שיחה ה
212שיחה ה
212 לקוטי
שיחת יוס די דחוהמ"פ, ערב ימים האחוונים דחהגה"פ היתשיימ - בבית הכנסת, אחוי תפלת שחרית - 213,לעולם ועד" -- גאולה שאין אחרי' גלות.
214214 לקוטי
מערער וויפל ס'איז געוועז ביז איצטער.
215פירושו ,הם הכירוהו תחלה") ווערט אַ
מ'איז דערנאַך מוסיף (אין נוסח התפלה*)
ויעשו בני ישראל את הפסתח במועדו"? -- 216216 לקוטי
ה''י+] = א נייעם ענין -- פסח שני. >
ומצה עמו בבית"5*, וויילע בפסת שני..
גופא -- אין א דרגא נעלית ביותרי....
217(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
218288 לקוטי
יג. אן ענין נוסף אין די מסיבות (כינוסים) הנ"ל:
219(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
הערות
עמוד 212
- 1. שיחות
- 1. להעיר משייכות מיוחדת בשנה השביעית -- שזמן הביעור הוא בע"פ וי"א בעיו"ט האחרון (שו"ע אדה"ז הל' פסח סוסת"ל) ואלה ואלה דא"ח.
- 2. נדפס לעיל ע' 203 ואילך.
- 3. ראה לקוטי לוי"צ אגרות ע' קצח.
- 4. הובא בבאה"ט או"ח ר"ס תמז.
- 6. שיחת חגה"פ תש"ג (סה"ש תש"ג ע'75). וראה לקו"ש ח*ה ע' 173 ואילך ובהערות שם.
- 66. רמב"ם הל' ק"ש פ"א ה"ג. שו"ע אדה"ז או"ח סס"ז ס"א.
- 7. ראה תניא פמ"ז (ובכ"מ בדא"ח) אשר ,עסק התוהמ"צ" בכ"י עי"ז הוא יצי"מ דנפה"א בכ"י.
- 8. ברכות יב, א.
- 9. להעיר אשר שנה השביעית -- היא שלימות ההיקף בשנים (ראה שו*ת הרשב"א ח"א ס"ט).
- 0. תניא רפלל"ז.
- 1. ראה שיחת אחש"פ בסעודת הלילה ה'ש"ת (סה"ש ה'ש"ת ע' 72). לקו"ד שבהערה 14.
עמוד 213
- 2. ויגש מו, ד. וראה תו"א ותו"ח ר"פ שמות.
- 3. ראה פרש"י ד"ה ויהי בשלח -- מגילה לא, א, דמה שבשש"פ קורין ויהי בשלח פרעה הוא ,לפי שביום ז' של פסח אמרו שירה כו'".
- 4. וגם ההפטורה דשש"פ -- שירת דוד -- הוא, לפי שבשביעי ואחרון של פסח הוא גילוי משיח, שהוא בן דוד (לקו"ד כרך ד תשא, א בשם הצ"צ).
- 5. בשלח טו, א.
- 6. סנהדרין צא, ב.
- 17. ראה רמב"ם הל' מלכים ספי"א ד,ה"ז משיח ודאי" לאחרי ש,בנה מקדש" ואז צ"ל משה עמהם (יומא ה, ב). וראה זח"א קלט, סע"א. קובץ תשובות וביאורים סי"א ס'"ב*.
- 8. ישעי' כו, יט.
- 9. ראה יומא שם.
- 0. בשלח שם, יז
- 1. ראה פרש"י עה"פ שם: ואימתי יבנה בשתי ידים כו' לעתיד לבוא. ובסוכה מא, סע"א.
- 11. *) אגרות קודע ח"ב ע' עה. המו"ל.
- 12. ד' דחוהמ"פ, תש"מ
- 2. זח"א כח, א. ח"ג רכא, א. וראה שערי זוהר לסוכה שם. וש"נ.
- 3. בשלח שם, יח.
- 4. ראה תו"א שמות נ, סע"א ואילך.
- 5. ל' הכתוב -- מלאכי ג, כב.
- 6. שמות ג, יב. שמו"ר פ"ג, ד. הובא בפרש"י עה"פ.
- 7. מצודת דוד עה"פ מלאכי שם, כג.
