיות הש"ס כלל קבוע. וש"נ.
עמוד 424
- 1. כל השנה . . האפשריים: ראה ביאורי מעלת אתרוג הדר באילנו כו' (סידור ש' הלולב (רסה, א). אוה"ת סוכות (ע' א'תשלט). המשך וככה תרל"ז פצ"ד ואילך).
- 2. באופן דכינוס: מתורת הבעש"ט בתכלית פגישת שני אנשים (כש"ט הוספות סקכ") מובן גודל התכלית דפגישה בכינוס דרוב עם.
- 3. זכות ותוקף דרבים: ראה ברכות ח, רע"א. שו"ע אדה"ז סי' צ' סעיף י'. וראה ד'"ה פדה בשלום לאדמו"ר האמצעי פייב. דיה עשרה שיושבים, תרפ"ח.
- 4. דצבור . . (חדשה): ראה צפע"נ -- כללי התורה והמצוה ערך צבור.
- 5. יתאחדו . . בלב אחד: כלשון המכילתא עה"פ ויחן שם ישראל (יתרו יט, ב). פרש"י שם. וראה תו"א ס"פ נח. מאמרי אדה"ז -- ענינים ע' פו ואילך.
- 6. שהנשיא הוא הכל: פרש"י חוקת (כא, כא) מהתנחומא. וראה רמב"ם הל' מלכים (פ"ג ה"ו): לבו (של מלך) הוא לב כל קהל ישראל.
- 7. בל' הכתוב: קדושים יט, כה. וראה לקו"ת ר"פ קדושים.
- 8. שהוא . . בעולמו: פרש"י בראשית (א, ה).
- 9. כי . . והישר: ספרי ופרש"י עה"פ.
- 10. להעלות בקודש: ברכות (כח, א). וש"נ.
- 11. ארבעה אופני שליחות: ראה לקח טוב (להר"י ענגיל) כלל א, וראה גם שו"ע אדה"ז סי' רסג סעיי כה בקו"א: כעושה בעצמו ממש וכו' וה"ז כאלו אוחז בידו של חברו שנעשית כידו אריכתא.
- 12. כל מציאות השליח . . המשלח: עייז המשך רס"ו ע' שכו-ז.
- 13. דיש גם . . דשליח: מעלת אתכפיא על אתהפכא (תו"א ויקהל פח, ג. אוה"ת בלק ע' תתקל בסופו. ובכ"מ). מעלת דקב שלו (ב"מ לח, א). -- ובטח ישלימו גם את זה.
- 14. דציבור: דעיקרו בארצנו הקדושה, משא"כ בחו"ל ,דלית נשייא עמן" שיגזור עליהם (ירושלמי תענית רפ"ב. הובא במג'א סתקע"ה סק"י (ובמ"מ לרמב"ם תעניות ספ"ג מהרמב"ן -- משא"כ לרש"י פסחים נד, ב. תוד"ה איז תענית יא, ב. מאירי שם. הגר"א לאו"ח סתקע"ו סי"ד. ואב"מ)).
- 15. מלכתחילה אַריבער: פתגם הידוע דאדמו"ר מהר"ש -- הובא באגרות קודש אדמו"ר מהוריי"ץ ח"א מכתב שמ.
עמוד 425
- 1. וישבתם . . הבחירה: חותם שיעור החומש דיום הכינוס. והתחלת השיעור דמחרתו (ראה יב, י-יא. פרש"י שם). וידועה תורת אדה"ז לחיות בשיעור היומי (סה"ש תש"ב ע' כט ואילך).
- 2. מקדש . . ידיך: בשלח טו, יז. וראה פרש"י סוכה מא, סע"א. ועוד. יליש תהלים רמז תתמח בסופו. וראה תקו"ז תי' יב. אוה"ת בשלח ע' תקסד ואילך.
- 3. וידעו . . הארץ: תהלים חותם מזמור פג.
