שיחה ד
412שיחה ד
יו"ד - ט"ו בשבט
אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
ט"ו בשבט: אין אומרים בו תחנון (שו*ע או*ח סקל"א ס"ו), ומנהג ישראל לאכול פירות האילן ביום זה -- מג*א שם ס"ק טז. השלמה לשו"ע אדה-ז (לבעהמ"ס דברי נחמי') שם ס"ח. [ויש נוהגים לומר ליקוטים מתניך וזהר כו' (נדפסו בס' פרי עץ הדר -- ויניציאה, תפ"ח. וכמ"פ לאח"ז). -- ולא ראיתי במדינותינו נוהגים כז]. -- וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך חמשה עשר בשבט ס"ד. וש"נ.
ראש השנה לאילנוח: משנה ריש מסכת ר*ה (כדעת ב*ה, שהלכה כמותן. ראה -- בנדו"ד -- רמב*"ם הלי תרומות פ"ה הי*א. הל' מעשר שני פ"א ה"ב). וראה. לקוטי לוי"צ אגרות ע' תיג-ד.
לאילנות: כן הוא בכ"מ. במשנה שם: לאילן (וראה לקוטי לוי"צ שם אודות הגימטריא ד,אילן" -- ,אילן", ולא ,אילנות*) -- נת' בהתוועדות ש"פ יתרו ה'תשמ"ה בסופה.
שבט, יאָרצייט-הילולא פון כזק מו-ח אדמו"ר: השייכות דחודש שבט לבעל ההילולא -- ראה לעיל ס"ע 3 ואילך (ושם ע' 90 ואילך). ובארוכה ראה שיחות: ש"פ שמות מבה"ח שבט ה'תשמ"ו ס"א-ב (לעיל ע' 299 ואילך); ש"פ וארא ר*ח שבט ה'תשמ"ו (לעיל ע' 316 ואילך); ש"פ וארא ר*ח שבט שנה זו. וש"נ.
יאַרצייט"הילולא: ראה אגה"ק סי ז"ך וביאורו וסי' כח. סידור שער הל*ג בעומר (דש, ב-ג). אוה"ת גיך כרך ב (ע' תתקנד ואילך). ד"ה להבין ענין ל*ג בעומר בתו"ח שמות (רחץ, ב ואילך). ד"ה להבין ענין הילולא דרשב"י בסה"מ תקס"ד (ע' קד), מאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח*ב (ע' תרסו ואילך), תרנ*ד (ע' רסא ואילך), תרע"ח (ע' רצא ואילך), עטר"ת (ע' תיג ואילך). ד"ה ואתם הדבקים תרפ"ו (ע' רכב ואילך). ועוד.
א נשיא . . זיין גאָנץ לעבן . . דורכגעדרונגען . . חורה און מצוות: כנודע שחיי הצדיק אינם חיים בשריים כ"א חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה -- אגה"ק ביאור לסי" ז"ך (קמו, ב).
חלמידים . . וועלכע גייען אין ויין וועג: ובלשון אדה*ז באגה"ק סי זיך (קמו, א): בראותו ילדיו מעשה ידיו בקרבו יקדישו שמו יתברך אשר יתגדל ויתקדש כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו.
413(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
414(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
415גמילות חסדים.
אין דעם ערשטן פרט אין ציווי פון ועשו לי מקדש: כי ,זה הכלל (,ועשו לי מקדש") כולל מינים רבים שהם המנורה והשולחן והמזבח וזולתם כולם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש וכו'" -- סהמ"צ להרמב"ם מ"ע כ (וראה שם שרש יב -- מהשיעורים בלימוד הרמב"ם דימים אלו) -- אלא שהרמב"ם לא מנה הארון ביז .חלקי המקדש". וכמשנ"ת במק"א. וראה לקו"ש חי"א ע' 116 ואילך. חכ"א ע' 252 ואילך.
דעם ערשטן פרט. . ועשו ארון: ראה רמב"ן עה"פ תרומה כה, כב: עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון . . על כן הקדים הארון והכפורת בכאן. וראה לקו*ש ח"ד ע' 1346 ובהערות שם. חי'א שם.
ועשו ארון גו" . . את העדות: תרומה כה, יו*ד. שם, טז.
התורה: פרש"י עה"פ.
און תיכף . . בריח השם: וילך לא, כד-כו. ולהעיר אשר מקום הסנהדרין גדולה הי' בלשכת הגזית ורק שם היתה בתקפה (רמב"ם הל' סנהדרין פי"ד הי'אזיב).
חיכף: כי באותו היום שיצא (משה) מן העולם כתב (וסיים) הס"ת (ב"ב טו, א. דב"ר פ"ט, ט. מדרש תהלים צ, א. פסיקתא דר"כ פיסקא וזאת הברכה. הובא בהקדמת הרמב"ם לפיה"מ (ולס' היד)).
זה שער השמים, אָלע תפלות . . גייען אַרויף: ויצא כח, יז ובפרש"י.
אלע תפלות זיינען געווענדעט . . בית המקדש (וקודש הקדשים): להעיר מברכות ל, א: הי' עומד בירושלים יכוין את לכו כנגד בית המקדש כו' הי' עומד בבית המקדש יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים כו'. רמב"ם הל' תפלה פ"ה ה"ג. טושו*ע (ודאדה"ז) או" סצ"ד ס"אזב.
ובירושלמי ברכות פ"ד ה"ה -- בסוף הענין -- מוסיף ומסיים: הה"ד כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים.
אדם כִי יקריב: ויקרא א, ב. וידועה תורת אדה"ז עה"פ (בקונט' לימוד החסידות ע' 20).
קרבן . . דערנעענטערן: ראה ספר הבהיר סי' מו (קט). הובא ברקאנטי עה"פ בראשית ד, ג (טז, א);: של"ה ריא, ב. זח"ג ה, רע"א (הובא:בשל"ה שם). וראה פע"ח שער התפלה פ"ה. בחיי ורמב"ן עה"פ ויקרא א, ט.
הקרבת חלבו ודמו: ראה לקו"ת פינחס עז, ג ואילך. ד"ה כי חסד חפצתי תרצ"ט (ע' 238 ואילך). ועוד.
