שיחה א

132שיחה א

א. "חטא משפט מות – ותלית אותו על עץ"

בקשר לפסוק שבפרשתנו¹ "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ", ידוע², שבהספד אשר הספיד האריז"ל את הרמ"ק (רבי משה קורדבירו) הוא פירש פסוק זה כך:

"וכי³ יהיה באיש חטא משפט מות, פירוש שיחסר (חטא מלשון חסרון) טעם משפט מות, כי לא פעל רע ולמה ימות, ותלית אותו על עץ – מחמת עץ הדעת שגזר⁴ מיתה, בשביל כך מת".

בפשטות נראה⁵ שתוכן דרשה זו הוא כמאמר חז"ל⁶ "ד' מתו בעטיו של נחש" – כשם שארבעה אלו לא חטאו, ומתו רק מפני ה"נחש", מפני חטא עץ הדעת (בעצתו⁷ של נחש) "נגזרה⁸ גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון" – כך היה אצל הרמ"ק, שהוא "והומת" רק מפני "עץ הדעת".

ויש לומר, שלא זו בלבד שהאריז"ל דורש פסוק זה לענין "מתו בעטיו של נחש", אלא הוא מחדש בכך משמעות חדשה.

ב. "עץ" – האפשר לגזירה על המיתה

ראשית יש להבהיר את ההבדל בין שני הענינים הללו: הגמרא אומרת "מתו בעטיו של נחש", ואילו האריז"ל מפרש ומסביר את הפסוק "ותלית אותו על עץ". ההבדל ביניהם אינו לשוני בלבד, אלא תוכני:

בביטוי "עטיו (עצתו) של נחש", אשר יעץ לחוה לאכול מעץ הדעת, מדובר על רע, עצה למעשה חטא⁹. ואילו המילים "ותלית אותו על עץ", 132שאותן מסביר האריז"ל, מדברות על הדבר שבאמצעותו חטא אדם, אך ה"עץ" עצמו אינו חסרון¹⁰, ולהיפך, בפשוטו של מקרא – כפירוש רש"י¹¹ – היה זה עץ תאנה, מהמינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל¹². ושמו הוא "עץ הדעת", שהוא מחדש את ענין הדעת¹³. ואפילו החטא שאליו הוא עלול להוביל – אכילה מעץ הדעת, היה, לפי דברי חז"ל, רק במשך שלוש השעות עד שבת¹⁴.

כלומר, האריז"ל מדבר על סיבה לסיבה – סיבה מוקדמת ביותר, ולא אודות חטא עץ הדעת אשר גרם לגזירת המיתה בפועל, אלא על ה"עץ" אשר איפשר את ענין המיתה – אם יאכלו ממנו כאשר הוא טוב ורע¹⁵, אז "מות תמות"¹⁶.

במילים אחרות, ועל־פי לשון המדרש¹⁷: בשעת הבריאה חשב הקדוש־ברוך־הוא שתהיה מיתה בעולם¹⁸, ולכן "מיום הראשון ברא מלאך המות"¹⁹, אך מפני היותו "נורא עלילה על בני אדם"²⁰ נקבע כך, שגזירת המיתה בפועל תבוא באמצעות אדם. ולכן העמיד הקדוש־ברוך־הוא את אדם הראשון בנסיון הגדול של עץ הדעת, בנוטעו בגן עדן "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל"²¹ – כולל עץ הדעת – כי על ידי כל זאת נגזרה הגזירה בפועל.

ג. ההבדל בין ה"נגלה" שבענין לבין פנימיותו

וזהו ההבדל בין שני הענינים הללו – "מתו בעטיו של נחש" ו"ותלית אותו על עץ":

בענין "מתו בעטיו של נחש" הנאמר 133בגמרא – נגלה שבתורה – מדובר על ענין המיתה כפי שנעשה בפועל ובגלוי – ב"נגלה".

ואילו הענין של "ותלית אותו על עץ", אשר אותו גילה האריז"ל, והוא נאמר בקשר לרמ"ק, שעיסוקם הוא²² גילוי תורת הסוד, פנימיות התורה – עוסק בפנימיות הדברים, שלפי זה אין הדבר קשור ב"עטיו של נחש" אלא ב"עץ" – הנסיון של "עץ הדעת", אשר הקדוש־ברוך־הוא העמיד לאדם מפני רצונו יתברך וכוונתו בבריאה.

ד. ההסבר של "ותלית אותו על עץ" בפנימיות

ביתר עומק, קשורים שני ענינים אלו – "עטיו של נחש" ו"ותלית אותו על עץ" – לשני סוגי צדיקים:

"מתו בעטיו של נחש" קשור לאלה שמיתתם נובעת מן החטא. אך ישנו סוג של צדיקים²³ שבהם לא יכול "עטיו של נחש" לפגוע, וענין המיתה תלוי אצלם, "ותלית אותו", רק "על עץ".

ההסבר לכך הוא:

ב"תורה אור"²⁴ מסביר אדמו"ר הזקן ש"מתו בעטיו של נחש", משום שלמרות שארבעה צדיקים אלו היו צדיקים גמורים, בכל זאת עדיין נותר בהם "איזה שמץ מזוהמת הנחש²⁵ שלא יכלו להסירו מכל וכל", וכפי שהוא מסביר זאת לגבי העבודה הרוחנית של האדם, שזוהמת הנחש היא "גסות הרוח שנעשה בטבע האדם .. שרואה את עצמו ומכיר חסרונו או יודע שזה טוב לו" – אדם החש את "עצמו".

כלומר, המשמעות של "עטיו של נחש" היא, שחטא עץ הדעת גרם לפגם הגורם מיתה אצל הצדיק. אך לא הצדיק עצמו גרם פגם זה ח"ו, אלא הנחש אשר הביא "זוהמה" בעולם²⁵.