- 4. ט"ו במנ"א: ראה משנה סוף תענית וגמרא שם. זח"ב (קלה, א). פע"'ח דרוש סוד ט"ו באב (הובא ונתבאר בד"ה נחמו, עת"ר). לק"א להה"מ (לא, ג -- בהוצאת קה"ת). רשימות הצ"צ לאיכה (אוה"ת נ"ך כרך ב' ע' א'צו). ליקוטי לוי"צ אגרות ע' תיג.
- 5. דמזלו . . יירא: ראה יל"ש ירמי' בראשו ובתחלתו רמז נטר.
- 6. ארי . . יירא: עמוס ג, ח.
- 7. ארי" שאג: וידוע הר"ת דארי' אלול ר"ה יוהכ"פ הו"ר (של"ה ריש מס' ר"ה ריג, א. הובא ונתבאר באוה"ת ר"ה ע' א'תכב). עבודת התשובה, דבתשובה נגאלין וארי' יבנה אריאל. ובלקו"ת ר"פ עקב: וגם ימים נוראים נקראים ע"ש ארי' כי ארי' אותיות יראה.
- 8. ארץ . . שנה: פרשת השבוע בו חל הכינוס יא, יב.
עמוד 426
- 1. ביוס . . גת: לי ההזמנה השלוחה להשלוחים שי' -- ובמילא חלה על זה אריכות הביאור בתורת הה"מ (לקו"א סרי"ג) ,שכל המקריות שיקרה לאדם זהו כמשל מי שרואה במראה שרואה כנגדו פרצופו וכו" -- בכל תיבה.
- 2. בישיבת תומכי תמימים: שכל השלוחים תלמידי' (בנ"י).
- 3. אלי: הנביא 5: הבא לקרב (עדיות בסופה). וראה לקו"ת ס"פ פנחס (וש"נ) בנוגע לחמשה.
- 4. קריח גח: אתהפכא דאל תגידו בגת (שמואל ב א, כ) -- שתהי' קרית מלך רב.
- 5. שלימות המנין: ראה ראב"ע שמות ג, טו. פרדס בתחלתו. ועוד.
- 6. ועושה קביעות: ופרהסיא. ולהעיר ממשנה ברכות פ"ז, מ"ג: אחד עשרה ואחד כו
- 7. דקבוע לא בטיל: ראה כתובות טו, א. וראה תוס' זבחים (עג, ב ד"ה אלא) דמצד חשיבותו לא בטל, ושזהו הטעם דהדין (זבחים שם. ועוד) דכל קבוע כמחצה על מחצה. וראה עט סופר (להרא"ז סופר) על סוגיות הש"ס כלל קבוע. וש"נ.
- 8. כל השנה . . האפעשריים: ראה ביאורי מעלת אתרוג הדר באילנו כו' (סידור ש' הלולב (רסה, א). אוה"ת סוכות (ע' א'תשלט). המשך וככה תרל"ז פצ"ד ואילך).
- 9. ובאופו דכינוס: מתורת הבעש"ט בתכלית פגישת שני אנשים (כש"ט הוספות סקכ"ו) מובן גודל התכלית דפגישה בכינוס דרוב עם.
- 10. זכות ותוקף דרבים: ראה ברכות ח, רע"א. שו"ע אדה"ז סי' צ' סעיף י". וראה ד"ה פדה בשלום לאדמו"ר האמצעי פי"ב. ד"ה עשרה שיושבים, תרפ"ח.
- 11. דצבור . . (חדשה): ראה צפע"נ -- כללי התורה והמצוה ערך צבור.
- 12. יחאחדו . . בלב אחד: כלשון המכילתא עה"פ ויחן שם ישראל (יתרו יט, ב). פרש"י שם. וראה תו"א ס"פ נח. מאמרי אדה"ז -- ענינים ע' פו ואילך.
- 13. שהנשיא הוא הכל: פרש"י חוקת (כא, כא) מהתנחומא. וראה רמב"ם הלי מלכים (פ"ג ה"ו): לבו (של מלך) הוא לב כל קהל ישראל.