- 8. מיכה ז, טו,
- 9. ראה שמו"ר פ"ב, ד. זח"א רנג, א. שעה"פ פי ויחי. תו"א ר"פ משפטים.
- 0. ראה קידושין מ, ב.
עמוד 214
- 1. % - 3
- 1. ברכות כח, א. וש"נ.
- 2. ראה תמיד בסופה.
- 3. סוטה יא, ב.
- 4. בשלח שם, ב.
- 5. דצבקרי"ס נבקעו כל מימות שבעולם (מכילתא (הובא בפרש"י) עה"פ בשלח יד, כא).
- 7. ד' דחוהמ"פ, תש"מ
- 8. שיחות
- 6. תניא רפי"ז.
- 7. וח"ג נג, ב.
- 8. ומזלייהו חזי ולכן בקל להביא זה בגילוי בפועל.
- 9. מלאכי שם, כד ובפרש"י.
- 0. יתרו כ, יב.
- 1. יבמות ה, ב.
- 2. להעיר שהדין ש,תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו . . ואביו מוחה בו . . אינו צריך לשמוע לאביו בזה* -- כתוב בהל' כבוד אב ואם (יו"ד סר"מ סכ"ה) - אף שלכאורה מקומו בהל' ת"ת -- שי"ל, שזהו. לפי ש,סימן ברכה בתלמודו" דהבן הוא (גם) כבוד אב ואם (ראה זח'ג ס"פ בחוקותי), ומכ"ש בנדו"ד, קיום התומ"צ דההורים שע"י התעוררות הבנים.
עמוד 215
- 1. - * -
- 3. משא"כ בשאר עשרת הדברות. 4 שבת קיט, סעיב.
- 5. ל' הכתוב -- אסתר ט, כת. וראה רמ"ז בסי
- 4. תיקון שובבים. הובא ונתבאר בס' לב דוד להחיד"א פב"ט.
- 6. עובד" א, כא.
- 7. היום יום ע' קא. סה"ש תש"ב ע' 29 ואילך.
- 7. ד' דחוהמ"פ, תש"מ
- 8. בהעלותך ט, ו.
- 9. שם,ז
- 0. שם, כ
- 1. שם איב.
- 2. כפשטות לשון הכתוב (שם, ח): ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה גו'. וראה בפרש"י ,כל זמן שהיי רוצה".
- 3. ראה פרש"י עה"פ יתרו יט, יד: מלמד שלא הי
- 14. - משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם.
עמוד 216
- 5. ראה לקו"ש חי"ח ע' 121 ובהערות שם.
- 6. פסחים צה, רע"א במשנה.
- 1. לקו"ת פינחס עה, סע"ב. עו, סע"ב.
- 8. ראה ברכות כו, ב.
- 5. ד' דחוהמ"פ, תש"מ
- 6. שיחות
- 9. יומא פו, ב.
- 0. שלמעלה יותר מזכיות דצדיקים (לקו"ת אחרי בו, ג. ובכ"מ).
עמוד 217
- 1. % ₪ %
- 1. ברכת ,אשר גאלנו" שאומרים בהתחלת חה"פ (פסחים קטז, ב במשנה).
- 3. ד' רחוהמ"פ, תש"מ
- 4. שיחות 217
- 2. ראה כש"ט (הוצאת קה"ת) הוספות אות עח.
- 3. סוטה לז, א. מכילתא עה"פ בשלח שם, כב. במדב"ר פי"ג, ז. :
- 4. בשלח יד, טז. ועוד.
- 5. שם טו.
עמוד 218
- 1. פסח)-מיט-סעודת משיח.-----הה ההחטרה
- 6. ראה תו"א מקץ לו, א.
- 7. היום יום ע' מז.
- 4. ד' דחוהמ"פ, תש"מ
- 5. שיחות
- 8. ראה תנחומא פקודי ג. תקו"ז תס"ט קרוב לתחלתו.
- 9. פרש"י ר"פ בראשית.
- 0. ל' הכתוב -- וירא יח, יטי
עמוד 219
- 1. נוסף על קיום העולם שמצד פעולת התינוקות מצד עצמה, ,הבל שאין בו חטא".
- 2. בשלח טו, טז.
- 3. מגילה ג, א. סנהדרין צד, רע"א.
- 4. ראה ב"מ רפ"ז.
- 5. ראה ד, א.
- 6. שמות ד, כב.
