שיחה ב

399שיחה ב

אגרת

א. ההערה על "לבאר היטב בהרחבה הביאור"

לאחר שמבאר אדמו"ר הזקן בפרקים ב' וג' של אגרת התשובה, את פרטי התעניות של חזרה בתשובה, הוא ממשיך ואומר בתחילת פרק ד', ש"כל הנ"ל הוא לגמר הכפרה... אחר התשובה...", אך הענין של התשובה עצמה – "התחלת מצות התשובה ועיקרה..." – הרי "ההכרח לבאר¹ היטב בהרחבת הביאור, בהקדים מה שכתוב בזהר הקדוש² בביאור מלת תשובה על דרך הסוד, תשוב ה', ה' תתאה, תשובה תתאה. ה' עילאה, תשובה עילאה".

בהערותיו לספר התניא³, בהערה השניה⁴ על אגרת התשובה, מתייחס אבי מורי למילים "לבאר היטב בהרחבת הביאור", ומבאר, ששני ביטויים אלו – "לבאר היטב" ו"בהרחבת הביאור" – הם כנגד שתי הדרגות – תשובה תתאה ותשובה עילאה:

הביטוי "לבאר היטב" הוא כנגד תשובה תתאה, כי המילה "באר" רומזת לספירת המלכות, ה' תתאה, ו"היטב" – התשובה ב

שבתשובה תתאה יש שתי דרגות,

תשובה תתאה עצמה הקשורה למלכות,

ה', ו"בעל תשובה תתאה" הקשור

ליסוד, ו'⁵ – לכן אומר אדמו"ר הזקן

את שתי המילים "לבאר" ו"היטב",

המצביעות, כאמור לעיל, על ה' תתאה

ועל ו', כדי לרמוז לשני הפרטים שיש

בתשובה תתאה.

והביטוי "בהרחבת הביאור" הוא

"לנגד תשוב ה' עילאה", כי ה' עילאה

רומזת לבינה, ו"הרחבת הביאור"

מצביעה על בינה, כמבואר בהערה זו.

יש להבין: גם בתשובה עילאה יש

שני פרטים – התשובה עצמה ובעל

התשובה⁶: תשובה עילאה עצמה היא

בבינה, ה' עילאה, ובעל תשובה עילאה

הוא בחכמה, יו"ד, ונשאלת השאלה:

מדוע ברמז לתשובה תתאה מתבטא

אדמו"ר הזקן בביטוי הרומז לשתי

הבחינות – תשובה תתאה עצמה

(מלכות) ובעל תשובה תתאה (יסוד

ז"א) – ואילו ברמז לתשובה עילאה הוא

אומר רק "בהרחבת הביאור" המצביע

על תשובה עילאה (בינה) עצמה ולא על

הדרגה של "בעל תשובה עילאה

(חכמה)⁷?

399כן יש להבין:

המילים "לבאר היטב בהרחבת הביאור" מוסבות בפשטות ל"מה שכתוב בזהר הקדוש בביאור מלת תשובה על דרך הסוד...", ואילו מהביטוי "בהקדים מה שכתוב בזהר הקדוש..." מובן, שעל ידי הקדמת "מה שכתוב בזהר הקדוש" בכוונתו לבאר ענין אחר?

ב. מה מוסיף הסבר "מלת תשובה על דרך הסוד" להבנת מצות התשובה

בנוסף לדיוקים אלו אין מובנים באופן כללי דבריו, שכדי להבין את "התחלת מצות התשובה ועיקרה..." הרי "ההכרח לבאר... בהקדים מה שכתוב בזהר הקדוש בביאור מלת תשובה על דרך הסוד". שהרי, לכאורה:

ההסבר של "מלת תשובה על דרך הסוד", שתשובה היא "תשוב ה'", מבאר רק את התוצאה של התשובה, שעל ידי עבירה מורידים את ה' תתאה (השכינה) לגלות, וכאשר עושים "תשובה נכונה" אז "תשוב ה' תתאה מבחינת גלות"⁸, אך למצות התשובה עצמה, שעל האדם לקיים, אין נוסף⁹ על ידי ביאור מלת תשובה על פי הסוד, שום הסבר חשוב בנוסף על האמור לפני כן¹⁰ ש"מצות התשובה" היא "עזיבת החטא... שיגמור בלבו בלב שלם...".

