שיחה ד
203שיחה ד
שיחת ייג (אור ליייד) ניסן ה'תש"מ - בבית הכנסת, אחרי תפלת עובית - 204206 לקוטי
= ישראל קומט נאַך צו די הבטחה מיוחדת.
= אויבנדערמאַנטז דין (אין הלכות שבת), 205זיין אין אַן אופן נראה ונגלה לעיני בשר - 206266 לקוטי 207בנים למקום (כמ"ש* ,בני בכורי ישראל =
גו' שלח את בני ויעבדני"), 208(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
209וועלן דערפילן (מצד ,מזלייהו חזי"67 .
ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם :
מלחמות ה' וינצח ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל*??,
ועד"ז בנוגע צו כל הענינים -- סיי 210210 לקוטי
אז בקרוב ממש וועט מקויים ווערן דער יעוד ,שמחים בבנין עירך וששים בעבודתיך", ,ואנחנו עמך וצאן מרעיתר גו' לדור ודור נספר תהלתך"'"י, 211(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
הערות
עמוד 203
- 1. שיחות 203
- 1. אגה"ק רס"א. וראה תדא"ר פל"א. ב"ר פ"א, י.
- 2. הובא בבאה"ט או"ח ר"ס תמז.
- 3. שמחת הצלחתו להזהר גם ממשהו, נוסף על העיקר -- שמחת מצות זהירות מחמץ (שאיסורו במשהו).
- 5. שה"ג בערך ר"י קארו. ובכ"מ.
- 5. שה'; להחיד"א ח"א בערך רמב"ם (קרוב לסופו). ובב"מ.
- 6. מיכה ז, טו.
- 1. תהלים קכא, ד.
- 8. מלאכי ג, כד ובפרש"י.
עמוד 204
- 1. - ,ארץ? אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".
- 2. -י--
- 6. עקב יא, יב.
- 4. י"ג (אור לי"ד) ניסן, תש"מ שיחות
- 0. שהשיר פ"ב, ג [ג]. ובכ"מ.
- 1. בהר כה, בזד.
- 2. - אבות פ"ד מ"ב.
- 3. אדה"ז או"ח סתכ"ט ס"ב. וש"נ.
- 4. שו"ע אדה"ז ר"ס תל. וש"נ.
- 5. לשון הכתוב -- תהלים קלו, י '
עמוד 205
- 1. +. % %
- 6. ראה תו"א בשלח סד, א. ובכ"מ.
- 3. דן) ראה בארוכה שיחת ש"פ צו, שבת הגדול ש.ז.
- 8. ראה זח"א ד, א.
- 9. קיח, א. וראה תו"א בשלח סא, א ואילך. ועוד.
- 20. תשא לג, טז.
- 7. י"ג (אור לי"ד) ניסן, תש"מ
- 8. שיחות 255
- 1. קנב, א.
- 2. שו"ע אדה"ז סתכ"ט סט"ו.
- 3. ישעי יא, ט.
- 4. ראה ר"ה ג, סע"ב. ברכות יז, א ובפרש"י. וראה לקו"ת צו יג, ג.
עמוד 206
- 5. רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
- 6. ישעי" מט, כג.
- 7. ראה לעיל ס"ו.
- 4. י"ג (אור לו"ד) ניסן, תש"מ
- 5. שיחות
- 8. שה"ג להחיד"א ערך ר' משה גאון.
- 9. ראה שמו"ר פ"ב, ד. זח"א רנג, א. שה'פ חי 7
- 8. ויחי. תו"א ר"פ משפטים.
- 0. בא יו"ד, כג.
- 1. פרש"י עה"פ שם, כב.
- 2. בא יב, לה. 3 שם, לו.
עמוד 207
- 1. - * %
- 3. לך לך טו, יד. וראה פרש"י בא יא, ב, דמה שנצטוו וישאלו גו' כלי כסף וכלי זהב הוא בכדי שיצאו ברכוש גדול.
- 5. ראה תו"א וארא נו, סעיד. בא ס, ג. ובכ"מ.
- 6. שמות ד, כב"כג.
- 7. הושע יא, א. 8 סוטה ח, ב במשנה.
- 9. פסחים קח, ריש ע"ב.
