שיחה ג
73שיחה ג
וירא
א. "קח נא את בנך" ב. מסירות נפש – בכל דור
בקשר לנסיון העקדה, אשר היה העשירי1 מבין "עשרה נסיונות (אשר) נתנסה אברהם אבינו"2, נאמר בגמרא3, שדברי ה' אל אברהם בלשון בקשה "קח4 נא את בנך..." – משמעותם היא: "ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכולן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים".
יש להבין: מהי הסיבה לכך שאילו לא היה אברהם עומד בנסיון העקדה היו אומרים "אין ממש בראשונים"? דבר זה היה מראה שאין לו מסירות נפש גדולה כל כך כפי שדרוש לנסיון העקדה. אך אין זו הוכחה, שכל הנסיונות הקודמים שבהם עמד אברהם – אין להם ממש5! ובמיוחד כאשר נסיון העקדה היה הנסיון הקשה ביותר6.
ודור
ידועה השאלה הכללית7, על פרשת העקדה, שהיא "כל קרן ישראל וזכותם לפני אביהם שבשמים, ולכן היא שגורה בפינו בתפלתנו כל היום"8:
מדוע אנו מזכירים "תמיד עקדת אברהם את יצחק, יותר מעקדת כל החסידים והקדושים שמסרו עצמם על קדושת ה' יתברך, כגון ר' עקיבא וחביריו וכל הקדושים אשר בכל דור ודור"9? ובמיוחד כאשר אצל אברהם הרי "ה' דבר בו קח נא", אך לא כן אצל "קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה' גם כי לא דבר ה' בם":10.
ואין די בתשובה, שלאדם קשה הרבה יותר למסור את נפש ילדו על קידוש ה' מאשר למסור את נפש עצמו11 – כי גם בדור מאוחר הרבה יותר התרחש הנסיון המפורסם של 73"חנה ושבעת בניה"12, וכפי שהיא בעצמה אמרה13: "אתה (אברהם) עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות"14. וכן היו לאחר מכן בתקופות הגזירות והשמד ר"ל מקרים רבים שלא זו בלבד שיהודים מסרו את נפש עצמם על קידוש ה', אלא הם מסרו אף את נפש ילדיהם, כידוע15.
ג. עקדת יצחק – לא מתוך הכרח
בספר העיקרים16 מוסבר, שהחידוש שבעקדת יצחק הוא בכך ש"לא נתערב בפעל העקדה שום צד הכרח כלל, כי אפילו מצות ה' יתברך לא היתה מכרחת אותו, וזה דבר בארוהו רבותינו ז"ל17 על פסוק18 "ה' יראה... אמר אברהם לפני הקדוש־ברוך־הוא: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לי לעולה הייתי יכול לומר: ולא כבר אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע19, ולא אמרתי כן, אבל כבשתי רחמי ולא הרהרתי אחר מדותיך, שידמה מזה מפורש, שאפילו מצד מצות ה' יתברך לא היה אברהם מוכרח, אחר שהיה יכול להתנצל על זה ממנו בטענה אמיתית אם רצה". ובכך מסביר הר"ן20 מדוע נאמר "קח נא...", בלשון בקשה – משום שהיתה זו בקשה, ולא הכרח.
לעומת זאת הקדושים, אשר מסרו את נפשם על קידוש ה' בדורות הבאים, עשו זאת משום הציווי של "ונקדשתי בתוך בני ישראל"21.
אך הסבר זה אינו מספק. כי, בנוסף לכך, שדחוק ביותר לומר, ש"הייתי יכול לומר...", משום שזוהי בקשה בלבד ולא הכרח: שהרי כאשר הקדוש־ברוך־הוא בעצמו מבקש דבר, ואפילו באופן שניתן "להתמקח", כביכול, הרי זה "הכרח", ובמיוחד אצל אברהם אבינו –
ובנוסף לכך גם הקדושים שהוזכרו לעיל – היו ביניהם אשר מסרו את נפשם על קידוש ה' על דברים שאינם בגדר של קיום וציווי מן התורה. ואדרבה – היה עליהם, לכאורה, לחפש היתר על פי ההלכה, כידוע הדיון על 74כך22, אם מותר למסור נפש על דבר שלפי הדין חל עליו הכלל "יעבור ואל יהרג".
ד. כל ההתחלות קשות
ידוע ההסבר המובא על כך בתורת החסידות23:
החידוש של אברהם אבינו היה, שהוא היה הראשון אשר התגבר על נסיון של מסירות נפש, והרי ההתחלה של כל דבר היא קשה ביותר, כפתגם הידוע24 "כל ההתחלות קשות". אך לאחר שאברהם פתח את הצינור של מסירות הנפש, נמשך בעולם הכח והאפשרות למסירות נפש25, ולכן קל הרבה יותר לעשות זאת אחר כך, כי יש צורך רק להוציא את הדבר מן הכח אל הפועל26.
אך אין מובן:
מסירות הנפש בפועל "הומשכה" והורדה לעולם על ידי אברהם אבינו כבר לפני נסיון העקדה – בנסיון של אור כשדים27, כאשר אברהם מסר את נפשו כדי להכחיד כל מיני עבודה זרה ולפרסם את האלקות בעולם28, עד כדי כך – כמובא בספרו של הרמב"ם "היד החזקה", ספר הלכות29 – ש"בקש המלך להורגו ונעשה לו נס".
יותר מכך: בנסיון של "אור כשדים" יש, לכאורה, מעלה נוספת לעומת נסיון העקדה, כי נסיון העקדה היה על פי דיבורו של הקדוש־ברוך־הוא – "ה' דבר בו". אך לא כן הנסיון של אור כשדים.
וכיון שענין העקדה לא היה הארוע הראשון של מסירות נפש – ואפילו לא אצל אברהם עצמו – שבה הקושיה ומתעוררת: מהי המעלה המיוחדת של נסיון העקדה?
ה. מסירות נפש – התבטלות עצמית
כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר 75את החידוש שבמסירות נפש בכלל:
מן ההסבר30 שאברהם פתח את הצינור (דבר המשמש להעברת מים וכדומה ממקום אחד למשנהו) של מסירות נפש בעולם, מובן, שלולא זאת אינה קיימת מציאות של מסירות נפש בעולם.
ההסבר לכך הוא: מסירות נפש היא ביטול המציאות העצמית וה"יש". משמעותו של "נברא" היא שהבורא ברא מציאות וישות בפני עצמה. ומובן שהנברא אינו יכול להגיע בכוחות עצמו לדרגה שמעל למציאותו31, בדומה לנאמר "אין חבוש מתיר עצמו..."32. לכן הוא זקוק לכוח "ממקום אחר" כדי שיוכל להגיע לידי מסירות נפש.
ולכאורה, תמוה: ענין מסירות הנפש קיים גם אצל אומות העולם – בנוסף לכך שיש דעה33 הסוברת שגם בן נח מצווה על קידוש ה'. היו כמה ארועים – להבדיל – שבהם גויים מסרו את חייהם למען אמונותיהם34 ודעותיהם וכדומה35.
ויש לומר, שההסבר לכך הוא36:
עצם העובדה שאדם מוכן למסור את חייו למען עבודת ה', אינה מהווה הוכחה שזוהי מסירות נפש אמיתית של ביטול המציאות העצמית באופן מוחלט. ייתכן, שהוא מוסר את נפשו משום שלפי חישוביו והגיונו, משתלם לו הדבר יותר מאשר להשאר בחיים, והוא ירויח משהו גדול יותר.
מסירות נפש המבוססת רק על "חישוב" כזה, כדלעיל, יכולה להיות – להבדיל – גם אצל אומות העולם. כאשר הגוי חושב שבאמצעות "מסירות הנפש" שלו הוא ירויח, ומציאותו תגדל. או בצמד השלילי שבדברים: אילו לא ישיג את חפצו המסויים הרי "למה לו חיים", בדומה למי ש"עלה טינא בלבו"37, מדת הנצחנות, ובמיוחד אצל מלך38 וכדומה.
מסירות הנפש האמיתית היא למסור את ה"אני" – להתמסר לחלוטין לקדוש־ברוך־הוא, מסירה ונתינה הנעלית מכל החישובים ההגיוניים או הרגשיים וכדומה. מתבטלים לגמרי כלפי 76הקדוש־ברוך־הוא, באופן שהמציאות העצמית אינה תופסת כלל מקום.
ו. עקדת יצחק – ללא הגיון
ויש לומר, שזה היה החידוש והמעלה של נסיון העקדה לעומת הנסיון באור כשדים, שענין זה היה בו בגלוי:
מסירות הנפש באור כשדים התבטאה בכך שאברהם מסר את נפשו למען פרסום האמונה בה' בעולם, ולכן תיתכן ב"עולם" מחשבה שמסירות נפש זו נבעה מחישובים של קדושה: הכרתו בנחיצות ובצורך להאיר את העולם שהיה משמש באפילה39 היתה עזה כל כך, עד אשר הוא לא התחשב בשום גורם מעכב, ומסר על כך את נפשו*39.
