שיחה ג

486שיחה ג

לך לך במענה על שאלותיו:

א) בענין הבטחון, אם צריך לעשות כלי, או די בתפלה ובטחון לבד, ושמע י"א אשר צדיקים אין זקוקים לכלי, וא"כ קשה למה הוצרך אברהם לעצה אמרי נא אחותי את.

מענה, פשוט, אשר, בכלל, הרי מלבד הבטחון צריך ג"כ לעשות כלי ובל התנ"ך ומדרשי רז'ל מלאים מזה וההשתדלות לעשות כלי טבעי אין בזה סתירה לענין הבטחון בה' כיוון שנאמר לו מה' אלקיו אשר בו בוטח, שהוא יברכו בכל אשר יעשה דוקא, ולא שישב בטל.

במילא מובן מזה ב' ענינים: א) הכלי והסבה צריך לעשות רק מפני שנצטווה ע"ז, אבל אם מחשב אותם לדבר המועיל או מזיק מצד עצמם ה"ז פוגם במדת הבטחון, ב) כיוון שלא נצטווה האדם אלא על מה שהוא בידו, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, לכן אם אין ביכולתו לעשות כלי וה"ז גופא הוכחה אשר רחמנא פטרי מזה, ואין זה מחליש הבטחון שתקוים בקשתו. ועדיין שתי שאלות בדבר: א) מפני מה נצטווינו בעשיית כלי כיון שהכלי מצד עצמו, לכאורה אינו מעלה ואינו מוריד, ב) מה יארע אם לא יעשה כלי.

והנה בשאלה הא' נתבאר הטעם בדא"ח (דרך מצותיך מצות תגלחת מצורע כשיטהר ס'ג) בי מפני כוונה עמוקה הרי השפע מלמעלה בעולם העשי' ניתן ע"י לבוש הטבעי דוקא, ולכן גם האדם אתם שהוא בדוגמא של מעלה צריך ג"כ לעשות לבוש ועסק פרנסה (קונטרס ומעין מאמר כה באריכות, וראה חובת הלבבות שער הבטחון פיג - הובא בד"ה ולא זכר שר המשקים עזר"ת - באופן אחר ויש לתווך. ואכ"מ). ב) אם לא יעשה כלי, אף שבידו הוא, ע"יז ארז'יל (שבת לב, א) לעולם אל כו' לומר שעושין לו נס שמא אין עושיז לו נס - ואז הרי מלבד שלא יקוים בטחונו, הרי נוסף ע"יז גם ענוש יענש עבור זה, בהיותו גוזל נפשו (דרך מצותיך שם וחוה"ל שם פיד) - ואם עושין לו נס -- מנכין לו מזכיותיו (שבת שם) ומטריח על בוראו (רמב"ז שער הגמול הובא בד"ה ולא זכר הנ"ל).

והנה בצדיקים אפילו אלו שהם נשמות דאצילות, היינו שהנשמה המלובשת בגופם ממש היא בחי' אצילות ממש (לקו"ת שה"ש עוד ביאור ע"פ יונתי סוס"א), אבל אם עניני עולם העשי' וטרדותיו מבלבלים עדיין, ובעולם העשי' כנ"ל הרי ההשפעה היא ע"י לבוש, הרי גם הם משתדלים בעשיית כלי, וכניל הטעם, משא'כ בצדיקים שטרדות העולם אין מבלבלים אותם כלל מדביקותם, כי גם בעסקם בעניני העולם בטרדה רבה ה"ה בדביקותם האמיתית, כמו שהם למעלה ממש, הרי כיוון שגם בעסקם בעולם אין העולם תופס מקום כלל, אין הם צריכים לעשיית כלי -- ומבואר בתורת חיים ד"ה נן פורת יוסף באריכות ובד"ה ויאסור יוסף תרנ"ו שהאבות הם במדר" הראשונה ולכן היו רועי צאן ובהתבודדות מעניני העולם, ואברהם כנ"ל 487ויעקב מפני עשו עשה כמה תחבולות, משא"כ יוסף הי' במדרי' שני' ולכן לא הי' צריך לעשיית כלי ואדרבה נענש ע"ז.

והנה לכאורה יש להקשות על הנ"ל, דבתו"ח שם פייג ובד"ה ולא זכר עזרית מקשה מפני מה נענש יוסף על שהשתדל בתחבולות שישתחרר, והלא יעקב עשה כמה עצות ולא נענש ע"ז, ומתרץ שהוא מפני שיוסף ה" מלמעלה מסדר השתל' ומתוהו ותיקון וכו' ולא פירשו הטעם כנ"ל במכתב זה, אבל אין מקום לקושיא כלל, כי שם מתרץ ג"כ מפני מה לא חשש יוסף לשמא יגרום החטא וכו' כמו שירא יעקב, ולכן הוסיף על מה שנתבאר שם בפרקים הקודמים שליוסף לא היו טרדות העולם מבלבלים, שיוסף הוא למעלה מכל המנגדים כו'.

-- ולהעיר אשר בד"ה ובבואה לפני המלך תרנ"ד כ' וזיל ראיתי בשם א' מהגדולים מי שיש לו צרה גדולה ר"ל צריך לבטוח בה' והיינו שלא יתפלל עיז ולא יעשה שום דבר כמו הילוך למקוה וכדומה כ"א לבטוח בה' כו' וי"ל שזהו"ע שתיקה שהוא ביטול גדול (אַ שטאַרקער אַוועקלייג) -- והוא פלא.

