שיחה ג

119שיחה ג

א. "ומה אבנים הללו...

חברך... על אחת כמה

וכמה"

בסיום פרשתנו, על הפסוק "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו" נאמר במכילתא¹ "והרי דברים קל וחומר, ומה אם אבנים שאין בהם דעת לא לרעה ולא לטובה² אמר³ הקדוש־ברוך־הוא לא תנהג בהם מנהג בזיון⁴, חברך שהוא בדמותו של מי שאמר והיה העולם דין הוא⁵ שלא תנהוג בו מנהג בזיון"⁶.

גם בפירוש רש"י מובא קל וחומר זה, אך בשינויים ועם הוספות: "ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיון אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על־אחת־כמה־וכמה"⁷.

מובן מדוע מתבטא רש"י בניסוח "שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן", בשונה מלשון המכילתא "שאין בהם דעת לא לרעה ולא לטובה", כי על ידי הדגשת אי־הבזיון אצל האבנים, בניגוד לבזיון הנגרם "לחברך", מובן ובולט יותר ה"קל וחומר". ומסיבה זו מוסיף רש"י על "חברך" את המילים "ומקפיד על בזיונו", שאינן כתובות במכילתא.

כן מובן, שרש"י משתמש בביטוי "חבירך שהוא בדמות יוצרך", במקום הנאמר במכילתא "בדמותו של מי שאמר והיה העולם", משום שהמילה "יוצרך" מדברת בפשטות על יוצרו של העולה במעלות.

אך צריך להבין מדוע מוסיף רש"י על לשון המכילתא את המילים "אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך": מה מוסיף ה"צורך" של ה"אבנים" להסבר ה"קל־וחומר" לגבי "חברך"?

ב. יש הבדל בין הביאור במכילתא לבין רש"י

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר את ההבדל בין פירוש הפסוק שעליו נאמר קל וחומר זה לפי המכילתא לבין ביאורו לפי רש"י⁸:

119במכילתא נאמר לפני כן⁹: "אשר לא תגלה ערותך עליו, עליו אי אתה פוסע פסיעה גסה אבל אתה פוסע פסיעה גסה בהיכל ובקדש הקדשים, שהיה בדין, ומה אם מזבח הקל אסור לפסוע בו פסיעה, ההיכל וקדש הקדשים החמורים דין הוא שאסור לפסוע פסיעה גסה בהן לפי שהן חמורין, תלמוד לומר אשר לא תגלה ערותך עליו, בו אי אתה פוסע פסיעה יתירה, אבל אתה פוסע פסיעה יתירה בהיכל ובקדש הקדשים", ולאחר מכן נאמר במכילתא ה"קל וחומר" שהובא לעיל, "ומה אם אבנים...".

אך רש"י מסביר בתחילת הפסוק: "שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גילוי ערוה ממש שהרי כתיב¹⁰ ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הפסיעות קרוב לגילוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון".

יש לומר, שבכך שה"קל וחומר" הנ"ל מובא במכילתא מיד לאחר המיעוט "עליו אי אתה פוסע פסיעה גסה אבל אתה פוסע... בהיכל ובקדש הקדשים", מתורצת שאלה העלולה להתעורר:

האיסור של "לא תגלה ערותך עליו" – "לא תנהג בהם מנהג בזיון" – איננו לכאורה, משום אבני המזבח כשלעצמן, אלא משום היותן חלק מן המזבח והמקדש, ולכן זהו ענין של קדושת ויראת המזבח, הקשור לכבוד ה', השורה על המזבח והמקדש¹¹.

[כמצות מורא מקדש בכלל, אשר "לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי ששכן שכינתו במקום הזה"¹², וכלשון ספר החינוך¹³ "לקבוע בנפשותינו יראת המקום ברוך הוא וחשיבותו, ועל כן הוזהרנו שלא לנהוג שם קלות ראש בשום ענין"],

כיצד ניתן אפוא ללמוד מן ה"אבנים"¹⁴, קל וחומר לגבי "חברך", כאשר ב"אבנים" יש קדושה אשר איננה קיימת ב"חברך"?

אך כיון שכבר לפני כן נאמר "עליו אי אתה פוסע פסיעה גסה אבל אתה פוסע פסיעה גסה בהיכל ובקדש הקדשים",

אשר לפי הסברה שהובאה לעיל, שהאיסור של "פסיעה גסה" קשור לכבוד המקדש וכדומה, צריך היה האיסור לחול גם¹⁵ בהיכל ובקדש 120הקדשים, ואף בחומרה רבה יותר – כיוון שהם חמורים מן המזבח¹⁶.

מכך מובן, שהאיסור "ולא תעלה..." איננו רק משום שזהו חלק מן המקדש, אלא בעיקר מצד אבני המזבח עצמן. ולכן ניתן ללמוד מכך קל וחומר "ומה אם אבנים שאין בהם דעת לא לרעה ולא לטובה אמר הקדוש־ברוך־הוא לא תנהג בהם (באבנים עצמן) מנהג בזיון, חבירך... דין הוא שלא תנהוג בו מנהג בזיון".