ואילו בענין העקדה כשלעצמו לא נכלל שום דבר אחר, אלא "ירא אלקים אתה", ועל כך מסר אברהם את נפשו.
ענין העקדה לא היה כרוך בפרסום בעולם עד כמה צריכה להיות ההתמסרות לה', כי – כדברי האבן עזרא40 – "בשעה שעקד בנו לא היו שם אפילו נעריו"41.
ואדרבה, כפי שהוסבר במקום אחר42, העקדה סתרה, לכאורה, את פרסום האלקות בעולם: באמצעות העלאת יצחק לעולה היה "נעקר" "העיקר ששתל אברהם"43, ולא היה המשך ח"ו לפרסום האלקות בעולם.
כל מסירות הנפש בעקדה נעשתה רק משום שהקדוש־ברוך־הוא חפץ ובקש זאת44, ולכן פעל כך אברהם.
וזהו החידוש של נסיון העקדה שעליו התגבר אברהם אבינו: מסירות הנפש בעקדת יצחק היתה כזו, שאין לה כלל הגיון ואינה מובנת בשכל, אלא זהו רצון ה' בלבד, ולכן היא מבטאת התבטלות מוחלטת של המציאות העצמית45.
77ז. הוכחה למפרע
לפי כל האמור לעיל מובן מדוע נאמר בגמרא "שלא יאמרו אין ממש בראשונים":
אילו לא היה אברהם עומד, חלילה, בנסיון העקדה, ניתן היה לחשוב – "יאמרו" – שהוא עמד בנסיונות הקודמים משום שהם תאמו לשכלו – שכל דקדושה, אך "איני יודע"46, לפחות, אם היתה כאן מסירות נפש ממש.
ואילו עמידתו של אברהם אבינו בנסיון העקדה הוכיחה למפרע שגם בנסיונות ה"ראשונים" הוא עמד מתוך מסירות נפש ממש, מתוך התמסרות מלאה והתבטלות מוחלטת47.
ח. כוח מסירות הנפש – ירושה
זהו ההסבר לכך ש"פתיחת הצינור בעולם" למסירות נפש נעשתה על ידי נסיון העקדה ולא על ידי הנסיון של אור כשדים:
המשמעות של "פתיחת הצינור" למסירות נפש היא, שאברהם אבינו הוריש לישראל את כח מסירות הנפש האמיתית, עד כדי כך, שזהו רצונו האמיתי של כל יהודי – "לרצונכם" ממש48. ולכן כאשר יהודי מוסר את נפשו לקדוש־ברוך־הוא, ואפילו באופן שכלפי חוץ ניתן לחשוב שיש כאן חישוב הגיוני כלשהו – הרי הוא עושה זאת ממש מתוך מסירות נפש אמיתי – הוא מוסר את כל ישותו49 לקדוש־ברוך־הוא, מעל לכל חישוב, כנסיון העקדה.
עד כדי כך שאדמו"ר הזקן אומר בשולחן ערוך50, ש"טוב לומר בכל יום פרשת העקדה... וגם כדי להכניע יצרו לעבוד ה' יתברך כמו שמסר יצחק נפשו". והרי, לכאורה, כיצד ניתן להשוות בין עבודתו של כל יהודי "להכניע יצרו לעבוד ה' יתברך" לבין "מסר יצחק נפשו" – מסירות נפש מושלמת ביותר, כדלעיל?
אלא – משום שבאמצעות פתיחת הצינור של מסירות נפש ממש על ידי אברהם, הרי כל עבודה רוחנית של יהודי, שהוא זרע אברהם, בן ויורש של 78יהודי הוא להתמסר אל הקדוש־ברוך־הוא באופן מושלם.
(משיחות ש"פ וישב תשל"א,
ש"פ מטו"מ תשל"ה)
הערות
עמוד 73
- 1. תרגום ירושלמי פרשתנו כב, א. פדר"א פל"א. מפרשי המשנה אבות פ"ה מ"ג. ובכ"מ.
- 2. אבות שם.
- 3. סנהדרין פט, ב. ועד"ז בתנחומא פרשתנו כב. פרש"י על הפסוק.
- 4. פרשתנו כב, ב.
- 5. ומה שפירש בערוך לנר ש"ראשונים" קאי על הנסים שעשה לו הקב"ה, שלא יאמרו שהיו חנם, לכאורה הוא דוחק גדול. ומובן שאין לפרש כן בפרש"י "פשוטו של מקרא" לבן ה' למקרא.
- 6. לכאורה יש לומר, ע"פ המבואר בכ"מ (ד"ה זה יום תרצ"ד – סה"מ קונטרסים ח"ב ע' 642. ובכ"מ. וראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ב ע' 82) שבנסיון העקידה הי' שינוי טבע מדותיו, עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, עובד מיראה, דלא כטבעו, אברהם אוהבי, שזה מגלה שגם (העבודה –) הנסיונות לפנ"ז היו לא מחמת טבעו. אבל אין זה מתרץ הקס"ד לומר ש"אין ממש בראשונים", כי גם אם הי' זה מצד טבעו, הרי הי' זה נסיון ובפרט – המס"נ בפועל באור כשדים. וראה לקמן בפנים.
- 7. לשון האברבנאל שם.
- 8. ראה עיקרים מאמר ג' פל"ו. אגה"ק סכ"א. סה"מ תרע"ח ע' רפג. תפר"ח ע' קב. ובכ"מ, וראה גם בית רבי פכ"ד (סא, ב) בהערה. פרי הארץ (לרמ"מ מהאראדאק) פ' וירא (ה, סע"א).
- 9. ל' העיקרים שם.
- 10. אגה"ק שם. ועד"ז בכ"מ.
- 11. ראה גם מאמרי אדמו"ר הזקן על פרשיות התורה (בראשית שמות) ס"ע קכח. ובכ"מ.
עמוד 73
- 12. ראה גיטין נז, ב (ובכ"מ): אשה ושבעה בני'. ובמ"א (איכ"ר פ"א, נ. פס"ר פמ"ג. ועוד): מרים בת תנחום (נחתום. מנחם). "חנה" נזכר ביל"ש תהלים רמז תתעג, יוסיפון (פי"ט), אגרת השמד להרמב"ם ד"ה המין (והסוג) השלישי במדרגת הנהרגים, מנורת המאור לר"י אלנקוה פרק התפלה הל' התעניות (כרך ב' ע' 337); פרק התשובה הל' תשובה (כרך ג' ע' 122). ועוד.
- 13. גיטין שם. ועוד.
- 14. וראה סה"מ תרע"ח ותרפ"ח שם שהביאו דוגמא מסיפור זה.
- 15. ראה בפרטיות בספרי קורות תקופות ההם, קינות לט"ב ד"ה החרישו ממני. ועוד. ב"י לטויו"ד סקנ"ז בבדק הבית: ומעשה ברב אחד כו'. ובכ"מ
- 16. שם.
- 17. ב"ר פנ"ו, י (בשינוי לשון). וראה גם פרש"י פרשתנו כב, יב. ועוד.
- 18. פרשתנו כב, יד.
- 19. שם כא, יב.
- 20. דרשות הר"ן הדרוש הששי (ע' קה ואילך) פירוש הר"ן עה"ת על הפסוק.
- 21. אמור כב, לב. וראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה. וראה הנסמן בלקו"ש (וסה"מ) שבהערה 33.
עמוד 74
- 22. ראה טור ושו"ע יו"ד ר"ס קנז. ובנ"כ שם.
- 23. סה"מ תרע"ח ותרפ"ח שם. לקו"ש ח"י ע' 46. וראה גם קומץ המנחה (למהרא"ל צונץ) פ' אמור (עו, ב). בית רבי שם. ועוד.
- 24. מכילתא ורש"י יתרו יט, ה. תוד"ה פסיעה – תענית י, ב.
- 25. "והגם דכח המס"נ הוא בעצם הנשמה כנודע, הנה זהו סתום ונעלם מאד, ולולא המס"נ דאאע"ה לא הי' ענין המס"נ" (סה"מ תרע"ח שם. ועד"ז בתרפ"ח שם).
- 26. וצ"ע איך מתאים ביאור זה עם מ"ש באגה"ק שם שמעלת העקידה היא הזריזות. וראה לקו"ש שבהערה 28. לקמן הערה 47.
- 27. ראה פדר"א פכ"ו. ועוד.
