שיחה ג

115שיחה ג

א. "כי האדם עץ השדה"

על הפסוק¹ "כי האדם עץ השדה" שואלים בגמרא² "וכי אדם עץ [ה]שדה הוא", ומשיבים: "אלא משום דכתיב: כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, וכתיב³: אותו תשחית וכרת, הא כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא – ממנו תאכל (למוד הימנו, רש"י) ואותו לא תכרות, ואם לאו – אותו תשחית (סור מעליו, רש"י) וכרת".

יש להבין: משאלת הגמרא "וכי אדם עץ שדה הוא" מובן, שהגמרא סוברת, שההשוואה בפסוק בין אדם לבין "עץ השדה" אינה רק משום שעץ השדה משמש כמשל⁴ שממנו ניתן להבין אחת או כמה מתכונותיו ומעלותיו של האדם

[שהרי אם כוונת הפסוק היא להשוותם בפרטים מסויימים בלבד, לא היה מקום לשאול⁵ "וכי אדם עץ שדה הוא", כי יש פרטים רבים שבהם דומה האדם ל"עץ השדה"⁶],

אלא שהכוונה היא לכך שהאדם הוא עץ השדה⁷: שהמילה "עץ" אינה מביעה כאן רק פרטיים חלקיים או טפלים של האדם, אלא את כל מהות האדם – "האדם עץ השדה".

ויש לומר, שהדבר מובן גם מאי־אמירת תחנון בחמשה עשר בשבט⁸ – ראש השנה לאילנות⁹, וממנהג ישראל לאכול פירות האילן ביום זה¹⁰ וכדומה, 115ומקשרים זאת¹¹ לפסוק "כי האדם עץ השדה".

אם עץ השדה מהווה רק משל לאדם, אין זו סיבה מספקת שהאדם "יחגוג" את ראש השנה של האילן¹². ומכך מובן, שהמשמעות של "האדם עץ השדה" היא, כדלעיל, שהאדם הוא עץ השדה, ולכן קשור ראש השנה של האילן לאדם.

ואין מובן: א) כיצד מתורצת שאלת הגמרא "וכי אדם עץ שדה הוא" באמצעות התשובה "אם תלמיד חכם הגון הוא ממנו תאכל...". לכאורה, גם הסבר זה אינו יותר מאשר (א) משל ונמשל של עץ השדה, (ב) ואף יותר מכך: זוהי השוואה בפרט אחד בלבד – ואם כך, נותרת השאלה בעיניה: "וכי" – האם משום כך ניתן לכנות את האדם בשם "עץ השדה"?

ב) כיצד מתאים בכלל לתאר את מעלת האדם – מין המדבר – על ידי הקביעה שהוא "עץ השדה", שיש לו תכונות של "צומח"?

אמנם, גם אצל האדם קיים ענין הצמיחה, ובמיוחד בצמיחת שערותיו וצפרניו וכדומה, אבל: (א) אם כך, הרי אצל האדם קיימת מעלה גבוהה יותר – תכונת ה"חי"¹³. (ב) ועיקר: לא זוהי מעלת האדם (המדבר) העיקרית. וכיצד, אפוא, מתאים לומר ש"האדם עץ השדה"?

ב. הצומח מחובר למקורו

המעלה המיוחדת שבה מתייחד מין הצומח מן המדבר והחי היא שהוא אינו "מסתיר" את חיותו האמיתית. הצמח מחובר תמיד על ידי שרשיו אל מקורו, אל כח הצומח שבאדמה המחיה ומגדל אותו. כאשר מנתקים את הצמח מן האדמה, הוא חדל להיות צומח.

לעומת זאת, החי או המדבר אינם חייבים להיות קשורים תמיד אל שרשם ואל מקורם: אין הם מחוברים לאדמה¹⁴ שממנה התהוו (גם) החי והמדבר – "הכל היה מן העפר"¹⁵. לאחר התהוותו, לידתו, של כל חי ומדבר, אין הוא קשור בהכרח אל השורש והמקור שממנו נולד. ואף מזונם של החי והמדבר ניתן באופן שהם אינם חייבים להיות תמיד מחוברים למקור המזון.

ואילו הצומח חייב תמיד להיות מחובר לכוח הצומח שבאדמה.

דבר דומה לכך אנו מוצאים אצל דגים, שחייבים להימצא תמיד במים, 116מקור חיותם, וכאשר הם פורשים מן הים מיד הם מתים¹⁶. ואף יותר מן הצומח: הם נשארים שקועים בכל מציאותם בתוך מקור חיותם – במים.

אך – היא הנותנת: זה עצמו הוא החידוש אצל הצומח לעומת הדגים, שגם כאשר הם צומחים על פני האדמה, מחוץ למקורם, ואף עצים הגבוהים משלשה טפחים, עשרה טפחים, ואף האילנות הגבוהים ביותר – מחוברים תמיד אל שרשיהם אשר בארץ, ועל ידם – עם כח הצומח שבאדמה.