אך מן הנאמר ש"התחלת מצות התשובה ועיקרה... ההכרח לבאר... מלת תשובה על דרך הסוד" מובן שהקדמת ההסבר של המילה "תשובה" על דרך הסוד הכרחית (גם) כדי להבין את "מצות התשובה", את הציווי שעל האדם לקיים. ויותר מכך: הקדמה זו הכרחית אפילו לצורך הבנת "התחלת מצות התשובה ועיקרה".

ג. כיצד נכללת תשובה

עילאה במצות התשובה?

התמיהה אף חזקה יותר: אדמו"ר הזקן אינו מביא מ"הזהר הקדוש" רק את הענין ש"מלת התשובה" על דרך 400הסוד היא "תשוב ה'", אלא גם את הענין שיש בכך שתי דרגות: תשובה תתאה ותשובה עילאה. כלומר, שלצורך ההסבר של "התחלת מצות התשובה ועיקרה..." נדרש להקדים את ההסבר של תשובה עילאה.

יש להבין: את ההבדל בין שתי הדרגות – תשובה תתאה ותשובה עילאה – מסביר אדמו"ר הזקן בהמשך אגרת התשובה¹¹, שתשובה תתאה היא שיבתו של היהודי למעמד ולמצב שהיה בו לפני חטאו – "לרחוץ ולנקות מלבושים הצואים". ותשובה עילאה, שבאה לאחר תשובה תתאה, היא השבת הנפש "למקורה... כמו שהיתה מיוחדת בו יתברך בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו יתברך לירד למטה ולהתלבש בגוף האדם".

ואין מובן, כיצד ייתכן לומר, כדלעיל בסעיף א', שדברים הבאים "לגמר הכפרה ומירוק הנפש", כדי שהאדם יהא "מרוצה וחביב... כקודם החטא¹², הם "אחר התשובה", ואינם נכללים ב"מצות התשובה", ואילו הענין של תשובה עילאה – החזרת הנפש למקורה... כמו שהיתה... בטרם שנפחה..., שזהו ענין שצריך להיות אף אצל מי שלא חטא מימיו¹³, ואין הוא קשור לכאורה לתיקון החטא – כן נכלל במצות התשובה¹⁴ עד כדי כך שהוא "התחלת מצות התשובה ועיקרה"?

ד. תשובה תתאה – קיום המצוות, תשובה עילאה – עסק התורה

כדי להבין את כל האמור לעיל יש להקדים ולבאר את הנאמר במספר מקומות¹⁵ שתשובה תתאה קשורה לעבודה של "סור מרע ועשה טוב" – קיום המצוות, ותשובה עילאה קשורה לעסק התורה, כפי שמובא גם בהמשך אגרת התשובה¹⁶ מ"רעיא מהימנא 401פרשת נשא"¹⁷, שתשובה עילאה היא "דיתעסק באורייתא...".

ויש לומר, שאחד ההסברים לכך הוא:

בעבודת קיום המצוות מתבטא הביטול העצמי מתוך קבלת עול מלכות שמים, שהיהודי מוכן לציית לכל מה שיצווה עליו הקדוש־ברוך־הוא, אף אם יהא הדבר כרוך בקשיים – כעבד המציית לפקודת אדונו, בלי שום שיקולים אחרים.

לעומת זאת, ההתבטלות של האדם בעסקו בתורה, היא ש"דבר ה' זו הלכה היא היא .. המדברת מתוך גרונו". ולכן "מאן מלכי רבנן"¹⁸, כי בהתבטלותו בעסקו בתורה אין הוא "כעבד המקיים מצות המלך", אלא שמציאותו עצמה היא מציאות של "מלך"¹⁹.

ויש לומר, שהתבטלות זו, של עסק התורה, נובעת משרש הנשמה כפי שהיתה "בטרם שנפחה..." מצד בחינת הנשמה כפי שירדה למטה, הרי, כנאמר בתניא²⁰ "נשמת האדם אפילו הוא צדיק גמור... אינה בטילה במציאות לגמרי... להיות לאחדים ומיוחדים ביחוד גמור...". אך ההתבטלות והיחוד הנ"ל של עסק התורה נובעים מכך שמאירה באדם דרגת הנשמה כפי שהיא "בטרם שנפחה", שאז היא היתה "מיוחדת בו יתברך בתכלית היחוד".

