133

בגמרא – נגלה שבתורה – מדובר על ענין המיתה כפי שנעשה בפועל ובגלוי – ב"נגלה".

ואילו הענין של "ותלית אותו על עץ", אשר אותו גילה האריז"ל, והוא נאמר בקשר לרמ"ק, שעיסוקם הוא²² גילוי תורת הסוד, פנימיות התורה – עוסק בפנימיות הדברים, שלפי זה אין הדבר קשור ב"עטיו של נחש" אלא ב"עץ" – הנסיון של "עץ הדעת", אשר הקדוש־ברוך־הוא העמיד לאדם מפני רצונו יתברך וכוונתו בבריאה.

ד. ההסבר של "ותלית אותו על עץ" בפנימיות

ביתר עומק, קשורים שני ענינים אלו – "עטיו של נחש" ו"ותלית אותו על עץ" – לשני סוגי צדיקים:

"מתו בעטיו של נחש" קשור לאלה שמיתתם נובעת מן החטא. אך ישנו סוג של צדיקים²³ שבהם לא יכול "עטיו של נחש" לפגוע, וענין המיתה תלוי אצלם, "ותלית אותו", רק "על עץ".

ההסבר לכך הוא:

ב"תורה אור"²⁴ מסביר אדמו"ר הזקן ש"מתו בעטיו של נחש", משום שלמרות שארבעה צדיקים אלו היו צדיקים גמורים, בכל זאת עדיין נותר בהם "איזה שמץ מזוהמת הנחש²⁵ שלא יכלו להסירו מכל וכל", וכפי שהוא מסביר זאת לגבי העבודה הרוחנית של האדם, שזוהמת הנחש היא "גסות הרוח שנעשה בטבע האדם .. שרואה את עצמו ומכיר חסרונו או יודע שזה טוב לו" – אדם החש את "עצמו".

כלומר, המשמעות של "עטיו של נחש" היא, שחטא עץ הדעת גרם לפגם הגורם מיתה אצל הצדיק. אך לא הצדיק עצמו גרם פגם זה ח"ו, אלא הנחש אשר הביא "זוהמה" בעולם²⁵.

וזהו היתרון של "ותלית אותו על עץ" לעומת "מתו בעטיו של נחש":

הפגם של החטא יכול לפגוע רק בחיצוניותו של היהודי, אך פנימיותו נשארת תמיד שלימה, "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו"²⁶, ובמיוחד מצד פנימיות הנשמה הנעלית מלכתחילה מכל ענין החטא²⁷.