- 28. וראה שיחת חגה"פ תש"ג (לקו"ד כרך ג' תמ, ב. ספר השיחות תש"ג ע' 94) שפתיחת הצנור דאברהם היתה במס"נ דאור כשדים. וכן מפורש בד"ה פדה בשלום תרפ"ז (סה"מ תרפ"ז ע' פג): וכאשר השליכו אותו לכבשן האש לא חשב למס"נ כי הוא עשה עבודתו ובזה פתח הצנור דמס"נ אל הבאים אחריו. וכן משמע בספר השיחות תש"ב ע' 30 (היום יום ג' מ"ח) שהמס"נ שהוריש אברהם לכל ישראל היא מסירות נפשו על פירסום אלקות בעולם, שזה הי' באור כשדים. וראה גם לקו"ש ח"י ע' 205. חי"ג ע' 209 והערה 2*. אבל בסה"מ תרע"ח ותפר"ח שם, ענין פתיחת הצנור הוא ביאור על זכירת העקדה.
- 29. הל' ע"ז פ"א ה"ג.
- . ולהעיר מב"ר פל"ד, ט: וירח ה' .. ריחו של אברהם עולה מכבשן האש. ובהמשך תער"ב ח"א ע' תמג שזהו בחי' "ביטול המהות".
עמוד 75
- 30. ראה סה"מ תרע"ח ותפר"ח שם. וראה מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה שם ע' קל. ובכ"מ. ולהעיר מתניא פי"ח. סה"מ תש"ט ע' 121 ובהנסמן שם.
- 31. ראה גם לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 326 (וש"נ). ועוד.
- 32. ברכות ה, ב.
- 33. ראה מנחת חנוך מצוה רצו (ע"פ פרש"י סנהדרין עד, ב). אבל ידוע פס"ד הרמב"ם (הל' מלכים פ"י ה"ב). וכ"כ בס' חסידים סרי"ט. ומפורש הוא בירוש' שביעית פ"ד ה"ב (ושלא לאפושי מחלוקת בין הירושלמי לבבלי – משמע מהירוש' כתוס' בבבלי שם). וצ"ע שלא הביאן בכס"מ לרמב"ם שם. ואכ"מ. וראה הערה בסה"מ תש"ט שם (לקו"ש חי"ב ע' 212 ואילך).
- 34. ראה גם המשך תרס"ו ע' רסז.
- 35. מש"כ (ראה יב, לא): את בניהם גו' ישרפו באש – י"ל שהוא מפני אכזריות (ע"ד מחז"ל בעורב – עירובין כב, א), שהרי הם ההיפך מרחמנים וגמ"ח. וראה תניא ספ"א.
- 36. ראה תו"א קיט, סע"ד ואילך. אוה"ת מג"א ע' ב'שיז. ס' הלקוטים (צ"צ) ערך מס"נ. וש"נ.
- 37. סנה' עה, א.
- 38. ראה ד"ה באתי לגני תש"י פי"א.
עמוד 76
- 39. ראה ב"ר פ"ב, ג.
- *. להעיר מפרשת דרכים דרוש א' וב' אי אברהם הי' מחוייב במסנ"פ דאור כשדים, ואם הי' מותר לו למסור נפשו.
- 40. פרשתנו כב, א. ועד"ז ברד"ק כאן. עקדה שער כא.
- 41. בראב"ע שם שדעת הרס"ג (וכ"ה דעת הרמב"ם במו"נ ח"ג פכ"ד. בחיי כאן. אברבנאל כאן. ועוד) שנסיון העקדה הי' "להראות צדקתו לבני אדם". אבל עכצ"ל הכוונה בזה "להודיע לדורות הבאים כו'" (ל' הרד"ק כאן. וראה גם עקדה שם (קסט, סע"א)), כי גם להרס"ג לא היו שם אפילו נעריו (כמ"ש בראב"ע שם. וכ"כ במו"נ שם).
- 42. לקו"ש חי"ח ע' 349.
- 43. ל' הרמב"ם הל' ע"ז שם (לגבי מצב בנ"י במצרים). ואף שגם בנסיון דאור כשדים אם לא הי' אברהם ניצול ח"ו, לא הי' המשך לפירסום שמו של הקב"ה, מ"מ (נוסף לזה שאי"ז דומה לעקירת עיקר שכבר נשתל, הרי) שם המס"נ גופא מביאה פירסום אלקות, משא"כ כאן, כנ"ל בפנים.
- 44. וי"ל שזהו נתינת הכח מהבורא, שנמשך ע"י הצינור ופתיחתו שע"י אברהם.
- 45. וי"ל שזהו טעמו של הר"ן שפי' "קח נא" שהוא רק ל' בקשה ולא ל' ציווי (כנ"ל ס"ב) – כי זה מורה עוד יותר על ענין המס"נ בלי חשבון, גם לא החשבון של קיום ציווי ה'.
- 34. ראה גם המשך תרס"ו ע' רסז.
- 35. מש"כ (ראה יב, לא): את בניהם גו' ישרפו באש – י"ל שהוא מפני אכזריות (ע"ד מחז"ל בעורב – עירובין כב, א), שהרי הם ההיפך מרחמנים וגמ"ח. וראה תניא ספ"א.
- 36. ראה תו"א קיט, סע"ד ואילך. אוה"ת מג"א ע' ב'שיז. ס' הלקוטים (צ"צ) ערך מס"נ. וש"נ.
- 37. סנה' עה, א.
- 38. ראה ד"ה באתי לגני תש"י פי"א.
עמוד 77
- 46. ראה לקו"ת ויקרא (בהוספות נ, סע"ד מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שט – נעתק עם (הגהות) באוה"ת ר"פ פינחס ורד"ה אך בגורל תרכ"ו. רד"ה אשרנו תרפ"ח ותרצ"ו (בסה"מ קונטרסים ח"ב)), ובביאור מאמר ריב"ז איני יודע כו' בכ"מ.
- 47. עפ"ז אולי יש לתווך הביאור הנ"ל עם המבואר באגה"ק שם, שמעלת אברהם בעקדה היתה הזריזות, ולא ניחא לי' תירוץ זה ד"פתח", ונת' במ"א (לקו"ש שבהערה 28) שהוא משום שפתיחת הצנור היתה בנסיון דאור כשדים – ולכאורה: א) הרי הנסיון דאור כשדים אינו דומה לנסיון העקדה, כנ"ל בפנים. ב) הרי מפורש במאמרים הנ"ל שפתיחת הצנור היא ביאור הזכרת העקדה – אלא, שע"י נסיון העקדה נתברר למפרע, שגם המס"נ דאור כשדים היא מס"נ אמתית. אלא, שע"י נסיון העקדה נתברר למפרע, שגם המס"נ דאור כשדים היא מס"נ אמתית.
- 48. ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
- 49. וי"ל כולל עצם נפה"א – חלק אלקה ממעל ממש.
- 50. או"ח מהד"ק ס"א ס"י אברהם – מורשה קהלת יעקב "להכניע יצרו לעבוד ה' יתברך כמו שמסר יצחק נפשו": זהו בדיוק כפי שאברהם מוליך אותו לעקדה, כי רצונו האמיתי של כל
משנה אבות ה׳:ג׳ - הטקסט מספריא
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם. להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום:
בראשית רבה נ״ו:י׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה (בראשית כב, יד), רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ, הָיָה לִי מַה לְּהָשִׁיב, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ (בראשית כא, כב): כִּי בְיִצְחָק וגו', וְעַכְשָׁו קַח נָא אֶת בִּנְךָ וגו' וְחַס וְשָׁלוֹם לֹא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא כָּבַשְׁתִּי רַחֲמַי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק בָּאִים לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים תְּהֵא נִזְכַּר לָהֶם אוֹתָהּ הָעֲקֵדָה וְתִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. אַבְרָהָם קָרָא אוֹתוֹ יִרְאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. שֵׁם קָרָא אוֹתוֹ שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יח): וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ יִרְאֶה כְּשֵׁם שֶׁקָּרָא אוֹתוֹ אַבְרָהָם, שֵׁם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, וְאִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ שָׁלֵם, אַבְרָהָם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, אֶלָּא הֲרֵינִי קוֹרֵא אוֹתוֹ יְרוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁקָּרְאוּ שְׁנֵיהֶם, יִרְאֶה שָׁלֵם, יְרוּשָׁלַיִם. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר עַד שֶׁהוּא שָׁלֵם עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סֻכָּה וְהָיָה מִתְפַּלֵּל בְּתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עו, ג): וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְּצִיּוֹן, וּמָה הָיָה אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁאֶרְאֶה בְּבִנְיַן בֵּיתִי. דָּבָר אַחֵר, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וּבָנוּי חָרֵב וּבָנוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה, הֲרֵי בָּנוּי, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (דברים טז, טז): שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה. אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה', הֲרֵי חָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ה, יח): עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם. ה' יֵרָאֶה, בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב, יז): כִּי בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ.