ולפי זה מובן הקשר שבין תשובה תתאה לקיום המצוות – "סור מרע ועשה טוב" – ושבין תשובה עילאה לעסק התורה²¹:

התבטלות היהודי מצד הנשמה כפי שהיא לאחר "ויפח" – ובמיוחד²² לאחר ירידתה למטה לעולם הזה והתלבשותה בגוף – היא רק באופן שמציאות נכנעת כלפי הקדוש־ברוך־הוא, כהתבטלות של עבד כלפי מלך וכדומה.

וכיון שתשובה תתאה היא, בעיקר, שיבתו של היהודי למצבו הקודם כפי שהיה לפני החטא – "לרחוץ ולנקות נפשם מלבושים הצואים...", שגם אז הוא היה מציאות, כדלעיל, לכן קשורה 402תשובה תתאה בעיקר לקיום המצוות, שהתבטלות האדם בקיום המצוות היא "כעבד המקיים מצות המלך".

לעומת זאת תשובה עילאה היא שיבת הנשמה למקורה "כמו שהיתה מיוחדת בו יתברך בתכלית היחוד בטרם שנפחה...", ולכן קשורה דרגה זו של תשובה לעסק התורה, אשר "דבר ה' .. היא היא .. המדברת מתוך גרונו".

ה. שתי הדרגות של תשובה ב"תשובה תתאה" עצמה

שתי דרגות אלה – תשובה תתאה ותשובה עילאה – ישנן גם בכל אחד משני סוגי ה"תשובה", ואלה הן שתי הדרגות של "תשובה" ו"בעל תשובה" הקיימות הן בתשובה תתאה²³ והן בתשובה עילאה, כדלעיל בסעיף א'.

ההסבר לכך הוא: על שתי הדרגות שבתשובה תתאה מוסבר בתורת החסידות¹⁵, שהדרגה הנמוכה יותר של תשובה תתאה – ה"תשובה" עצמה קשורה לעבודה של "סור מרע" – על האדם לעבוד על עצמו שלא יהא אפשרי אצלו לעשות את ההיפך מרצון ה'. והדרגה הנעלית יותר של תשובה תתאה – הדרגה של "בעל תשובה" – היא עבודה של "ועשה טוב": "לייגע את עצמו בתורה ותפלה" יותר מאופיו והרגלו – הדרגה של "עובד אלקים" אשר "שונה פרקו מאה פעמים ואחד", יותר מהרגלו²⁴.

בכך מובן ששתי הדרגות שבתשובה תתאה, "תשובה" ו"בעל תשובה", הן מעין הדרגות של תשובה תתאה ותשובה עילאה:

בעבודה של סור מרע נשאר העובד במציאותו, אלא שעול מלכות שמים, שהוא מקבל על עצמו, מנעו מלעבור על רצון ה' – ולכן קשורה עבודה זו לתשובה תתאה, אשר בתשובה תתאה עצמה.

לעומת זאת, בעבודה של "ועשה טוב", הרי על ידי עמלו בתורה יותר מהרגלו, ושבירת אופיו, הוא יוצא במדה מסויימת ממציאותו – ולכן קשור הדבר לתשובה עילאה²⁵.

למרות זאת, גם העבודה הנעלית יותר היא דרגה מסויימת בתשובה תתאה בלבד (אם כי בתשובה תתאה עצמה זהו סוג של תשובה עילאה), כי: (א) גם בעבודה של "ועשה טוב" אין האדם יוצא לגמרי ממציאותו, אלא שבמעשה הוא מתגבר על אפיו על ידי מאבק. (ב) יותר מכך: גם השינוי בטבע מדותיו הוא פעולת האדם, שלא כבעסקו בתורה, שאז דבר ה' "מדברת מתוך גרונו".