- 14. השלישי . . לבריות: ראה קדושין מ, א. פיה"מ להרמב"ם פאה בהתחלתה. מכתב ב"ק אדנ"ע בסה"מ תש"ט ע' יח. מכ' כ"ק מו"ח אדמו"ר שם. ועוד. ועיין פרש"י לבראשית (א, ז) בסופו -- דגם העבר נעשה טוב.
עמוד 427
- 1. מבנ"י, ארץ חפץ: ראה מלאכי (ג, יב). כש'ש -- הוספות סמ"ד (הוצאת קה"ת) וש"נ.
- 2. להעלוח בקודש: ברכות (כח, א). ושינ.
- 3. ילכו , . חיל: תהלים פד, ח.
- 4. דציבור: דעיקרו בארצנו הקדושה, משא"כ בחו"ל ,דלית נשייא עמן" שיגזור עליהם (ירושלמי תענית רפ"ב. הובא במג'א סתקע"ה סק"י (ובמ"מ לרמב"ם תעניות ספ"ג מהרמב"ן -- משא"כ לרש"י פסחים נד, בי תוד"ה אין תענית יא, ב. מאירי שם. הגר"א לאו"ח סתקע"ו סי"ד. ואכ"מ)).
- 5. נמלכתחילה אריבער: פתגם הידוע דאדמו"ר מהר"ש -- הובא באגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"א מכתב שמ.
- 6. אשר . . ונחלתיך: שיעור החומש דיום הכינוס (עקב ט, ה. שם ד. שם כט). וידועה תורת אדה"ז לחיות בשיעור היומי (סה"ש תש"ב ע' כט ואילך).
- 7. בנחלה זו ירושלים: ספרי (פרש"י ראה יב, ט. זבחים קיט סע"א).
- 8. מקדש . . ידיך: בשלח טו, יז. וראה פרש"י סוכה מא, סע"א. ועוד. יל"ש תהלים רמז תתמח בסופו. וראה תקו"ז תי' יב. אוה"ת בשלח ע' תקסד ואילך.
- 9. יראה . . בציון: תהלים פד, ח (בהמשך לילכו מחיל אל חיל). ועיין סיום מס' ברכות. שו"ע אדה"ז חאו"ח ר"ס קנה. וש"נ.
עמוד 428
- 1. ט"ו במנ"א: ראה משנה סוף תענית וגמרא שם. זח'"ב (קלה, א). פע"ח דרוש סוד ט"ו באב (הובא ונתבאר בד"ה נחמו, עת"ר). לק"א להה"מ (לא, ג -- בהוצאת קה"ת). רשימות הצ"צ לאיכה (אוה"ת נ"ך כרך ב' ע' א'צו). ליקוטי לוי"צ אגרות ע' תיג.
- 2. דמזלי' . . יירא: ראה יל"ש ירמי' בראשו ובתחלתו רמז נטר.
- 3. ארי . . יירא: עמוס ג, ח.
- 4. ארי" שאג: וידוע הר"ת דארי' אלול ר"ה יוהכ"פ הו"ר (של"ה ריש מס' ר"ה ריג, א. הובא ונתבאר באוה"ת ר"ה ע' א'תכב). עבודת התשובה, דבתשובה נגאלין וארי' יבנה אריאל. ובלקו"ת ר"פ עקב: וגם ימים נוראים נקראים ע"ש ארי' כי ארי' אותיות יראה.
- 5. ארץ . . שנה: פרשת השבוע (יא, יב) בו נכתב מכתב זה.
- 6. ביום . . ארה"ק ת"ו: לי ההזמנה השלוחה להשלוחים שי' -- ובמילא חלה על זה אריכות הביאור בתורת הה"מ (לקו"א סרי"ג) ,שכל המקריות שיקרה לאדם זהו כמשל מי שרואה במראה שרואה כנגדו פרצופו וכו" - בכל תיבה.
- 7. איש . . יעזורו: ישעי' מא, ו.
- 8. לכה . . תעשון: שמות ג, י. ד, יב. ד, טו.