רש"י על בראשית כ״ב:י״ב - הטקסט מספריא
אל תשלח. לִשְׁחֹט; אָמַר לוֹ אִם כֵּן לְחִנָּם בָּאתִי לְכָאן, אֶעֱשֶׂה בּוֹ חַבָּלָה וְאוֹצִיא מִמֶּנוּ מְעַט דָּם, אָמַר לוֹ אל תעש לו מאומה – אַל תַּעַשׂ בּוֹ מוּם:
כי עתה ידעתי. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר לוֹ אַבְרָהָם אֲפָרֵשׁ לְפָנֶיךָ אֶת שִׂיחָתִי, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, וְחָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ קַח נָא אֶת בִּנְךָ, עַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר? אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה, לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה (תהילים פ"ט); כְּשֶׁאָמַרְתִּי לְךָ "קַח", מוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה – לֹא אָמַרְתִּי לְךָ שְׁחָטֵהוּ אֶלָּא הַעֲלֵהוּ, אַסַּקְתֵּיהּ, אַחְתֵּיהּ.
כי עתה ידעתי. מֵעַתָּה יֵשׁ לִי מַה לְּהָשִׁיב לַשָּׂטָן וְלָאֻמּוֹת הַתְּמֵהִים מַה הִיא חִבָּתִי אֶצְלְךָ; יֵשׁ לִי פִּתְחוֹן פֶּה עַכְשָׁו, שֶׁרוֹאִים כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה:
אל תשלח LAY NOT THINE HAND [UPON THE LAD] to slay him. Then he (Abraham) said to God, “If this be so, I have come here for nothing; let me at least inflict a wound on him and draw some blood from him”. God replied, “Neither do thou anything (מאומה) to him” — inflict no blemish (מום) on him (Genesis Rabbah 56:7).
כי עתה ידעתי FOR NOW I KNOW—R. Aba said: Abraham said to God, “I will lay my complaint before you. Yesterday (on an earlier occasion) you told me, (Genesis 21:12) “In Isaac shall seed be called to thee”, and then again you said, (Genesis 21:2) “Take now thy son”. Now you tell me, “Lay not thy hand upon the lad”! The Holy One, blessed be He, said to him, in the words of Psalms 89:35, “My covenant will I not profane, nor alter that which is gone out of My lips”. When I told you, “Take thy son”, I was not altering that which went out from My lips, namely, My promise that you would have descendants through Isaac. I did not tell you “Slay him” but bring him up to the mountain. You have brought him up — take him down again” (Genesis Rabbah 56:8).
כי עתה ידעתי FOR NOW I KNOW — From now I have a reply to give to Satan and to the nations who wonder at the love I bear you: I have an opening of the mouth (i.e. I have an excuse, a reason to give them) now that they see that you are a God-fearing man (Genesis Rabbah 56:7).
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ה׳ - הטקסט מספריא
כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וחי בהם ולא שימות בהם ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.
במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג יהרג ואל יעבור בד"א בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד.
וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה אבל בשעת הגזרה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצות בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים.
כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן ועליהן נאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם.
נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין להם כן לכתחלה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו.
ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אפילו הוא נוטל את נפשך והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה.
במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה.
מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו ימות ואל תבעל לו אפילו היתה פנויה ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות.
כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלהיך אני ה' ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם.
ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם מכבד להן ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
שולחן ערוך, יורה דעה קנ״ז - הטקסט מספריא
כָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, אִם אוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲלֵיהֶם אוֹ יֵהָרֵג, אִם הוּא בְּצִנְעָה יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. וְאִם יִרְצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ וְלֵהָרֵג, רַשַּׁאי, אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְכַוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל דָּת. הַגָּה: וְאִם יוּכַל לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, צָרִיךְ לִתֵּן הַכֹּל וְלֹא יַעֲבֹר לֹא תַּעֲשֶׂה. (ר"ן פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל וְרַשְׁבָּ"א וְרַאֲבָ"ד וריב"ש סִימָן שפ"ז). וּבְמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה הוּא נִתְפָּס בְּאוֹתוֹ עָוֹן, מִכָּל מָקוֹם בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ סַכָּנָה אֵין צָרִיךְ לְהוֹצִיא מָמוֹנוֹ עַל זֶה. (מהרי"ו סִימָן קנ"ז). וְאִם הוּא בְּפַרְהֶסְיָא, דְּהַיְנוּ בִּפְנֵי עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל, חַיָּב לֵהָרֵג וְלֹא יַעֲבֹר אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְכַוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל דָּת אֲפִלּוּ עַל עַרְקְתָא דִּמְסָאנָא (בֵּית יוֹסֵף). אֲבָל אִם אֵינוֹ מְכַוֵּן אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. וְאִם הוּא שְׁעַת הַגְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם נ"י), אֲפִלּוּ אַעַרְקְתָא דִּמְסָאנָא (פֵּרוּשׁ רְצוּעַת הַמִּנְעָל) יֵהָרֵג וְאֵל יַעֲבֹר. הַגָּה: וְדַוְקָא אִם רוֹצִים לְהַעֲבִירוֹ בְּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, אֲבָל אִם גָּזְרוּ (גְּזֵרָה) שְׁמָד שֶׁלֹּא לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה, אֵין צָרִיךְ לְקַיְּמוֹ וְשֶׁיֵּהָרֵג (ר"ן פֶּרֶק בַּמֶּה טּוֹמְנִין ונ"י פֶּרֶק סוֹרֵר וּמוֹרֶה). מִיהוּ אִם הַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ, וְרוֹצֶה לֵהָרֵג וּלְקַיְּמוֹ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ פ"ח בְּשֵׁם הָרַ"ן). וּבַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שְׁפִיכוּת דָּמִים אֲפִלּוּ בְּצִנְעָה וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה, וַאֲפִלּוּ אֵין הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְכַוֵּן אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹמְרִים לוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁאוֹמְרִים לְאִישׁ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אוֹ שֶׁיֵּהָרֵג, אֲבָל אִם אוֹנְסִים לְאִשָּׁה לָבֹא עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁרוֹצִים לְהַשְׁלִיכוֹ עַל הַתִּינוֹק לְהָרְגוֹ, אוֹ שֶׁהוּא כְּבָר מֻקְשֶׁה וְרוֹצִים לֶאֶנוֹס אוֹתוֹ לָעֶרְוָה, אֵין צָרִיךְ לֵהָרֵג. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְרָ"ן פֶּרֶק כ"ש). וְכָל אִסּוּר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִיתָה, רַק לָאו בְּעָלְמָא, צָרִיךְ לֵהָרֵג וְלֹא לַעֲבֹר. אֲבָל אַלָּאו דְּלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִּתֵּן מִכְשֹׁל (וַיִּקְרָא יט, יד) יַעֲבֹר וְאֵל יֵהָרֵג. (ר"ן פֶּרֶק כ"ש וּפֶרֶק בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה). עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ בִּכְלַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְהַפּוֹסְקִים הַנַּ"ל). עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁאָמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל: תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶנּוּ, לֹא יִתְּנוּ לָהֶם אֶחָד מֵהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן יִחֲדוּהוּ וְאָמְרוּ: תְּנוּ לָנוּ פְּלוֹנִי. (מִשְׁנָה פ' ח' דִּתְרוּמוֹת וְהַרַמְבַּ"ם פ"ה מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ בִּכְהַאי גַּוְנָא אֵין לְמָסְרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן חַיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְרַ"ן). וְכֵן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים: תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמֵּא אוֹתָהּ, יִטָּמְאוּ כֻּלָּם וְלֹא יִמְסְרוּ נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. (רַמְבַּ"ם פ' הַנִּזְכָּר). כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, אִם עָבַר וְלֹא נֶהֱרַג, אַף עַל פִּי שֶׁחִלֵּל הַשֵּׁם, מִכָּל מָקוֹם נִקְרָא אָנוּס וּפָטוּר. וְדַוְקָא שֶׁלֹּא יוּכַל לִבְרֹחַ, אֲבָל אִם יָכוֹל לִבְרֹחַ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, הֲרֵי הוּא כְּכֶלֶב שָׁב עַל קִיאוֹ וְנִקְרָא עוֹבֵר בְּמֵזִיד. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם פ"ה מִיְּסוֹדֵי הַתּוֹרָה).