403ו. שתי הדרגות של "תשובה עילאה" עצמה

אך גם העבודה של עסק התורה, הקשורה, כדלעיל, לתשובה עילאה, היא הדרגה של ה"תשובה" עצמה בלבד בתוך תשובה עילאה. ואילו הדרגה של "בעל תשובה עילאה" היא העבודה של "קדש²⁶ עצמך במותר לך"²⁷. ולפי האמור לעיל ש"תשובה" ו"בעל תשובה" הן דרגות הדומות לתשובה תתאה ותשובה עילאה, יוצא, שבתשובה עילאה עצמה עסק התורה הוא "תשובה תתאה" שבה, ו"קדש עצמך במותר לך" הוא "תשובה עילאה" שבה.

ההסבר לכך הוא: ב"מכילתא" על הפסוק²⁸ "והייתם לי סגולה..." נאמר: "והייתם לי – שתהיו קנויין לי ועוסקין בתורה ולא תהיו עוסקין בדברים אחרים". כלומר, "עוסקין בתורה" בלבד אינו מספיק כדי להגיע ל"קנויין לי" באמת, אלא יש צורך גם בתנאי של "לא תהיו עוסקין בדברים אחרים", שזוהי²⁹ העבודה של "קדש עצמך במותר לך".

עסק האדם בתורה, ואפילו באופן ש"דבר ה'... היא היא... המדברת מתוך גרונו" עדיין אינו מוכיח שהוא "קנוי" בכל מציאותו לקדוש־ברוך־הוא, כי ייתכן שהתבטלותו בעסקו בתורה היא מפני שהתורה חודרת אליו כל כך עד אשר הוא מאבד את מציאותו העצמית. אך אין הכוונה, שהוא מצד עצמו מתבטל כלפי אלקות.

ואילו העבודה של "קדש עצמך במותר לך", שהאדם מקדש עצמו ופורש מעניניו – "דברים אחרים" – גם אם הם "מותר לך", על ידי כך מתבטא שהוא "מבטל ומסלק את עצמו ליבטל אליו יתברך"³⁰, אין לו מציאות עצמאית, אלא הוא "קנוי לי".

לפי זה מובן מדוע תשובה עילאה אמיתית מתבטאת בעבודה של "קדש עצמך במותר לך", ואילו ההתבטלות שבעיסוק בתורה היא דרגה של תשובה תתאה שבתשובה עילאה: מהות תשובה עילאה היא "לדבקה בו יתברך ביחוד נפלא, כמו שהיתה מיוחדת בו יתברך בתכלית היחוד בטרם שנפחה..." ולא ייתכן לומר שיש אז ("בטרם שנפחה") לנשמה מציאות עצמאית, וכיון שההתבטלות של עסק התורה אינה שוללת לגמרי את מציאותו העצמית, כדלעיל, לכן זוהי רק דרגת תשובה תתאה שבתשובה עילאה, ואילו העבודה של "קדש עצמך במותר לך" מבטאת כיצד כל מציאותו קנויה לקדוש־ברוך־הוא, וזוהי הדרגה הנעלית ותשובה עילאה באמת.

404ז. "קדש עצמך..." – נקודה של עצם ההתקשרות

לפי זה מובן גם מדוע קשורה העבודה של "קדש עצמך במותר לך" לדרגת החכמה שבנפש³¹, בחינת יו"ד (נקודה), כאמור לעיל ש"בעל תשובה עילאה" הוא בבחינת יו"ד – כי על ידי עבודה זו מתבטאת עצם ההתקשרות של היהודי לקדוש־ברוך־הוא, שזהו יו"ד – "נקודה" שלמעלה³² מכל הגדרה:

התקשרותו של היהודי לה' בשלושת סוגי העבודה הרוחנית – "סור מרע", "ועשה טוב" וההתבטלות של עסק התורה – מתבטאים ב"צורה" מסויימת, כיון שהאדם העובד באופנים אלו לא יצא לגמרי ממציאותו העצמית, אלא הוא מקשר את מציאותו העצמית אל הקדוש־ברוך־הוא, ולכן אופן ההתקשרות הוא בהתאם לכחות האדם שבהם הוא מבצע את ההתקשרות. ולכן קשורים שלושת סוגי העבודה הללו לשלוש האותיות ה' ו' ה' של שם הוי', שהן "צורה" מסויימת. ואילו העבודה של "קדש עצמך במותר לך", אשר בה הוא "מבטל ומסלק את עצמו ורצונו", מביעה את עצם נקודת ההתקשרות שמעל ל"צורה" ולהגבלה של כחות האדם, ולכן היא נרמזת באות יו"ד, נקודה.