- 0. סוטה יא, ב. שמו"ר פ"א, יב.
- 8. ו"ג (אור לי"ד) נוסן, תש"מ
- 9. שיחות 207
- 1. ראה יד, א.
- 2. עמוס ז, ה.
- 3. עקב ח, יזדיח. וראה סמ"ג מל"ת סד.
- 4. ראה חולין ס, ב. וראה תו*א יתרו סז, ג (וראה עד"ז חדא"ג מהרש"א לחולין שם), דמה שישראל מונין ללבנה הוא מצד הביטול שלהם לאוא"ס ב"ה, דוגמת הלבנה דלית לה מגרמה כלום.
- 5. ראה זח"א לג, ב. רמט, ב.
- 6. תהלים סד, יב.
עמוד 208
- 7. הביטול ד,שאַקלען זיך" נעשה גם ע"" ההוספה בתומ"צ של הגדולים, כנ"ל ס*ז ואילך. אלא שע'י הקטנים מיתוסף בזה עוד יותר.
- 8. אסתר ג, ב.
- 9. שם ד, טז. פרש"י עה"פ שם, יז. מגילה טו, א >
- 4. ובפרש"י.
- 0. כבימים ההם -- שהיו בימי מלכות אחשורוש.
- 6. ייג (אור לי"ד) ניסן, תש"מ
- 7. שיחות
- 1. הגש"פ. ע'פ ירושלמי פסחים פ"י היד. מכילתא ופרש"י עה"פ בא יג, יד.
- 2. בא י ט. 3 איוב כח, ג.
- 4. לשון הכתוב -- וירא יח, יט.
עמוד 209
- 1. ו"ג (אור לו"ד) ניסן, תש"מ
- 2. מגילה ג, א. סנהדרין צד, רע"א. ישעיי סו, כ.
- 3. רמבים הל' מלכים ספי"א.
- 4. הלי תשובה פ"ז ה"ה.
- 5. )6 7 )8 )9 )(0
- 6. פס"ד ברור -- ,דבר הוי' זו הלכה"" --
- 1. וח"ב קסא, ריש ע"ב. וראה ב"ר בתחלתו.
- 2. שנבת קלח, ב.
עמוד 210
- 1. עד משה רבינו.
- 3. בתחלתו. 4 לשון הכתוב -- תהלים טז, ח. 5 צוואת הריב"ש בתחלתה.
- 3. י"ג (אור לי"ד) נוסן, תש"מ
- 4. שיחות
- 6. סוטה יא, ב.
- 7. ראה הגש'פ עם לקוטי טעמים כו' לפני מה נשתנה.
- 8. הגש"פ. ע'פ ואתחנן ו, כא.
- 9. מפסחים קטז, ב במשנה.
- 0. תהלים עט, יג.
- 1. להעיר מתו"א תולדות יח, סע"ד.
עמוד 211
- 2. ש,כל החודש כולו הוא כמו ראש חודש" (של"ה שיג, ב), ו,נוהגיו לעשות כולו (כל החודש) קודש כעין יו"ט" (שו"ע אדה"ז או"ח סתכ"ט ס"ט).
- 3. ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד.
- 4. ראה מכילתא ופרש"י ר"פ משפטים.