אָסוּר לְאָדָם לוֹמַר שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהַרְגוּהוּ. אֲבָל אִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכִּירוּהוּ שֶׁהוּא יְהוּדִי מְשַׁנֶּה מַלְבּוּשׁוֹ בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה, מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם. (נ"י פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא). וְאַף עַל גַּב דְּאָסוּר לוֹמַר שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מִכָּל מָקוֹם יוּכַל לוֹמַר לָהֶם לָשׁוֹן דְּמִשְׁתַּמֵּעַ לִתְרֵי אַפִּין (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ' הַגּוֹזֵל), וְהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים יָבִינוּ שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהוּא יְכַוֵּן לְדָבָר אַחֵר. וְכֵן אִם יוּכַל לְהַטְעוֹתָם, שֶׁהֵם סוֹבְרִים שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שָׁרֵי. (ת"ה סי' קצ"ז) וְכֵן בְּדֶרֶךְ זֶה, מִי שֶׁלִּבּוֹ הֶעֱלָה טִינָא וְחוֹשֵׁק בְּאֵשֶׁת אִישׁ, אִם תּוּכַל אִשְׁתּוֹ לָבֹא אֵלָיו וְשֶׁיִּסְבֹּר שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה, שָׁרֵי. (שָׁם בנ"י). וְכָל זֶה לֹא שָׁרֵי רַק בִּמְקוֹם סַכָּנָה, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה כְּגוֹן שֶׁיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא יַכִּירוּהוּ שֶׁהוּא יְהוּדִי וְיַעֲבִיר מֶכֶס, אוֹ כַּדּוֹמֶה לָזֶה, אָסוּר. (אֲשֵׁרִ"י ונ"י פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא ות"ה סי' קצ"ו וּשְׁאָר פּוֹסְקִים).
מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה, מֻתָּר לִבְרֹחַ לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּלְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִשְׁעַת הַשְּׁמָד, אָסוּר. (כָּל בּוֹ) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ק"נ.
רש"י על שמות י״ט:ה׳ - הטקסט מספריא
ועתה. אִם עַתָּה תְקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם, יֶעֱרַב לָכֶם מִכָּאן וָאֵילָךְ, שֶׁכָּל הַתְחָלוֹת קָשׁוֹת (מכילתא):
ושמרתם את בריתי. שֶׁאֶכְרֹת עִמָּכֶם עַל שְׁמִירַת הַתּוֹרָה:
סגלה. אוֹצָר חָבִיב, כְּמוֹ "וּסְגֻלַּת מְלָכִים" (קהלת ב') – כְּלֵי יְקָר וַאֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהַמְּלָכִים גּוֹנְזִים אוֹתָם, כָּךְ אַתֶּם תִּהְיוּ לִי סְגֻלָּה מִשְּׁאָר אֻמּוֹת; וְלֹא תֹאמְרוּ אַתֶּם לְבַדְּכֶם שֶׁלִּי וְאֵין לִי אֲחֵרִים עִמָּכֶם וּמַה יֵּשׁ לִי עוֹד שֶׁתְּהֵא חִבַּתְכֶם נִכֶּרֶת:
כי לי כל הארץ וְהֵם בְּעֵינַי וּלְפָנַי לִכְלוּם:
ועתה AND NOW — if you will now take upon yourselves the observance of My commandments, it will be pleasant (easy) to you from now and henceforth, for every beginning is difficult (Mekhilta).
ושמרתם את בריתי AND KEEP MY COVENANT which I shall make with you regarding the observance of the Torah (cf. (Mekhilta).
סגלה means a cherished treasure, the same as (Ecclesiastes 2:8) “and treasures (וסגלת) of kings” — costly vessels and precious stones which kings store up. In the same manner shall ye be unto Me a cherished treasure more than other peoples (Mekhilta) . Now do not say that ye alone belong to Me and that I have no other peoples together with (besides) you, and what else, therefore, have I by which the special love I bear you can be made evident; this is not so,
כי לי כל הארץ FOR ALL THE EARTH IS MINE, but in My eyes and before Me they are as nought.
משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים א׳:ג׳ - הטקסט מספריא
כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו כי אי אפשר שיסבב את עצמו ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו:כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו וישב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה' עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה.
בראשית רבה ל״ד:ט׳ - הטקסט מספריא
וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' (בראשית ח, כ), וַיִּבֶן כְּתִיב, נִתְבּוֹנֵן, אָמַר מִפְּנֵי מָה צִוַּנִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְרִבָּה בַּטְּהוֹרִים יוֹתֵר מִן הַטְּמֵאִים, אֶלָּא לְהַקְרִיב מֵהֶן קָרְבָּן, מִיָּד וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וגו'. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, עַל מִזְבֵּחַ הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁשָּׁם הִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סט, לב): וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס. (בראשית ח, כא): וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ שְׁלָמִים. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אוֹמֵר עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ. אֲתֵיב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא וְהָא כְתִיב (בראשית ד, ד): וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, מִדָּבָר שֶׁחֶלְבּוֹ קָרֵב מָה עָבֵיד לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי, מִן שַׁמְנֵיהוֹן. אֲתֵיב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, וְהָא כְתִיב (שמות כד, ה): וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים וגו', מָה עָבֵיד לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי, שְׁלֵמִים בְּעוֹרָן, בְּלֹא הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ. אֲתֵיב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, וְהָא כְתִיב (שמות יח, יב): וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה עוֹלָה וּזְבָחִים, מָה עָבֵיד לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, כְּמַאן דְּאָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ. אָמַר רַב הוּנָא אִתְפַּלְגּוּן רַבִּי יַנַּאי וְרַבִּי חִיָּא רַבָּה, רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא, רַבִּי חִיָּא רַבָּה אָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא וְלָא פְּלִיגֵי, מַאן דְּאָמַר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ, הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ שְׁלָמִים, וּמַאן דְּאָמַר אַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ, עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ. וְדָא מְסַיֵּעַ לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, דִּכְתִיב (שיר השירים ד, טז): עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן. עוּרִי צָפוֹן, זֶה הָעוֹלָה שֶׁהָיְתָה נִשְׁחֶטֶת בַּצָּפוֹן, וּמָה הוּא עוּרִי, דָּבָר שֶׁהָיָה יָשֵׁן וְנִתְעוֹרֵר. וּבוֹאִי תֵימָן, אֵלּוּ הַשְּׁלָמִים שֶׁהָיוּ נִשְׁחָטִים בַּדָּרוֹם, וּמַהוּ בּוֹאִי, דָּבָר שֶׁל חִדּוּשׁ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר קְרָא מְסַיְּעָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא (ויקרא ו, ב): זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה, שֶׁהָיוּ בְּנֵי נֹחַ מַקְרִיבִין, וְכִי אַתְיָא לִשְׁלָמִים כְּתִיב (ויקרא ז, יא): זֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ, מִיכָּן וּלְהַבָּא. וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, הֵרִיחַ רֵיחוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עוֹלֶה מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וַיָּרַח רֵיחַ שֶׁל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה עוֹלִין מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ, מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁכִּבְּדוֹ וְשָׁלַח לוֹ דּוֹרוֹן נָאֶה, דִּסְקוֹס נָאֶה, וְעָמַד בְּנוֹ וְלֹא כִבְּדוֹ, עָמַד בֶּן בְּנוֹ וְכִבְּדוֹ, אֲמַר לֵיהּ מַה דָּמֵי דוֹרוֹן דִּידָךְ לְדוֹרוֹן דְּסָבָךְ. וַיָּרַח ה', הֵרִיחַ רֵיחַ דּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד, רַב שָׁלוֹם בְּשֵׁם רַבִּי מְנַחְמָא בַּר זְעִירָא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת לוֹ פָּלָטִין עַל הַיָּם, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ הֵיכָן לִבְנוֹתָהּ, וּמָצָא צְלוֹחִית שֶׁל פָּפוֹלְסָמוֹן, וְהָלַךְ וֶהֱרִיחָהּ וּבָנָה אוֹתָהּ עָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים כד, ב): כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ, בְּאֵיזֶה זְכוּת, בִּזְכוּת (תהלים כד, ו): דּוֹר דֹּרְשָׁו מְבַקְּשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה.
תניא, ליקוטי אמרים י״ח - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב, מִלַּת ״מְאֹד״ שֶׁבַּפָּסוּק: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וְגוֹ׳״.
צָרִיךְ לֵידַע נֶאֱמָנָה, כִּי אַף מִי שֶׁדַּעְתּוֹ קְצָרָה בִּידִיעַת ה׳, וְאֵין לוֹ לֵב לְהָבִין בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה דְּחִילוּ וּרְחִימוּ אֲפִילוּ בְּמוֹחוֹ וּתְבוּנָתוֹ לְבַד, אַף־עַל־פִּי־כֵן, קָרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר מְאֹד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, בְּפִיו וּבִלְבָבוֹ מַמָּשׁ, מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, שֶׁהִיא ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״ שֶׁבְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ.
רַק שֶׁצָּרִיךְ לְבָאֵר וּלְהַקְדִּים תְּחִלָּה בַּאֵר הֵיטֵב, שֹׁרֶשׁ אַהֲבָה זוֹ, וְעִנְיָינָהּ, וְאֵיךְ הִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ, וְאֵיךְ נִכְלָל בָּהּ גַּם דְּחִילוּ.
וְהָעִנְיָן, כִּי הָאָבוֹת – הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, וְעַל כֵּן זָכוּ לְהַמְשִׁיךְ נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה לִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם עַד עוֹלָם מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה שֶׁבְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו.