עמוד 429
- 1. כל השנה . . האפשריים: ראה ביאורי מעלת אתרוג הדר באילנו כו' (סידור ש' הלולב (רסה, א). אוה"ת סוכות (ע' א'תשלט). המשך וככה תרל"ז פצ"ד ואילך).
- 2. ובאופן דכינוס: מתורת הבעש"ט בתכלית פגישת שני אנשים (כש"ט הוספות סקכ"ו) מובן גודל התכלית דפגישה בכינוס דרוב עם.
- 3. זכות ותוקף דרבים: ראה ברכות ח, רע"א. שו"ע אדה"ז סי' צ' סעיף ". וראה ד"ה פדה בשלום לאדמו"ר האמצעי פי"ב. ד"ה עשרה שיושבים, תרפ"ח.
- 4. דציבור . . (חדשה): ראה צפע"נ -- כללי התורה והמצוה ערך צבור.
- 5. יתאחדו . . בלב אחד: כלשון המכילתא עה"פ ויחן שם ישראל (יתרו יט, ב). פרש"י שם. וראה תו"א ס"פ נח. מאמרי אדה"ז -- ענינים ע' פו ואילך.
- 6. שהנשיא הוא הכל: פרש"י חוקת (כא, כא) מהתנחומא. וראה רמב"ם הל' מלכים (פ"ג ה"ו): לבו (של מלך) הוא לב כל קהל ישראל.
- 7. כל השביעין חביבין: ויק"ר פכ"ט, יא. וראה רד"ה באתי לגני דיום ההילולא, יו"ד שבט השי"ת.
- 8. פתח דבריך יאיר: תהלים קיט, קל. וראה ב"ר רפ"ג. פרש"י עה"פ.
- 9. יום אחד . . אלא אחד: בראשית (א, ה). פרש"י (בשם ב"ר -- פ"ג, ח) שם.
- 10. אתה . . מלבדו: ואתחנן ד, לה.
- 11. כי . . והישר: ראה יב, כח.
- 12. מבנ"י, ארץ חפץ: ראה מלאכי (ג, יב). כש"ט -- הוספות סמ"ד (הוצאת קה"ת), וש"נ.
- 13. בית . . התיישבות וקביעות: ראה ש"ב ז, ה-ז (בית לגבי אהל). מפרשים (חדא"ג. עיון יעקב. ועוד) לפסחים פח, א (בית לגבי הר ושדה).
- 14. דחכמה בינה ודעת: אמות ומקור למדות (תניא רפ"ג).
- 15. יתפרְנסון: תקו"ז ת"ו בסופו. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 136 הע' 35. וש"נ.
עמוד 430
- 1. בכל מאדך: ואתחנן ו, ה. וראה תו"א מקץ לט, ג. לקו"ת שלח מב, ג. ובב"מ.
- 2. יוסף . . אחר: ויצא ל, כד.
- 3. שעושים מ.אחר" -- .בן": ראה אוה"ת עה"פ (רכ, אזב). ועוד.
- 4. יצחק לי: וירא כא, ו. וראה תו"א תולדות יז, ד שעיקר ענין ,יצחק" הצחוק והתענוג -- בא לאחרי העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא (שזהו"ע ,יוסף ה' לי בן אחר", עשיית ,אחר" ל,בן").
- 5. ליובא . . ההיא: ראה ספר הזכרונות ח"א ס"ע 17. וראה גם שם ריש ע' 342.
- 6. להעלות בקודש: ברכות (כח, א). וש"נ.
- 7. אחרי ה"א . . חדבקון: ראה יג, ה.
- 8. דציבור: דעיקרו בארצנו הקדושה, משא"כ בחו"ל ,דלית נשיא עמן" שיגזור עליהם (ירושלמי תענית רפ"ב. הובא במג"א סתקע"ה סק"י (ובמ"מ לרמב"ם תעניות ספ"ג מהרמב"ן -- משא"כ לרש"י פסחים גד, ב. תוד"ה אין תענית יא, ב. מאירי שם. הגר"א לאו"ח סתקע"ו סי"ד. ואכ"מ)).
