שיחה ד

76שיחה ד

נשא

א. פירושי רש"י ל"אמור להם", והסדר ביניהם

בציווי על ברכת כהנים "כה תברכו את בני ישראל אמור להם"¹, מפרש רש"י את המילים "אמור להם, כמו זכור שמור בלע"ז דישנ"ט². אמור להם, שיהיו כולם שומעים. אמור, מלא, לא תברכם בחפזון ובבהלות אלא בכוונה ובלב שלם".

מכך שבכל אחד משלושת הפירושים מצטט רש"י מן הפסוק את המילים "אמור להם" (פעמיים) ו"אמור" (פעם אחת), מובן, שכל אחד מן הפירושים מסביר ענין אחר בביטוי המצוטט.

אך יש להבין: בשתי הפעמים הראשונות מפרש רש"י גם את המילה "להם", ובקטע השלישי הוא מפרש את המילה "אמור" בלבד, ואם כך, הוא היה צריך להקדים את הפירוש השלישי לפני שני הפירושים הראשונים.

מכך מובן, שלמרות שכל פירוש הוא ענין בפני עצמו, בכל זאת הם צריכים להופיע בסדר זה, כי הקושי שאותו מבאר הפירוש השלישי מתעורר רק לאחר שני הפירושים הקודמים.

ב. פירושו הראשון של רש"י והשאלות עליו

לגבי הפירוש הראשון של רש"י – "כמו זכור שמור" – יש המפרשים³, שרש"י מתכוון לתרץ את הקושי במילה "אמור", שאיננה בלשון ציווי, אלא בלשון הווה או מקור – ה"אל"ף" איננה מנוקדת בסגול (או בחיריק בתוספת וא"ו בסוף המילה – אמרו), אלא בקמץ:

ורש"י מסביר, לפי מפרשים מסויימים⁴, שאכן, המילה "אמור" כאן איננה ציווי, אלא לשון "הווה", ואין זו תופעה יוצאת דופן, דומה הדבר ל"זכור" ו"שמור", שלשון הווה, הבאה במקום ציווי, מצביעה על כך שהאמירה צריכה להיות תמידית, כפי שכבר ביאר רש"י לפני כן את המילה "זכור"⁵: "תנו לב לזכור תמיד...".

לעומת זאת, מסבירים מפרשים אחרים³, שלמרות ש"אמור" (בקמץ) איננה לשון ציווי, הרי היא ה"מקור", ורש"י אומר, שמוצאים בתורה את המקור בשימוש של ציווי: "כמו זכור שמור", שהן לשונות של מקור, למרות שכוונתן ציווי.

אבל לפי כל זה קשה, בנוסף לקשיים אחרים: אם רש"י מבאר רק את 77המילה "אמור", מדוע הוא מצטט גם את המילה "להם", ואינו אומר בקיצור: "אמור⁶ – כמו זכור שמור"?

כן יש להבין: מדוע מביא רש"י שתי דוגמאות "זכור" ו"שמור", ואינו מסתפק בדוגמא של זכור בלבד או שמור בלבד?

ג. הפירוש השני של רש"י והשאלות עליו

בפירוש השני של רש"י, "אמור להם שיהיו כולם שומעים", הכוונה היא בפשטות, כדברי המפרשים, למנוע מחשבה בטעות שהכהן יכול לומר את ברכת כהנים בינו לבין עצמו בלי שמיעת הקהל⁷, אלא שצריך להיות "אמור להם שיהיו כולם שומעים".

אין מובן: א) ממה נפשך – אם רש"י לומד את דבריו מן המילה "להם" – "שיהיו כולם שומעים", אין הוא צריך לצטט את המילה "אמור"? ואם הוכחת רש"י היא גם מן המילה "אמור"⁸, שהאמירה צריכה להיות באופן שתגיע "להם" (שזה סביר יותר, כי הענין מתאים יותר לתוכן הפסוק המדבר על אמירת הכהנים, ולא על שמיעת בני ישראל), צריך היה רש"י להתבטא בהתאם לכך, בדומה ללשון הגמרא⁹, שהאמירה צריכה להיות "בקול רם"¹⁰.

ב) אם רש"י מתכוון לשלול את אמירת הברכה בינם לבין עצמם, מדוע אין הוא אומר זאת בפירוש (כשם שהוא שולל בפירושו הבא: "לא תברכם בחפזון..."), וכפי שנאמר ב"ספרי" ובגמרא? ולכאורה, אדרבה: אם בספרי ובגמרא, שאותם לומדים "בן עשר למשנה" ו"בן חמש עשרה לגמרא", צריך לבאר שהכוונה היא שלא יברכום בינם לבין עצמם או בלחש¹¹ – הרי ודאי צריך לבאר זאת רש"י בפירושו המיועד ל"בן חמש למקרא".