416(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
417(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
418(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
419עס וועלן מקויים ווערן אין דער פולסטער מאַס די יעודים: רצית השם ארצך (דו האַסט באַוויליגט, השם, דיין לאַנד), ארצנו תתן יבולה (אונזער לאַנד וועט געבן איר פרוכט) פאַר אירע איינוואוינער, לשכון כבוד בארצנו (צו רוען בכבודיק אין אונזער לאַנד), וואָרום עס וועט מקויים ווערן הראנו ה' חסדך וישעך תתן לנו (ווייז אונז, השם, דיין חסד און גיב אונז דיין ישועה), און אין אַן אופן פוז הראנו, וראו כל בשר -- לעיני בשר ממש.
בכבוד ובברכה ז ַ האמור . ובברכת הצלחה בכל האמו א? 9
מקדש אד" . . ווען עס וועט מקויים ווערן ה' ימלוך: ראה פרש"י עה"פ: המקדש אשר כוננו ידיך . + בשתי ידים, ואימתי יבנה בשתי ידים -- בזמז שה' ימלוך לעולס ועד, לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו.
רצית השם ארצך: תהלים פה, ב. ולהעיר מהשייכות המיוחדת דפסוק זה ל(שנה זו)שנת השמיטה -- ע"פ מדרש תהלים עה"פ: זש"ה (עקב יא, יב) ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, הקב"ה הופך ומהפך ומסתכל ונותן עִיניו בה עד שתרצה מעשי' להקב"ה . . עשו את השמיטין . . אותה שעה היא מרצה מעשי' להקב"ה . . לכך רצית ה' ארצך.
ארצנו תתן יבולה: תהלים שם, יג. -- ולע"ל אף אילני סרק עתידין לעשות פירות (תו"כ עה"פ בחוקותי כו, ד). ובזה יתתקן מה שעברה האדמה ועשתה אילני סרק (הערה דלעיל ד"ה דער תכלית). וראה לקו"ש חט"ז ע' 531 הערה ד"ה אילני סרק.
לשכון כבוד בארצנו: תהלים שם, יו"ד. וראה מכתב י"א ניסז ה'תשמ"ו בסופו בהערה (הגש"פ עם לקוטי טעמים, מנהגים וביאורים (קה"ת תשמ"ז) ע' תתצד').
הראנו ה' חסדך: תהלים שם, ח. וראה הערות למכתב הנ"ל שם (ע' תתצג). שיחת כ"ו ניסן (בהיחידות), ושבעה עשר בתמוז ה'תשמיו. ועוד.
וראו כל בשר: ישעי' מ, ה.
420צו אלע אידישע קינדער בכל מקום שהם
הערות
עמוד 413
- 1. זיין עבודה . . איז געווען צו פּאַרשפרייטן תורה: להעיר מאו"ת להה"מ (הוצאת קה"ת) קז, סעיג ואילך (בהוצאת קה"ת תש"מ ואילך -- סתמ*א): ויש צדיקים העומדים בפרץ . . נקראים שומרי תורה,
- 2. בנערינו . . ובבנותינו: ע*פ לשון הכתוב -- בא יו"ד, ט. כולנו כאחד: אשר עי"ז נעשה ,ברכנו אבינו" -- ברכת ,שים שלום* בסוף תפלת העמידה. וראה תניא פרק לב.
- 3. עמדו הכן כולכם: לשון כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו בקשר ליום הסתלקות-הילולא של אביו (כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ג*ע) -- נדפס בקונטרס ל*ו בתחילתו (סה"מ קונטרסים ח"ב שצז, ב). אגרות-קודש שלו חזד ע' רעח-ט. וראה לקו"ש ח"ו ע' 283-4.
- 4. נעשה ונשמע: משפטים כד, ז. וראה שבת פח, א.
- 5. יעדן יאֶר . . הילולא . . באַנִייט: שהרי נוסף לזה שבכל השנה כולה ,תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו' בעוה*ב* (ברכות בסופה. וש"נ) -- י"ל שביום ההילולא ניתוסף עילוי שבאין ערוך. וכמובן מאמירת קדיש אז: דאיתא בכתבי האריז"ל (שער הכוונות ענין הקדיש. פע"ח שער ו ספ"א בהגה*ה. סידור האריז"ל קודס עלינו. ועוד. הובא בשיורי ברכה (להחיד"א) לשו"ע יו"ד סו*ס שעו) שאמירת הקדיש שייך ג"כ לעליית הנשמה ממדריגה למדריגה בג"ע זה עצמו. ועפ"ז י"ל, אשר בסיום אמירת הקדיש די*א חודש מסתיים סדר עליות זה ומתחיל סדר חדש בעליות הנשמה בג"ע זה גופא, ואמירת קדיש ביום היאַרצייט בכל שנה -- ה*ז מפני עליית הנשמה אז לדרגא נעלית שבאין ערוך. ואכ"מ.
- 6. מעלין כקודש : ברכות כח, א. וש'נ. ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג.
- 7. המעשה הוא העיקר: אבות פ"א מי"ז. תקו"ז תנ"ב (פז, סע*א). ת"ס (צג, ב). תע (קלג, ב. קלד, א).
- 8. כחדשים . . חדשים ממש: ראה ספרי ופרש"י עה"פ ואתחנן ו, ו. שו"ע אדה"ז או"ח סס"א ס"ב. פרש"י עה"פ תבוא כו, טז. יתרו יט, א. עקב יא, יג.
- 9. אָזאָ באָנייאונג וועלכע מאָכט זיי חדשים ממש: להעיר מהשינוי דבניז הורדוס בביהמזק השני -- שמי שלא ראהו לא ראה בנין נאה מימיו (ב*ב ד, א. וראה ג"כ סוכה נא, ב).
עמוד 414
- 1. 4164 לקוטי הוספות / יו"ד - ט"ו בשבט שיחות
- 2. מקדש מעט: ראה יחזקאל יא, טז. מגילה כט, א.
- 3. ציווי און הבטחה: דציוויים שבתורה הם (גם) לשון עתיד והבטחה (תו*א ס"פ תשא: או"ת להה"מ הוספות סיב (וש"נ); סה"מ תרכו ע' קיב ואילך: תר"ל ע' קמ ואילך: שם ס"ע קמח ואילך -- בנוגע ל,ואהבת'). ובלקו*ת במדבר יג, ג: כי העתיד והציווי שניהם משמשין בלשון אחד.
- 4. ועשו לי מקדש: תרומה כה, ח.
