שיחה א

92שיחה א

א. "שלח לך אנשים"

על הפסוק "שלח לך אנשים" אומרים חז"ל¹ "שלח לך – לדעתך"², ששליחת המרגלים תלויה בדעתו של משה, אך "אני איני מצווה אותך"³.

יש להבין:

משה רבינו הרי היה עבדו הנאמן של הקב"ה⁴. מכך מובן, שדעתו של משה לשלוח את המרגלים היתה משום שכך היתה דעתו של אדונו – הקדוש־ברוך־הוא. וכפי שמעידה התורה⁵ "וישלח אותם משה... על־פי ה'" – ברשותו של הקדוש־ברוך־הוא⁶. כלומר, שליחת מרגלים כשלעצמה היתה טובה ורצויה⁷.

וכפי שמבאר הרמב"ן⁸, שהדרך הרגילה לכבוש מדינה היא באמצעות שליחת מרגלים תחילה כדי למצוא את הדרך הטובה והקלה ביותר "לכבוש את הארץ". וכיון שאין סומכין על הנס וצריך להתכונן למלחמה טבעית – הסכים משה רבינו לשלוח את המרגלים.

ואין מובן: מדוע תלה זאת הקדוש־ברוך־הוא בדעתו של משה, ולא ציוה על כך מלכתחילה?

כן יש להבין:

לגבי המרגלים אומר רש"י⁹ "אותה שעה כשרים היו". וכפי שמובן בהגיון פשוט, שאם משה רבינו בחר בהם בעצמו, הרי לא זו בלבד שהם היו "כשרים" באופן כללי, אלא בודאי התאימו ביותר לשליחות מסויימת זו.

וכיצד ייתכן, שחל בהם שינוי קיצוני כל כך, שלא זו בלבד שלא בצעו כראוי את שליחותם, אלא הם גרמו על ידי כך לעם ישראל "בכיה לדורות"¹⁰?

ב. "ולקחתם מפרי הארץ" – סיכון חיי המרגלים לשם כך?

כדי להבין זאת יש להסביר תחילה 92את הענין, שהשליחות באופן כללי מורכבת משני דברים:

א) לאסוף את הנתונים החשובים לכיבוש הארץ – וראיתם... החזק... המעט... הבמחנים..."¹¹.

ב) לאסוף את הנתונים על הארץ עצמה – "הטובה היא... השמנה היא..."¹². וחלק זה של השליחות היה חשוב כל כך, עד אשר משה אמר להם "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ"¹³: למרות שבלקחם "מפרי הארץ" הם מסתכנים, כי יוכלו להבחין בהיותם מרגלים¹⁴, למרות זאת, עליהם להתחזק ולהתאמץ כדי להביא "מפרי הארץ".

ואין זה ברור: אמנם, אינה דומה ראיה לשמיעה¹⁵, ולפיכך, בלי להתחשב בכך שהקדוש־ברוך־הוא כבר ספר לבני ישראל שארץ ישראל היא "ארץ טובה ורחבה... ארץ זבת חלב ודבש"¹⁶, והרי ישראל הם "מאמינים בני מאמינים"¹⁷, ובמיוחד כאשר אין צורך לשם כך באמונה, כי בודאי ידעו "הדרים במצרים" את הנעשה בארץ ישראל¹⁸ – אך בכל זאת אין דומה הדבר לראיית פירות הארץ, אשר היתה גורמת לישראל לשמחה רבה מאד – "לעלות שם בשמחה"¹⁹,

אך למרות הכל, האם הדבר הכרחי עד כדי סיכון חיי המרגלים?!

ג. מטרת שליחת המרגלים: "נשמע"

אחד מן ההסברים לכך הוא:

אמנם, הבסיס לקיום התורה הוא הקדמת נעשה לנשמע²⁰, אך למרות זאת אין די ב"נעשה" בלבד, אלא הכרחי, לאחר נעשה, גם "ונשמע"²¹ – מלשון הבנה, כמו: דבר כי שומע עבדך²².

וכך גם בקשר לכניסה לארץ ישראל: אכן, הקדוש־ברוך־הוא אמר לישראל שהיא ארץ טובה ורחבה וכדומה, אך ה' רוצה שישראל יווכחו בטובה של ארץ ישראל גם בשכלם שלהם.

ולפיכך הורה משה להביא מפרי הארץ, כדי שרצונם של ישראל להכנס לארץ ישראל לא יהא רק משום שכך ציוה הקדוש־ברוך־הוא 93ועליהם לציית לציווי ה' – "נעשה" – אלא גם מפני רצונם העצמי, מפני שהם מבינים שיש לרצות להכנס לארץ ישראל, משום שהיא "ארץ טובה ורחבה" באמת.

ואותו דבר לגבי החלק הראשון של שליחותם – למצוא את האופן לכיבוש ארץ ישראל, שהכוונה בכך היתה שישראל יווכחו לדעת בשכלם ש"יכול נוכל לה"²³.

זוהי הסיבה לכך שהקדוש־ברוך־הוא לא ציוה על שליחת המרגלים, אלא "שלח לך – לדעתך". כיון שמטרת שליחת המרגלים היא לעורר בישראל את ה"נשמע" לגבי כניסתם לארץ, לפיכך גם השליחה עצמה היא באופן של "לדעתך" – שעושים זאת משום שכך מתקבל לפי ההבנה ולא רק באופן של "נעשה" – כי "אני מצוה לך".

