שיחה ב

65שיחה ב

תזריע

א. נגעים – דוקא בדרגת "אדם"

בתחילת פרשת נגעי האדם נאמר¹: "אדם כי יהיה בעור בשרו...". התורה משתמשת כאן בתואר "אדם" המבטא את מעלתם של ישראל, והוא הכינוי הנעלית ביותר מבין ארבעת התארים: אדם, איש, גבר, אנוש².

ידועה השאלה³: כיצד יתכן, שכאשר היהודי שרוי בדרגת "אדם" תהיה אצלו "בעור בשרו שאת...", נגעים, והרי טומאת צרעת היא מהטומאות החמורות ביותר⁴, ואמרו חז"ל⁵ ש"מצורע חשוב כמת"?

ומסביר אדמו"ר הזקן⁶, ש"היא הנותנת": דוקא משום שמדובר אודות מי שהוא בדרגת "אדם", שהיא "מדריגה גדולה .. שלימו דכולא" – דוקא משום כך הוא לוקה בצרעת:

הנגעים "בעור בשרו" מצביעים על כך, שהרע הגורם לנגע (וצריך להיות דומה לו), איננו בתוכו ובפנימיותו של האדם

(ה"אלשיך"⁷ מבאר, שאצל רשעים, ש"עיקרן טומאה", אין העוון משאיר את רישומו עד כדי כך שהוא ניכר "בעור בשרו", כי "מין במינו אינו חוצץ"),

אלא נשארו בו רק "פסולת" ורע בחיצוניותו – "בסוף לבושיו", ולכן נגרם מכך נגע דוקא "בעור בשרו".

בכך גם מבאר אדמו"ר הזקן⁸ מדוע "מצות נגעים אינו נהוג בזמננו זה אחר החורבן מפני שאינן מצויין כלל... אך מעשה נסים הם", כציטוטו מן הרמב"ם⁹ – כי "אינו בנמצא אצלנו" כאלה שאין בהם רע בפנימיות, "שאף 65הצדיק והטוב עדיין הרע קצת בפנימיות", ולכן אין הרע גורם לנגעים.

ב. לשון הרע – חמור ביותר!

יש להבין:

חז"ל אומרים¹⁰, שהנגעים באים כעונש על חטא לשון הרע, שהוא חטא חמור ביותר, עד אשר הוא שקול כנגד ג' עבירות של "יהרג ואל יעבור" ו"כאילו כופר בעיקר", כפי שאומר הרמב"ם בהרחבה בהלכות דעות¹¹, וכיצד ניתן, אפוא, לומר, שיהודי זה הוא מושלם, וזכאי לתואר "אדם", וחסר בו רק הזיכוך של חיצוניות הרע?

התמיהה על כך אף גדולה יותר: חומרתו של "המספר בלשון הרע" מובאת ברמב"ם באותה הלכה¹² שאדמו"ר הזקן מציינה כהוכחה לכך שנגעים הם מעשי נסים שאינם מצויים בזמן הזה, ושם מרחיב הרמב"ם ואומר שמדיבור לשון הרע עלולים להגיע ח"ו עד כדי כפירה בעיקר – ואילו כאן אומר אדמו"ר הזקן שמדובר אודות האדם המושלם?

ג. "ישיבת קרנות..."

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את המשך דברי הרמב"ם בהלכה שלעיל:

לאחר שהרמב"ם מסביר שהנגעים באים על חטא לשון הרע, ומביא את ההוכחה ממרים, הוא ממשיך בענין שאינו קשור, לכאורה, ללשון הרע, ועל־אחת־כמה־וכמה שאינו קשור להלכות טומאת צרעת, ואלה דבריו:

"קל וחומר (ממרים) לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות .. וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי .. ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים .. ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם .. ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר .. זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר, אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש־ברוך־הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה...".

יש להבין:

א) מדובר כאן אודות איסור לשון הרע הגורם לטומאת צרעת, וכיצד מתאים לדבר כאן בהרחבה אודות שיחת הרשעים בכלל, המתחילה ב"דברי הבאי", ולא לשון הרע, ומסתיימת בכפירה באלקים, ר"ל?

אפילו אם נאמר שלשון הרע הוא פרט ב"שיחת הרשעים", ולכן, כאשר מדברים אודות לשון הרע וחומרתו צריך הרמב"ם לבאר את גנות שיחת הרשעים בכלל – גם אז אין המקום 66שבאה כעונש רק על לשון הרע.