- 5. ועשו לי מקדש . . אין יעדער אידישע היים: ראה פרש"י עה*פ: ועשו לשמי בית קדושה. ראה ד*ה ועשו לי מקדש תרפ"ה (סה"מ תרפ"ה ע' קעט).
- 6. אונטערשטרייכונג פון חכמינו זל: בלקו*ת ר"פ נשא (כ, סע"ב) הביאו בשם ,ארז"ל". וראה ראשית חכמה שער האהבה פ"ו קרוב לתחילתו (ד"ה ושני פסוקים -- סט, ב). אלשיך עה"פ תרומה כה, ח קרוב לסופו (ד*ה קוד יתכן -- פט, א בדפוס ווארשא תרל"ה). של"ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. וראה גם דיה היושבת בגנים תש"ח (ע' 132 ואילך). דיה באתי לגני דההילולא בתחילתו. ועוד.
- 7. מקדש הכללי . . כולל געווען . . די דריי עמודים: ראה (ע"ד החסידות) אוה"ת דרושים לפ' זכור (ס"ע אתשפ ואילך).
- 8. די דריי עמודים . . תורה. עבודה און גמילות חסדים: אבות פ"א מ"ב. וראה לקו"ת שלח מט, ב. דיה על שלשה דברים ה'ש"ת (ע' 160 ואילך).
- 9. עבודה: תפלה, שבמקום קרבנות תיקנוה (ברכות כו, אזב. זח"ב כ, ב), ונקראת עבודה (תענית ב, א. רמב"ם הל' תפלה בתחלתו. סהמ"צ מ"ע ה (וראה שיחת ש"פ בחוקותי ה'תשד"מ). רבינו יונה באבות שם).
עמוד 416
- 1. ועשית שלחן גר . . לחם: תרומה כה, כג. שם, ל.
- 2. שלחן . . חסדים: ראה ב"ב כה, ב: הרוצה . . שיעשיר יצפין, וסימנך שלחן בצפון (היינו עושר, שיעריר שולחנו מחמת עושרו -- רבינו גרשום שם). תקו*ז תכ*ד (סט, ב). שו"ק אדה*ז או*ח סצ"ד ס*ג. וש"נ. וראה תיב*ע לפקודי מ, ד (הובא בחדא*ג מהרש"א לבזב שם).
- 3. דער בית המקדש . . משפיע געווען . . חסדיס: ראה אדר"נ פ"ד, ד: על העבודה כיצד, כל זמן שעבודת ביהמ"ק קיימת העולם מתברך על יושביו וגשמין יורדיז בזמנן כו'.
- 4. פאר דער וועלט בכלל: כמארז"ל (במדב"ר פ"א, ג. וראה גם ויק"ר פ"א, יא. שהש"ר פ*ב, ג (ה)) אילו היו אומות העולם יודעים מה הי" המקדש יפה להם קסטריות (גזוזטראות -- פי" וגירסת הערוך, הובא במת"כ לויק"ר ובמדב"ר שם; או מצור למחנה של אנשי מלחמה -- פי' מהרז"ו לויקיר שם) היו מקיפים אותו כדי לשומרו כר.
- 5. והלכח בדרכיו: תבוא כח, ט. רמב"ס הל' דיעות פ"א ה*ה-ו. סהמ"צ מ*ע ח (ועד*ז במניו המצות שבריש ספרו). -- מהשיעורים בלימוד הרמב"ם דימים אלו. שו"ע אדה"ז או*ח סקנ"ו ס'*ג. ובסהמ"צ שם: וכבר נכפל זה הציווי ואמר ללכת בכל דרכיו (עקב יא, כב. ספרי (הובא בפרש"י) שם) . . וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר אחרי ה' אלקיכם תלכו* (ראה יג, ה. סוטה יד, א). ולהעיר מפרש"י ראה שם. וע"ע מכילתא עה*פ בשלח טו, ב. שבת קלג, ב.
- 6. בית שמגדלין בו תורה . . תפלה: ראה מגילה כז, רע'א.
- 7. אַ הויז . . בקביעות: דבית ענינו התיישבות וקביעות -- ראה שמואל ב ז, ה-ז (בית לגבי אהל). מפרשים (חדא'ג מהרש"*א, עיון יעקב לע"י, ועוד) לפסחים פח, א (בית לגבי הר ושדה).
- 8. תורה בקביעות: ראה לקו"ש חי"ב ע' 229 ובהערה שם ד"ה קבוע. -- ולא רק קביעות בזמן, כ"א גם קביעות בנפש -- לקויד כרך א ז, א.
- 9. בית מלא ספרים: ע"ד מארז"ל -- ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א. תנחומא קרח ב. במדב"ר פי"ח, ג.
- 10. דער גאַנצער בית ווערט אָנגעפילט: ואף שבבית צ"ל כלים ויש כותלי הבית וכו' -- הוא ע*ד ההלכה (שבת צג, סעיב. רמב"ם הל' שבת ספי"ח) דפטור (אף) על הכלי. וראה לקו"ש חי"ג ע' 275 ובהערות 10711 שם.
עמוד 417
- 1. מיד שיתעורר משנתו. . יקוס און עד זאָגט מודה אני: רמ*א או"ח ס*א סוף ס"א (ובבאר היטב שם). שו*ע אדה"ז שם מהדו"ק ס"א ס"א. שם ס"ה. מהדו"ב ס"א ס"ד. שם ס'ו. סידור אדה"ז לפני ,מודה אני". ולהעיר מכש"ט (הוצאת קה"ת) סרי"ב (כז, ג-ד) ע"ד גודל ענין דיבור הראשון בקומו משנתו ואיך שהוא משפיע על כל היום.
- 2. גמילות חסדים בנפשו בגופו ובממונו: ראה סוכה מט, ב. פרש"י ורבינו יונה לאבות פ"א מ"כ. דיה אשר ברא והמשכו ד*ה כל הנהנה תרפ"ט פ"ד ואילך ופ"ח ואילך (סה"מ קונטרסים ח'א כג, א ואילך).
- 3. מודה אני . . דרינגע דורך: ראה קונטרס ענינה של תורת החסידות ס"ט.
- 4. לעולס ועד: להעיר מתניא פכ"ה: ויחוד זה (שע"י עבודת האדם) למעלה הוא נצחי לעולם ועד.
- 5. די כוחות וואָס ער גיט: כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל (עקב ח, יח). ובפרט מילוי התפקיד אשר בשבילו נברא.