עוד להעיר: ישנה פרנסה בדרך לחם מן הארץ, ויש פרנסה בדרך לחם מן השמים, אבל ענין זה רק במקצת שייך לענין הנ"ל (יעויין רדי"ה והיי כי תבא רסיו. ומיש ברד"ה אני לדודי -- השני - שבס' המאמרים י"ל בקל).

ב) במדרש ע"פ אמרי נא אחותי את מכאן ששוחטין לחולה בשבת, ופי" בספרים בפשטות שמזה שאברהם הלך בתחבולות ולא סמך על בטחונו בה' לבד, מכאן שגם בחולה אין סומכין על הנס, ושואל ביאור נוסף בזה.

והנה לא ציין מקום המדרש והספרי' המפרשים, אשר אותיות מחכימות, כי הפי' הניל אינו מובן, דא"כ הול"ל במדרש: מכאן שאין סומכין על הנס - ועיין זח"א פ"ב ע"א אשר אדרבה אברהם סמך על הנס ולכן ירד למצרים, ובזח'יג נב, א ביאר הדברים שראה מלאך הולך לפני שרה ולא לפניו אמר הא היא מתנטרא ואנא לא נטירנא ובגיני כך אמר אמרי נא אחותי את וגו'*.

ולכאורה י"ל בפירוש המדרש, שממה שאמר אברהם ששרה תאמר אחותי את בשביל הצלת אברהם, אנו למדים שמותר לעשות איסור בשביל הצלת חבירו.

אבל גם עפי"ז אינו מיושב דהול"ל מכאן שמחללין את השבת לחולה, ולמה תפס לשחיטה דוקא, וליישב זה: ידועה הקושיא, לחדודי** מנייל לאברהם שהמצרים יהרגו אותו, ויעברו על שפיכת דמים, בשביל שלא לעבור על עריות דאשת איש, שלכן אמר אמרי נא גו', ואחד התירוצים הוא דכשיהרגו אותו לא יעשו העבירה כ"א פעם אחת, משא"כ כשיקחו את שרה ואברהם עודנו חי הרי בכל ביאה וביאה עובר על ג"ע -- ולומד במדרש בכגון דא בחולה, אשר שוחטין לחולה בשבת ואין אומרים נאכילנו נבלה והטעם הוא

) מדבר בזה בשם משמואל פ' וירא (להרה"ק מסאכאטשאוו).

488עיד הנ"ל שבנבלה עובר על כל כזית וכזית משא"כ בשחיטה אינו עושה אלא איסור אחד (ר"ז הובא בשו"ע אדה"ז הל' שבת סי' שכח סט"ז).

והנה יש להקשות דמנ"ל להמדרש דשוחטין לחולה -- שהוא איסור מיתה -- פעם אחת ואין מאכילין אותו נבלה -- שהוא איסור לאו -- כמה פעמים, דבעובדא דאברהם -- שרוצה ללמוד ממנו -- הרי שניהם, הן ג"ע הז שפ"ד, חיובם שווה במיתה.

וייל דגם באברהם מנ"ל שיהרגו אותו ויעברו על שפ"ד, איסור מיתה פעם אחת כדי להמלט מאיסור מיתה דג"ע והרי יכול לבוא עלי' שלא כדרכה, שגם בזה נהנה (עיין רש"י דיה למעוטי סנה' סו, ב) ועל זה אינו = נהרג (סנה' נח, ב) אלא עכצ"ל דכיוון דגם בשלא כדרכה מכוער הדבר (ראה תודיה לנערה סנה' נז, ב) וכן לא יעשה אפילו באו"ה כי גדרו עצמן מן העריות ע"י המבול (בייר פ'"פ, וא"ו וקושית הרמב"ן בראשית לד ז ראה בפ" מהרז"ו שם) הרי בטח יהרגו אותו, כי מוטב לעבור על איסור חמור פעם אחת כדי שלא לעבור על איסור קל הרבה פעמים, ולכן אמר אמרי נא גו, ושפיר ילפינן דשוחטין לחולה כו'.

- עוי"ל באופן אחר: דאם היו המצרים לוקחים אותה בחזקה ולא הי' יכול למנוע אותם מזה, הרי זה בגדר יאוש וכדין לסטים (ב"ק קיד, א) ויל שעייץז מתגרשת, כי בבן נח אין להם גירושין בכתב אלא ע'י שפורשין זה מזה (רמב"ם מלכים פ"ט ה"ח) וא'כ שוב לא הוי אשת איש אלא שמכוער הדבר כו' וכנ"ל - - .

זה עתה ראיתי בתורה שלימה פ' לך לך אות קמה שהביא מדרש הנ"ל בשם מדרש פליאה ופי' כנ"ל ע"פ סברת הר"נ. אבל לא עמד על הקושיא

דשאני באברהם דאיסורם שווה, משא"כ בנבלה ושחיטה. (ממכתב ב' כסלו תש"ז)

. .. אולי ידוע כבר למר ממה שדברתי במוצש"ק פ' לך + אודות ההכרח הגמור ליישב בבת אחת כל השטחים, עכ"פ אותם שיש עליהם ערעור מאומות העולם. ולדעתי ברורה, רק זו היא הדרך שיתייאשו שונאיהם של ישראל ר"ל ממזימתם הרעה בראותם אַז מ'מיינט דאָס מיט אן אמת. וכפי שדברתי בזה כמה פעמים, אפילו אלה היראים מפני המחאה והערעור וכו' הרי ראו בעבר ורואים בהוה שהמחאה תהי' בתקפה ובשלמותה בלי הבדל כלל באם יישבו נקודה אחת או כל הגבול.