ח. כל העבודות הנ"ל קשורות זו לזו

כשם שארבע האותיות של שם הוי' מתחילות בנקודה של האות יו"ד, ונקודה זו מתרחבת לאחר מכן לצורה של האור ה' הראשונה, ולאחר מכן לצורת האות ו' ולאחר מכן לצורת האות ה' האחרונה^* – כך גם העבודות הרוחניות שלעיל אינן שונות בעצם מהותן זו מזו, אלא הן המשך אחד:

ההתחלה היא נקודת ההתקשרות של היהודי לקדוש־ברוך־הוא שמעל לצורה והגדרה, ומתבטאת בשלילת המציאות – "מבטל את עצמו ורצונו...", קדש עצמך במותר לך, ונקודה זו מתבטאת לאחר מכן ב"צורה" ותיאור, בעסק התורה, ב"ועשה טוב", ועד "סור מרע".

ולכן, כאשר חסרה ההתבטלות של קבלת עול מלכות שמים בעבודה הרוחנית של "סור מרע", אין זה פוגע בה' תתאה בלבד, אלא גם בשלוש האותיות הקודמות. כי אילו היתה מאירה בו ההתבטלות עצמה – יו"ד – או לפחות כפי שהיא מתבטאת ב"עסק התורה" וב"ועשה טוב" – ה' ראשונה 405וו' – היתה אצלו התבטלות של קבלת עול.

זוהי הסיבה לכך שכאשר יהודי נכשל בחטא הוא זקוק גם לתשובה עילאה, שרק אז תשובתו היא "תשובה שלימה"³³.

ט. גם בתשובה תתאה צריכה להיות מורגשת תשובה עילאה

יותר מכך: לא רק לשם שלימות התשובה יש צורך גם בעבודה של תשובה עילאה שבאה לאחר תשובה תתאה, אלא גם התשובה תתאה עצמה צריכה להיות באופן שיורגש בה אופן התשובה של תשובה עילאה.

כלומר, שקבלתו לעתיד "לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו יתברך ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו"¹⁰, צריכה להיות באופן שלא יורגש בה רק ההתבטלות של קבלת עול מלכות שמים – כעבד שמוכן לציית לציווי אדונו למרות שמציאותו אינה מציאותו של האדון – אלא גם שההתבטלות היא תוצאה מכך שנשמתו בשרשה מאוחדת עם הקדוש־ברוך־הוא באחדות מוחלטת.

י. "תשוב ה"א...

להתייחד בי־ה־ו"

ויש לומר שזהו ההסבר (בעבודה) לכך שתשובה תתאה אינה רק "תשוב ה"א תתאה מבחינת גלות", כי אם גם "תשוב ה"א תתאה למקומה להתייחד בי־ה־ו"³⁴.

מהותה של ה"א תתאה כשלעצמה בעבודה הרוחנית של האדם היא ההתבטלות של קבלת עול מלכות שמים מצד דרגת הנשמה המלובשת בגוף³⁵. והענין של "תשוב ה"א תתאה למקומה להתייחד בי־ה־ו" הוא שההתבטלות של קבלת העול – ה"א תתאה – תהיה באופן שיורגש בה הקשר והאיחוד עם דרגת "תכלית היחוד" שמצד עצם הנשמה, האותיות י־ה־ו.

יא. על ידי ביאור "תשוב ה'" מובנת מצות התשובה

לפי כל האמור לעיל ניתן להבין כיצד הסבר ל"מצות התשובה", שעל האדם לקיים, על ידי ביאור המילה "תשובה" בדרך הסוד – תשוב ה':

על ידי ההסבר שה' תתאה אינה מהות בפני עצמה אלא המשך של שלוש האותיות הקודמות, ושהתשובה היא החזרת ה"א תתאה "למקומה", כפי שהיא מאוחדת עם שלוש האותיות האחרות של שם הוי'³⁶ – מתחדש 406ב"מצות התשובה", בענין של "יגמור בלבו... לבל ישוב... למרוד במלכותו יתברך...", שלמרות שעיקרה היא קבלת עול לגבי "סור מרע" – "לבל ישוב... למרוד במלכותו יתברך ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו" ה"א תתאה, בכל זאת היא צריכה להיות קשורה גם לעבודות הקשורות לאותיות האחרות של שם הוי'.