ובנוסף לכך – אצל הדגים, הרי כל דג מסויים אינו קשור כלל למקור החיות הפרטי שלו, הוא יכול לעבור ממקום מים אחד למשנהו, ואף מנהר לים ולהיפך, אך לא כן הצומח.

ג. האילן מצמיח פירות משנה לשנה

בתכונה זו עצמה יש יתרון דוקא בעץ השדה, באילן, לעומת צמחים אחרים¹⁷:

צמחים אחרים¹⁸, כגון: תבואה, ירקות וכדומה, אינם נשארים במציאותם כצומח המחובר לארץ משנה לשנה, הם מאבדים את קיומם כצמח. לעומת זאת, האילנות מניבים פרי בכל שנה ושנה – הם מסוגלים לסבול את השינויים השונים בין עונות השנה, קיץ וחורף וכו', וקיומם אינו פוסק.

עובדה זו מצביעה על קשר עז ביותר למקור חיותם, המאפשר להם לעמוד בעוצמה רבה מול שינויי הזמן, להישאר קיימים ולצמוח משנה לשנה.

ד. מדות – צומח; שכל – חי

האדם הוא "עולם קטן"¹⁹. בדיוק כשם ש"עולם גדול" נחלק לארבעה סוגים: דומם, צומח, חי ומדבר, כך גם אצל האדם יש ברוחניותו ארבעה סוגים אלו²⁰.

וכידוע²¹, שמדותיו של האדם הן הצומח שבנפש האדם, כי במדות וברגש קיימת מעין צמיחה מקטנות לגדלות.

לשכל – לא זו בלבד שיש צמיחה מקטנות לגדלות, אלא אף תכונה של "חי"²², המתבטאת בתנועה ושינוי ממקום למקום. וכן השכל אינו "מחובר" ומוגדר לאופי מסויים, וכל מהותו אינה להבין דבר כפי שמתחשק לו, אלא להבין כל דבר לאשורו, כך שהוא הולך 117ומשנה את מקומו לפעמים לכיוון החסד ולפעמים לכיוון הגבורה – בענין אחד המסקנה ההגיונית היא חסד, ואילו בענין אחר – גבורה, וכדומה.

ולעומת זאת המדות כשלעצמן מוגדרות ומותאמות כל אחת לאופי ולכיוון המיוחד שלה – מדת החסד כשלעצמה נשארת בכיוון החסד, ומדת הגבורה – בקו הגבורה. הן רק "צומחות" מקטנות לגדלות.

ה. הרגש מחובר יותר לשרש שבנפש

כשם שהצומח ב"עולם גדול" מתייחד, כדלעיל, במעלה שהוא מחובר תמיד לשרשו, כך גם החלק הצומח שבאדם – המדות – מעלתן על פני השכל היא דוקא בהיותן מחוברות תמיד לשרשן – לפנימיות נפש האדם.

וזהו ההסבר לכך²³ שהמדות, הרגש שבלב, הן בעלות עוצמה רבה ביותר, כפי שאנו רואים, כך שקשה ביותר לגרום להן לשינוי "מקום", להחלפתן זו בזו, כפי שהוסבר לפני כן לגבי האילנות: אדם שהוא איש חסד באופיו, קשה לו ביותר להשתנות ולהיהפך לאיש הגבורה, וכן להיפך.

ויש להעיר, שלמרות זאת, למרות שאין זה דבר רגיל על פי רוב, בכל זאת הוא אפשרי: אדם יכול להתגבר באמצעות שכלו על טבע מדותיו, עד כדי כך שהוא יכול לשנותן מרע לטוב²⁴, כשם שאצל אילנות ניתן בטרחה רבה מאוד לעוקרם ממקומם ולנטוע אותם במקום אחר, ואז הם צומחים במקום החדש, ולעיתים אף טוב יותר מאשר במקומם הראשון²⁵.

וההסבר לכך שהשכל אינו מוגדר ומותאם כל כך לאופי האדם, כפי שאנו רואים, שאדם יכול להבין ולהשיג בשכלו²⁶ ענין הנוגד לאופיו – הוא, משום שהשכל, ה"חי", שבאדם אינו קשור כל כך בגלוי לשרש שבנפש²⁷, 118בדיוק כשם ש"חי" שב"עולם גדול" אינו מחובר תמיד לשרשו.

ו. השלמות – תיקון המדות

בכך יובן הפסוק "כי האדם עץ השדה" – מהותו של ה"אדם" היא עץ השדה", כדלעיל בסעיף א', כי דוקא ברגש ובמדות²⁸, בחלק ה"צומח" שבו, מתגלה שרשו ומקורו בפנימיות הנפש.