- 7. ד ראה רמב"ם הל' תשובה רפ"ט ,שובע ושלום ורבוי כסף וזהב".
- 8. בא י כג.
- 9. ד' דחוהמ"פ, תש"מ
- 10. שיחות 219
- 9. איוב כח, גי 0) ראה רמב"ם שם פ"ז ה"ה. 1 בא שם, ט.
משנה תורה, הלכות קריאת שמע א׳:ג׳ - הטקסט מספריא
אע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע.
תניא, ליקוטי אמרים מ״ז - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, ״בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, – וְכָל יוֹם וָיוֹם – חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא הַיּוֹם מִמִּצְרָיִם״. וְהִיא יְצִיאַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִמַּאֲסַר הַגּוּף, ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״, לִיכָּלֵל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת בִּכְלָל, וּבִפְרָט בְּקַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁבָּהּ מְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּפֵירוּשׁ, בְּאָמְרוֹ: ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי ״אֱלֹהֵינוּ״ הוּא כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְכוּ׳״, לְפִי שֶׁהָיָה בָּטֵל וְנִכְלָל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא. רַק שֶׁאַבְרָהָם זָכָה לָזֶה בְּמַעֲשָׂיו וְהִילּוּכוֹ בַּקּוֹדֶשׁ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ וְגוֹ׳״:
אֲבָל אֲנַחְנוּ, יְרוּשָּׁה וּמַתָּנָה הִיא לָנוּ, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, וְהִלְבִּישׁ בָּהּ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַמְיוּחָדִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ [דְּ״לִי״ כְּלוֹמַר ״אוֹתִי״, וַהֲוָה־לֵיהּ־לְמֵימַר ״וּתְרוּמָה״, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּכוּלָּא חַד, עַיֵּין שָׁם הֵיטֵב]:
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: ״וַתִּתֶּן לָנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה כוּ׳״, ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ כוּ׳״. וְלָזֶה אֵין מוֹנֵעַ לָנוּ מִדְּבֵיקוּת הַנֶּפֶשׁ בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הָרָצוֹן, שֶׁאִם אֵין הָאָדָם רוֹצֶה כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם לְדָבְקָה בוֹ כוּ׳. אֲבָל מִיָּד שֶׁרוֹצֶה וּמְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְאוֹמֵר ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ – הֲרֵי מִמֵּילָא נִכְלֶלֶת נַפְשׁוֹ בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּ״רוּחַ אַיְיתִי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ״, וְהִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְלָכֵן תִּקְּנוּ פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּשְׁעַת קְרִיאַת־שְׁמַע דַּוְקָא, אַף שֶׁהִיא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְלֹא מִמִּצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ. וְכֵן בְּסוֹף פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם מְסַיֵּים גַּם כֵּן ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, וְהַיְינוּ גַם כֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
שמות רבה ג׳:ד׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהִשִֹּׂיא אֶת בִּתּוֹ, וּפָסַק לִתֵּן לָהּ מְדִינָה וְשִׁפְחָה אַחַת מַטְרוֹנִית, וְנָתַן לָהּ שִׁפְחָה כּוּשִׁית, אָמַר לוֹ חֲתָנוֹ לֹא שִׁפְחָה מַטְרוֹנִית פָּסַקְתָּ לִתֵּן לִי, כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, כְּשֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לוֹ: (בראשית מו, ד): אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה, וְעַכְשָׁיו אַתָּה אוֹמֵר לִי: לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה, לֹא אָנֹכִי הוּא שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה. דָּבָר אַחֵר, מִי אָנֹכִי, רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אוֹמֵר לִי: לֵךְ וְהוֹצֵא אֶת יִשְׂרָאֵל, הֵיכָן אֲנִי מַשְׁכִּים בַּקַּיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּנָּה, מִנַּיִן לִי לְסַפֵּק בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, כַּמָּה חַיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן, כַּמָּה