עמוד 418
- 1. מחיל אל חיל: לשון הכתוב -- תהלים פד, ח. וראה ברכות בסופה. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ה ס"א. וש"נ.
- 2. כי האדם עץ השדה: שופטים כ, יט. וראה לקו"ש ח"ד ע' 1114 ואילך. ח"ו ע' 308-9. חט"ז ע' 529 ואילך. חכ"ד ע' 115 ואילך.
- 3. אַ מענטש איז געגליכן צו אַ בוים: בתענית (ז, א) איתא שקאי על תלמיד חכם: ועפמשנ"ת במש"נ (ישעי" נד, יג) ,וכל בניך לימודי ה'" (ראה ד"ה וכל בניך תרפ"ט, נדפס בסה"מ קונטרסים ח"א טז, ב ואילך) -- הרי כל בניך כפשוטו, כאו"א מישראל בכלל זה. והרי כאו"א מחוייב לנהוג במנהגי ר"ה לאילנות.
- 4. אַ לעבעדיקן בוים . . האַלט אין איין וואַקסן: להעיר מירושלמי סוכה פ"ג ה"א,
- 5. דער תכלית פון אַ בוים . . אָרויסגעבן גוטע פירות: כמש"נ (בראשית א, יא) ,עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו". אלא שעברה האדמה (וי*"א שהוסיפה) ועשתה אילני סרק (ירושלמי כלאים פ"א ה"ז ובפ"מ שם. וראה לקו"ש חט"ז ע' 530 בשוה"ג). וראה להלן הערה ד"ה ארצנו תתן יבולה.
- 6. פירי פירות: כי הם פירות כאלה שנמצא בהם הזרע והגרעין שמהם יצמחו אילנות ופירות כמותם. ראה פרש"י עה"פ בראשית שם.
- 7. גמילות חסדים (מצוות): דכל המצוות נקראות בשם צדקה -- ראה תניא פל"ז (מח, ב). תו"א מקץ לח, ג. מב, ג. לקו"ת בשלח ב, א. שה"ש מד, ג. מאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"ב ס"ע עדרת. וש"נ.
- 8. די אַלַע ענינים זיינען . . אין-סוף'דיקע: ראה תהלים קיט, צו: רחבה מצותך מאד (ובמפרשים). וראה יהל אור להצ"צ עה"פ (ע' תעא). אוה"ת בראשית (כרך ג) תקה, ב ואילך. לקו"א להה"מ סקע"ט (מו, סע"ג ואילך).
עמוד 419
- 1. *) בהוצאת תנש"א (ושלאח"ז) -- עי תשפו. המו"ל.
עמוד 420
- 420. לקוטי הוספות / יו"ד - ט"ו בשבט שיחות
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
רש"י על דברים ו׳:ו׳ - הטקסט מספריא
והיו הדברים האלה. וּמַהוּ הָאַהֲבָה? והיו הדברים האלה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר בְּהַקָּבָּ"ה וּמְדַּבֵּק בִּדְרָכָיו (ספרי):
אשר אנכי מצוך היום. לֹא יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כִדְיוּטְגְּמָא יְשָׁנָה שֶׁאֵין אָדָם סוֹפְנָהּ, אֶלָּא כַּחֲדָשָׁה שֶׁהַכֹּל רָצִין לִקְרָאתָהּ; דְּיוּטְגְּמָא – מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הַבָּאָה בְּמִכְתָּב (ספרי):
— What is the “love” that is here commanded? The next verse tells us: והיו הדברים האלה THESE WORDS [WHICH I COMMAND THEE] SHALL BE [UPON THINE HEART] — for thereby thou wilt arrive at a recognition of the Holy One, blessed be He, and wilt cleave to His ways (Sifrei Devarim 33:1).
אשר אנכי מצוך היום [THESE WORDS] WHICH I COMMAND THEE THIS DAY — this day— they should not be in thine eyes as an antiquated דיוטגמא which no one minds, but as one newly given which everyone gladly welcomes (Sifrei Devarim 33:2; cf. our first Note on p. 248 in the Silbermann edition of Exodus). — The word דיוטגמא in this Midrash signifies: a royal command committed to writing.
משנה אבות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
ספר המצוות, מצוות עשה ה׳ - הטקסט מספריא
הוא שצונו לעבדו, וכבר נכפל זה הצווי פעמים באמרו ועבדתם את ה' אלהיכם, ואמר ואותו תעבודו. ואע"פ שזה הצווי הוא גם כן מהצוויים הכוללים כמו שביארנו בשורש ד', הנה יש בו יחוד אחר שהוא צווי לתפלה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה. ואמרו גם כן ולעבדו זו תלמוד, ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה מצוה מהכא את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, ואמרו עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע"ה. (בפרשת ואלה המשפטים, אהבה הלכות תפלה וברכת כהנים פ"א):
במדבר רבה א׳:ג׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, עַד שֶׁלֹא עָמַד אֹהֶל מוֹעֵד דִּבֶּר עִמּוֹ בַּסְּנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ד): וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וְאַחַר כָּךְ (שמות יב, א): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. וְדִבֵּר עִמּוֹ בְּמִדְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד, יט): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן. וְדִבֵּר עִמּוֹ בְּסִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר א, א): וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר. וְכֵיוָן שֶׁעָמַד אֹהֶל מוֹעֵד אָמַר יָפָה הִיא הַצְּנִיעוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו, ח): וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ, הֲרֵי הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וְכֵן דָּוִד אָמַר (תהלים מה, יד): כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ. בַּת מֶלֶךְ זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יט, ד): וְסִכַּרְתִּי אֶת מִצְרַיִם בְּיַד אֲדֹנִים קָשֶׁה, אֵלּוּ הֵן הַמַּכּוֹת שֶׁבָּאוּ עַל מִצְרַיִם, (ישעיה יט, ד): וּמֶלֶךְ עַז יִמְשָׁל בָּם, זֶה משֶׁה, שֶׁהָיָה מַלְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת עֹז, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, יא): ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, לְפִיכָךְ: כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ, זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח, יג): וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת זָהָב. מִיכָּן אָמְרוּ אִשָּׁה שֶׁהִיא מַצְנַעַת עַצְמָהּ אֲפִלּוּ הִיא יִשְׂרְאֵלִית רְאוּיָה הִיא שֶׁתִּנָּשֵׂא לְכֹהֵן וְתַעֲמִיד כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ הוּא כְּבוֹדִי שֶׁאֱהֵא מְדַבֵּר מִלִּפְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז, פט): וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אִלּוּ הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם יוֹדְעִים מָה הָיָה הַמִּקְדָּשׁ יָפֶה לָהֶם, קַסְטְרִיּוֹת הָיוּ מַקִּיפִים אוֹתוֹ כְּדֵי לְשָׁמְרוֹ, שֶׁהָיָה יָפֶה לָהֶם יוֹתֵר מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּן שְׁלֹמֹה סִדֵּר תְּפִלָּה (מלכים א ח, מא): וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא, וּכְתִיב (מלכים א ח, מג): וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי. אֲבָל כְּשֶׁהוּא בָּא אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב (דברי הימים ב ו, ל): וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ, אִם הָיָה רָאוּי לוֹ הָיָה נוֹתֵן לוֹ, וְאִם לָאו לֹא הָיָה נוֹתֵן לוֹ. וְלֹא תֹאמַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֶלָּא אִלּוּלֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה מָטָר יוֹרֵד, וְלֹא הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת, שֶׁבִּזְכוּתָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְוִיחַ בְּעוֹלָמוֹ, וְלָעוֹלָם הַבָּא אֻמּוֹת הָעוֹלָם רוֹאִין לְיִשְׂרָאֵל הֵיאךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶם, וְהֵן בָּאִין לְהִדָּבֵק לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח, כג): בַּיָּמִים הָהֵמָה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם.