ד. "לא נוכל לעלות" – ההיפך מן השליחות

כך יובן גם כיצד יוכלו המרגלים, אשר "אותה שעה כשרים היו" להיכשל כל כך, עד שאמרו "לא נוכל לעלות"²⁴:

משום שהשליחות היתה לצורך "נשמע", ליישב את הכניסה לארץ לפי השכל וההגיון, לפיכך הם היו יכולים לטעות בשיקול הדעת –

כי כל דברי המרגלים אודות ארץ ישראל ויושביה – "עז העם .. וגם ילידי הענק..."²⁵ – היו דברי אמת²⁶. וגם מסקנתם, "לא נוכל לעלות", מתקבלת על הדעת, שבדרך הטבע הם אינם יכולים לכבוש את הארץ.

יוצא איפוא, שהמרגלים קיימו, לדעתם, את השליחות שלשמה נשלחו. אך טעותם היתה בכך שהוסיפו את המסקנה "לא נוכל לעלות": משה רבינו כלל לא שאלם מלכתחילה עם יכולים לכבוש את הארץ אם לאו. הוא שלחם רק כדי לאתר כיצד קל יותר לכבשה.

ואדרבה: מעצם העובדה שמשה רבינו שלחם לתור את הארץ ולמצוא כיצד לכבוש את ארץ ישראל, היוותה הוכחה, ש"יכול נוכל לה" גם בדרך הטבע²⁷,

כי אילו הכניסה לארץ היא באופן 94ניסי, לא היה כלל מקום לשליחת המרגלים.

יוצא, שדבריהם "לא נוכל לעלות" אינם רק תוספת לשליחותם, אלא יותר מכך – זהו ההיפך משליחותם.

ה. "שלח" – הוראה לכל אחד

תורה היא מלשון הוראה²⁸. מכך מובן, שבתורה נמצאת ההדרכה כיצד להימנע מטעותם של המרגלים,

מהי הדרך לכך?

שם הפרשה, לפי מנהג ישראל, הוא "שלח"²⁹, מלשון שליחות.

יהודי צריך לדעת, שגם בהיותו שקוע בעבודה מסוג של "נשמע", הבנה שכלית, "לדעתך" – עליו תמיד לזכור שהוא שליחו של משה – אין הוא מבצע את מעשיו משום שכך מובן לו, אלא משום שזהו רצון העליון.

וכך נשמרים גם ב"נעשה" וגם ב"נשמע" – הסתכלות זו מבטיחה שהמחשבה תהיה מחשבה אמיתית ויגיעו למסקנה אמיתית.

מהותו של השכל היא למצוא את הרעיון כפי שהוא לאמיתתו. צריך לבטל את כל הנטיות העצמיות וכדומה, ולהתרכז בהתמסרות אל הדבר שאותו רוצים להבין.

כאשר מישהו עוסק בשכלו בענין כלשהו משום תענוגו האישי וכדומה, הרי אז מובן, שהוא יערב בכך את נטיותיו האישיות וכדומה, עד אשר ינסה "להתאים" את המציאות לדעתו.

וזהו אחד ההסברים לענין השוחד, אשר התורה אומרת "השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים"³⁰.

והרי, לכאורה אם תורת אמת מעידה שמדובר כאן על "חכמים" ו"צדיקים", הרי הם חכמים וצדיקים אמיתים. וכיצד ייתכן שהם יקחו שוחד, מלכתחילה?

אלא, ענין השוחד איננה רק לקיחת כסף וכדומה ואמירת שקר גלוי בעקבות כך, אלא גם המחשבה על המציאות שלא כפי שהיא, אלא כאשר האדם חושב על עצמו ועל מציאותו העצמית³¹. ואז אין הוא יכול להבין באמת, ולהגיע למסקנה האמיתית.

וזו היתה הסיבה לטעותם ולכשלונם של המרגלים: חסרה בהם ההתבטלות כלפי משה רבינו באופן 95שהיא תורגש גם בהיותם שקועים בענין של "ונשמע", לתור את הארץ.

ומשום ש"חשו" את מציאותם העצמית, הפילה עליהם ראיית "הנפילים בני ענק" פחד עד כדי כך "ונהי בעינינו כחגבים"³², וזהו מעין שוחד שהטעה את מחשבתם עד כדי כך שאמרו "לא נוכל לעלות".

אך כאשר יהודי זוכר שהוא שליח – "שלח" – ששלוחו של אדם כמותו³³, הרי לשליח אין מציאות עצמית, אלא כל מציאותו היא המציאות של המשלח³⁴,

ביחד עם זאת מדובר כאן בשלוחו של משה, שמהותו של משה רבינו היא מדת האמת³⁵: אז נשארים קשורים למשה רבינו, למדת האמת, ואין סרים ממנה. כל הזמן זוכרים שהולכים בשליחות של משה רבינו, ואין חושבים על המציאות העצמית.

ואז אין נעשים משוחדים, ובמילא מבצעים בשלימות את השליחות לתור את הארץ, הדורשת הבנה אמיתית, ואומרים³⁶ "טובה הארץ אשר ה' אלקינו נותן לנו",

ועל ידי כך מגיעים לכיבוש הארץ לגבולותיה, עד לקיום היעוד³⁷ "ירחיב ה' אלקיך את גבולך",

בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ שלח תשל"ג)