ההרחבה בנושא זה מתאימה להלכות דעות, ששם מפורטים הדינים של הימנעות מדיבורים אסורים.

ב) אם הרמב"ם רוצה להביע כאן את חומרת איסור לשון הרע, הוא צריך היה להביא את הביטויים החמורים שהוא כותב אודות המספר לשון הרע בהלכות דעות¹¹?

יותר מכך: בהלכות דעות¹¹ מצטט הרמב"ם את מאמר חז"ל!¹³ "כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר", שחטא לשון הרע כשלעצמו חמור "כאילו כופר בעיקר",

ואילו כאן הוא אומר, שבעקבות לשון הרע מגיעים מאוחר יותר לכפירה בעיקר – "ומתוך כך... ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר", אך אינו אומר כאן שבעצם דיבור לשון הרע הרי הוא "כאילו כופר בעיקר".

ד. לשון הרע – נזק לזולת

ממדותיו הרעות של המדבר, כגון קנאה ושנאה – גורם נזק לאדם שעליו מדברים. כלומר, הפגם העיקרי הוא בכך שלשון הרע מזיק לזולת, בנוסף לכך שהוא מבטא את מדותיו הרעות של המדבר.

ואודות ענין זה בלשון הרע מדבר הרמב"ם בהלכות דעות, כפי שרואים שם את התוכן של הפרק כולו, שהוא עוסק בדיבורים ובהתנהגויות בלתי רצויים של האדם כלפי זולתו.

ב) לשון הרע מצד הדיבור עצמו¹⁴: כאשר אדם מדבר לשון הרע, ואפילו בלי כוונה, הרי הדיבור עצמו גורר אותו אל הרע.

כי למרות שכח הדיבור הוא לכאורה כח חיצוני בלבד – לבוש ולבוש חיצוני של הנפש, בכל זאת הוא קשור לעצם נפשו של האדם¹⁵, עד שהאדם נקרא בתואר "מדבר"¹⁶. ולכן, כאשר אדם מדבר לשון הרע, גורר אותו דיבור בלתי רצוי זה יותר אל תוך הרע¹⁷.

ולאדם המדבר

ה. לשון הרע – פרט של

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

בהרחיבו את הדיבור על שיחת הרשעים מתכוון הרמב"ם להסביר מהי מהות "לשון הרע", וכך מובן יותר מדוע ה"צרעת" באה כתוצאה של לשון הרע:

בלשון הרע יש שני ענינים:

א) דיבור לשון הרע – הנובע

שיחת הרשעים

ולכך מתכוון הרמב"ם בהרחיבו בסוף 67הלכות טומאת צרעת אודות "שיחת הרשעים":

בתחילת דבריו הוא מדגיש שיש להישמר מפני הנהגת "הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות", שבכך עדיין אין תוכן הנוגד למותר, ולאחר מכן הוא מסביר: "דרך ישיבת הלצים הרשעים", ש"בתחילה מרבין בדברי הבאי", שבדיבור זה אין מדה רעה וכדומה, אך דיבורים אלו מובילים את המדבר עד לרע מוחלט, כהמשך דברי הרמב"ם.

וזוהי מהותה של לשון הרע – "שיחת הרשעים", הדיבור הוא באופן שבו מדברים הרשעים. המדבר איננו נזהר ופוגם בדיבורו.

וכפי שמדגיש הרמב"ם מיד בתחילת הענין, בדברו על כך שהנגעים באים להזהיר מפני לשון הרע – שכאשר "משתנה עורו ויצטרע" נשאר האדם "מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהיא הליצנות ולשון הרע",

שהרי, לכאורה: מדובר כאן אודות "שיחת הרשעים" ו"ליצנות"?

אלא בכך מבאר הרמב"ם, שלשון הרע, הגורם לנגעים, נובע מ"שיחת הרשעים" בכלל, פגם בדיבורו – חיצוניותו – של האדם, כי בנגעים הרי חיצוניות האדם – "עור בשרו" – אינה כראוי.