ולצערי הגדול כנראה שאין חושבים אפילו על דבר תכנית האמורה, והוחלט, והעיקר שכן נעשה בפועל, להתנהג כמו שהתנהגו בעבר, שלאחרי כל נצחון -- שכולם היו למעלה מדרך הטבע -- הן לאחרי מלחמת יוהכ"פ ומלחמת ששת הימים ומלחמת סיני וכו' עשו ,חצי דבר", יותר נכון נאותו לקבל החצי דבר שניתן מלמעלה -- הנצחון ולא החליטו ובתוקף הכי גדול ולא גמרו הענין אחת ולתמיד. וכמובן שזה גופא הזמין לחץ, ולא עוד אלא שהוסיפו ושלחו משלחת ושלוחים ובאי-כח להודיע שלא רק שלא 489יגמרו לנצל את הנצחון, אלא שמוותרים על חלק חשוב ממה שכבר השיגו. ואת התוצאות ראו בפועל, שלא רק שלא הביאו לשלום, אלא שהביאו להפכו -- לפעולות דמחבלים והתשה ועד למלחמה ר"ל. וכנ"ל הלך הדבר ונשנה כבר יותר משלש פעמים.

אינני יודע אם השקפת מר היא מה שקורים לזה נצית או יונית. אבל לאחרי שראו התוצאות מההנהגה האמורה לאחרי כל המלחמות שבעבר, ועד ששורש האיומים והלחץ דעתה -- כנראה, הן תוצאות מהנ"ל, הרי לדעתי אין חילוק בזה בין נץ ליונה, והחילוק הוא בנוגע להחלטה אם להתנהג באותו אופן שהתנהגו עד עתה מסיבות שונות ומשונות ומוזרות, להַשלות את עצמם ואת כל המושפעים בתקות שוא, שאע"פ שההנהגה לא נשתנתה שמא בכל זאת תהיינה התוצאות הפוכות; או לנסות עכ"פ פעם אחת הנהגה חדשה שהשכל הפשוט והנסיוז בעבר מוכיחים שכדאי לנסות בזה.

באם הכתוב לעיל הוא ג"כ השקפת מר, ובטח ידוע למר היושב באה"ק המצב מקרוב, בודאי יעשה טומל הכי גדול, והרי כמה וכמה חוגים יושפעו ממנו ואולי גם ישמעו לקולו. ואע"פ שמן המובחר הי' לעשות כהאמור תו"מ כשהתנחלו בנקודה ראשונה, עכ"פ טוב עתה במאוחר מאשר להמשיך בההנהגה דשני צעדים לאחור ואח"כ צעד אחד קדימה, ובכוונה משנה אני את הסדר, כי לצערנו אפילו השיטה דצעד אחד לפנים ואח"כ שני צעדים לאחור -- ג'כ יראים ממנה.

ויהי רצון אשר סוף סוף יקויים היעוד ומלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים, וכתוצאה מידית יבוטל כל הפחד דמה יאמרו אומות העולם ואם תשא חן וחסד בעיניהם הנהגה פלונית ופלונית, ועד לפחד מקול עלה נדף - באם יש חשש שנדף מרוח פיו של אינו יהודי. ואין להאריך בדבר המצער, וה' עוז לעמו יתן ללכת בקומה זקופה ובתוקף המתאים.

חוזר אני עוה"פ על דברי, שכל אלה (שנודע לי, כמובן) מאנשי צבא מומחים שנשאלו -- בלי יוצא מן הכלל -- ענו שכל וויתור ביהודא ושומרון וגולן ה"ז פקו"נ ממש בלי ספק.

אין בזה סתירה למש"כ להנ"ל ובפרט -- בנוגע להחמשה שמפרטם, כי (עכ"פ בנוגע קצתם) ידוע שאמרו (וכמדומה שגם נדפס במכ*ע תוכן הבא לקמן, אלא שלא ב,אותיות דהלכה") ,שאף שיש בזה סכנת פקו"נ, כיון שאפשר שעי"ז יבוא סו"ס שלום, ועוד ועיקר -- שע"י הוויתור תמשיך: ארצה"ב לשלוח נשק וממון וכו' -- מוכרח להכנס לסכנה זו".

[כדוגמת רופא מומחה שיאמר: שיקולים רפואיים מחליטים שצ"ל חילול יוהכ"פ ע"י כה"ג וכו - 490אבל כיון שההצלה היא דשל חולה יחיד ולחיי שעה וכו' -

שיקולים דיר"ש מכריעים שימשיך הכה"ג בעבודתו ובתפלתו בקדה"ק ובהיכל לטובת הרבים ודכל ישראל]

כששאלום -- הרי הוויתורים ערב מלחמת יוהכ"פ גרמו למאות קרבנות למחרתו, איסור דשר הבטחון לירות על הצבא הערבי שישב במנזר בירושלים העתיקה (או בבנין האו"מ ?) בכדי שלא להרגיז את הואטיקאן (או האו"ם) גרמו לעשיריות קרבנות -- ענו -- שלא הייתה ברירה מטעמים מדיניים הנ"ל.