- 9. מלכתחילה אריבער: פתגם הידוע דאדמו"ר מהר"ש -- הובא באגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"א מכתב שמ.
- 10. כי ידבר . . בארצנו: תהלים קאפ' פה, טזי.
- 11. בנחלה זו ירושלים: (ספרי ופרש"י ראה יב, ט. זבחים קיט, סע"א) -- שיעור החומש דיום הכינוס. וידועה תורת אדה"ז לחיות בשיעור היומי (סה"ש תש"ב ע' כט ואילך).
- 12. מקדש . . ידיך: בשלח טו, יז. וראה פרש"י סוכה מא, סע"א. ועוד. יל"ש תהלים רמז תתמח בסופו. וראה תקו"ז תי' יב. אוה"ת בשלח ע' תקסד ואילך.
- 13. י
רש"י על שמות י״ט:ב׳ - הטקסט מספריא
ויסעו מרפידים. מַה תָּ"לֹ לַחֲזֹר וּלְפָרֵשׁ מֵהֵיכָן נָסְעוּ, וַהֲלֹא כְבָר כָּתַב שֶׁבִּרְפִידִים הָיוּ חוֹנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁמִּשָּׁם נָסְעוּ? אֶלָּא לְהַקִּישׁ נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים לְבִיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי, מַה בִּיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי בִּתְשׁוּבָה, אַף נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים בִּתְשׁוּבָה (מכילתא):
ויחן שם ישראל. כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד, אֲבָל שְׁאָר כָּל הַחֲנִיּוֹת בְּתַרְעוֹמוֹת וּבְמַחֲלֹקֶת:
נגד ההר. לְמִזְרָחוֹ, וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא נֶגֶד, פָּנִים לַמִּזְרָח (שם):
ויסעו מרפידים AND THEY JOURNEYED FROM REPHIDIM — What does Scripture teach us by again expressly stating from where they set forth on the journey, for is it not already written (Exodus 17:1) that they had encamped at Rephidim and it is therefore evident that they set forth from there?! But Scripture repeats it in order to make a comparison with the character of their journey from Rephidim to that of their arrival in the wilderness of Sinai! How was it in the case of their arrival in the wilderness of Sinai? They were in a state of penitence (as shown by the unanimity with which they encamped before the mountain: cf. Rashi on the end of this verse)! Thus, too, their setting forth from Rephidim was in a state of repentance for the sin they had committed there (see Exodus 17:2) (Mekhilta).
ויחן שם ישראל AND THERE ISRAEL ENCAMPED as one man and with one mind — but all their other encampments were made in a murmuring spirit and in a spirit of dissension (Mekhilta).
נגד ההר BEFORE THE MOUNTAIN — i. e. at its east side (Mekhilta), for wherever you find the word נגד referring to a locality it signifies with the face towards the east of the place mentioned.
רש"י על במדבר כ״א:כ״א - הטקסט מספריא
וישלח ישראל מלאכים. וּבְמָקוֹם אַחֵר תּוֹלֶה הַשְּׁלִיחוּת בְּמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת" (דברים ב'), וְכֵן "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" (במדבר כ'), וּבְיִפְתָּח הוּא אוֹמֵר (שופטים י"א) "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" וְגוֹ', הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ צְרִיכִין זֶה לָזֶה, זֶה נוֹעֵל וְזֶה פוֹתֵחַ, שֶׁמֹּשֶׁה הוּא יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵם מֹשֶׁה, לוֹמַר לְךָ שֶׁנְּשִׂיא הַדּוֹר הוּא כְּכָל הַדּוֹר, כִּי הַנָּשִׂיא הוּא הַכֹּל (תנחומא):
וישלח ישראל מלאכים AND ISRAEL SENT MESSENGERS — But in another passage it attributes this embassy to Moses, as it is said, (Deuteronomy 2:26), “And ‘I’ sent messengers from the wilderness of Kedemoth [to Sihon king of Heshbon]”! And so, too, it states, (Numbers 20:14), “And Moses sent messengers to the king of Edom”; whilst in the story of Jephtha, it says, (Judges 11:17) “And Israel sent messengers to the king of Edom, etc.”. Each of these pairs of verses is necessary one to the other (i.e., they supplement each other): one keeps back information and the other discloses it, (more lit., one locks up and the other opens) — you may gather from them that Moses is Israel and Israel is Moses, thus telling you that the prince of any generation is the equal of the whole generation, for the prince is the whole (Midrash Tanchuma, Chukat 23).