ג. אבני המזבח – "יש בהם צורך"

לפי זה ניתן גם להבין מדוע מוסיף¹⁷ רש"י בפירושו את "אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון":

כיון שבפירוש רש"י אין מוזכר המיעוט "עליו אי אתה פוסע... אבל אתה פוסע בהיכל וקדש הקדשים"¹⁸, שממנו לומדים שהאיסור "ולא תעלה במעלות" הוא משום אבני המזבח כשלעצמן, כדלעיל – לפיכך צריך רש"י להדגיש ענין זה ב"קל וחומר" עצמו:

"הואיל ויש בהם צורך". כיון 121שב"אבנים הללו", של המזבח, יש ענין מיוחד – "יש בהם צורך" – הרי הוא גורם לאיסור "לא תעלה במעלות אשר לא תגלה ערותך עליו"¹⁹ –

על אבני המזבח כשלעצמן, ולא משום שהן חלק מהמקדש כולו.

ולפי זה מובן בפשטות מדוע אין איסור של "מעלות" בחלקים אחרים של המקדש, למרות שעל ידי כך "תגלה ערותך" – ואדרבה: היו "מעלות" בכניסה להיכל²⁰ – משום שבאבנים של "מעלות" אלו אין קיים הענין המיוחד של "יש בהם צורך".

ד. "מנהג בזיון"

ההסבר לכך הוא:

לכאורה, תמוה: האם יש צורך להזדקק ללימוד של קל וחומר מאבני המזבח, כדי להסיק שאסור לבזות יהודי אחר?

אלא, לגבי אבני המזבח אין מדובר כאן על בזיון כפשוטו, אלא, כלשון המכילתא ורש"י, על "מנהג בזיון" בלבד²¹. הן מצד האבנים, אשר אינן חשות בזיון, והרי הרגשת הבזיון היא העיקר, עד אשר לפי אחת הדעות בגמרא²², כל חובת הבושת חלה רק כאשר יש "כיסופא" (=בושה): אך אם "ביישו ישן ומת", כאשר המבוזה לא חש בושה, פטורים.

והן לגבי מעשה הבזיון: אין מדובר כאן על התנהגות של קלות ראש²³, שהרי קלות ראש ובזיון ממש אסורים בכל שטח המשכן והמקדש²⁴. אלא מדובר כאן רק על "מנהג בזיון" – מעשה העלול להתפרש כבזיון. וכדברי רש"י, שכאשר "עולה במעלות" אין "גילוי ערוה ממש", אלא "קרוב לגילוי ערוה"²⁵.

ומכך לומדים לגבי חבירו, שאסור לנהוג אפילו ב"מנהג בזיון", ואפילו כאשר הזולת אינו חש כלל בושה ובזיון.

ה. בבזיון אבני המזבח נגרמת בושה

וזהו ההבדל בין המכילתא לבין רש"י – על מה מוטל האיסור:

122לדעת המכילתא האיסור הוא פעולת האדם – אסור לעשות מעשה שיש בו אפילו רק "מנהג בזיון", ולא רק מעשה בזיון ממש.

אך רש"י אינו יכול לפרש כך לפי הפשט, כי לפי זה אין להבדיל בין אבני המזבח לבין אבני ההיכל. מכך שהאיסור קיים דווקא באבני המזבח מובן, שמצד פעולת האדם עצמו לא היה שום איסור, כי אין כאן מעשה בזיון ממש²⁶.

אלא, שבאבני המזבח יש ענין מיוחד – "הואיל ויש בהם צורך" – שמשום כך גורם "מנהג הבזיון" למעין "כיסופיא"²⁷, לאלו הנזקקים לאבנים, כדלהלן, ולכן אסור הדבר.

ו. ביזוי החבר כביזוי "יוצרך"

ההסבר לכך הוא:

באמרו "הואיל ויש בהם צורך" מתכוון רש"י לומר, שהכהנים אינם יכולים לבצע את עבודתם על המזבח אלא על ידי העליה על האבנים. וזוהי הסיבה של "לא תנהג בהם מנהג בזיון", כי על ידי התנהגות בבזיון כלפי אבני המזבח, מבזים גם את הכהנים אשר יש להם צורך באבנים²⁸.

בדומה, אם כי לא בדיוק, לנאמר בדברי הראשונים²⁹ על חובת תשלומי בושת, שהדין "רקק בבגדו פטור"³⁰ הוא דוקא כאשר המתבייש לא לבש את הבגד בשעת מעשה, אך אם היה האדם לבוש בבגד בעת הרקיקה חייב הרוקק – כי על ידי יריקה על הבגד הוא ביזה גם את לובש הבגד³¹.