ויקרא רבה א׳:י״א - הטקסט מספריא
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אִלּוּ הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם יוֹדְעִים מָה אֹהֶל מוֹעֵד יָפֶה לָהֶן, הָיוּ מַקִּיפִין אוֹתוֹ אָהֳלִיּוֹת וְקַסְטְרִיּוֹת, אַתְּ מוֹצֵא שֶׁעַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שׁוֹמְעִים קוֹל הַדִּבּוּר וְנִתְּרָזִים מִתּוֹךְ פָּנוּקְטֵיהוֹן, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (דברים ה, כג): כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים וגו', אָמַר רַבִּי סִימוֹן דּוּ פַּרְצוּפִין הָיָה הַדִּבּוּר יוֹצֵא, חַיִּים לְיִשְׂרָאֵל וְסַם הַמָּוֶת לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (דברים ד, לג): כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי, אַתְּ שָׁמַעְתָּ וְחָיִיתָ, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם שׁוֹמְעִים וּמֵתִים. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא מֵאֹהֶל מוֹעֵד, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַקּוֹל נִפְסָק וְלֹא הָיָה יוֹצֵא חוּץ לְאֹהֶל מוֹעֵד.
משנה תורה, הלכות דעות א׳ - הטקסט מספריא
דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל ואם יכעס יכעס כעס מעט בכמה שנים ויש אדם שהוא גבה לב ביותר ויש שהוא שפל רוח ביותר ויש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה ויש שהוא בעל לב טהור מאד ולא יתאוה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להן ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם כענין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף ויש מקצר נפשו שדיו אפילו דבר מעט שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג כל צרכו ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעתו ועל דרכים אלו שאר כל הדעות כגון מהולל ואונן וכילי ושוע ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב וכיוצא בהן.
ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות זו רחוקה מזו וכל הדעות יש מהן דעות שהן לאדם מתחלת ברייתו לפי טבע גופו ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותם במהרה יותר משאר הדעות ויש מהן שאינן לאדם מתחלת ברייתו אלא למד אותם מאחרים או שנפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו או ששמע שזו הדעה טובה לו ובה ראוי לילך והנהיג עצמו בה עד שנקבעה בלבו.
שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן או שכבר למד אחת מהן ונהג בה יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה.
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות וכן שאר דעותיו ודרך זו היא דרך החכמים כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם.
ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה ועל דרך זו שאר כל הדעות וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון וזהו לפנים משורת הדין ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו.
כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.
וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה נקראת דרך זו דרך ה' והיא שלמד אברהם אבינו לבניו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו שנאמר למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו.
מדרש תנחומא, קרח ב׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקַח קֹרַח. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (במדבר טו, לח). קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמֹשֶׁה, אַתָּה אוֹמֵר, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת וְגוֹ' (שם). טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת, מַה הִיא שֶׁיְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, חַיֶּבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח, טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, וְאַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטֵר אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים, מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַמְּזוּזָה. אָמַר לוֹ: חַיֶּבֶת בִּמְזוּזָה. אָמַר לוֹ: כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מָאתַיִם שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ, כֻּלָּן אֵין פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת, וּשְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת. אָמַר לוֹ: דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח. וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לְשׁוֹן פְּלִיגָה, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִרְזְמוּן עֵינֶיךָ (איוב טו, יב). הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם, הַמְּעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, כָּל אוֹתוֹ הָעִנְיָן, עַד אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה. אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח, וּמִטּוֹעֲנֵי הָאֲרוֹן הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתַן כִּי עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בְּכָתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז, ט), קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת. כְּשֶׁאָמַר מֹשֶׁה, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת (שם טו, לח), מֶה עָשָׂה קֹרַח. מִיָּד צִוָּה וְעָשָׂה מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת, וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָן חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל מֹשֶׁה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם. וּמִי הֵם. נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה, וְנִתְעַטְּפוּ כֻּלָּן בְּטַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת וּבָאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶן חָזֶה וְשׁוֹק הַיָּמִין. עָמְדוּ כְּנֶגְדָן וְאָמְרוּ לָהֶם, מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא מֹשֶׁה. לֹא נָתַן לָכֶם כְּלוּם, שֶׁלֹּא דִּבֵּר עִמּוֹ הַמָּקוֹם מִזֶּה. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לְמֹשֶׁה. הָלַךְ מֹשֶׁה לְפַיְּסָן. מִיָּד עָמְדוּ כְּנֶגְדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם. וּמִי הֵם. אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פִּרְסְמָן הַכָּתוּב, נָתַן סִימָנֵיהֶן, וּמִתּוֹךְ הַמִּקְרָאוֹת אַתָּה מַכִּיר אוֹתָם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְבֶן טוֹבִים שֶׁהָיָה גּוֹנֵב כֵּלִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא הָיָה רוֹצֶה בַּעַל הַגְּנֵבָה לְפַרְסְמוֹ, הִתְחִיל נוֹתֵן בּוֹ סִימָנָיו. אָמְרוּ לוֹ: מִי גָּנַב כֵּלֶיךָ. אָמַר לָהֶם: אוֹתוֹ בֶּן טוֹבִים, בַּעַל קוֹמָה הוּא, עֵינָיו נָאוֹת, שַׂעֲרוֹתָיו שְׁחֹרוֹת, חָטְמוֹ נָאֶה. מִשֶּׁנָּתַן סִימָנָיו, יָדְעוּ מִי הוּא. וְאַף כָּאן אַף עַל פִּי שֶׁסְּתָמָן הַכָּתוּב וְלֹא פֵּרֵשׁ אֶת שְׁמוֹתָן, וּבָא וְנָתַן אֶת סִימָנֵיהֶם, אַתָּה יוֹדֵעַ מִי הֵם. נֶאֱמַר לְהַלָּן אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם (במדבר א, טז), וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת (שם פסוק יז). וְנֶאֱמַר כָּאן, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.