מְעֻבָּרוֹת יֵשׁ בָּהֶן, כַּמָּה תִּינוֹקוֹת יֵשׁ בָּהֶן, כַּמָּה מִינֵי מְזוֹנוֹת הִתְקַנְתָּ לָהֶם לְהַחַיּוֹת שֶׁבָּהֶן, כַּמָּה מִינֵי רִכּוּכִין הִתְקַנְתָּ לַמְעֻבָּרוֹת, כַּמָּה קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים הִתְקַנְתָּ לַתִּינוֹקוֹת, וְהֵיכָן פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל דָּבָר זֶה, בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ז): הַגִּידָה לִי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִן חֲרָרָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת עִמָּהֶן מִמִּצְרַיִם, מַסְפִּיק לָהֶם שְׁלשִׁים יוֹם, אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ אֲנִי עָתִיד לְהַנְהִיגָם. דָּבָר אַחֵר, מִי אָנֹכִי, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵיאַךְ אֲנִי יָכוֹל לִכָּנֵס לִמְקוֹם לִסְטִים וְלִמְקוֹם הוֹרְגֵי נְפָשׁוֹת, הֱוֵי: מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וגו', וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מַה זְּכוּת יֵשׁ בְּיָדָם שֶׁאוּכַל לְהוֹצִיאָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, אֵין אוֹמֵר אֶהְיֶה עִמָּךְ אֶלָּא לְמִי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא. וְזֶה לְךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ, וּבַדָּבָר הַזֶּה תִּהְיֶה נִכָּר שֶׁאַתָּה שְׁלוּחִי, לְפִי שֶׁאֶהְיֶה עִמְּךָ וְכָל מַה שֶּׁתִּרְצֶה אֶעֱשֶׂה אָנִי. בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה, מַה שֶּׁאָמַרְתָּ בְּאֵיזֶה זְכוּת אוֹצִיאֵם מִמִצְרַיִם, הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁבִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁהֵן עֲתִידִים לְקַבֵּל עַל יָדְךָ בָּהָר הַזֶּה הֵם יוֹצְאִים מִשָּׁם. דָּבָר אַחֵר, הָאֱלֹהִים, מַהוּ שֶׁאָמַר לוֹ: כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, סִימָן לַגְּאֻלָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבְּאָנֹכִי יָרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מו, ד): אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וּבְאָנֹכִי אֲנִי מַעֲלֶה אֶתְכֶם. וְסִימָן לַגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבְּאָנֹכִי הֵם מִתְרַפְּאִין, וְהֵן עֲתִידִים לְהִגָּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כג): הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא.
שמות רבה ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וּמשֶׁה הָיָה, כָּל מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ הָיָה, מְתוּקָן לְכָךְ, (בראשית ג, כב): הֵן הָאָדָם הָיָה, מְתֻקֶּנֶת הָיְתָה הַמִּיתָה לָבוֹא לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, ב): וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, זוֹ מִיתָה, שֶׁמַּחְשִׁיךְ פְּנֵי הַבְּרִיּוֹת. (בראשית ג, א): וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, מְתֻקָּן לְפֻרְעָנֻיּוֹת הָיָה. בְּנֹחַ כְּתִיב (בראשית ו, ט): תָּמִים הָיָה, מְתֻקָּן לִגְאֻלָּה. בְּיוֹסֵף כְּתִיב (שמות א, ה): וְיוֹסֵף הָיָה, מְתֻקָּן לְפַרְנָסָה. בְּמָרְדְּכַי כְּתִיב (אסתר ב, ה): אִישׁ יְהוּדִי הָיָה, מְתֻקָּן לְהַצָּלָה. וּמשֶׁה לִגְאֻלָּה. מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָם נִתְקְנוּ לְכָךְ. וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לָמָּה הָיָה רוֹדֵף לַמִּדְבָּר, לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִתְעַלּוּ מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ג, ו): מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁהָיָה לָהֶם מִן הַמִּדְבָּר, הַמָּן, וְהַשְֹּׂלָו, וְהַבְּאֵר, וְהַמִּשְׁכָּן, וְהַשְּׁכִינָה, כְּהֻנָּה, וּמַלְכוּת, וְעַנְנֵי כָבוֹד. דָּבָר אַחֵר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אַתָּה עָתִיד לְהַעֲלוֹת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בִּזְכוּת מִי שֶׁדִּבַּרְתִּי עִמּוֹ בֵּין הַבְּתָרִים, זֶה אַבְרָהָם, וְאֵין מִדְבָּר אֶלָּא דִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, ג): וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. וְאָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, סִימָן