הנקודה העיקרית (או בסגנון אחר): דעת הרופא מחליטה - ע"פ הלכה -- כשמדבר בתור רופא (מטעמי רפואה ופקו"נ), אבל באם אומר דעתו בתור מדינאי ופוליטיקאי (מטעמי פוליטיקא), שלדעתו מכריעים ומבטלים הטעמים הרפואים -- ה"ז היפך פס"ד השו"ע.

הרי על ב"ד לברר האין בזה דין דנכרים שצרו על עיירות ישראל (ואין נפק"מ בחו"ל -- סיני -- או באה"ק -- שו"ע או"ח סשכ"ט ועוד), שאז יוצאים אפילו בסכנת פקו"נ (שהרי בנדו"ד הוא -- סמוך לספר), ואפילו רק כשממשמשין לבא

... כמובן אשתדל לעשות בזה כפי האפשרי, אף שבעוה"ר מפני הבלבולים דמעשה ארץ מצרים וכו' קשה למצא אוזן קשבת לכל שאר הענינים. ואמרתי על דרך הצחות, אשר כמו שהי' בגלות מצרים, שמפני הגלות לא שמעו אל משה, עד'""ז בגלות המדומה של מצרים דעתה, שלאמתתו של דבר היא ,ממלכה שפלה" ואולי פחות מזה, ובכל זאת כמה מאחב"י ממשיכים עליהם גלות מצרים ובנפילת רוח לפני נציגה, ועד לדבר הכי מוזר -- שדוקא בנ"י הכתירו אותו לבא-כוחס של כל הערבים ! וכשדרש יהודא ושומרון, הרי המו"מ בתוככי בנ"י הוא האם צריך להחזיר כולו או להחזיר מקצתו וכו', שזהו היפך פס"ד ברור בתורה, ,נוסף" על הפס"ד הברור בשו"ע, שכשעכו"ם ממשמשין ובאין אפי' על קש ותבן מחללים עליהם את השבת בכלי נשק וכו', כיון שהמדובר ביושבת על הספר. וההסברה היחידה לתגובה האמורה היא -- שסומכים דוקא עליו שמבטיח שלום, אף 491שהוא בעצמו אומר שאין בידו להבטיח זה. ובאם הי' צורך להוכיח על החושך הכפול ומכופל דהגלות, ודוקא בשנים הכי אחרונות, הרי גם הנ"ל אחת מן ההוכחות. ובודאי לדכותי' דכת"ר אין צורך להאריך בכל האמור, אלא שאין אדם נתפס על צערו מלהתאפק עכ"פ לכתוב שורות האמורות...

(ממכתב ב' אדר א' תשל"ח)

... האומרים והמארגנים את המצדדים להחזרת שטחים, עכ"פ בחלקם, שזה מסכן לא רק הבטחון על הגבול, כ"א הבטחון בכל אה"ק ת"ו בדרך הטבע, וד"ל. [ו,החכמה" דהלחץ על אנשי הצבא והבטחון שלא לומר דעתם גלויי בזה ובכל התוקף -- איני מבינה כלל]. ובפרט שאין כל תועלת וריוח בהחזרת שטחים, שהרי פיהם דיבר שוא, כפי שראו בעבר בנוגע לכל הבטחות של שלום וכו'. ובל' רש"י מספרי בהעלותך (ט, י) בשבוע שעבר: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, והאריכו חכמינו ז"ל בכל הגוונים דחסד לאומים חטאת. וברור הוא שלא ירויחו מאומה על ידי החזרת שטחים, וכפי שראו בעבר ואפילו בעבר ,הקרוב" כשחזרו לפני י"ב שנה מתעלת סואץ וכולי וכולי וד"ל. ובפרט בשנה אחרונה שבכל פעם שמתגבר פרסום הדעת ע"ד החזרת שטחים וצדקה לעכו"ם וכולי -- מתגבר גל החבלנות ועד להוספת חלל בפו"מ וקרבן באה"ק ת"ו, הי"ד, וכפי שראו במוחש...

ונפלא הדבר עד כמה צודקין דברי תכמינו ז'ל על כל צעד ושעל, שאמרו כל המוסיף גורע, שעפי"ז מובן הקשר דשני הציוויים לא תוסיפו ולא תגרעו בכתוב אחד ובחדא מחתא (ואתחנן ד, ב; ראה יג, א), שדוקא אלו וואָס קאָכן זיך שבתקופתנו זו נתוספה מצוה (עליי לאה"ק ת"ו, ודוקא במנין תרי"ג שלא כדעת הרמב"ם) ויש מוסיפין דאך ורק בה תלוי קיום כל התומ"צ וקיום עם ישראל וקיום אה"ק ת"ו, ובמילא [מותר לנסוע בספינות בחילול שבת בפרהסיא וכו' ש]הכל נדחה מפני מצוה זו [על אחת כו"כ איסורים קלים יותר], והוסיפו ענין על ענין להכריז בפומבי דעתה הוא באמצע דאתחלתא דגאולה, היפך פס"ד מפורש ברמב"ם [שבודאי ידע ע"ד הירושלמי ומהיסוד להרמב"ן שיה"ש והסוגיות בסנהדרין ובכ"מ וכולי] -- הרי דוקא ביניהם רבו אלו הרוצים להחזיר השטחים, או חלקם, וכו' וכו'. ואין רצוני להאריך בזה, כיון שיראתי לנגוע במהלך מחשבת כת"ר [[וכפי ששמעתי פעם ,.. שבפגישותיו עם אנשים משתדל למצוא את המחבר וצד השוה שביניהם : והמאחד אותם -- ולא להדגיש ולחטט אחר המפריד והמבדיל ועכ"פ המחלק ביניהם]. ופשיטא שכן הוא בנוגע ליחסינו -- שלי ושל כת"ר, ותקותי שזהו כמים הפנים לפנים]. וגם עתה לא הייתי כותב את כל הנ"ל באם לא ראיתי בזה -- הכרזת ,אתחלתא דגאולה" -- ענין של סכנה. כי זהו הביאור היחידי 492ש(לע"ע) מצאתי על ענין הקרבנות והחללים באה"ק ת"ו וביניהם אפילו כאלו שניצולו מהשואה וראו נסים גלויים בזה, ובכל זה נפלו באה"ק תו וג"כ באופן בלתי טבעי כנ"ל, הי"ד.