ג) מדוע משתמש רש"י בביטוי "כולם שומעים" ואינו מסביר למי הכוונה? אמנם, הדבר נאמר בהמשך ללשון הפסוק "כה תברכו את בני ישראל אמור להם", אך הרי אין הכוונה לכל בני ישראל בכל מקום, אלא ליהודים שבאותו מעמד, והיה מתאים שרש"י יציין זאת, כפי שנאמר ב"ספרי" – "שיהיה כל הקהל שומע" וכדומה.

ד. הפירוש השלישי של רש"י והשאלות עליו

בפירוש השלישי, "אמור, מלא, לא תברכם בחפזון ובבהלות אלא בכוונה ובלב שלם", צריך להבין: א) כמוסבר מספר פעמים הרי הענין של מלא וחסר אינו קושי בפשוטו של מקרא שרש"י חייב לתרצו – ואדרבה, ברוב המכריע 78של המילים בחומש שהן מלאות או חסרות, אין רש"י מתעכב על כך, אלא אם כן יש קושי בפשוטו של מקרא המתורץ על ידי הענין של מלא וחסר. צריך אפוא להבין: מהו הקושי כאן בפשוטו של מקרא שמתרץ ה"מלא"?

ב) מדוע עולה בכלל על הדעת שהכהנים יברכו את ישראל בחפזון ובבהלות, שצריך להזהיר על כך?

במדרש¹² נאמר: "אמר להם הקדוש־ברוך־הוא לכהנים: לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכין אותם באנגריא ובבהלות, אלא תהיו מברכין בכוונת הלב", והמשמעות הפשוטה של דברים אלו, כדברי המפרשים¹³, היא, שכיון שהקדוש־ברוך־הוא מסר לכהנים את ברכת ישראל, הם יעשו זאת באופן של "מהירות והגערה"¹⁴.

אך אי אפשר לומר שלכך מתכוון רש"י, שאם כך, הוא היה אומר זאת במילים ברורות.

ומובן בפשטות למה אין הדברים מתאימים לפשוטו של מקרא, כי כבר לפני־כן נלמד הציווי¹⁵ "ואהבת לרעך כמוך", ובדיוק כשם שהכהן חפץ שכאשר יברכו אותו לא יעשו זאת בחפזון אלא בכוונה ובלב שלם, כך הוא ודאי ינהג כאשר הוא יברך את ישראל¹⁶.

גם אי אפשר לחשוב שהסברה לברכת הכהנים בחפזון ובבהלות הוא משום שהכהנים יתבלבלו ויבהלו מן העובדה שהקדוש־ברוך־הוא מצווה עליהם לברך את ישראל,

כי אם נחוץ להזהיר שציוויו של הקדוש־ברוך־הוא לא יגרום לבהלה וכדומה, צריכה היתה התורה להזהיר זאת מיד במצוות הראשונות שמצווה הקדוש־ברוך־הוא, בפרשת בא וכדומה, ולא רק עתה במצות ברכת כהנים, בפרשת נשא.

ג) מהי כוונת רש"י בדיוקו להשתמש בשני הביטויים "בחפזון ובבהלות", ומנין הוא לוקח זאת¹⁷?

ד) בדומה לכך מתעוררת השאלה לגבי שני הביטויים של רש"י בצד החיובי: "בכוונה ובלב שלם", ובמיוחד כאשר במדרש אכן מוזכר רק ביטוי אחד "בכוונת הלב"¹⁸.

79ה. "אמור להם" ציווי בלשון מקור

ההסבר לכל האמור הוא: ההכרח של רש"י להסביר ש"אמור" הוא "כמו זכור שמור" נובע מן המילים "אמור להם", ולכן מצטט רש"י את שתי המילים הללו:

אילו היה כתוב "כה תברכו את בני ישראל אמור" ניתן היה לפרש בפשטות, ש"אמור" איננו ציווי, אלא מקור, ומשמעות הפסוק היתה: כך תברכו את בני ישראל באמירת¹⁹ "יברכך...".

אך כיוון שכתוב "אמור להם", הרי זוהי לשון ציווי, כמו "לא יטמא להם" שהוזכר זה עתה, וכדומה.

ואם כך, מתעוררת השאלה: מדוע כתוב "אמור" בלשון מקור (בקמץ) ולא בלשון ציווי (בסגול, או "אמרו")²⁰?

לשון מקור ולשון ציווי לפעולה הם ענינים שונים, כי המקור שולל את ענין הפעולה²¹.