- 4. י"ג (אור לי"ד) ניסן, תש"מ
- 5. שיחות 21
- 6. ירוה
בראשית רבה א׳:י׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּב', אֶלָּא מַה ב' זֶה סָתוּם מִכָּל צְדָדָיו וּפָתוּחַ מִלְּפָנָיו, כָּךְ אֵין לְךָ רְשׁוּת לוֹמַר, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּפָנִים, מַה לְּאָחוֹר, אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וּלְהַבָּא. בַּר קַפָּרָא אָמַר (דברים ד, לב): כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ אַתָּה דּוֹרֵשׁ, וְאִי אַתָּה דּוֹרֵשׁ לִפְנִים מִכָּאן. (דברים ד, לב): וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם, אַתָּה דּוֹרֵשׁ וְחוֹקֵר, וְאִי אַתָּה חוֹקֵר לִפְנִים מִכָּאן. דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בַּהֲדֵיהּ דְּבַר קַפָּרָא, לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּב', לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁהֵן שְׁנֵי עוֹלָמִים, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר, וְלָמָּה בְּב' שֶׁהוּא לְשׁוֹן בְּרָכָה, וְלָמָּה לֹא בְּאָלֶ"ף שֶׁהוּא לְשׁוֹן אֲרִירָה. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לֹא בְּאָלֶ"ף שֶׁלֹא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לָאֶפִּיקוֹרְסִין לוֹמַר הֵיאַךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד שֶׁהוּא נִבְרָא בִּלְשׁוֹן אֲרִירָה, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹן בְּרָכָה, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה בְּב' אֶלָּא מַה ב' זֶה יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי עוֹקְצִין, אֶחָד מִלְּמַעְלָה וְאֶחָד מִלְּמַטָּה מֵאֲחוֹרָיו, אוֹמְרִים לַב' מִי בְּרָאֲךָ, וְהוּא מַרְאֶה בְּעוּקְצוֹ מִלְּמַעְלָה, וְאוֹמֵר זֶה שֶׁלְּמַעְלָה בְּרָאָנִי. וּמַה שְּׁמוֹ, וְהוּא מַרְאֶה לָהֶן בְּעוּקְצוֹ שֶׁל אַחֲרָיו, וְאוֹמֵר ה' שְׁמוֹ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר חֲנִינָא בְּשֵׁם רַבִּי אֲחָא, עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת הָיְתָה הָאָלֶ"ף קוֹרֵא תִּגָּר לִפְנֵי כִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי רִאשׁוֹן שֶׁל אוֹתִיּוֹת וְלֹא בָּרָאתָ עוֹלָמְךָ בִּי, אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יט): ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ וגו', לְמָחָר אֲנִי בָּא לִתֵּן תּוֹרָה בְּסִינַי וְאֵינִי פּוֹתֵחַ תְּחִלָה אֶלָּא בָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אוֹמֵר לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אָלֶ"ף, שֶׁהוּא מַסְכִּים מֵאָלֶ"ף, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קה, ח): דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר.
משנה אבות ד׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה. מצוה. ושכר עבירה עבירה:
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
שמות רבה ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וּמשֶׁה הָיָה, כָּל מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ הָיָה, מְתוּקָן לְכָךְ, (בראשית ג, כב): הֵן הָאָדָם הָיָה, מְתֻקֶּנֶת הָיְתָה הַמִּיתָה לָבוֹא לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, ב): וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, זוֹ מִיתָה, שֶׁמַּחְשִׁיךְ פְּנֵי הַבְּרִיּוֹת. (בראשית ג, א): וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, מְתֻקָּן לְפֻרְעָנֻיּוֹת הָיָה. בְּנֹחַ כְּתִיב (בראשית ו, ט): תָּמִים הָיָה, מְתֻקָּן לִגְאֻלָּה. בְּיוֹסֵף כְּתִיב (שמות א, ה): וְיוֹסֵף הָיָה, מְתֻקָּן לְפַרְנָסָה. בְּמָרְדְּכַי כְּתִיב (אסתר ב, ה): אִישׁ יְהוּדִי הָיָה, מְתֻקָּן לְהַצָּלָה. וּמשֶׁה לִגְאֻלָּה. מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָם נִתְקְנוּ לְכָךְ. וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לָמָּה הָיָה רוֹדֵף לַמִּדְבָּר, לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִתְעַלּוּ מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ג, ו): מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁהָיָה לָהֶם מִן הַמִּדְבָּר, הַמָּן, וְהַשְֹּׂלָו, וְהַבְּאֵר, וְהַמִּשְׁכָּן, וְהַשְּׁכִינָה, כְּהֻנָּה, וּמַלְכוּת, וְעַנְנֵי כָבוֹד. דָּבָר