במדבר רבה י״ח:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקַּח קֹרַח, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (במדבר טו, לח): וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת, קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית, אָמַר לוֹ חַיֶּיבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח טַלִית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵין פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטְרוֹת אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים מַהוּ שֶׁיְהֵא פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ חַיָּב בִּמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה מָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, פָּרָשָׁה אַחַת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, אָמַר לוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶן, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לָשׁוֹן פְּלִיגָא, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ. וְכָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טו, יב): מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ, הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ט): הַמְעַט כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ חֲכָמִים חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח וּמִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז, ט): וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, וְקֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת, וּכְשֶׁאָמַר משֶׁה (במדבר טו, לח): וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, מִיָּד צִוָּה וְעָשׂוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָן מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ב): וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְנִתְעַטְּפוּ בְּטַלִּיתוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת, בָּאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק, עָמְדוּ כְּנֶגְדָן, אָמְרוּ לָהֶן מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא משֶׁה, לֹא נִתֵּן כְּלוּם, לֹא דִּבֵּר הַמָּקוֹם כָּךְ. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת משֶׁה, הָלַךְ לְפַיְסָן, מִיָּד עָמְדוּ כְּנֶגְדוֹ לְקַדְּמוֹ לִפְנֵי משֶׁה. וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, מִי הֵם, אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו, (במדבר א, יז): הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹא פִּרְסְמָן הַכָּתוּב נָתַן סִימָנֵיהֶן, וּמִתּוֹךְ הַמִּקְרָאוֹת אַתְּ מֵבִין אוֹתָם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְבֶן טוֹבִים שֶׁנִּמְצָא גוֹנֵב כֵּלִים מִבֵּית הַמֶּרְחָץ, וְלֹא הָיָה רוֹצֶה בַּעַל הַגְּנֵבָה לְפַרְסְמוֹ, הִתְחִיל נוֹתֵן סִימָנָיו, אָמְרוּ לוֹ מִי גָנַב כֵּלֶיךָ, אָמַר לָהֶם אוֹתוֹ בֶּן טוֹבִים בַּעַל קוֹמָה וְשִׁנָּיו נָאוֹת וְשַׂעֲרוֹ שָׁחוֹר וְחָטְמוֹ נָאֶה, מִשָּׁנָּתַן סִימָנָיו יָדְעוּ מִי הוּא. אַף כָּאן אַף עַל פִּי שֶׁסְּתָמָן הַכָּתוּב, בָּא וְנָתַן סִימָנֵיהֶן וְאַתָּה יוֹדֵעַ מִי הֵם, נֶאֱמַר לְהַלָּן (במדבר א, טז יז): אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם, וַיִּקַּח משֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת, וְנֶאֱמַר כָּאן (במדבר טז, ב ג): נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם, וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.
הטקסט של משנה אבות א כ אינו זמין בספריא.
תניא, ליקוטי אמרים כ״ה - הטקסט מספריא
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וְגוֹ׳״, שֶׁבְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם וּבִרְשׁוּתוֹ הוּא – לְהַעֲבִיר רוּחַ שְׁטוּת וְהַשִּׁכְחָה מִקִּרְבּוֹ, וְלִזְכּוֹר וּלְעוֹרֵר אַהֲבָתוֹ לַה׳ אֶחָד, הַמְסוּתֶּרֶת בְּוַדַּאי בִּלְבָבוֹ בְּלִי שׁוּם סָפֵק.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וּבִלְבָבְךָ״. וְנִכְלָל בָּהּ גַּם דְּחִילוּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד בְּשׁוּם אוֹפֶן מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲפִילוּ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, בְּלִי שׁוּם טַעַם וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג, אֶלָּא בְּטֶבַע אֱלֹהִי.
וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲווֹת, הַקַּלָּה מִיִּסּוּרֵי מִיתָה, שֶׁקָּרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר יוֹתֵר לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר, הֵן בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, אֲפִילוּ מֵעֲבֵירָה קַלָּה שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁלֹּא לַעֲבוֹר עַל רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, מֵאַחַר שֶׁנִּפְרָד בָּהּ מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ, כְּמוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. וַהֲרֵי גַּם בַּעֲבוֹדָה זָרָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ.
[וְאַף שֶׁ״הָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב – אֵין מַסְפִּיקִין כוּ׳״, הַיְינוּ, שֶׁאֵין מַחֲזִיקִים יָדוֹ לִהְיוֹת לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אֲבָל אִם דָּחַק הַשָּׁעָה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה.]
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מוּכָן וּמְזוּמָּן לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ, וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי אוֹר ה׳ הַמְלוּבָּשׁ בְּנַפְשָׁם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת זְמַן וְשָׁעָה כְּלָל, אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, וְשַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל עָלָיו, כַּנּוֹדָע.