והביאור הוא על דרך שראו בכל פעם שקם משיח שקר והסית ומשך את מישהו אחריו -- נסתיים הדבר בקרבנות ר"ל. על דרך זה הוא גם בנוגע להרעיון שהגאולה כבר התחילה. [ואף שהמצב נסי והצלה וגדולה של מליונים מישראל, אבל -- אין זה הגאולה מהגלות הרביעי, ואדרבה -- על פי כל הסימנים זהו -- ירידה למטה יותר בחושך הכפול ומכופל דגלות זה, דאומרים לחושך אור וכו']. ועונש המר הוא -- דנפל עוד חלל בישראל ועוד קרבן באה"ק ת"ו ועוד, הי"ד.

,דרך אגב" קבלתי ידיעה במענה על הטענה שלי ע"ד הסכנה הנשקפת ע'י ויתור על איזה שטח כפי שהארכתי בזה, ונמסרו דברי על ידי מקור נאמז בשליחותו ע"ע -- וכפי הידיעה הגיעו עד לדיבור בזה בין אנשי הממשלה; והמענה בזה הי' שאין משגיחין בטענה וראי' ... הבאה מאיש שאפילו פעם אחת לא ביקר באה"ק ת"ו. אף שכמובן טענתי היתה שזה מסכן מליונים מבני ישראל הנמצאים באה"ק ת"ו ואינו ענין שידונו אודותי וכולי נ"א בהיסמך על הכלל קבל את האמת ממי שאמרו.

ועד'ז בנוגע לאתחלתא דגאולה. על טענתי שהרי פס"ד גלוי הוא ברמב"ם, והרמב"ם בודאי ידוע הי' לו הכתוב בכל מקומות הנ"ל - ה" המענה שהעתיקו פירוש מעוד איש אחד וביאור מעוד איש אחד, מבלי להגיד ולהזכיר כלל את הרמב"ם. ומענה זה בא גם מכאלו שיודעים שפס"ד הלכה למעשה הוא בספרי הפוסקים -- ולא במדרשי חכמינו ז"ל ואפילו לא בסוגיות חמורות שבש'ס -- לאחרי שנפסק הדין ברור בבתראי ובפוסקים אשר לאורם נלך עד ביאת משיח צדקנו.

דרך אגב, טענה וראי' מוזרה קבלתי -- שיש כמה מקומות שכתוב שם או שמובן שם שזהו אתחלתא דגאולה וכו' -- אף שהפירוש שם אינו שייך כלל לעניננו ! והוא על דרך הסיפור באיכה רבה (א, נא) שבעת חורבן ביהמ"ק, געתה פרתו של יהודי ואמר ערבי שעתה חרב ביהמ"ק, ותיכף ומיד געתה פרתו פעם שנית ואמר עתה נולד מושיען וגואלן של ישראל, ז"א אתחלתא דגאולה. ופשיטא שלא עד"ז השקו"ט דידן.

ויתרה מזה, ידוע מאמרו הנפלא של רבנו הזקן שלפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל (פלח הרמון, ר"פ שמות ע' ז), ובודאי ידע אדהיז שרשב"י נסתתר במערה י"ג שנה מפני גזרות מלכות רומי -- ובחנה אריאל תולדות (מז, ב) כותב: תנאים ואמוראים וצדיקים הגדולים.

493... בענין המאורעות באהקת"ו בימים אלה ובסגנון מצוה דמר מדייק בה.

יה"ר שיבחינו כאחב"י אשר ,קלא אילן" אינו ,תכלת" (אף שצבעו דומה לתכלת) ולא יהי' ,מי שתולה בבגדו ואומר תכלת הוא" (שתיכף ומיד עובר עליו -- כתוד'"ה שתולה ב"מ סא, ב) -

והרי פס"ד ברור הוא ברמב"ם (מלכים ספי"א) ע"ד אופן סיום תקופת הגלות והתחלת תקופת הגאולה ועל הסדר, ש,יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה כו' שבכתב ושבע"פ ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' (וגם אז אין עדיין ודאות כ"א כשלאחרי כ"ז) הצליח ובנה מקדש במקומו (כי אחר לא יעשה זה) וקבץ נדחי ישראל (כי עד אז עדיין פזורים יהיו) ה"ז משיח בודאי".

-- ואין אף פוסק אחד שיחלוק ע"ז. ומה שנמצא במפרשי תנ"ך וכו" - ה"ז בדוגמת הרוצה להתחיל קדושת שבת מן הבוקר ועד הבוקר - כיון שהרשב"ם (שהי' פוסק ג"כ) מפרש כן בפיי עה"ת.