רש"י על בראשית א׳:ה׳ - הטקסט מספריא
יום אחד. לְפִי סֵדֶר לְשׁוֹן הַפָּרָשָׁה הָיָה לוֹ לִכְתֹּב יוֹם רִאשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּשְׁאָר הַיָּמִים שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, רְבִיעִי, לָמָּה כָתַב אֶחָד? לְפִי שֶׁהָיָה הַקָּבָּ"ה יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ, שֶׁלֹא נִבְרְאוּ הַמַּלְאָכִים עַד יוֹם שֵׁנִי, כָּךְ מְפֹרָשׁ בּבְ"רַ:
יום אחד THE FIRST DAY (literally, one day) — According to the regular mode of expression used in this chapter it should be written here “first day”, just as it is written with regard to the other days “the second”, “the third”, “the fourth”. Why, then, does it write אחד “one”? Because the Holy One, blessed be He, was then the Only One (Sole Being) in His Universe, since the angels were not created until the second day. Thus it is explained in Genesis Rabbah (Genesis Rabbah 3:8).
תענית י״א ב - הטקסט מספריא
כְּאִילּוּ קָדוֹשׁ שָׁרוּי בְּתוֹךְ מֵעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר״! לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּמָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ, הָא — דְּלָא מָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ.
רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: נִקְרָא חָסִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ וְגוֹ׳״. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַאי בַּר בֵּי רַב דְּיָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא — לֵיכוֹל כַּלְבָּא לְשֵׁירוּתֵיהּ.
אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אֵין תַּעֲנִית צִיבּוּר בְּבָבֶל אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם.
אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁיכָה כּוּ׳. אָמַר רַבִּי זְעֵירָא אָמַר רַב הוּנָא: יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית, אֲפִילּוּ אָכַל וְשָׁתָה כׇּל הַלַּיְלָה — לְמָחָר הוּא מִתְפַּלֵּל תְּפִילַּת תַּעֲנִית. לָן בְּתַעֲנִיתוֹ — אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל שֶׁל תַּעֲנִית.
אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קָסָבַר רַב הוּנָא? סְבִירָא לֵיהּ: אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, אוֹ דִלְמָא: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת — וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית?
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם קָסָבַר רַב הוּנָא מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית. וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּאִיכָּא שָׁעוֹת דְּלֵילְיָא דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ מֵעִיקָּרָא.
מָר עוּקְבָא אִיקְּלַע לְגִינְזַק, בְּעוֹ מִינֵּיהּ: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת אוֹ אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. קַנְקַנִּין שֶׁל נׇכְרִים, אֲסוּרִין אוֹ מוּתָּרִין? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ.
אֲזַל וּשְׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא. אֲמַרוּ לֵיהּ, הִלְכְתָא: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת תַּעֲנִית, וְהִלְכְתָא: קַנְקַנִּין שֶׁל נׇכְרִים, לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — מוּתָּרִין. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים — בְּחָלוּק לָבָן. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי: בְּחָלוּק לָבָן שֶׁאֵין לוֹ אִימְּרָא.
אָמַר רַב חִסְדָּא:
as though a sacred object is immersed in his bowels, which he may not damage, as it is stated: “The sacred is in your midst; and I will not come into the city” (Hosea 11:9). This statement indicates that it is prohibited to take a fast upon oneself. The Gemara answers: This is not difficult. This first ruling, that one who fasts is sacred, is referring to a case where he is able to distress himself without causing bodily harm. That second ruling, that one may not overly burden his body, deals with a situation when he is unable to distress himself while avoiding all harm, and he proceeds to fast nevertheless.