וְהֵן בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, לְהִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי בִּגְבוּרָה וְאוֹמֶץ הַלֵּב, נֶגֶד הַיֵּצֶר הַמַּכְבִּיד אֶת גּוּפוֹ וּמַפִּיל עָלָיו עַצְלָה, מִבְּחִינַת יְסוֹד הֶעָפָר שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִלְּהַטְרִיחַ גּוּפוֹ בִּזְרִיזוּת בְּכָל מִינֵי טוֹרַח וַעֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּעֲבוֹדַת ה׳ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טוֹרַח וְעָמָל, כְּגוֹן: לַעֲמוֹל בַּתּוֹרָה בְּעִיּוּן וּבַפֶּה – לָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשְׂאוֹי״, וְכֵן לִתְפִלָּה בְּכַוָּנָה – בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ, וְכֵן בַּעֲבוֹדַת ה׳ שֶׁהִיא בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן, כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה;
וְכַיּוֹצֵא בְאֵלּוּ מִמִּלְחֲמוֹת הַיֵּצֶר וְתַחְבּוּלוֹתָיו, לְקָרֵר נֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלֹּא לְהַפְקִיר מָמוֹנוֹ וּבְרִיאוּת גּוּפוֹ, שֶׁלַּעֲמוֹד נֶגְדּוֹ וּלְכָבְשׁוֹ, קָרוֹב מְאֹד אֶל הָאָדָם, כְּשֶׁיָּשִׂים אֶל לִבּוֹ, שֶׁלְּנַצֵּחַ הַיֵּצֶר בְּכָל זֶה, וְיוֹתֵר מִזֶּה, וְלַעֲשׂוֹת הֶפְכּוֹ מַמָּשׁ – קַל מְאֹד מִיִּסּוּרֵי מִיתָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, וְיִסּוּרֵי מִיתָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, הָיָה מְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן – שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה חַס וְשָׁלוֹם.
וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן – כְּדֵי לְדָבְקָה בוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲבוֹדָה זוֹ, יִתְגַּלֶּה בָּהּ פְּנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת פָּנִים וְגִילּוּי רַב וְלֹא בְהֶסְתֵּר כְּלָל. וּכְשֶׁאֵין שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, אֲזַי – אֵין דָּבָר נִפְרָד כְּלָל וּכְלָל לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְלָזֹאת, תִּהְיֶינָה נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית וּלְבוּשֵׁיהֶן כּוּלָּן, מְיוּחָדוֹת בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְאוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְיִחוּד זֶה לְמַעְלָה – הוּא נִצְחִי לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ וּרְצוֹנוֹ לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן. וְכֵן, גִּילּוּי רְצוֹנוֹ שֶׁבְּדִבּוּרוֹ, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה, הוּא נִצְחִי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם״, ״וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים כוּ׳״, ״וְלֹא יַחֲלִיף וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ לְעוֹלָמִים כוּ׳״.
אֶלָּא שֶׁלְּמַטָּה, הוּא תַּחַת הַזְּמַן וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה לְבַדָּהּ שֶׁעוֹסֵק בָּהּ בַּתּוֹרָה אוֹ בְּמִצְוָה, כִּי אַחַר כָּךְ, אִם עוֹסֵק בְּדָבָר אַחֵר – נִפְרָד מֵהַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן לְמַטָּה, [וְהַיְינוּ, כְּשֶׁעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים לְגַמְרֵי, שֶׁאֵין בָּהֶם צוֹרֶךְ כְּלָל לַעֲבוֹדַת ה׳.]
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כְּשֶׁחוֹזֵר וְשָׁב לַעֲבוֹדַת ה׳ אַחַר כָּךְ, לְתוֹרָה וְלִתְפִלָּה, וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה מֵה׳ עַל שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק אָז בַּתּוֹרָה וְלֹא עָסַק, ה׳ יִסְלַח לוֹ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְשָׁב לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ״.
וְלָזֶה, תִּקְּנוּ בִּרְכַּת ״סְלַח לָנוּ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם – עַל עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, שֶׁאֵין אָדָם נִיצּוֹל מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם; וּכְמוֹ הַתָּמִיד – שֶׁהָיָה מְכַפֵּר עַל מִצְוַֹת עֲשֵׂה.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, אֶלָּא אִם כֵּן, שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא מַמָּשׁ, הוּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּשׁוּבָה וּלְכָךְ חוֹטֵא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
וּבָזֶה יוּבַן, לָמָּה צִוָּה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, לַדּוֹר שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, לְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, וַהֲלֹא הִבְטִיחַ לָהֶם: ״פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה׳ וְגוֹ׳״; אֶלָּא, מִשּׁוּם שֶׁקִּיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, תָּלוּי בָּזֶה שֶׁיִּזְכּוֹר תָּמִיד עִנְיַן מְסִירַת נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יִחוּדוֹ, שֶׁיִּהְיֶה קָבוּעַ בְּלִבּוֹ תָּמִיד מַמָּשׁ, יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יָמִישׁ מִזִּכְרוֹנוֹ, כִּי, בָּזֶה יוּכַל לַעֲמוֹד נֶגֶד יִצְרוֹ לְנַצְּחוֹ תָּמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, – כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
תלמוד ירושלמי כלאים א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
משנה: אֵין מְבִיאִין אִילָן בְּאִילָן יֶרֶק בְּיֶרֶק וְלֹא אִילָן בְּיֶרֶק וְלֹא יֶרֶק בְּאִילָן. רִבִּי יְהוּדָה מַתִּיר יֶרֶק בְּאִילָן.
הלכה: מֻחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָה. תַּמָּן הוּא אָמַר נוֹטֵל הוּא אָדָם מָעָה אַחַת מִפִּיטְמָא שֶׁל אֲבַטִּיחַ וּמָעָה אַחַת מִפִּיטְמוֹ שֶׁל תַּפּוּחַ וְנוֹתְנָן לְתוֹךְ גּוּמָא אַחַת וְהֵן מִתְאָחִין וְנַעֲשִׂין כִּלְאַיִם. וָכָא הוּא אָמַר הָכֵין. תַּמָּן עַל יְדֵי שֶׁהוּא נוֹתֵן זֶה בְצַד זֶה הֵן מִתְאָחִין וְנַעֲשִׂין כִּלְאַיִם. בְּרַם הָכָא יֶרֶק בְּאִילָן הוּא.