494ב"ה, שלהי חנוכה, שנת ה'תש"מ, שנה השביעית, שבת לה', ברוקלין, 1. י.

כבוד המשתתפים בכנסי' הגדולה הששית - ובראשם מועצת גדולי התורה --

של אגודת ישראל העולמית

-- אשר בירושלים עיה"ק, בארצנו הקדושה תובב"א ע"י משיח צדקנו -- שליט"א

בנועם ות"ח אאשר קבלת הזמנת השתתפות, בצירוף הצהרת ועה"פ אודות מטרות הכ"ג,

ויהי רצון אשר תנצל כנס" הגדולה את כל האפשריות אשר בידה להפצת היהדות, התורה ומצותי' בכל אתר ואתר ועד -- לחוצה שאין חוצה ממנה,

ובתכליתן ועיקרן שהוא המעשה -- ע""י החלטות ברורות ע"פ דעת תורה בהנוגע לפועל ועשי' ועד לעניני חיי יום יום.

ובהן, כמובן, בנוגע לעניז שהזמן גרמא, פרסומה ככל הדרוש של החלטת מועצת גדולי התורה בכנסי' הגדולה -- אלול, תרצ"ז -- אשר

,הארץ הקדושה אשר הקב"ה הציב גבולותי' בתורה הקדושה נתונה לעם ישראל עם עולם, וכל ויתור שהוא על אדמות קודש הנתונה לנו ע"י הקב"ה בגבולותי' אין בו ממש."

ובפרט ובמיוחד שמאז הוחמר המצב בענין זה באופן עקרי, וכל ויתור שהוא -- הוא ענין של פיקוח נפש ממש,

וכפס"ד ברור בשו"ע אורח חיים הל' שבת סשכ"ט אשר, ר"ל היל"ת, תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם,

והשם השומר את עמו ישראל -- ישמור את כאו"א, הן באה"ק והן בחו"ל

ובמהרה בימינו ממש ישים קץ לחושך, החושך כפול ומכופל אשר בדרא דעקבתא דמשיחא,

אשר יגאלנו מגלותנו המר, כי

ילחום מלחמות ה' ויצליח ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל

ומלאה הארץ דעה את ה/

בכבוד רב ובברכת הצלחה רבה בכל האמור המצפה לבשו"ט 495ב"ה, ער"ח מנחם אב, ה'תשכ"ד ברוקלין, נ. י.

במענה להזמנת כת"ר ל,כנסי' הגדולה החמישית" העתידה להתקיים בחודש מנהם אב הבע"ל בירושלים עיה"ק ת"ו ע'י משיח צדקנו בב"א.

הנני בזה להביע ברכתי לכת"ר ולכל המשתתפים בכנסי', ה' עליהם יחיו. ויהי רצון שיקויים בקרוב היעוד, המבוקש והמקווה והמובטח -- אשר כל הברואים ייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם.

ואת"ל הרי בסגנון ובנוסח האמור -- כלולה תכנית שלמה לכל כינוס לשם שמים, בכל עת ובכל מקום, ומכל שכן כינוס אחב"י החרדים לדבר ה' ולתורתו ומצוותיו, בתקופתנו זו, ובארצנו הק' ועיה"ק -- ת'ו:

(א) וייעשו כולם אגודה אחת -- שהעשות כל בנ"י אגודה אחת באמת, תיתכן רק על ידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. שכל נפשות בני ישראל מתאימות ואב אחד לכולנה, רק שהגופים מחולקים; והרי הנפש היא העיקר והגוף אינו אלא טפל (כמבואר כ"ז בספר התניא פרק לב).

-(ב) לעשות רצונך -- זאת אומרת, שמטרת התאגדות זו וההתאחדות של בני ישראל היא אך ורק לעשות רצוך אבינו שבשמים.

(ג) בלבב שלם -- היינו שאופן העשי', ההחלטות והפעולות צריך להיות בכל לב ונפש, בלי היסוס, כ"א ברור ובהחלט.

ושלימות בכל שלשת השלבים: מחשבה דיבור ומעשה, התחל מהתבוננות מעמיקה שתגלה דעת תורתנו הנצחית והוראותי' ברורות בכל בעיות דורנו הנבוך, השמעת קול ברמה, הקול קול יעקב ,בהגיון תורה" ודעתה האמור, ועד לסוף מעשה ומעשה עיקר -- בתוצאות מעשיות להחדרת התורה והמצוות בחיי היום יום בכל ענפי החיים לכל פרטיהם ופרטי פרטיהם.

ואם בכל עידן ועידן הדברים אמורים, על אחת כמה וכמה בימינו אלה שהוא צו השעה וצורך השעה, הן מצד המצב הדורש התאמצות יתרה והן מצד כושר השעה שלב בני ובנות ישראל ער הוא בפרט בתקופתנו זו רבת המאורעות והזעזועים והאכזבות, שעוררו בכמה חוגים ובפרט בחוגי הנוער, צמאון עז לדבר אמת ויציב.

ולבשורות טובות ענותו תרבני לחוו"ד מה הן הבעיות העקריות העומדות עתה על הפרק 496ואשר להן דין קדימה בסדר היום של הכנס" - ותקצר היריעה מהכיל ואמנה רק אחת אחת מה שנראה לפע"ד: בשטח הכללי ועיוני:

הצהרה ברורה אשר בכל מקום ובכל זמן אך התורה היא חיינו -- של היחיד של הצבור ושל הכלל.