ויש לומר, שמשום כך העבודה הרוחניות העיקרית של האדם אינה כל כך בשכל, אלא בעיקר עבודה של בירור וזיכוך המדות²⁹, כי תיקון המדות קשור לפנימיות הנפש. ולכן מגיע האדם לשלמותו דוקא על ידי עבודה זו, עד אשר גם שלמות שכל האדם – "וידעת"³⁰ – מושגת על ידי השפעתו על מדות האדם – "והשבותו אל לבבך"³⁰.

וזהו ההסבר בגמרא³¹, שהענין של "האדם עץ השדה" מתבטא בכך ש"אם תלמיד חכם הגון הוא ממנו תאכל": המשמעות של "הגון" היא, שאצל תלמיד חכם אינה קיימת מעלת השכל והלימוד בלבד, אלא ששכלו משפיע על מדותיו, והוא מתנהג באופן "הגון".

ודוקא מתלמיד חכם כזה "תאכל" – דוקא ממנו יש ללמוד ולקבל, כי "האדם עץ השדה": "אדם" יכול להיות מושלם, וניתן ללמוד ממנו, רק כאשר הוא "עץ השדה", שהחלק ה"צומח" שבו, מדותיו, הוא כראוי³².

ז. המדות – ירושה מהאבות

כשם שהדברים קיימים אצל כל יחיד באופן פרטי, כך גם לגבי עם ישראל באופן כללי:

כל ישראל הם צאצאים של שלשת האבות, אברהם יצחק ויעקב, באופן שהם תמיד קשורים ומחוברים לאבות. כפי שאומר רש"י על הפסוק³³ "כי מראש צורים אראנו" – "אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם³⁴ ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים... על ידי אבות ואמהות".

במה מתבטא הקשר של כל יהודי עם שלשת האבות? – לא כל כך בצד השכלי, אלא דוקא ברגש ובמדות.

119כידוע³⁵, שלשת האבות הם כנגד שלש המדות: אהבה, יראה ורחמים (כללות כל המדות³⁶), והם הורישו מדות אלו לבניהם אחריהם עד עולם, כך שבחינת האבות קיימת "תמיד .. בכל זמן בכל אדם".

והסיבה לכך היא: הירושה קשורה לעצמיותם של המוריש ושל היורש³⁷. ולכן, העברת התכונות מן האבות לבניהם אחריהם באופן של ירושה אינה קשורה כל כך לדרגתם בשכל ובהשגת אלקות (לדוגמא: דרגת אברהם – שכל הנעלם מכל רעיון³⁸) – כי השכל אינו מחובר כל כך בגלוי לפנימיות ולעצמיות הניתנת בירושה. אלא העברת הירושה קשורה דוקא לעבודה במדות – אהבה יראה ורחמים, כי אופי המדות קשור מאוד לפנימיות הנפש.

ח. חיבור תמידי עם לימוד התורה ועם תיקון המדות

אחת ההוראות שיש ללמוד מענין זה בפשטות היא:

מקור חיותו של היהודי היא התורה, "כי הם חיינו". אך על פי התורה נקבע סדר החיים של רוב בני האדם, שאלו אשר "תורתם אומנתם" הם מועטים, ובכלל יושבי אהל, התיישבות באהלה של תורה – שלא כדגים שבים הנמצאים תמיד בתוך מקור חיותם³⁹, אלא יהודים יוצאים ל"עולם" וצריכים לבצע שם את שליחותם לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

וצריך לזכור, ש"האדם עץ השדה" – יהודי חייב להיות תמיד מחובר אל מקור חיותו: החיות בתורה ובמצוות שקבל בהיותו שקוע בעולה של תורה, לפני שהגיעה העת "לרדוף"⁴⁰ – צריכה 120להשאר עליו תמיד, עד כדי כך שהוא חש שהוא קשור עתה לתקופה ההיא. כלומר, אל לו לחוש שהוא למד לפנים ב"חדר" ובישיבה, והוא זוכר עתה את מה שהרגיש ועשה אז – אלא עליו לחוש עתה בקשר ממשי לתקופה ההיא, כך שירגיש שזוהי חיותו עתה, וזהו הבסיס לקיומו.

ומצד שני, על יושבי אהל לדעת, שאין די בלימוד התורה בלבד, כי באמצעות השכל בלבד, אשר בו חלים שינויים, אין ודאות שגם לאחר שיצאו מאהלה של תורה יישארו מחוברים אל התורה כראוי.

דוקא על ידי לימוד באופן של "והשבות אל לבבך" מתאחדת התורה באדם באופן של "לא שניתי". ובכל מצב שיהיה בו הוא יישאר קשור למקור מים חיים – לתורה ולמצוות.