תַּנֵּי מְנַיִין שֶׁאֵין מַרְכִּיבִין עֵץ סְרָק עַל גַּבֵּי עֵץ מַאֲכָל וְלֹא עֵץ מַאֲכָל עַל גַּבֵּי עֵץ מַאֲכָל מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ מְנַיִין תַּלְמוּד לוֹמַר אֶת חֻקּוֹתַי תִשְׁמוֹרוּ. רִבִּי יוֹנָה רִבִּי לָעְזָר בְשֵׁם כַּהֲנָא דְּרִבִּי לָעְזָר הִיא מִשּׁוּם חוּקִּים שֶׁחָקַקְתִּי בְעוֹלָמִי. מֵעַתָּה אָסוּר לְאָדָם הָרִאשׁוֹן. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי הִילָא דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא מִשּׁוּם חוּקִּים שֶׁחָקַקְתִּי בְעוֹלָמִי. מֵעַתָּה אָסוּר לְהַרְכִּיב תְּאֵינָה שְׁחוֹרָה עַל גַּבֵּי תְאֵינָה לְבָנָה. אָמַר רִבִּי אָבִין וְלֹא מִכִּלְאֵי הַבְּגָדִים לָמַדְתָּ. מַה כִלְאֵי בְגָדִים שֶׁאָסַרְתִּי לָךְ שְׁנֵי מִינִין לֹא זֶה מִמִּין זֶה וְלֹא זֶה מִמִּין זֶה אַף כִּלְאַיִם שֶׁאָסַרְתִּי לָךְ בְּכָל מָקוֹם לֹא זֶה מִמִּין זֶה וְלֹא זֶה מִמִּין זֶה.
תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר מוּתָּר הוּא גוֹי לִזְרוֹעַ וְלִלְבּוֹשׁ כִּלְאַיִם אֲבָל לֹא לְהַרְבִּיעַ בְּהֶמְתּוֹ כִלְאַיִם וְלֹא לְהַרְכִּיב אִילָנֵי כִלְאַיִם. לָמָּה מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב בָּהֶן לְמִינֵיהֶן. וַהֲרֵי דְשָׁאִין כְּתִיב בָּהֶן לְמִינֵיהֶן. אֵין כְּתִיב בְּצִיוֻּי אֶלָּא בְהוֹצָאָה. וְאִם כֵּן לָמָּה נִתְקַלְלָה הָאָרֶץ. רִבִּי יוּדָן בַּר שָׁלוֹם אָמַר עַל יְדֵי שֶׁעָבְרָה עַל גְּזֵירוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. תַּדְשֶׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מִזְרִיעַ זֶרַע וְהִיא לֹא עָשְׂתָ אֶלָּא וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ. רִבִּי פִינְחָס אָמַר שָׂמְחָה בְצִיווּיֶהָ וְהוֹסִיפָה אִילָנֵי סְרָק. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוּדָן בַּר שָׁלוֹם יָפֶה נִתְקַלְלָה הָאָרֶץ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי פִינְחָס לָמָּה נִתְקַלְלָה הָאָרֶץ. כְּאִינַשׁ דַּאֲמַר לִיט בִּיזָא דְּכֵן אַיְינִיק. וְאַתְיָא כַּיי רִבִּי נָתָן שְׁלֹשָׁה נִכְנְסוּ לְדִין וְאַרְבָּעָה יָצְאוּ מְקוּלָּלִין. אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ.
עַד כְּדוֹן לֵית כְּתִיב אֶלָּא בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם. עוֹף מְנַיִין. אִית תַּנָּיֵי תַּנֵּי מֵאֶת חוּקּוֹתַי תִשְׁמוֹרוּ וְאִית תַּנֵּי מִבְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם. הִרְכִּיב אִילָן וְהִרְבִּיעַ עוֹף מָאן דַּאֲמַר מֵחֻקּוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ חַיָיב שְׁתַּיִם. מָאן דְּאָמַר מִבְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ אֵינוֹ חַיָיב אֶלָּא אַחַת. כְּשֶׁהִרְבִּיעַ בְּהֵמָה וְהִרְבִּיעַ עוֹף מָאן דְּאָמַר מֵחֻקּוֹתַי תִשְׁמוֹרוּ אֵינוֹ חַיָיב אֶלָּא אַחַת. מָאן דְּאָמַר מִבְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם חַיָיב שְׁתַּיִם.
תַּנֵּי אֵין מַרְכִּיבִין זֵתִים בְּרֶכֶב שֶׁל תְּמָרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא אִילָן בְּאִילָן. רִבִּי יוּדָן בָּעֵי וְלֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי לֵוִי. אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִּילֵי זֵתִים סָבִיב לְשׁוּלְחָנֶךָ. מַה זֵיתִים אֵין בָּהֶן הַרְכָּבָה אַף בָּנֶיךָ לֹא יְהֵא בְהֶן פְּסוֹלֶת. הָא מִכְלָל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן פְּסוֹלֶת. שַׁנְיָיא הִיא הָכָא שֶׁהוּא עָתִיד לְמָתְקָהּ. כְּהָדָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּרִבִּי הֲוָה מַשְׁקֶי פֶּרְסִתְקֵיהּ יַיִן מְבוּשָּׁל בִּשְׁבִיל לְמָתְקָהּ.
מצוטט ב־10 עמודים
אגרות קודש 2
- כרך כה ‹ ט'תנב לקו"ש חכ"ו ע' 418
- כרך כו ‹ ט'תתקכו לקו"ש חכ"ו ע' 418
לקוטי שיחות 7
- כרך לא ‹ הוספות ‹ יו"ד שבט ‹ 235 לקו"ש חכ"ו ע' 412
- כרך לא ‹ הוספות ‹ יו"ד שבט ‹ 242 לקו"ש חכ"ו ע' 420
- כרך לב ‹ ניסן ‹ ניסן ‹ 22 לקו"ש חכ"ו ע' 412
- כרך לב ‹ הוספות ‹ ל"ג בעומר ‹ 254 לקו"ש חכ"ו ע' 414
- כרך לו ‹ תרומה ‹ שיחה א ‹ 130 לקו"ש חכ"ו ע' 414
- כרך לו ‹ הוספות ‹ משפטים ‹ 243 לקו"ש חכ"ו ע' 412
- כרך לז ‹ הוספות - מכתבים ‹ פסח ‹ 176 לקו"ש חכ"ו ע' 414
תורת מנחם 1
- סז - שנת תשל"ב - חלק שני ‹ יו"ד שבט, ה'תשל"ב לקו"ש חכ"ו ע' 414