ולכן חשוב להקדים ל"התחלת מצות התשובה ועיקרה" גם את הענין של תשובה עילאה, כי התשובה כפשוטה צריכה להיעשות באופן שיורגש בה גם הענין של תשובה עילאה, כדלעיל בסעיף ט'.

יב. צריך לחוש ב"סור מרע" גם את "ועשה טוב

לפי זה מובן גם שהמילים "לבאר היטב בהרחבת הביאור" – שהם "לנגד הב' בחינות תשובה שנקט אחר כך, תשוב ה' תתאה תשוב ה' עילאה", כמובא לעיל מהערות אבי מורי – אינן רמז בלבד, אלא הסבר וחידוש בקיום "התחלת מצות התשובה ועיקרה".

ולכן אומר אדמו"ר הזקן "לבאר היטב בהרחבה הביאור בהקדים מה שכתוב בזהר...", כדי להבהיר (על ידי התוספת "בהקדים") ש"לבאר היטב בהרחבת הביאור" אינו מוסב רק ל"מה שכתוב בזהר הקדוש...", כפי שרואים בפשטות, אלא זהו ענין כשלעצמו:

כדי ש"התחלת מצות התשובה ועיקרה" תהיה "באמת ובלב שלום", הרי "ההכרח"³⁷ שהיא תהיה באופן שנרמז בביטוי "לבאר היטב בהרחבת הביאור".

כלומר, למרות שמצות התשובה היא "שיגמור בלב" שלא למרוד במלכותו יתברך ולא לעבור על מצות המלך – "סור מרע", ה"א תתאה, בכל זאת, צריך לחוש בה גם את משמעות האות וא"ו³⁸ – ה"לבאר" צריך להיות "היטב", בקבלה לעתיד שלא למרוד במלכותו יתברך צריכה להיות מודגשת נכונותו "לייגע את עצמו" יותר מטבעו והרגלו, בדומה לעבודה של "ועשה טוב".

ויותר מכך: הענין של "לבאר" צריך להיות גם "בהרחבת הביאור", "לנגד תשוב ה' עילאה דבינה": בקבלה צריכה להיות מורגשת, ולפחות בהעלם, נכונותו לבטל את עצמו ולצאת לגמרי ממציאותו, בדומה להתבטלות של האדם בעסקו בתורה³⁹.

יג. אין צורך לרמוז גם לאות יו"ד

זוהי גם הסיבה לכך שאדמו"ר הזקן רומז רק לשלוש הדרגות הראשונות של 407התשובה, ואינו רומז גם לדרגה של "בעל תשובה עילאה", בחינת יו"ד:

לגבי האות יו"ד אין צורך בעבודה מיוחדת כדי שהיא תורגש בקבלה לעתיד "לבל ישוב... למרוד במלכותו יתברך...", כי מהותה של האות יו"ד היא, כדלעיל, נקודת ההתקשרות שאינה ניתנת לתיאור והגדרה, ומובן, שנקודה זו קיימת בכל העבודות הקשורות ליתר שלוש האותיות^*, כיון שהן מהוות ביטוי לנקודה זו בתיאור והגדרה מסויימים.

ואדרבה: דוקא משום שגם הקבלה שלא למרוד במלכותו יתברך היא התבטלות⁴⁰, שלמטה מבחינת ציור⁴¹, מורגשת דוקא בה עצם נקודת ההתקשרות שמעל לציור⁴².

וכיון שבמילים "לבאר היטב בהרחבת הביאור" מחדש אדמו"ר הזקן כיצד צריכה להיות הפעולה המעשית של "לשוב...", לכן הוא מתבטא באופן שרומז רק לשלוש הדרגות הראשונות.