אַחֵר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אַתָּה עָתִיד לְהַעֲלוֹת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בִּזְכוּת מִי שֶׁדִּבַּרְתִּי עִמּוֹ בֵּין הַבְּתָרִים, זֶה אַבְרָהָם, וְאֵין מִדְבָּר אֶלָּא דִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, ג): וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. וְאָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, סִימָן זֶה לְךָ, בַּמִּדְבָּר אַתָּה מַנִּיחָן וּמִן הַמִּדְבָּר אַתָּה עָתִיד לְהַחֲזִירָן לֶעָתִיד לָבוֹא. שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב, טז): לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה הָיָה רוֹדֵף לַמִּדְבָּר, שֶׁצָּפָה שֶׁהוּא עָתִיד לְהַחֲרִיב כְּרַכֵּי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, כְּמָה דִכְתִיב (ירמיה נ, יב): הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, בִּשְֹּׂרוֹ שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִים צֹאן יָמוּתוּ בַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁתָּבַע משֶׁה צָרְכֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שיר השירים א, ז): הַגִּידָה לִי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי וגו', כַּמָּה חַיּוֹת בָּהֶן, כַּמָּה מְעֻבָּרוֹת, כַּמָּה מֵינִיקוֹת הִתְקַנְתָּ לַתִּינוֹקוֹת, כַּמָּה רִיכּוּכִין הִתְקַנְתָּ לַמְעֻבָּרוֹת. הֵשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שיר השירים א, ח): אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ, אִם לֹא יָדַעְתָּ סוֹפְךָ לֵידַע, (שיר השירים א, ח): צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, כְּלוֹמַר הַצֹּאן וְהַגְּדָיִים אַתָּה רוֹעֶה [כלומר האבות ימותו במדבר והבנים נכנסים], וְאֵין אַתָּה רוֹעֶה הַבָּנִים, אֶלָּא (שיר השירים א, ח): עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים, בְּאֶרֶץ סִיחוֹן [שלא תכנס משם והלאה]. וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה, חֲמִשָׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ, הַר אֱלֹהִים, הַר בָּשָׁן, הַר גַּבְנֻנִּים, הַר חוֹרֵב, הַר סִינַי. הַר הָאֱלֹהִים, שֶׁשָּׁם קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֱלָהוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַר בָּשָׁן, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאוֹכֵל אָדָם בְּשִׁנָּיו בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בָּהָר. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו, ג ד): אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם. הַר גַּבְנֻנִּים, נָקִי כַּגְּבִינָה, נְקִיִּים מִכָּל מוּם. הַר חוֹרֵב, שֶׁמִּמֶּנּוּ נָטְלוּ סַנְהֶדְרִין רְשׁוּת לַהֲרֹג בֶּחָרֶב. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר שֶׁמִּשָּׁם נָטְלוּ עוֹבְדֵי גִּלּוּלִים אִפּוֹפְּסִין שֶׁלָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס, יב): וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ, מֵחוֹרֵב יֶחֱרָבוּ. הַר סִינַי, שֶׁמִּמֶּנּוּ יָרְדָה שִׂנְאָה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים.
פסחים ק״ח ב - הטקסט מספריא
שֶׁאַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הַלָּלוּ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בָּהֶן כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס יָפֶה. שְׁתָאָן חַי — יָצָא. שְׁתָאָן בְּבַת אַחַת — יָצָא. הִשְׁקָה מֵהֶן לְבָנָיו וְלִבְנֵי בֵיתוֹ — יָצָא.
שְׁתָאָן חַי יָצָא, אָמַר רָבָא: יְדֵי יַיִן — יָצָא, יְדֵי חֵירוּת — לֹא יָצָא.
שְׁתָאָן בְּבַת אַחַת, רַב אָמַר: יְדֵי יַיִן — יָצָא, יְדֵי אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת — לֹא יָצָא. הִשְׁקָה מֵהֶן לְבָנָיו וְלִבְנֵי בֵיתוֹ — יָצָא, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְהוּא דְּאִשְׁתִּי רוּבָּא דְכָסָא.
מֵיתִיבִי: אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הַלָּלוּ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בָּהֶן כְּדֵי רְבִיעִית, אֶחָד חַי וְאֶחָד מָזוּג, אֶחָד חָדָשׁ וְאֶחָד יָשָׁן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ טַעַם וּמַרְאֵה יַיִן. קָתָנֵי מִיהַת כְּדֵי רְבִיעִית, וְאַתְּ אָמְרַתְּ כּוֹס יָפֶה!