זֶה לְךָ, בַּמִּדְבָּר אַתָּה מַנִּיחָן וּמִן הַמִּדְבָּר אַתָּה עָתִיד לְהַחֲזִירָן לֶעָתִיד לָבוֹא. שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב, טז): לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה הָיָה רוֹדֵף לַמִּדְבָּר, שֶׁצָּפָה שֶׁהוּא עָתִיד לְהַחֲרִיב כְּרַכֵּי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, כְּמָה דִכְתִיב (ירמיה נ, יב): הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, בִּשְֹּׂרוֹ שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִים צֹאן יָמוּתוּ בַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁתָּבַע משֶׁה צָרְכֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שיר השירים א, ז): הַגִּידָה לִי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי וגו', כַּמָּה חַיּוֹת בָּהֶן, כַּמָּה מְעֻבָּרוֹת, כַּמָּה מֵינִיקוֹת הִתְקַנְתָּ לַתִּינוֹקוֹת, כַּמָּה רִיכּוּכִין הִתְקַנְתָּ לַמְעֻבָּרוֹת. הֵשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שיר השירים א, ח): אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ, אִם לֹא יָדַעְתָּ סוֹפְךָ לֵידַע, (שיר השירים א, ח): צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, כְּלוֹמַר הַצֹּאן וְהַגְּדָיִים אַתָּה רוֹעֶה [כלומר האבות ימותו במדבר והבנים נכנסים], וְאֵין אַתָּה רוֹעֶה הַבָּנִים, אֶלָּא (שיר השירים א, ח): עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים, בְּאֶרֶץ סִיחוֹן [שלא תכנס משם והלאה]. וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה, חֲמִשָׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ, הַר אֱלֹהִים, הַר בָּשָׁן, הַר גַּבְנֻנִּים, הַר חוֹרֵב, הַר סִינַי. הַר הָאֱלֹהִים, שֶׁשָּׁם קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֱלָהוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַר בָּשָׁן, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאוֹכֵל אָדָם בְּשִׁנָּיו בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בָּהָר. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו, ג ד): אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם. הַר גַּבְנֻנִּים, נָקִי כַּגְּבִינָה, נְקִיִּים מִכָּל מוּם. הַר חוֹרֵב, שֶׁמִּמֶּנּוּ נָטְלוּ סַנְהֶדְרִין רְשׁוּת לַהֲרֹג בֶּחָרֶב. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר שֶׁמִּשָּׁם נָטְלוּ עוֹבְדֵי גִּלּוּלִים אִפּוֹפְּסִין שֶׁלָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס, יב): וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ, מֵחוֹרֵב יֶחֱרָבוּ. הַר סִינַי, שֶׁמִּמֶּנּוּ יָרְדָה שִׂנְאָה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים.
תניא, ליקוטי אמרים י״ז - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ״.
דְּלִכְאוֹרָה, הוּא – ״בִּלְבָבְךָ״ – נֶגֶד הַחוּשׁ שֶׁלָּנוּ [וְהַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית], שֶׁאֵין קָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר לְהַפֵּךְ לִבּוֹ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳ בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא: ״אָטוּ יִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא״? וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲבָה. וְגַם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה דְּ״צַדִּיקִים – דַּוְקָא – לִבָּם בִּרְשׁוּתָם״.
אֶלָּא, דְּ״לַעֲשׂוֹתוֹ״ – רוֹצֶה לוֹמַר, הָאַהֲבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיַּית הַמִּצְוֹת בִּלְבָד, שֶׁהִיא ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ שֶׁבְּתַעֲלוּמוֹת לֵב, גַּם כִּי אֵינָהּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, וְדָבָר זֶה ״קָרוֹב מְאֹד״ וְנָקֵל לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ, כִּי מוֹחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיָכוֹל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּכָל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מִמֵּילָא יוֹלִיד, בְּמוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים – הָאַהֲבָה לַה׳ לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם מִצְוֹתָיו וְתוֹרָתוֹ.