Reish Lakish said: One who fasts is called pious, as it is stated: “The pious man does good [gomel] to his own soul; but he who troubles his own flesh is cruel” (Proverbs 11:17). The verb gomel can also mean weaning, or abstaining from unnecessary pleasure. Accordingly, Reish Lakish derives from this verse that one who abstains from food is called pious. Similarly, Rav Sheshet said: This student of a Torah academy who sits in observance of a fast has let a dog eat his portion. Since his fast weakens him and prevents him from studying Torah, it is considered as though a dog ate his meal, as the student derived no benefit from it.
Rav Yirmeya bar Abba said: There is no completely stringent communal fast in Babylonia, except for the Ninth of Av alone. All other fasts, even those which are fixed and routine for the community, are treated as individual fasts, with regard to both the customs of the fast itself and the halakhot of who is obligated to fast. Rav Yirmeya bar Abba said that Reish Lakish said: A Torah scholar is not permitted to sit in observance of a fast, due to the fact that his fasting reduces his strength for the heavenly service of Torah study and mitzvot.
§ The mishna taught that during the first set of fasts they eat and drink from after dark, and begin fasting in the morning. Rabbi Zeira said that Rav Huna said: With regard to an individual who took a fast upon himself, even if he ate and drank the entire night, on the following day he prays in the Amida the prayer of a fast, which begins: Answer us on the day of our fast. If after completing his fast he slept in his fast, i.e., he continued fasting throughout the night, he does not pray the prayer of a fast the next morning.
Rav Yosef said: What does Rav Huna maintain in this regard? Does he hold that one does not fast for only a few hours, i.e., that fasts that do not last from daybreak until nightfall are not considered fasts at all, and therefore these extra hours of the night are not part of his fast, or perhaps he holds that one does fast for a few hours, but one who fasts for a few hours does not pray the prayer of a fast?
Abaye said to Rav Yosef: Actually, Rav Huna holds that one does fast for hours, and one who fasts for a few hours does pray the prayer of a fast. But it is different here, as there are hours of the night that he did not take upon himself at the outset. Since one must take an individual fast upon himself beforehand, if he merely continues his fast into the night, these extra hours are not part of his obligation, and therefore he does not add the special prayer for a fast, Aneinu, on the following morning.
§ The Gemara relates: Mar Ukva happened to come to the city of Ginzak. The inhabitants of Ginzak, among other matters, asked him three questions to which he did not know the answer: First, does one fast for hours, or does one not fast for hours? Mar Ukva did not have an answer readily available. Second, are the clay jars belonging to gentiles, which have been used for storing wine, permanently prohibited, or can they be rendered permitted? He did not have an answer readily available. Thirdly, in what garments did Moses serve all seven days of inauguration, as the acting priest when Aaron and his sons were initiated into the priesthood? Once again, he did not have an answer readily available.
Mar Ukva went and asked these questions in the study hall. They said to him: The halakha is: One fasts for hours, and he even prays the prayer of a fast. And the halakha is that the jars belonging to gentiles are permitted after they have not been used at all for twelve months. Finally, in what garments did Moses serve all seven days of inauguration? He did not serve in his own clothes, nor in the regular priestly garments, but in a special white cloak. Rav Kahana taught: Moses served in a white cloak that does not have a hem.