אָמְרִי: אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא, מַאי ״כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס יָפֶה״ דְּקָאָמַר — לְכׇל חַד וְחַד, דְּהָוֵי לְהוּ כּוּלְּהוּ רְבִיעִית.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ טַעַם וּמַרְאֶה. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּכְתִיב: ״אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם״.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּל חַיָּיבִין בְּאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הַלָּלוּ, אֶחָד אֲנָשִׁים, וְאֶחָד נָשִׁים, וְאֶחָד תִּינוֹקוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי מָה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ לְתִינוֹקוֹת בְּיַיִן? אֶלָּא מְחַלְּקִין לָהֶן
As they too were included in that miracle of the Exodus, they are therefore obligated to participate in the celebration.
Rav Yehuda said that Shmuel said: These four cups must contain enough undiluted wine to allow for diluting a significant cup. In talmudic times, people would not drink pure wine. They would dilute it with water, generally adding three times as much water as wine. If one drank them undiluted, he has fulfilled his obligation. If one drank them all at once, i.e., he poured all four cups of wine into one large cup and drank it, he has fulfilled the obligation. If one gave his sons or the members of his household to drink from them, he has nevertheless fulfilled the obligation.
The Gemara now addresses each of these rulings of Shmuel in turn. Shmuel said that if one drank them undiluted he has fulfilled his obligation. Rava said: He has fulfilled the obligation to drink the four cups of wine, but he has not fulfilled the obligation to drink in a way that expresses freedom, which is the preferable way to fulfill the mitzva, as aristocrats do not drink undiluted wine.
If one drank the four cups all at once, Rav said that he has fulfilled the obligation to drink wine as an expression of rejoicing on the Festival, but he has not fulfilled the obligation to drink four cups, which requires four distinct cups, each drunk separately. Shmuel also stated that if one gave his sons or the members of his household to drink from them, he has nevertheless fulfilled his obligation. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And this is the case only if he himself drank the majority of the cup.
The Gemara raises an objection to the above rulings from a baraita: These four cups must contain one quarter-log, whether the wine is undiluted or diluted, whether it is new or aged. Rabbi Yehuda says: It must have the taste and appearance of wine. In any event, this baraita is teaching that each cup must contain at least the amount of one quarter-log, and yet you said that each must contain enough for diluting a significant cup.
They say in response that this and that are one and the same measure. The Gemara explains: What is the meaning of the expression: Enough for diluting a significant cup, which Shmuel said? He meant that there must be enough undiluted wine for each and every one of the cups, i.e., one quarter-log of diluted wine. This amounts to one quarter-log of undiluted wine for all of them combined. A significant cup contains one quarter-log. This quarter-log is comprised of one quarter undiluted wine and three quarters water. Therefore, each cup must contain at least one quarter of one quarter-log of undiluted wine, so that one consumes a full quarter-log of liquid from each cup.
The baraita stated that Rabbi Yehuda says the cup from which one drinks must have the taste and appearance of wine. Rava said: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? As it is written: “Look not upon wine when it is red” (Proverbs 23:31). This verse proves that the appearance of wine and not only its taste is important.