לכן מסביר רש"י, שלמרות ש"אמור להם" הוא ציווי, בכל זאת אפשר להשתמש בלשון מקור (בקמץ) – "כמו זכור שמור": בדיוק כשם שאצל "זכור" ו"שמור"²² הכוונה היא לציווי ובכל זאת משתמשים בלשון מקור, כיוון שמתכוונים לענין תמידי, כפי שמפרש רש"י, כך גם נאמר הציווי "אמור להם" בלשון המקור מפני שברכת כהנים היא ענין תמידי.

ו. ההוכחה משני הביטויים "זכור" ו"שמור"

לפי זה יובן מדוע זקוק רש"י לשתי ההוכחות, הן "זכור" והן "שמור": ההוכחה מ"זכור" בלבד אינה מספקת, כי ב"זכור" מתאים להשתמש מלשון המקור לצורך ציווי, כי הזכירה היא תמידית, כפירוש רש"י "תנו לב לזכור תמיד..." (הכוונה היא לתשומת הלב "לזכור תמיד"²³), וזהו ענין שאינו מוגבל לזמן מסויים, ואילו הציווי "אמור להם" אינו ענין תמידי, אלא בזמנים קבועים בשנה²⁴. ואף אם נאמר שעל־פי פשוטו של מקרא צריכה להיות ברכת כהנים בכל יום, עדיין אין זו תמידיות כמו ב"זכור", לא יותר מפעם אחת²⁵ ביום.

80לפיכך מביא רש"י הוכחה גם מ"שמור", ומכך שרש"י אומר בפשטות "זכור שמור" ואינו מציין למה הכוונה, מובן שכוונתו היא לביטויים "זכור שמור" שכבר נלמדו וקשורים ביניהם, ואילו הביטויים זכור ושמור לגבי שבת:

שמירת שבת אינה פעולה תמידית, היא קשורה ליום השבת בלבד, אך בכל זאת נאמר הציווי בלשון המקור ("שמור" בקמץ) המצביע על ענין תמידי. זוהי הוכחה לכך שגם לגבי פעולה שאינה נעשית כל הזמן, אלא במחזוריות מסויימת ובזמנים קבועים, מתאים להשתמש בלשון המקור.

ההוכחה מ"שמור" בלבד פחותה אף מ"זכור", כי "שמירת שבת" אינה פעולה חיובית, אלא שלילה, וניתן היה לחשוב שרק אז מתאים השימוש בלשון המקור, כי למרות שקיום ה"שמור" הוא בזמן מסויים, הרי המשמעות השלילית של "שמור" קיימת בכל רגע, ואף בימות החול אין מחללים שבת כאשר עושים מלאכה.

לכן ההוכחה הראשונה והעיקרית היא מ"זכור", שהיא פעולה חיובית של זכירה, שאין היא תמידית כמו שלילת "שמור" ובכל זאת נאמר הציווי בלשון מקור.

וכך מובן לגבי "אמור להם", שלמרות שברכת כהנים אינה תמידית, אלא קשורה לזמן מסויים, בכל זאת כיוון שמדובר בזמנים קבועים, מתאים להשתמש בלשון מקור, המורה על תמידיות. כפי שמוצאים את הביטוי "תמיד" אצל המנורה²⁶ כיוון שדלקה בכל לילה, למרות שלא דלקה במשך כל היממה.

ז. השאלות על ההסבר הנ"ל

לפי זה קשה : א) אם אין התורה מציינת כאן את הזמן הקבוע של ברכת כהנים, מה מוסיפות המילים "אמור להם" לאחר שנאמר "כה תברכו את בני ישראל"²⁷:

וקשה לתרץ, שניתן היה לחשוב לפי המילים "כה תברכו...", שברכת כהנים היא רשות, שכאשר תרצו לברך "כה תברכו", ולכן מדגישה התורה מיד שזהו ציווי – "אמור להם" –

כי לפי זה צריך היה הסדר להיות הפוך²⁸: תחילה הציווי הכללי על ברכת כהנים, ורק אחר־כך הפרט "כה תברכו" – נוסח הברכה.

ב) יותר מכך: "אמור להם" אינו רק ביטוי מיותר, אלא הוא סותר לכאורה את לשון הברכה: נוסח הברכה כולו 81הוא בלשון יחיד – "יברכך... וישמרך, יאר .. אליך ויחנך, ישא .. אליך .. לך" – ואילו "אמור להם" הוא בלשון רבים.

מכך מוכרח רש"י לומר, שאין מדובר רק על הציווי לברכה מצד הכהנים, כי אם גם על ענין הנוגע "להם", לבני ישראל, לשומעים – "שיהיו כולם שומעים".

ההסבר לכך הוא: ברכת הכהנים היא אכן בלשון יחיד, כלומר, הם מברכים כל יהודי בפני עצמו כיחיד. עם זאת, צריכים הכהנים לברך באופן "שיהיו כולם שומעים", שכל האחרים והיחיד ישמעו כיצד היחיד מתברך, ככלל – "כולם".