ולהיותה תורת אחת ותורת אמת הנתונה מה' אחד ה' אלקינו אמת - אין מקום לשיתוף התורה עם עוד דבר מה -- איזה שיהי', ושוללת היא את כל הפשרות.

ואדרבא, אלו שהשלו את עצמם ואת אחרים אשר בירידת הדור -- הדרך לקירוב הלבבות ליהדות ומצותי' היא ע"י פשרות -- באה המציאות המרה וטפחה על פניהם בראותם כי מפשרה בכלל ולמחצה נתדרדרו לשליש וכו' ועד להשטה דככל הגוים בית ישראל וממנה -- לכריעה וביטול לפני כל גוי קטן וממנה -- לטמיעה, ר"ל, בין העכו"ם. ומכבר הזהירו חכמינו זיל שבאם ,בקעה מצא" -- העצה היעוצה היא ,לגדור בה גדר".

באה"ק בפרט:

קשר מעשי -- ומתמיד -- עם הנוער שלאחרי הגיל דחינוך חובה ע"פ החוק, אשר רובו אינו נמצא לע"ע במסגרת בי"ס, ועזובים לנפשם ולהשפעת הרחוב -- כמובן, קשר ע"מ להחדירו רוח של יר"ש, אהבת התורה וחיבת המצות ועד לקיומן בחיי יום יום.

בתפוצות ושהזמן גרמא במיוחד: -- יהדות דרום אמריקא (וכיו"ב) המשוועת לעזר במצבם הרוחני. וכמובן, עזר לא ע"י אנחות, כ"א עי שליחות לשם -- כאו"א למשך זמן מתאים -- של מחנכים יר"ש, מדריכים ומורי דרך (המלך מלכו של עולם) ראוים לשמם וכו' וכו' שיישבו עמהם ובתוכם ויעודדו אותם ויחזקו רוחם רוח ישראל סבא. וילמדו אותם -- ואת דור הצעיר ביחוד -- אורח חיים, בחיי יום יום, ע"פ תורתנו תורת חיים וקיום מצותי' עליהן נאמר וחי בהם.

נ. ב.

בהגיון תורה ומוקדם לזה (פדר'א ספל"ב) צ"ל ,קול יעקב ביחוד השם' -- עבודת התפלה ועד שמייחדים שמו -- שאז הגיון תורה (ע"ז יט, א) הוא בסדר וככתוב בתורה (ראה רש"י ותוס' ברכות ה, ב. לקוטי תורה לרבנו הזקן פ' ברכה צו, ב).

בקעה מצא וגדר בה גדר: שאך זו עצה היעוצה בכל עניני היהדות, וכהוראת חז"ל בזה בשלשת הסוגים ועל הסדר: בדרבנן שצריכין חיזוק (עירובין ו, א ר"ה יט, א). ואפילו בדאורייתא שנתגלה טעמן (עירובין ק, ב. וראה סנה' כא, ב) ואפילו בחוקים ובחידוש שבחוקים (חולין קי, א. ח"פַ להרמב"ם פ"ו ור"ח ביומא סז, ב. חולין קח, א ובתוד"ה מבשר שם).

497... ובמענה על שאלותיו:

א) כמו שכותב גם הוא במכתבו, הוראה ששמע מפי כ"ק מו*ח אדמו"ר בשעתו, הנה הברית מילה צריך לעשות כשיהי' מצב בריאות בניו שיחיו בשלימות ואם יש איזה ספק או ס"ס, הרי אפשר לעשות למחר או למחרתיים. וידוע לשון הרמב"ם ספ"ג דמילה דמפרשו בצפנת פענח דס"ל דמילה לאח"ז מתקנת למפרע.

ב) בשאלתו אם לדחות הברית מילה עד שיהי' באפשר לעשות לשניהם ביחד, הנה איני מבין טעם זה, וצריך לעשות לזה כשיהי' הוא בריא ושלם, ולהשני כשיהי' הוא בריא ושלם, ואף אם לא יהי' בבת אחת.

ג) עיד ימים מיוחדים לעשות ב"מ שלא בזמנה, לא שמעתי בזה. ומוכח מכמה מקומות שאין בזה ימים מיוחדים. ואין לאַחֶַר מבלי טעם נכון.

ד) בנוגע להשמות שבדעתו לקרות בהם את בניו שיחיו, הנה ידענו בזה מכ"ק מו"ח אדמו"ר, אז אין דעם זאָגט ער ניט, והענין מובן ע"פ המובא בכתבי האריז"ל, שמלמעלה נותנים להאב והאם הרעיון איזה שם ליתן לבניהם שהוא מתאים לנשמתו. ובמילא יקרא להם שמות שיסכימו עליהם הוא וזוגתו שיחיו, ויהי' לאריכות ימים ושנים טובות בגשמיות וברוחניות ...

ו) מטובו למסור ברכת מזל טוב לזוגתו הרבנית תחי', וגם ברכתי לו ולה גם יחד, שיכניסו את בניהם הנולדים לבריתו של אברהם אבינו בשעה טובה ומוצלחת, וכשם שיכניסום לברית כן יכניסום לתורה ולחופה ולמעשים טובים ביחד עם בנם .. שיחיו ויגדלום מתוך בריאות הנכונה ומתוך הרחבה.