וְעַל כָּל פָּנִים, אֲפִילוּ לְקַל שֶׁבְּקַלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נִמְשָׁךְ בְּזִיוּוּגָם נֶפֶשׁ דְּנֶפֶשׁ דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, שֶׁהִיא מַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבִּקְדוּשַּׁת הָעֲשִׂיָּה.
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, מֵאַחַר שֶׁהִיא מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת, הִיא כְּלוּלָה מִכּוּלָּן, גַּם מֵחָכְמָה דַעֲשִׂיָּה, שֶׁבְּתוֹכָהּ מְלוּבֶּשֶׁת חָכְמָה דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, שֶׁבְּתוֹכָהּ חָכְמָה דַאֲצִילוּת, שֶׁבָּהּ מֵאִיר אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ״, וְ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״.
וְנִמְצָא, כִּי אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מְלוּבָּשׁ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם – יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה מִיִּשְׂרָאֵל, וּבְחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבָּהּ, עִם אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ, לְהַחֲיוֹתָהּ מִבְּחִינַת רֹאשָׁהּ עַד בְּחִינַת רַגְלָהּ, כְּדִכְתִיב: ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ״.
[וְלִפְעָמִים מַמְשִׁיכִים פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נְשָׁמוֹת גְּבוֹהוֹת מְאֹד שֶׁהָיוּ בְּעִמְקֵי הַקְּלִיפּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר גִּלְגּוּלִים]:
הִנֵּה, הַחָכְמָה הִיא מְקוֹר הַשֵּׂכֶל וְהַהֲבָנָה, וְהִיא לְמַעְלָה מֵהַבִּינָה שֶׁהוּא הֲבָנַת הַשֵּׂכֶל וְהַשָּׂגָתוֹ, וְהַחָכְמָה – הִיא לְמַעְלָה מֵהַהֲבָנָה וְהַהַשָּׂגָה, וְהִיא מָקוֹר לָהֶן.
וְזֶהוּ לְשׁוֹן חָכְמָה – ״כֹּ״חַ מָ״ה״, שֶׁהוּא מַה שֶּׁאֵינוֹ מוּשָּׂג וּמוּבָן, וְאֵינוֹ נִתְפָּס בְּהַשָּׂגָה עֲדַיִין, וְלָכֵן מִתְלַבֵּשׁ בָּהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וְלָכֵן, כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲפִילוּ הַנָּשִׁים וְעַמֵּי הָאָרֶץ, הֵם מַאֲמִינִים בַּה׳, שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַהַשָּׂגָה, כִּי ״פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר, וְעָרוּם יָבִין וְגוֹ׳״, וּלְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל וְהַדַּעַת וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל – הַכֹּל כִּפְתָיִים אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע, בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ, וַאֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ וְגוֹ׳״, כְּלוֹמַר, שֶׁבָּזֶה שֶׁאֲנִי ״בַּעַר״ וּ״בְהֵמוֹת״ – ״אֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ״.
וְלָכֵן, אֲפִילוּ קַל שֶׁבְּקַלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מוֹסְרִים נַפְשָׁם עַל קְדוּשַּׁת ה׳, עַל הָרוֹב, וְסוֹבְלִים עִינּוּיִם קָשִׁים שֶׁלֹּא לִכְפּוֹר בַּה׳ אֶחָד.
וְאַף אִם הֵם בּוּרִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֵין יוֹדְעִים גְּדוּלַּת ה׳, וְגַם בַּמְעַט שֶׁיּוֹדְעִים אֵין מִתְבּוֹנְנִים כְּלָל, וְאֵין מוֹסְרִים נַפְשָׁם מֵחֲמַת דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת בַּה׳ כְּלָל, אֶלָּא בְּלִי שׁוּם דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת, רַק כְּאִלּוּ הוּא דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר כְּלָל לִכְפּוֹר בַּה׳ אֶחָד, בְּלִי שׁוּם טַעַם וְטַעֲנָה וּמַעֲנֶה כְּלָל.
וְהַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁה׳ אֶחָד מֵאִיר וּמְחַיֶּה כָּל הַנֶּפֶשׁ, עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַשֵּׂכֶל הַמּוּשָּׂג וּמוּבָן:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לו לעבור אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד לפי שאינן מצווין על קדוש השם ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות.
תלמוד ירושלמי שביעית ד׳:ב׳ - הטקסט מספריא
משנה: שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְוצָה תִּיזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שֶׁנִּיטַּיְיבָה אוֹ שֶׁנִּידַּיְירָה לֹא תִיזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיְיבָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין אוֹכְלִין פֵּירוֹתֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אוֹכְלִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין אוֹכְלִין פֵּירוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בְּטוֹבָה וּשֶׁלֹּא בְטוֹבָה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חִילּוּף הַדְּבָרִים זֶה מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל.
הלכה: שָׂדֶה שֶׁנִּיקַוְוצָה כו׳. תַּמָּן אָמְרִין בְּשֶׁנִּיטְּלוּ קוֹצֶיהָ. וְרַבָּנִין דְּהָכָא אָמְרִין מִשֶּׁחָרַשׁ. עַל דַּעְתֵּיהוּ דְּרַבָּנִין דְּהָכָא אֵי זֶהוּ הַטִּייוּב כָּל הָעָם חוֹרְשִׁין פַּעַם אַחַת וְהוּא חוֹרֵשׁ שְׁנֵי פְעָמִים. וְכָא כֵן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן תַּמָּן אֵין הַמַּלְכוּת אוֹנֶסֶת. בְּרַם הָכָא הַמַּלְכוּת אוֹנֶסֶת.
בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁהָיְתָה הַמַּלְכוּת אוֹנֶסֶת. הוֹרֵי רִבִּי יַנַּאי שֶׁיְּהוּ חוֹרְשִׁים חֲרִישָׁה רִאשׁוֹנָה. חַד מְשֻׁמָּד הֲוָה אִיעֲבַר חָמְתוֹן רַמְיָין קוֹבְעֳתָה. אֲמַר לוֹן הַאסְטוּ שָׁרָא לְכוֹן מִירְדִי. שָׁרָא לְכוֹן רַמְיָין קוֹבְעֳתָה.
אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי קוֹמֵי רִבִּי אַבָּהוּ לֹא כֵן אָמַר רִבִּי זְעִירָא וְרִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק נִמְנוּ בַּעֲלִיַית בֵּית לִבְזָה בְּלוֹד. עַל כָּל הַתּוֹרָה מְנַיִין אִם יֹאמַר גוֹי לְיִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים יַעֲבוֹר וְלֹא יְיהָרֵג. הָדָא דְתֵימָר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. אֲבָל בְּרַבִּים אֲפִילוּ מִצְוָה קַלָּה לֹא יִשְׁמַע לוֹ. כְּגוֹן לוּלִיָּינוּס וּפַּפּוֹס אָחִיו שֶׁנָּתְנוּ לָהֶן מַיִם בִּכְלִי זְכוּכִית צְבוּעָה וְלֹא קִיבְּלוּ מֵהֶן. אָמַר לֹא מִתְכַּוֵון מְשַׁמַּדַּתְכוֹן וְלָא אִתְכַּוֵון אֶלָּא מִיגְבֵּי אַרְנוֹנִין. כַּמָּה הֵן רַבִּים. רַבָּנִין דְּקֵיסָרִין אָמְרִין עֲשָׂרָה דִכְתִיב וְנִקְדַּשְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
רִבִּי אֲבוּנָא זְעִירָא חַמְנוּנֵיהּ פָּרֵי חוֹרִי חַמְרָא בְּשׁוּבְתָא. רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יוֹסֵה הוֹרוּן מֵפֵי לְאֻרְסִקִּינֻס בְּשׁוּבְתָא. אָמַר רִבִּי מָנָא קְשִׁיתָהּ קוֹמֵי רִבִּי יוֹנָה אַבָּא לֹא כֵן אָמַר רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק נִמְנוּ בַּעֲלִיַית בֵּית לִבְזָה בְּלוֹד. עַל כָּל הַתּוֹרָה מְנַיִין אִם יֹאמַר גוֹי לְיִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה חוּץ מִן הָעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים יַעֲבוֹר וְלֹא יְיהָרֵג. הָדָא דְתֵימָר בֵּינוֹ לְבִין עַצְמוֹ. אֲבָל בְּרַבִּים אֲפִילוּ מִצְוָה קַלָּה לֹא יִשְׁמַע לוֹ. כְּגוֹן לוּלִיָינוּס וּפַּפּוֹס אָחִיו שֶׁנָּתְנוּ לָהֶן מַיִם בִּכְלִי זְכוּכִית צְבוּעָה וְלֹא קִיבְּלוּ מֵהֶן. אָמַר לֹא אִתְכַּוֵון מְשַׁמַּדַּתוֹן וְלֹא אִתְכַּוֵון אֶלָּא מֵיכוֹל פִּיתָּא חֲמִימָא. כַּמָּה הֵן רַבִּים. רַבָּנִין דְּקֵיסָרִין אָמְרִין עֲשָׂרָה דִכְתִיב וְנִקְדַּשְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
רִבִּי אָבוּנָא בָּעָא קוֹמֵי רִבִּי אִימִּי גּוֹיִם מַהוּ שֶׁיְּהוּ מְצוּוִּין עַל קִידּוּשׁ הַשֵּׁם. אָמַר לֵיהּ וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יִשְׂרָאֵל מְצוּוִּין עַל קִידּוּשׁ הַשֵּׁם וְאֵין הַגּוֹיִם מְצוּוִּין עַל קִידּוּשׁ הַשֵּׁם. רִבִּי נָסָא בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. לְדָבָר הַזֶּה יִסְלַח יי לְעַבְדֶּךָ וגו׳. יִשְׂרָאֵל מְצוּוִּין עַל קִידּוּשׁ הַשֵּׁם וְאֵין הַגּוֹיִם מְצוּוִּין עַל קִידּוּשׁ הַשֵּׁם.