לעומת זאת, המעלות שלפני ההיכל – "אין בהם צורך", כי: א) אפשר להגיע להיכל שלא על ידי המעלות³². ב) המעלות לא היו לפני ההיכל במקום שהתבצעה העבודה, אלא לפני האולם³³, ויוצא, אפוא, שהליכת הכהנים להיכל באמצעות המעלות שלפני ההיכל אינה חלק וצורך של עבודתם בהיכל, לעומת כבש המזבח, שהוא חלק מן המזבח ממש³⁴, עד כדי כך שנאמר בתורה "ולא תעלה במעלות על מזבחי³⁵ אשר לא תגלה ערותך עליו" – שההליכה על המעלות או על 123הכבש למזבח נחשבת כהליכה על המזבח עצמו³⁶.

ומכך לומדים לגבי בזיון חבירו: אף כאשר זהו "מנהג בזיון" בלבד, אשר לא גרם בושה בפועל ל"חבירך", אף על פי כן, משום ש"הוא בדמות יוצרך", יוצא, שביזוי החבר הוא בזיון כלפי יוצרך, כשם שבאיסור "לא תעלה במעלות על מזבחי", גורם "מנהג הבזיון" כלפי האבנים בושה ובזיון גם לכהנים.

ז. "להקפיד על בזיונן" – מודגש ב"קל וחומר"

לפי זה ניתן להבין את לשון רש"י בניסוח ה"קל וחומר" – "מה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה", בשונה מהמכילתא, ששם לא מופיע הביטוי "להקפיד על בזיונן" ו"מקפיד על בזיונו". בניסוח זה מסביר רש"י:

אם לגבי "אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן", ובמילא אין אצלן כלל ענין של בזיון³⁷, שהרי אם אין מקפידים על בזיון אין מתבזים, בכל זאת, משום ש"יש בהם צורך" לכהנים, נחשבת התנהגות זו כמנהג בזיון,

הרי על אחת כמה וכמה אסור לנהוג מנהג בזיון כלפי "חברך": (א) "שהוא בדמות יוצרך" – הקשר בינו לבין "יוצרך" הוא ישיר וניכר שלא כאבני המזבח והכהנים שאין ביניהם שום קשר בדמות וכדומה. (ב) "ומקפיד על בזיונו" – גם מצד עצמו אפשרית מציאות של בזיון, לעומת אבני המזבח שבהן אין בכלל בזיון מצד האבנים עצמן³⁸.

ח. כבוד הבריות הוא כבוד ה'

פירוש רש"י על התורה הוא יינה של תורה, ויש לומר, שבפירוש רש"י בסוף הפרשה – אשר "הכל הולך אחר החיתום"³⁹– נרמז עיקר התוכן של הפרשה כולה – ענין מתן תורה – עשרת הדברות:

כשם שעשרת הדברות אינם כוללים רק את "אנכי ה' אלקיך" ו"לא יהיה לך", שהם ענינים נעלים ביותר באחדות ה', אלא גם את הדברים האחרונים שהם פשוטים ביותר ועד לענינים הפשוטים ביותר שבין אדם לחבירו – "לא⁴⁰ תרצח, לא תנאף... וכל אשר לרעך", 124כך גם בפירוש רש"י – תורה שבעל פה – עוסק סיום פרשת יתרו בזהירות הרבה שיש לנהוג בפרטים הקטנים ביותר שבין אדם לחבירו, ועד כדי כך שיש להישמר אפילו מ"מנהג בזיון".

וכשם שהדברים הפשוטים בעשרת הדברות אינם חלק נפרד מהדברים הראשונים, אלא, כמוזכר במספר מקומות⁴¹, שקבעו ענינים אלו בעשרת הדברות כדי ללמד שהם מהות אחת עם "אנכי ה' אלקיך": גם הדברים שבין אדם לחבירו הם לאמיתו של דבר "בין אדם למקום", וצריך להקפיד עליהם משום שזהו רצון ה'.

כך מוסיף רש"י, שההתנהגות הזהירה כלפי החבר היא משום שהוא "בדמות יוצרך": האיסור קשור ל"בין אדם למקום" לא רק משום שזהו ציווי, שצריך להזהר בענינים אלו מפני ציווי ה', אלא משום ש"חבירך" ו"מקום" הן דמות אחת, כביכול. ולכן, חוסר הזהירות בכבוד חבירך, נחשבת כחוסר זהירות בכבוד הקדוש־ברוך־הוא.

ומרובה מדה טובה – שאהבת ישראל, ועד לאהבה בלתי מוגבלת המביאה לידי ההתנהגות של כיבוד החבר בשיא ההקפדה, היא בפנימיותה אהבת הקדוש־ברוך־הוא וכבוד שמים.

וכמים הפנים לפנים: כך מתגלה אהבת הקדוש־ברוך־הוא לישראל, המביאה לידי הרמת כבוד ישראל אפילו בעיני כל עמי הארץ,

ועד לכבוד האמיתי שיהיה בגלוי בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.