(ממכתב ו' שבט תשי"ג)

בנועם קבלתי מכתבו -- אחרי הפסק ארוך -- מיום כ' סיון, ובטת בינתים נתקבל מכתבי בברכת מזל טוב להולדת בנם שי', ובטח יודיע ג"כ מהשם אשר קראו לו בישראל. ומה שלא עניתי על שאלתו בקריאת השם, הוא ע"פ הידוע מכ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שהיי עונה ,אַז אין דערוף מיש איך זיך ניט" ומובן זה ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל אשר לההורים נותנים מלמעלה הדיעה הישרה לקרות השם מכוון לנשמת וגוף הנולד, כי הרי השם הוא צנור החיים שלו. ואכפול ברכתי שיגדלוהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים ביחד עם בנם אחיו שי' ומתוך הרחבת הדעת

האמיתית. (ממכתב ח' תמוז תשי"ג) 498... העיר במה שכתבתי בקובץ ליובאוויטש (חוברת ג') + לבאר החילוק בין בחי' מרכבה דכל אדם ומה שהאבות ה"ה המרכבה בשנים (שהם אחד, כמובן): א) שעבודתם בבחי' מרכבה היתה כל ימיהם ב) ובכל אבריהם -- משא"כ בכל אדם.

ובא להוסיף עוד הבדל שהאבות הרגישו את הרוכב (ובודאי כוונתו שמרגישים רק הפלאת הרוכב וריחוק ערכו מהשגתם. וצע"ק מלקו"ת סד"ה

לסוסתי הראשון והשני) משא"כ בשאר כל אדם. ומסתייע ממ"ש בתניא פליד:

זאת ישיב אל לבו כי מהיות קטן שכלי ושרש נשמתי מהכיל להיות מרכבה ומשכן ליחודו ית' באמת לאמיתו כו' -- הרי שבחי' מרכבה באמת לאמיתו תלוי' בשכל.

והנה את"ל כפירושו, שהרגש הפלאת הרוכב הוא תכונה וחלק מהעבודה בבחי' מרכבה באמת לאמיתו, כמה צ"ע ישנם בזה: א) במשל אנו כן כלל. ב) בתניא פ"כ, לט, אגה"ק כה ועוד בכמה דרושים כשמדבר בעבודה דמרכבה דאבות אינו מזכיר עד'ז כלל, אף שמבאר שאר פרטים. ג) בפליד ופמ"ו מביא זה בענין אחר (השייך לענין מדרי' האבות) אבל לא כשמדבר באותו פרק גופא במדרי' העבודה דאבות.

ולכן ניל אשר יש לחלק כאן בין הסיבה והמסובב, כי, בכללות, עניז בחי' עבודה דמרכבה הוא ביטול לגבי הרוכב, אף שבאמיתית יש בה מעלה לגבי הרוכב (שלכן מביאה את הרוכב למקום שאינו יכול לבוא בכח עצמו), והביטול הוא לגמרי עד שאין לו רצון בפ"ע כלל (וגם כל אשר לו בטל להרוכב, כ"כ בד'"ה אתה הוא דשנת ת"ש במרכבה דאבות, אבל משטחיות לשונו משמע דבכל בחי' מרכבה כן הוא, וכן משמע בביאוה"ז ריפ בשלח), אף שהוא מהות בפ"ע ולכן אינו אלא ביטול היש** מרכבה תתאה דשרפים חיות ואופנים. או ביטול במציאות מרכבה עילאה דאבות נשמות דאציי, וכן גם אברים הגשמיים המקיימים המצוה (משא"כ המצוה עצמה היא בבחי' יחוד. וכמעלת כלים דייס דאצי' על נשמות דאצי' המבוארת באגה"ק ס"ך. כהנ"ל מפורש בד"ה להבין מ"ש בלקו"א פכ"ג***. נאמר כד טבת תרי"ג).

והנה איך יבוא לעבודה זו, הסיבה והדרך לזה הוא שרש נשמתו גודל שכלו והשגתו וכו'.

ועפ"ז לא יקשה מה שבמשל אין ענין זה כלל, כי המשל הוא על עצם בחי' העבודה דמרכבה, ולא על הדרך איך לבוא אלי' (ובמשל אין צורך בסבות מיוחדות לבוא לביטול זה, כי נמצא הוא בטבע, משא"כ באדם, וכמ"ש בלקו"ת אמור רד"ה והניף הכהן אותם).

499כן מובן ג"כ מה שבכ"מ שמבאר העבודה דבח" מרכבה אינו מזכיר עד"ז, כי אין זה אלא סיבה ודרך אל העבודה, מלבד בפל"ד, שרוצה לבאר שלא יתיאש האדם אף שלא יבוא לביטול דפל'ג ועבודה דמרכבה, ומה עליו לעשות אז -- מפרש הסיבה שלא בא להעבודה והיא כי חסרים אצלו התנאים הקודמים לעבודה זו, כי קטן שכלו ושרש נשמתו כו', וכמו שאחרי מעמד הר סיני שלא יכלו ג"כ לסבול, עשו משכן, כמו"כ גם עליו לקבוע עתים לתורה, - ועד"ז בפמ"ו, שזקוק לבאר איך אומר אלקיכם כמו אלקי אברהם כו', על

כאו"א גם על בור וע"ה... (ממכתב יום ד', כ"ז סיון תש*ח