רִבִּי אַבָּא בַּר זְמִינָא הֲוָה מְחַיֵיט גַּבֵּי חַד אֲרַמָּאִי בְּרוֹמֵי. אַיְיתֵי לֵיהּ בָּשָׂר דִּנְבֵילָה אֲמַר לֵיהּ אֲכוֹל. אֲמַר לֵיהּ לֵינָא אֲכִיל. אֲמַר לֵיהּ אֲכוֹל דִּלָכֵן אֲנָא קְטִילְנָא לָךְ. אֲמַר לֵיהּ אִין בְּעִית מִיקְטַל קְטוֹל דַּאֲנָא לֵינָא מֵיכַל בָּשָׂר דִּנְבֵילָה. אֲמַר לֵיהּ מָהֵן מוֹדַע לָךְ דְּאִילּוּ אֲכָלָת הֲוֵינָא קְטִיל לָךְ. אוֹ יְהוּדַיי יְהוּדַיי אוֹ אֲרַמָּאי אֲרַמָּאי. אָמַר רִבִּי מָנָא אִילּוּ הֲוָה רִבִּי אַבָּא בַּר זְמִינָא שָׁמַע מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִין מֵיכַל הֲוָה.
טִיְיבָהּ וּמֵת בְּנוֹ מַהוּ שֶׁיְּהֵא מוּתָּר לְזוֹרְעָהּ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי אִימִּי בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵה בֵּי רִבִּי חֲנִינָה טִיְיבָהּ וּמֵת בְּנוֹ מוּתָּר לְזוֹרְעָהּ. טִיְיבָהּ וּמְכָרָהּ אָסוּר לְזוֹרְעָהּ. עָבַר וּזְרָעָהּ מוּתָּר שֶׁלֹּא גָזְרוּ אֶלָּא עַל הַגֶּדֶר שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ.
טִייוּב בִּזְמַן זֶה מַהוּ. רִבִּי יִרְמְיָה סָבַר מֵימַר שָׁרֵי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה וְלֹא שְׁמִיעַ רִבִּי יִרְמְיָה שֶׁהוּא לוֹקֶה. לֹא שְׁמִיעַ שֶׁהוּא פָּסוּל מִן הָעֵידוּת. חָזַר וְאָמַר אִין דְּהוּא שְׁמִיעַ אֶלָּא כְאֵינַשׁ דְּשָׁמַע מִילָּה וּמַקְשֵׁי עֲלָהּ. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה אִתְתָּבַת קוֹמֵי רִבִּי יִרְמְיָה דְּאָמַר וְכִי אֵין זֶה בֵּית דִּין עָמַד וּבִיטֵּל. חֵילֵיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה מִן הָדָא. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּאת לְהַדְלִיק מִן הַכֹּהֶנֶת טוֹבֶלֶת אֶת הַפְּתִילָה שֶׁמֶן שְׂרֵיפָה וּמַדְלֶקֶת. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם דְּבֵית רִבִּי יַנַּאי שְׁעַת מִשְׁלַחַת זְאֵיבִים הָיְתָה וְלֹא עָמַד בֵּית דִּין וּבִיטֵּל. כְּמַה דְתֵימַר תַּמָּן לֹא עָמַד בֵּית דִּין וּבִיטֵּל וָכָא לֹא עָמַד בֵּית דִּין וּבִיטֵּל.
וְדִכְוָותָהּ מֵאֵימָתַי אָדָם זָכָה בְפֵירוֹתָיו בִּשְׁבִיעִית. רִבִּי יִרְמְיָה סָבַר מֵימַר מִשֶּׁיִּתְּנֵם לְתוֹךְ כֵּלָיו. רִבִּי יוֹסֵי סָבַר מֵימַר אֲפִילוּ נְתָנָם לְתוֹךְ כֵּלָיו לֹא זָכָה בָּהֶן דְּהוּא סָבַר דְּאִינּוּן דִּידֵיהּ. וְלֵית אִינּוּן דִּידֵיהּ. כְּהָדָא רִבִּי טַרְפוֹן יָרַד לֶאֱכֹל קְצִיעוֹת מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא בְטוֹבָה כְבֵית שַׁמַּי. חֲמוּנֵיהּ סַנְטֵירַיָה וְשׁוּרוֹן חַבְּטוֹן עָלוֹי. כַּד חֲמָא גַרְמֵיהּ בְּסַכָּנָה. אָמַר לוֹן בְּחַיֵיכוֹן אָמְרִין גַּו בֵּיתֵייהּ דְּטַרְפוֹן עַתְדִּין לֵיהּ תַּכְרִיכִין. כַּד שְׁמָעוֹן כֵּן אִישְׁתַּטְחוֹן עַל אַפֵּיהוֹן אָמְרִין לֵיהּ רִבִּי שָׁרֵי לָן. אָמַר לוֹן יֵיתֵי עָלַי עַל כָּל חוֹטֵר וְחוֹטֵר דַּהֲוָה נְחִית עָלַי. הֲוֵינָא שָׁרֵי לְכוֹן עַל קַדְמִיָּיא. בְּאִילֵּין תַּרְתֵּין מִילַּיָּיא נְהַג רִבִּי טַרְפוֹן כְּבֵית שַׁמַּאי וּסְכֵין. בְּהָדָא וּבְקִרְיַת שְׁמַע. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה בֶּן גַּמְלִיאֵל כָּל יָמָיו שֶׁל רִבִּי טַרְפוֹן הָיָה מִתְעַנֶּה עַל הַדָּבָר הַזֶּה וְאוֹמֵר אִי לִי שֶׁנִּתְכַּבַּדְתִּי בְכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה.
תניא, ליקוטי אמרים א׳ - הטקסט מספריא
תַּנְיָא [בְּסוֹף פֶּרֶק ג׳ דְּנִדָּה]: ״מַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ, תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע. וַאֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע״.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, דְּהָא תְּנַן [אָבוֹת פֶּרֶק ב׳]: ״וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמֶךָ״.
וְגַם, אִם יִהְיֶה בְעֵינָיו כְּרָשָׁע – יֵרַע לְבָבוֹ וְיִהְיֶה עָצֵב, וְלֹא יוּכַל לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְאִם לֹא יֵרַע לְבָבוֹ כְּלָל מִזֶּה, יָכוֹל לָבוֹא לִידֵי קַלּוּת, חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה מָצִינוּ בַּגְּמָרָא ה׳ חֲלוּקּוֹת: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק וְרַע לוֹ, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע וְרַע לוֹ, וּבֵינוֹנִי.
וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״צַדִּיק וְטוֹב לוֹ – צַדִּיק גָּמוּר, צַדִּיק וְרַע לוֹ – צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר״. וּבְרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים פֵּירַשׁ: צַדִּיק וְרַע לוֹ – שֶׁהָרָע שֶׁבּוֹ כָּפוּף לַטּוֹב וְכוּ׳, וּבַגְּמָרָא סוֹף פֶּרֶק ט׳ דִּבְרָכוֹת: ״צַדִּיקִים – יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן כוּ׳, רְשָׁעִים – יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטָן, בֵּינוֹנִים – זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן אֲנָא בֵּינוֹנִי. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: לֹא שָׁבִיק מַר חַיֵּי לְכָל בִּרְיָּה וְכוּ׳״.
וּלְהָבִין כָּל זֶה בַּאֵר הֵיטֵב, וְגַם לְהָבִין מַה שֶּׁאָמַר אִיּוֹב [בָּבָא בַּתְרָא פֶּרֶק א׳]: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ צַדִּיקִים בָּרָאתָ רְשָׁעִים כוּ׳״, וְהָא ‘צַדִּיק׳ וְ׳רָשָׁע׳ לֹא קָאָמַר!