The Sages taught in a baraita: All are obligated in these four cups, including men, women, and children. Rabbi Yehuda said: What benefit do children receive from wine? They do not enjoy it. Rather, one distributes to them
שמות רבה א׳:י״ב - הטקסט מספריא
אַרְבַּע גְּזֵרוֹת גָּזַר פַּרְעֹה עֲלֵיהֶם, בַּתְּחִלָּה גָּזַר וְצִוָּה לַנּוֹגְשִׂין שֶׁיִּהְיוּ דּוֹחֲקִין בָּהֶן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין הַסְּכוּם שֶׁלָּהֶן, וְלֹא יִהְיוּ יְשֵׁנִין בְּבָתֵּיהֶם. וְהוּא חָשַׁב לְמַעֲטָן מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה, אָמַר מִתּוֹךְ שֶׁאֵינָן יְשֵׁנִין בְּבָתֵּיהֶם אֵינָן מוֹלִידִין. אָמְרוּ לָהֶן הַנּוֹגְשִׂים, אִם אַתֶּם הוֹלְכִין לִישֹׁן בְּבָתֵּיכֶם עַד שֶׁאָנוּ מְשַׁלְּחִין אַחֲרֵיכֶם בַּבֹּקֶר, הַיּוֹם עוֹלֶה לְשָׁעָה וְלִשְׁתַּיִם וְאֵין אַתֶּם מַשְׁלִימִין אֶת הַסְּכוּם שֶׁלָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה, יג): וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר וגו', וְהָיוּ יְשֵׁנִין עַל הָאָרֶץ. אָמַר לָהֶן הָאֱלֹהִים, אֲנִי אָמַרְתִּי לְאַבְרָהָם אֲבִיהֶם שֶׁאֲנִי מַרְבֶּה בָּנָיו כַּכּוֹכָבִים, דִּכְתִיב (בראשית כב, יז): כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה וגו', וְאַתֶּם מִתְחַכְּמִים לָהֶן שֶׁלֹא יִרְבּוּ, נִרְאֶה אֵיזֶה דָּבָר עוֹמֵד אוֹ שֶׁלִּי אוֹ שֶׁלָּכֶם, מִיָּד (שמות א, יב): וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וגו'. דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא, בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. וּמֶה עָשׂוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ הוֹלְכוֹת לִשְׁאֹב מַיִם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַמֵּן לָהֶם דָּגִים קְטַנִּים בְּכַדֵּיהֶן, וְשׁוֹאֲבִין מֶחֱצָה מַיִם וּמֶחֱצָה דָּגִים, וּמוֹלִיכוֹת אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן וְשׁוֹפְתוֹת לָהֶם שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, אַחַת שֶׁל חַמִּין וְאַחַת שֶׁל דָּגִים, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָן וּמַרְחִיצוֹת אוֹתָן וְסָכוֹת אוֹתָן וּמַשְׁקוֹת אוֹתָן, וְנִזְקָקוֹת לָהֶם בֵּין שְׁפַתָּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, יד): אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף, בִּשְׂכַר שֶׁשָּׁכְבוּ בֵּין שְׁפַתָּיִם, זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְבִזַּת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף. וְכֵיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת בָּאוֹת לְבָתֵּיהֶן, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מוֹלִידֵיהֶם, הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָֹּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ח, ה): תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ מִשְׁמֵי מָרוֹם, וּמְנַקֶּה אוֹתָם וּמְשַׁפֵּר אוֹתָם, כְּחַיָּה זוֹ שֶׁמְשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ד): וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ וגו'. וּמְנַקֵט לָהֶם שְׁנֵי עִגּוּלִין, אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן וְאֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, יג): וַיְנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וגו'. וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִין בָּהֶם הַמִּצְרִיִּים רָצוּ לְהָרְגָם, וְנַעֲשָׂה לָהֶן נֵס וְנִבְלָעִין בַּקַּרְקַע, וּמְבִיאִין שְׁוָורִים וְחוֹרְשִׁין עַל גַּבֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכט, ג): עַל גַבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים. וּלְאַחַר שֶׁהוֹלְכִין מְבַצְבְּצִין וְיוֹצְאִין כְּעֵשֶׂב הַשָֹּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ז): רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָֹּׂדֶה נְתַתִּיךְ וגו'. וְכֵיוָן שֶׁמִּתְגַּדְּלִין בָּאִין עֲדָרִים עֲדָרִים לְבָתֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ז): וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, אַל תִּקְרֵי בַּעֲדִי עֲדָיִים, אֶלָּא בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים. וּכְשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם, הֵם הִכִּירוּהוּ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, ב): זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,
רש"י על אסתר ד׳:י״ז - הטקסט מספריא
וַיַּעֲבֹר מָרְדְּכָי. עַל דָּת, לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, שֶׁהִתְעַנָּה י"ד בְּנִיסָן וְט"ו וְט"ז, שֶׁהֲרֵי בְּיוֹם י"ג נִכְתְּבוּ הַסְּפָרִים:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך כט ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ג ‹ 270 לקו"ש חכ"ב ע' 203