Rav Ḥisda said:
משנה ברכות ז׳:ג׳ - הטקסט מספריא
כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך. בשלשה והוא אומר ברכו. בעשרה אומר נברך לאלהינו. בעשרה והוא אומר ברכו. אחד עשרה ואחד עשרה רבוא. במאה אומר נברך לה' אלהינו. במאה והוא אומר ברכו. באלף אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל. באלף והוא אומר ברכו. ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו. ברבוא והוא אומר ברכו. כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ברוך ה' אלהינו אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו. ר' יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הן מברכין שנאמר (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. אמר רבי עקיבא מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את ה'. רבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך:
רש"י על בראשית א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ויעש אלהים את הרקיע. תִּקְּנוֹ עַל עָמְדוֹ, וְהִיא עֲשִׂיָּתוֹ, כְּמוֹ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ (דברים כ"א):
מעל לרקיע. עַל הָרָקִיעַ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מֵעַל לָרָקִיעַ, לְפִי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בָּאֲוִיר. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר כִּי טוֹב בְּיוֹם שֵׁנִי? לְפִי שֶׁלֹא הָיָה נִגְמָר מְלֶאכֶת הַמַּיִם עַד יוֹם שְׁלִישִׁי, וַהֲרֵי הִתְחִיל בָּהּ בְּשֵׁנִי, וְדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמַר אֵינוֹ בִּמְלוֹאוֹ וְטוּבוֹ; וּבַשְּׁלִישִׁי שֶׁנִּגְמַר מְלֶאכֶת הַמַּיִם וְהִתְחִיל וְגָמַר מְלָאכָה אֲחֶרֶת, כָּפַל בּוֹ כִּי טוֹב שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַשֵּׁנִי וְאַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַיּוֹם:
ויעש אלהים את הרקיע AND GOD MADE THE EXPANSE — He put it in proper condition in its place: this is the meaning of “making” it. Similarly (Deuteronomy 21:12) ועשתה את צפרניה “And she shall let grow (literally, make) her nails”.
מעל לרקיע ABOVE THE EXPANSE — It is not said here על הרקיע “upon the firmament״, but מעל “hanging from above”, because they (the waters) were suspended in space (Genesis Rabbah 4:3). Why is it not stated in reference to the work of the second day “that it was good”? Because the work associated with water was not completed until the third day — He only began it on the second — and anything that is not completed is not in a state of perfection and at its best (and so cannot be termed “good”). Therefore on the third day when He completed the work associated with water and another work was commenced and finished, the words כי טוב are repeated, once in reference to the completion of the work of the second day, and again in reference to the completion of the work of that day (Genesis Rabbah 4:10).
ויקרא רבה כ״ט:י״א - הטקסט מספריא
כָּל הַשְּׁבִיעִין חֲבִיבִין לְעוֹלָם, לְמַעְלָן הַשְּׁבִיעִי חָבִיב, שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְרָקִיעַ וּשְׁחָקִים, זְבוּל וּמָעוֹן וַעֲרָבוֹת, וּכְתִיב (תהלים סח, ה): סֹלוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ. בָּאֲרָצוֹת, שְׁבִיעִית חֲבִיבָה: אֶרֶץ, אֲדָמָה, אַרְקָא, גַּיְא, צִיָה, נְשִׁיָּה, תֵּבֵל. וּכְתִיב (תהלים ט, ט): וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים. בַּדּוֹרוֹת שְׁבִיעִי חָבִיב: אָדָם, שֵׁת, אֱנוֹשׁ, קֵינָן, מַהַלַּלְאֵל, יֶרֶד, חֲנוֹךְ. וּכְתִיב (בראשית ה, כד): וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים. בָּאָבוֹת שְׁבִיעִי חָבִיב: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵוִי, קְהָת, עַמְרָם, משֶׁה. וּכְתִיב (שמות יט, ג): וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים. בְּבָנִים הַשְּׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ב, טו): דָּוִיד [הוא] הַשְּׁבִעִי. בַּמְּלָכִים הַשְּׁבִיעִי חָבִיב: שָׁאוּל, אִישׁ בּשֶׁת, דָּוִד, שְׁלֹמֹה, רְחַבְעָם, אֲבִיָה, אָסָא. וּכְתִיב (דברי הימים ב יד, י): וַיִּקְרָא אָסָא אֶל ה'. בַּשָּׁנִים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, יא): וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ. בַּשְּׁמִטִּין שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, י): וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים. בַּיָּמִים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, ג): וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. בֶּחֳדָשִׁים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג, כד): בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לט ‹ הוספות - מכתבים ושיחות ‹ כ' מנחם אב ‹ 285 לקו"ש חכ"ט ע' 430