בכך מובן, מדוע רק לאחר כל זאת מתעכב רש"י על המילה "אמור" ומסביר: "לא תברכם בחפזון ובבהלות": כיוון שצריכים להיות כל הענינים ביחד, הברכה והכוונה לכל יחיד, והברכה והכוונה לכלל, עלול הדבר לגרום לכך שהכהן יברך "בחפזון", כפשוטו, הוא ייחפז בברכה "יברכך" – הברכה לך, לכל אחד בפני עצמו, כי הוא צריך להתכוון ליהודי השני והשלישי וכו', וכן ל"כולם" – "ובהלות" – מלשון בהול ובלבול: הוא עלול להתבלבל מרוב כוונות.

ולכן מסביר רש"י שכתוב אמור "מלא", כדי להדגיש במיוחד, שהאמירה צריכה להיות במילואה ובשלימותה, "בכוונה ובלב שלם" – צריכה להיות כוונה הן לכל יחיד והן לכלל, וביחד עם זאת ללא בלבול, אלא "בלב שלם".

כלומר, הכהן עלול לחשוב שכיוון שעליו לברך את כל עדת ישראל, הוא יברך כל יהודי בחלק מלבו, לכן נאמר "ובלב שלם", עליו לברך כל יהודי בכל לבו.

ח. החיוב והשלילה הם ענין אחד

מ"יינה של תורה" בפירוש רש"י זה:

שתי הדוגמאות שמביא רש"י ל"אמור להם" – "כמו זכור שמור" – אינן מסבירות רק את המילים "אמור להם", אלא גם מהוות הקדמה לברכת כהנים:

את "יברכך" מפרש רש"י "שיתברכו נכסיך", ועל "ישמרך" אומר רש"י "שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך (ורש"י מרחיב כיצד מתרחש ענין זה אצל בשר ודם) שהנותן מתנה... מה הנאה יש לו במתנה זו אבל הקדוש־ברוך־הוא הוא הנותן הוא השומר". ולכאורה אין מובנת האריכות בפירוש רש"י "כיוון שבאים לסטים ונוטלים אותה ממנו מה הנאה יש לו במתנה זו", כי, לכאורה, זהו דבר פשוט, ומה רש"י מוסיף בכך?

אלא בכך מדגיש רש"י ש"יברכך – וישמרך" אינם שני ענינים שונים, אלא ברכה אחת "שיתברכו נכסיך" באופן שהקדוש־ברוך־הוא שומר את הנכסים, כי לולא "ישמרך", הרי "מה הנאה יש לו", אין שום ברכה ב"יברכך".

82בדומה לכך "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" אינם שני ענינים שונים, אלא ברכה אחת הכוללת חיוב ושלילה. "וישם לך שלום" ייתכן רק כאשר "ישא ה' פניו אליך" – יכבוש כעסו²⁹.

לכן מפרש רש"י על "אמור להם" (אמירת הברכות), שברכה זו היא "כמו זכור שמור"³⁰: הזכירה והשמירה בשבת אינם שני ענינים שונים, אלא ענין אחד, עד־כדי־כך ש"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו"³¹ הזכירה היא מושלמת כאשר ישנה שמירת שבת. וכך גם "אמור להם": כל ברכה שמברכים הכהנים את ישראל כוללת חיוב ושמירה (שלילה), וזהו ענין אחד, כדלעיל, ש"יברכך – יתברכו נכסיך" הוא באופן של "וישמרך" – "הוא הנותן הוא השומר", ורק אז הברכה היא מושלמת.

ובהמשך לכך מפרש רש"י "אמור להם, שיהיו כולם שומעים", שההכנה לכך שהברכה תהיה באופן כזה – ברכה אחת הכוללת חיוב ושמירה – היא כאשר אצל ישראל, ואצל כוונת הכהנים יהיו שני הענינים: החיוב – הברכה היא בלשון יחיד לכל אחד במיוחד, הן באמירת הכהנים והן בשמיעת ובהרגשת בני ישראל. ומצד שני: "שיהיו כולם שומעים", כל יחיד שומע שמברכים את היהודי האחר ואת כל האחרים, כדלעיל, וזהו ענין של שלילה, התבטלות מציאותו העצמית.

וכאשר "כולנו כאחד" זהו הכלי ל"ברכנו אבינו"³², עד לכללות הברכה "וישם לך שלום", שהוא "שקול כנגד הכל"³³, ועד לשלימות בכך בביאת משיח צדקנו ש"שלום" שמו³⁴, שאז יהיה "אהפוך אל עמים כולם שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד"³⁵ – כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"³⁶.