ו. נגעים על לשון הרע – ממעשה מרים

לפי זה ניתן להבין מדוע מרחיב הרמב"ם ומפרט כיצד הענין שנגעים באים עקב לשון הרע נלמד ממעשה מרים – "ועל ענין זה מזהיר בתורה .. התבוננו מה אירע למרים...":

עונש הנגעים על לשון הרע איננו מפני הענין הראשון שיש, כדלעיל, בלשון הרע – שמדותיו הרעות של האדם מזיקות לזולת – אלא מפני עצם הדיבור.

כי אצל מרים, הרי, להיפך: "גידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים". דיבורה לא היה כלל בכוונה לגנות¹⁸, ואף יותר מכך אומר הרמב"ם: "לא דברה בגנותו אלא טעתה...", וכן משה מצדו "לא הקפיד על כל הדברים האלו..." –

בדיבורה לא היה כלל רע ונזק, לא מצד מרים ולא מצד משה. הדיבור היה חיצוני בלבד¹⁹, ולמרות זאת "מיד נענשה בצרעת".

ז. הסדר בנגעים

לפי האמור לעיל ניתן להבין גם מדוע מפרט הרמב"ם בתחילת ההלכה הנ"ל את הסדר שבו באים הנגעים "להזהירן מלשון הרע":

"משתנות קירות ביתו" – נגעי בתים. לאחר מכן, אם "עמד ברשעו .. משתנין כלי העור שבביתו .. ואם עמד 68ברשעו .. משתנין הבגדים שעליו", ורק לאחר מכן – "אם עמד ברשעו .. משתנה עורו ויצטרע" –

מפני שזה בהתאם למשמעות הנ"ל של לשון הרע ולסדרה:

כאשר מתחילים לדבר לשון הרע, הדיבור הוא חיצוני לחלוטין, ואין הוא נוגע לאדם כלל, ולכן פוגע הנגע רק בבית, שהוא חיצוני לגמרי לאדם²⁰. אך ככל דברו יותר, כך הוא נגרר יותר אל תוך הדיבור עצמו, הרע חודר יותר לפנימיות, ולכן פוגעים הנגעים במה שקרוב יותר אליו – כלי תשמישו, בגדיו, ועד לעור בשרו.

אך כאשר הרע חודר לפנימיותו ממש – אז אין כלל נגעים, כדלעיל בסעיף א'.

לפי זה מובן שביאורו של אדמו"ר הזקן, שהנגעים באים דוקא לאדם השלם שכבר תיקן הכל חוץ מ"סוף לבושיו", הרי לא זו בלבד שאינו סותר לדברי הרמב"ם, אלא, להיפך – שני הפירושים עולים בקנה אחד –

כי הזהירות מלשון הרע המובאת ברמב"ם היא הזהירות מן הדיבור כשלעצמו, שהוא דבר חיצוני.

ח. טהרת המצורע – דוקא על ידי הכהן

לפי כל האמור לעיל יובן מדוע תיקון וטהרת הנגעים הוא דוקא באמצעות הכהן.

כי, לכאורה, אין מובן: אם מדובר על האדם השלם, כדלעיל, שבכחו לברר את כל עניניו הפנימיים והוא עשה כך בפועל – כיצד ייתכן שהוא עצמו אינו יכול לברר את חיצוניות הרע שבו?

ההסבר לכך הוא: האדם המושלם עלול להכשל בלשון הרע, למרות שהוא כבר בירר וזיכך את פנימיותו, כי עלול להיות בו רע נעלם המושרש עמוק בתוך האדם, ואינו בא אצלו לידי גילוי.

והרע הנעלם מתבטא בדיבור האדם²¹, כאמור לעיל, שהדיבור קשור לעצמיות האדם, ובדיבור כזה שהוא, לכאורה, חיצוני בלבד, ללא תוכן רע ממש²² –

כי אדם מושלם, שכבר בירר את הרע שבפנימיות אינו מגיע לידי דיבורים שתוכנם רע,

ולכן תיקון לשון הרע הוא על ידי תיקון הרע הנעלם שבנפשו.

69ולפיכך נעשה התיקון דוקא על ידי הכהן, שהוא "חסד עילאה"²³, ובכחו לטהר את הרע הנסתר.

ולכן זקוקים לדיבורו של הכהן "טהור אתה"²⁴ – כי על ידי דיבורו הוא "ממשיך" ומוריד את האור העליון ביותר המתקן את הרע הנסתר, עד אשר המצורע נעשה טהור לגמרי.

(משיחת ש"פ תזריע תשמ"א)