וְ״זֶה כָּל הָאָדָם״, כִּי – ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, שֶׁ״הַיּוֹם״ הוּא עוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה דַּוְקָא ״וּלְמָחָר כוּ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַמּוֹחַ – שַׁלִּיט בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ עַל חָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וְעַל פִּיו, וְעַל כָּל הָאֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה. אִם לֹא מִי שֶׁהוּא רָשָׁע בֶּאֱמֶת, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, וְאֵין לִבָּם בִּרְשׁוּתָם כְּלָל, וְזֶה עוֹנֶשׁ עַל גּוֹדֶל וְעוֹצֶם עֲוֹנָם. וְלֹא דִבְּרָה תוֹרָה בְּמֵתִים אֵלּוּ, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים.
כִּי בֶּאֱמֶת, אִי אֶפְשָׁר לָרְשָׁעִים לְהַתְחִיל לַעֲבוֹד ה׳ בְּלִי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבָר תְּחִלָּה – לְשַׁבֵּר הַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם מָסָךְ מַבְדִּיל וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל יְדֵי שְׁבִירַת לִבּוֹ וּמְרִירַת נַפְשׁוֹ עַל חֲטָאָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, שֶׁעַל יְדֵי לֵב נִשְׁבָּר – נִשְׁבָּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה דְסִטְרָא אָחֳרָא [עַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת פִּינְחָס דַּף ר״מ וּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דַּף ח׳ וְדַף ה׳ עַמּוּד א׳ וּבְפֵירוּשׁ הָרַב מֹשֶׁה זַכּוּת שָׁם].
וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, לְהַעֲלוֹת הֵ״א תַּתָּאָה, לַהֲקִימָהּ מִנְּפִילָתָהּ שֶׁנָפְלָה אֶל הַחִיצוֹנִים, שֶׁהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״גָּלוּ לֶאֱדוֹם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם״, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אֱדוֹם מוֹרִיד וּמַמְשִׁיךְ לְשָׁם בְּחִינַת וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה אֶת נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ, הַמְלוּבָּשִׁים בּוֹ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מֵהַקְּלִיפָּה, שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הַמּוֹלֶכֶת בּוֹ בְּעוֹדוֹ רָשָׁע וּמוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנָּה שֶׁלּוֹ, וְנֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה אֶצְלָהּ.
וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְנִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְיִתְפָּרְדוּ כוּ׳ – הִיא קָמָה מִנְּפִילָתָהּ וְגַם נִצָּבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
רש"י על שמות י״ט:י״ד - הטקסט מספריא
מן ההר אל העם. מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה פוֹנֶה לַעֲסָקָיו, אֶלָּא מִן הָהָר – אֶל הָעָם (מכילתא):
מן ההר אל העם [AND MOSES WENT DOWN] FROM THE MOUNTAIN UNTO THE PEOPLE —This tells us that Moses did not betake himself first to his personal concerns but went direct from the mountain to the people (Mekhilta).
במדבר רבה י״ג:ז׳ - הטקסט מספריא
נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה (במדבר ז, יב), לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נַחְשׁוֹן, עַל שֵׁם שֶׁיָּרַד תְּחִלָּה לַנַּחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מִי שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת שְׁמִי בַּיָּם הוּא יַקְרִיב תְּחִלָּה, וְזֶה הָיָה נַחְשׁוֹן, וְכֵן עָשָׂה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ז, יב): נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וגו', יִחֲסוֹ הַכָּתוּב עַל שֵׁם שִׁבְטוֹ, שֶׁבַח לוֹ, שֶׁבַח לְאָבִיו, שֶׁבַח לְשִׁבְטוֹ, אוֹ שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהֵבִיא, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ז, יז): זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב, מִשֶּׁלּוֹ הֵבִיא וְלֹא שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהֵבִיא, אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב, יִחֲסוֹ הַכָּתוּב עַל שֵׁם שִׁבְטוֹ:
משנה תורה, הלכות תשובה ט׳ - הטקסט מספריא
מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות ואע"פכן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות אלא כך הוא הכרע כל הדברים הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו':וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו' ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.
ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה' ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.
מצוטט ב־2 עמודים
אגרות קודש 1
- כרך כו ‹ ט'תשעה לקו"ש חכ"ב ע' 214
תורת מנחם 1
- מה- שנת תשכ"ו - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום ב' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשכ"ו לקו"ש חכ"ב ע' 214