וזהו היתרון של "ותלית אותו על עץ" לעומת "מתו בעטיו של נחש":

הפגם של החטא יכול לפגוע רק בחיצוניותו של היהודי, אך פנימיותו נשארת תמיד שלימה, "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו"²⁶, ובמיוחד מצד פנימיות הנשמה הנעלית מלכתחילה מכל ענין החטא²⁷.

134מכך גם מובן לגבי "זוהמת הנחש" שעל ידי חטא עץ הדעת, שה"זוהמה" של הנחש פגעה רק בחיצוניות של היהודי, אך לא בפנימיותו ח"ו.

ולפיכך, כאשר פנימיות הנשמה מאירה ביהודי בגלוי, עד אשר היא חודרת גם לחיצוניותו, לא קיים אצלו הענין של "מתו בעטיו של נחש".

ועל כך אומר האריז"ל: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות, פירוש שיחסר טעם משפט מות כי לא פעל רע" – שיש לומר שהוא מתכוון לכלול בכך גם את "טעם משפט מות" של "עטיו – זוהמת הנחש" –

הרי אז "ותלית אותו על עץ", שאצלו קיים ענין המיתה רק משום שהקדוש־ברוך־הוא, "נורא עלילה על בני אדם", קבע על ידי עץ הדעת את ענין המיתה בעולם²⁸.

ולפי זה יובן הקשר של ענין זה לרמ"ק ולאריז"ל, שמהותם הוא גילוי פנימיות התורה – כי גילוי "סתים דאורייתא" קשור לגילוי "סתים דנשמתא"²⁹ גילוי הנעלה מ"עטיו של נחש". וכידוע³⁰, שפנימיות התורה היא "עץ חיים" – אילנא דחיי – הנעלה מ"אילנא דטוב ורע", עץ הדעת.

ה. דרגה נעלית זו קיימת בפנימיותו של כל יהודי

מאז תקופת האריז"ל "מצוה לגלות זאת החכמה"³¹, ולפיכך, למרות ש"מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו"³² לומר שהוא קשור לדרגות הללו של הרמ"ק והאריז"ל – למרות זאת, כיון שספרו לנו גם על ענין זה, מובן ש"אפס קצהו ושמץ מנהו"³² מתאים גם לכל יהודי. כפי שאומרים לגבי משה רבינו³³, שלמרות ש"מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדרגת אהבת רעיא מהימנא מכל מקום הרי אפס קצהו ושמץ מנהו... מאיר לכללות ישראל בכל דור ודור".

135ובעניננו, אדרבה: הענין של "מתו בעטיו של נחש", שאין שום חטא וחסרון אחר, אלא שאי אפשר להסיר את "זוהמת הנחש .. מכל וכל" – מתאים לדרגא בנפש שבה ה"זוהמה" עלולה לפגוע. כלומר, לחיצוניות האדם ולכחות הגלויים שלו, ששלימות ומעלה כזו גם בדרגות החיצוניות מותאמת רק ליחידי סגולה, ואינה שייכת לכל אחד ואחד.

ואילו הענין של "חטא משפט מות .. שיחסר טעם משפט מות" שמצד ה"סתים דנשמתא", ששם "עטיו של נחש" אינו יכול לפגוע – ובוודאי לא בעצם נשמתו של היהודי – קיימת שלימות זו אצל כל יהודי. כי פנימיותו של כל יהודי, יהיה מי שיהיה ובכל מצב שהוא, נעלית מכל זוהמה של חטא. עד שהדבר יכול להתגלות ולהשפיע בפועל ממש ולהלכה למעשה.

כפי שרואים, שיהודי המצהיר בגלוי ובכל התוקף שהוא לא יקיים את הפסיקה של בית הדין הקובעת שעליו להביא קרבן, הרי בית הדין כופה עליו עד אשר הוא אומר רוצה אני, ואז קובעת תורת אמת שזהו רצונו האמיתי³⁴.

ובזמננו, כאשר מצוה לגלות זאת החכמה, יכול ומצווה כל אחד לבטא זאת בגלוי, על ידי גילוי ה"סתים דנשמתא" בעצמו, באמצעות לימוד "סתים דאורייתא", באופן שה"סתים" יהיה "גליא" – שיתפרנסון מיניה³⁵, מבינים זאת בכחות החב"ד שבנפש, עד שהדבר חודר אל האדם כולו.

וכאשר "מעיינות" הנשמה מיפות גם את ה"חוצה" שבאדם, הוא שרוי במצב שבו אין הוא קשור לחטא.

ו. "יפוצו מעיינותיך חוצה"

ההוראה הנלמדת למעשה מכל האמור לעיל היא:

יש צורך ב"יפוצו מעינותיך חוצה": צריך להפיץ את המעיינות של פנימיות התורה, שיתגלו עד ל"חוצה", לכל יהודי. ועד ל"חוצה" של היהודי הנחות ביותר מבחינה רוחנית. כי כל יהודי קשור, בפנימיות נשמתו, עם פנימיות מעיינות התורה.

ועל ידי כך שילמדו אותו את פנימיות התורה, למרות שכדי ללמדו צריך לתרגם זאת לשפה אחרת 136ולהסביר לו באופן שהוא יוכל להבין זאת במצבו הנוכחי – הרי זה מעורר את פנימיות הנשמה שבו ומרומם אותו ממעמדו ומצבו.

ועל ידי כך מבטלים את "חטאינו", כולל את חטא עץ הדעת – אשר זוהי הסיבה היחידה לגלות, מפני "חטאינו גלינו", וממילא מתבטלת התוצאה – "גלינו", ובאה הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ובמהרה בימינו ממש.