וְגַם לְהָבִין מַהוּת מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִי, שֶׁבְּוַדַּאי אֵינוֹ מֶחֱצָה זְכֻיּוֹת וּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת, שֶׁאִם כֵּן, אֵיךְ טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי, וְנוֹדָע דְּלָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, עַד שֶׁאֲפִילוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁלוֹט בּוֹ, וְאֵיךְ הָיָה יָכוֹל לִטְעוֹת בְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת חַס וְשָׁלוֹם?
וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה עֲוֹנוֹת נִקְרָא רָשָׁע גָּמוּר [וְאִם אַחַר־כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה – נִקְרָא צַדִּיק גָּמוּר], וַאֲפִילוּ הָעוֹבֵר עַל אִיסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים – מִקְרֵי רָשָׁע, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ב׳ דִּיבָמוֹת וּבְפֶרֶק קַמָּא דְנִדָּה.
וַאֲפִילוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה נִקְרָא רָשָׁע [בְּפֶרֶק ו׳ דִּשְׁבוּעוֹת].
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר, בִּמְבַטֵּל אֵיזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימָהּ, כְּמוֹ כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, שֶׁעָלָיו דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כִּי דְּבַר ה׳ בָּזָה וְגוֹ׳ הִכָּרֵת תִּכָּרֵת וְגוֹ׳״. וּפְשִׁיטָא דְּמִקְרֵי רָשָׁע טְפֵי מֵעוֹבֵר אִיסּוּר דְּרַבָּנָן.
וְאִם כֵּן, עַל כָּרְחֲךָ הַבֵּינוֹנִי אֵין בּוֹ אֲפִילוּ עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם הָכֵי טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי
הגהה
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג׳ דַּף רל״א: כָּל שֶׁמְּמוּﬠָטִין ﬠֲוֹנוֹתָיו וְכוּ׳, הִיא שְׁאֵלַת רַב הַמְנוּנָא לְאֵלִיָּהוּ, אֲבָל לְפִי תְּשׁוּבַת אֵלִיָּהוּ שָׁם, פֵּירוּשׁ ״צַדִּיק וְרַע לוֹ״ הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַﬠְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשָׁה מִשְׁפָּטִים דִּלְﬠֵיל. וְשִׁבְﬠִים פָּנִים לַתּוֹרָה:
וְהָא דְּאָמְרִינָן בְּעָלְמָא, דְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה מִקְרֵי בֵּינוֹנִי, וְרוֹב זְכֻיּוֹת מִקְרֵי צַדִּיק, הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְעִנְיַן שָׂכָר וְעוֹנֶשׁ, לְפִי שֶׁנִּדּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וּמִקְרֵי צַדִּיק בְּדִינוֹ מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין, אֲבָל לְעִנְיַן אֲמִיתַּת שֵׁם הַתּוֹאַר וְהַמַּעֲלָה שֶׁל מַעֲלַת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת צַדִּיקִים וּבֵינוֹנִים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁאֵין לוֹ יֵצֶר הָרָע, כִּי הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית; אֲבָל כָּל מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, אַף שֶׁזְּכֻיוֹתָיו מְרוּבִּים עַל עֲוֹנוֹתָיו – אֵינוֹ בְּמַעֲלַת וּמַדְרֵגַת צַדִּיק כְּלָל.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ: ״רָאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בַּצַּדִּיקִים שֶׁהֵם מוּעָטִים – עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״:
אַךְ בֵּיאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַקְּדוּשָּׁה [וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ב׳], דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, דִכְתִיב: ״וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״, שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת –נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא״, וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ, דְּהַיְינוּ: כַּעַס וְגַאֲוָה – מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁנִּגְבָּהּ לְמַעְלָה, וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים – מִיסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְהוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים – מִיסוֹד הָרוּחַ, וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת – מִיסוֹד הֶעָפָר.
וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים – בָּאוֹת מִמֶּנָּה.
כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִיפָּה, הִיא מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד ״עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע״:
מַה שֶּׁאֵין כֵּן נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם, הֵן מִשְּׁאָר קְלִיפּוֹת טְמֵאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ג׳. וְכָל טִיבוּ דְּעָבְדִין הָאוּמּוֹת לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא עַל פָּסוּק: ״וְחֶסֶד לְאוּמִּים חַטָּאת״ –שֶׁכָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, אֵינָן אֶלָּא לְהִתְיַיהֵר כוּ׳:
בראשית רבה ב׳:ג׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַר קְרָיָא בַּדּוֹרוֹת, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה לִלְמָה וְלֹא כְלוּם. וָבֹהוּ, זֶה קַיִן, שֶׁבִּקֵּשׁ לְהַחֲזִיר אֶת הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ. וְחשֶׁךְ, זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל אֱנוֹשׁ, עַל שֵׁם (ישעיה כט, טו): וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יֹדְעֵנוּ. עַל פְּנֵי תְהוֹם, זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז, יא): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, עַל שֵׁם (בראשית ח, א): וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד מָתַי יְהֵא הָעוֹלָם מִתְנַהֵג בַּאֲפֵלָה, תָּבוֹא הָאוֹרָה, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, זֶה אַבְרָהָם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה מא, ב): מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק וגו', אַל תִּקְרָא הֵעִיר אֶלָּא הֵאִיר. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, זֶה יַעֲקֹב. וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, זֶה עֵשָׂו. וַיְהִי עֶרֶב, זֶה עֵשָׂו. וַיְהִי בֹקֶר, זֶה יַעֲקֹב. וַיְהִי עֶרֶב, עַרְבּוֹ שֶׁל עֵשָׂו. וַיְהִי בֹקֶר, בּוֹקְרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. יוֹם אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה יד, ז): וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וגו'. דָּבָר אַחֵר יוֹם אֶחָד, שֶׁנָּתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵיזֶה זֶה, יוֹם הַכִּפּוּרִים.
אבן עזרא על בראשית כ״ב:א׳ - הטקסט מספריא
והאלהים נסה את אברהם. י"א כי הסמ"ך תחת שי"ן, והה"א תחת האל"ף וטעם כל הפרשה יכחישם רק נסה כמשמעו ואנשי שיקול הדעת אמרו, כי הדעות הם שתים האחת דעת העתיד בטרם היותו, והשנית דעת היש הנמצא, וזה פי' נסה, גם כי עתה ידעתי והגאון אמר שמלת נסה להראות צדקתו לבני אדם, גם מלת ידעתי כטעם הודעתי והלא ידע זה הגאון, כי בשעה שעקד בנו לא הי' שם אפילו נעריו ואחרים אמרו כי פי' והעלהו שם לעולה שיעלהו אל ההר, וזאת תחשב לו לעולה, ואברהם לא ידע סוד הנבואה, וימהר לשחוט אותו, והשם אמר לו לא בקשתי זאת. ואחרים אמרו הראה שתעלהו לעולה כמו "והשקית אותם יין" (ירמי' לה ב) והוצרכו אלה הגאונים לפי' האלה, כי יאמרו לא יתכן אחר שיצוה השם מצוה שיאמר אח"כ לא תעשינה והנה לא שמו על לב הבכורים שהחליפם בלוים אחר שנה ואחר שהכתוב אומר בתחלה "והאלהים נסה את אברהם" סרו כל הטענות והשם נסהו כדי שיקבל שכר
וטעם כי עתה ידעתי, כמו "ואם לא אדעה" (בראשית יח כא) ועוד אפרש סודו בפסוק "ידעתיך בשם" (שמות לג יב) אם יעזרני השם יודע הנסתרות:
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
מצוטט ב־10 עמודים
אגרות קודש 2
- כרך כז ‹ י'תכא לקו"ש ח"כ ע' 74
- כרך כג ‹ ח'תתטו לקו"ש ח"כ ע' 75
לקוטי שיחות 2
- כרך ל ‹ לך לך ‹ שיחה א ‹ 40 לקו"ש ח"כ ע' 75
- כרך ל ‹ וירא ‹ שיחה ב ‹ 75 לקו"ש ח"כ ע' 74
תורת מנחם 6
- מז - שנת תשכ"ו - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשכ"ו לקו"ש ח"כ ע' 76
- נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ קרח, ג' תמוז, ה'תשכ"ח לקו"ש ח"כ ע' 74
- ס - שנת תש"ל - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ במדבר, ב' סיון, ה'תש"ל לקו"ש ח"כ ע' 75
- סד - שנת תשל"א - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ נשא, י"ב סיון, ה'תשל"א לקו"ש ח"כ ע' 74
- סה - שנת תשל"א - חלק רביעי ‹ שיחת יום ד' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשל"א לקו"ש ח"כ ע' 73
- סז - שנת תשל"ב - חלק שני ‹ שיחת יום ד' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשל"ב לקו"ש ח"כ ע' 73